אורי לא צלצל ביום שישי. כבר חודש, מאז הורדם, שהוא לא מצלצל ביום שישי.
בכל יום שישי אורי מצלצל. על הצג כתוב "חכ אורבך", כי כך זה נשאר מאז קראתי לו כך כי זה הצחיק אותי, ואז אנחנו משוחחים משהו כמו רבע שעה על דברים שקרו השבוע אצלו, אצלי ואצל המדינה. כל שיחה נראית בדיוק אותו הדבר. אני מדבר ומדבר ומדבר ואז כשאני לוקח אויר, אורי אומר משפט אחד, מזהיר במקוריותו, מנוסח כאילו עבדו עליו שבועיים, שמסכם את כל העניין – ויהי אור. אחר כך חוזרים לעניינים נושנים וחשובים מאין כמותם, כמו חיקויים של תימנים מפתח תקוה מלפני 30 שנה, חיקויים של מפדלניקים מ"למיפנה" מלפני 40 שנה, וחיקויים של מישהו מהשבוע, ואז, אם נותר זמן, חוזרים לרגע ל"שנטבחו".
וזה דבר ה"שנטבחו": מזה שנים ארוכות שנתנו ליבנו לגיחוך מה שעולה מנוסחאות תפילות האזכרה למתים, כפי שנכתבו בישראל המתחדשת. קיים דיסוננס שאי אפשר שלא לחוש אי נוחות מסויימת למשמעו בין התפילה המקורית, הכתובה בלשון עתיקה (ויפהפיה, יש לומר), לבין התוספות בעברית עכשווית שנוספו לה וכן למשמע הנטייה לפרטנות יתר יהודית כשמדובר בתיאור אסונות: שנטבחו, שנשרפו, שנקברו חיים. יאללה די, אתה אומר. הירגעו, יש ילדים בבית הכנסת.
ומרגע שעלינו על זה, לא אמרנו די. רק שמע אורי את הנוסח הראשוני האלטרנטיבי שהצבתי לתפילת האשכבה, מייד קפץ עליו בצחוק חד ומתגלגל והחל להוסיף לו ולהוסיף לו עוד ועוד. מילים, פעלים, מנגינות, חרוזים אין קץ. ובאיזה כשרון. איזה כשרון. אני זוכר פעם שהלכתי וחרזתי תיאור מפולפל ההולך ונבנה: "ושנגררו בידי כלבים עזי נפש, מיעיהם שופכו ובטנם רוטשה וארכובותיהם שוברו וירוסקו…." ואז נתקעתי רגע בשטף החזני ואורי, השר לאזרחים ותיקים, חבר ועדת השרים לענייני חקיקה, מתוך הצחוק והחדווה חיזן בזיופים נוראים: "ו-א-ר-י-ו-ת-י-ה-ם י-ב-ו-ק-ע-ו".
אוי אורי, אורי שלי. למה זה כבתה שמשך. למה בוקעו אריותיך. כבר שבוע שכולם מסביב מסתובבים עם מועקה נוראה בליבם ולכל אחד אורי שלו ואובדנו שלו וכולם בוכים את לכתך ואני מתבייש לספר שכל מה שאני שומע זה את פרצי הצחוק הילדותי שלך ואת שנטבחו ושנשרפו ושנקברו חיים באדמה ואריותיהם יבוקעו.
איזה איש חכם ומצחיק היה האיש הזה. שעה וחצי אחרי שנפטר אורי נתפסתי בחצרי משוחח בטלפון ומתפוצץ מצחוק. ג'קי לוי היה על הקו. הוא היה בדרך, שמע את הבשורה, עכל אותה וצלצל כדי לבכות בחברותא. ערב קודם היינו בחדרו של אורי, נפרדנו ממנו ומיעינו שופכו. עכשיו זה פתאום קרה, אז צריך לדבר עם מישהו, לעזאזל. אז הוא אומר: אורי, אורי, ואני אומר: אורי, אורי. ואז הוא מספר על נסיעה נושנה אחת לבאר שבע ועל "הושע נא" ואני מספר על נסיעה אחת לעפולה ועל "שנטבחו" ושנינו מתפוצצים מצחוק מייסר ומבהיל על המוח הכביר הזה שהולך עוד מעט להיטמן באדמה ודי. אין יותר אורי.
איזה איש טוב ופשוט היה האיש הזה. להרבה אנשים היה אורבך השראה ודמות לחיקוי. לי הוא היה לשכת תעסוקה. במו ידיו העניק לי עבודה וקריירה ופרנסה ותמיכה ועידוד חבריים וסיוע יצירתי לעיתים יומיומי. (טוב, גם אני זרקתי לפעמים קצת רעיונות בנושאים שבשלייקס) ואני אסיר תודה ומתוסכל מאהבה ומהחמצה. ואני יודע כי זה לא רק הכאב שבאובדן והאימה שבחידלון והזעקה המתקוממת על היפוך סדרי העולם במותו של איש צעיר; זה בעיקר הצורך הבלתי פוסק שלא יידע סיפוק, החור שנפער והגעגועים שכבר מחלחלים ועוד יבואו במנות גדולות. הרבה דמעות יש לי אורי, ואין לי שולחני להרצותן.
אז אל מלא רחמים, שוכן במרומים, אתה שזוכר כל השנים האלה את כל הקדושים שנטבחו ושנשרפו ושרוטשו וששוספו ושבותרו ושכוסחו ואריותיהם בוקעו, קבל באהבה וברחמים את נשמת האיש הצדיק והמצחיק והמיטיב הזה, שאור חכמתו האיר סביבו וזוך אורחותיו חדר קירות, שהוביל רבים בדרכו השקטה ושהפך את החיים שלי לטובים ונעימים, עד שעלה רצון מלפניך לקטוף אותו פתאום. ישוב טלה אל חיק האם ואני כאן אמשיך לבכות ולצחוק, לצחוק ולבכות.
