החתן, הכלה, המחותנים וכל האורחים החשובים

פותחים בכבוד אכסניה

הייתה שמחה במשפחה, בסימן טוב ובמזל טוב.

החתן מצוין שבמצוינים, הכלה צנועה וחסודה, והמשפחות, הו, המשפחות! איך אמר ראש ישיבה אחד בשבע ברכות הרביעי? "זה לא ענבי הגפן בענבי הגפן. זה הגפן בעצמו!" אין מה לדבר. הכל היה כל כך תפור ומסודר, עד שצריך להיות חמור בשביל לא לעלות מעלה מעלה ולנצל את הכוחות ולהסתמך על השרשים ולהקים בית נאמן בישראל על אדני וגו'.

הכל התחיל בשבת העלייה לתורה. מייד בהתחלה הצהיר האבא, אחרי שהוא קידם בברכה את כל האורחים ואת כל המתפללים כאן, שהוא מתנגד לדרשות רבות. לכן, כמו שבקריאת התורה היו רק עשרים ושלוש הוספות, כך גם בסעודה לא ירבו בדרשות, וגם אלה שיהיו, סוכם מראש שיהיו בקיצור נמרץ.

החתן אמר פלפול יוצא מן הכלל, עד שהמחותן השתכנע לתת יותר מחמישים אחוז עבור הדירה. בינו לבין עצמו חשב המחותן שאם היו נותנים לבת שלו לדבר היא הייתה אומרת עוד יותר טוב, ואז הם היו מתאזנים. נו, הוא אשם שאין מנהגנו בזה?

אחר כך דיבר הרב. הוא סיפר שהוא מכיר את המחותן שנים רבות וגם את חמיו הוא מכיר טוב, עוד מהילדות. דודה אחת לחשה לדודה שלידה שהרב הוא כנראה זקן מאוד, כי האבא ז"ל נפטר בגיל עשרים ושמונה בעיר רחוקה בחו"ל. הדודה השנייה ענתה שהרב הוא דווקא אברך צעיר, והיא מכירה את המשפחה שלו. כנראה הוא מתכוון להיכרות השווער שלו עצמו. הרב הוסיף ואמר שלחתן ולכלה יש שרשים עמוקים מאוד. הוא ציין שהוא אינו מכיר את הצד של הכלה, אבל "בא זה ולימד על זה": אם החתן בחר בכלה, הרי ברור שיש שם שורשים חזקים מאוד. הוא גם הוסיף שמהשיחה הקצרה שהייתה לו עם המחותן אחרי התפילה, הוא התרשם שמדובר באדם גדול מאוד, רחב אופקים, בר אוריין הלן בעומקה של הלכה.

האח הגדול ייחד דברים אחדים אודות הנקודה המרכזית של החתן, והיא: היותו מבין את חייו בדרכו, ובצורה מעמיקה. הנקודה הזאת, אמר, עוברת כחוט השני בכל חייו של החתן, הן בבית, הן בישיבה, והן ביחסו לאחיו ולחבריו; היא אף מתקשרת כמין חומר לפרשת השבוע, וזה בדיוק מה שאמרו עליו עצמו כשהוא התחתן, לפני עשר שנים.

אחר כך דיבר הדוד של הכלה. הוא מאוד התלהב מהעובדה שבדיוק אותה נקודה העוברת אצל החתן כחוט השני, עוברת גם אצל החותן כחוט השני. הוא ציטט את מאמרם ז"ל "א איידעם איז א שטיק שווער" (חתן הוא חתיכה מן החותן), וציין את נושא השורשים והיסודות שהם-הם הערובה הבטוחה ביותר להקמת המשכן הפרטי. אחרי שהוא כבר התיישב הוא קם בשנית והזכיר גם את הסבתא שתחי' שהכל בזכותה. אשתו עשתה לו רמזים ותנועות נוראות  בידיים ובעיניים שאוי ואבוי לו אם לא יזכיר את אמא שלה האהובה תחי'. ואז הסבתא בכתה. קצת.

אז ביקש המנחה מהמלצרים להפסיק לחלק את האוכל, וכיבד את הדוד השני לדבר. הדוד אמר שהוא רוצה לפתוח בכבוד אכסניה. הוא לא התכונן לדבר, אמר, אבל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה" וכן "אין מסרבים לגדול". נו, הוא אמר בחיוך ביישני ורחב, "ק"ו מי שהוא גם גדול וגם בעל הבית – שאסור לסרב לו". אף אחד לא צחק והדוד התחיל בהקדמה שלמעשה הדוד שדיבר לפניו גנב לו את הווארט שהוא התכוון לומר, אם יכבדו אותו אותו לדבר. שניהם הרי גדלו באותו בית מדרש. הדבר הנפלא הוא שגם משפחת הכלה היא מאותו בית מדרש, וכך הרי ברור שענבי הגפן בענבי הגפן לתפארת המשפחות.

מישהו משולי השולחן התחיל לזמזם "שיר המעלות". הדוד מצד האמא נתן בו מבט רצחני כזה שהוא מיד החליף ל"על נהרות בבל". אותו דוד קרא בשקט למחותן, ואמר לו שהוא לא רוצה לדבר, אבל אם הוא מתכוון לתת לו לדבר שיעשה את זה עכשיו, כי הציבור כבר עייף ועוד מעט לא יהיה טעם. מובן שמייד זה קרה. הדוד שיהיה בריא קם ובאופן מקורי פתח גם הוא בכבוד אכסניה. הוא עמד על הנקודה של "כקריעת ים סוף" ששמע פעם בשבע ברכות, אבל למעשה הוא לא היה צריך ללכת רחוק כל כך כי הדוד השני אמר בדיוק את אותו ווארט מבריק חמש דקות קודם לכן.

אחרי שהחתן והמחותנים ניגשו אל הדוד ללחוץ את ידו ולאמר "הפלא ופלא", חילקו את המנה האחרונה וכיבדו את נציג החברים לדבר. אחר כך בירכו ברכת המזון.

בשבע ברכות הראשון דיברו שני אחים נוספים. אחד ציין את הנקודה של החתן מזוית שונה במקצת, הזוית של ה"בין אדם לחברו" שלו, והשני דיבר על היסודות. הוא גם הסביר מה ההבדל בין חתן וכלה לבין חתן עם הכלה והזכיר את ההורים שהשקיעו בכולם כל כך הרבה ואת התודה המגיעה להם. היפה בשבע ברכות הזה היה ה"פנים חדשות", היינו הגיס של האח הגדול שבא מאמריקה. עוד בישיבה הוא היה דרשן גדול מאוד. מובן מאליו שבאופן מיידי הוא כובד לדבר. הוא אמר שאינו  רוצה רק לפתוח בכבוד אכסניה, אלא כל הדרשה שלו כולה תהיה על כבוד אכסניה, על הבית הנפלא ועל היסודות האיתנים. הוא גם הזכיר במילה או שתיים את "חורבה מחורבות ירושלים" ואמר שיש לו בזה פשט חדש, אבל אין כאן מקום להאריך.

בשבע ברכות השני והשלישי, שהיו בשבת, דיברו החתן, האבא, שני הדודים שדיברו בשבוע שעבר. (אחד בגלל שהיה לו ווארט חזק ואחד בגלל שהוא לא קיבל עליה), שני חברים של החתן והשכן של ההורים שלמעשה הוא כמו דוד. הם פתחו בכבוד אכסניה, סיפרו על השורשים האיתנים של המשפחות, ואמרו לחתן שימשיך הלאה והלאה.

בשבע ברכות החמישי האח הגדול כבר לא דיבר, כי לא היה לו מה, אז הוא שר. יחד עם הבן הקטן שלו שיש לו קול יפה. הדוד הגדול, שנעלב מכך שאתמול אפילו לא הציעו לו לדבר, דיבר ועוד איך. הוא סקר את ההיסטוריה של המשפחות, דיבר על עוד שתי נקודות רלוונטיות אצל החתן, והזכיר את הסבא. בשבע ברכות השישי לא הייתי, אבל השבע ברכות השביעי היה אצלי.

בסוף הערב לקחתי את החתן והכלה לפינה, ובירכתי אותם מעומק הלב. איחלתי להם שהחיים שלהם יהיו דומים כמה שיותר לאוכל וכמה שפחות לדרשות.

 

 

 

זה שהעלה את הרעיון

 

הצעת חוק חדשה עומדת להפוך את השדכנות למקצוע מאושר על ידי משרד העבודה והרווחה. החוק יטיל שורת הגבלות בעניין, שעיקרן – רק בעלי רקע פסיכולוגי ומקצועי בזיווג זיווגים יוכלו לעסוק במקצוע חביב זה. בין התנאים המפורטים בהצעה ניתן למצוא מגורים הארץ, גיל מינימלי של 25 שנה, השתלמות מטעם משרד העבודה והרווחה ועוד. בין השאר כולל החוק גם התייחסות מפורטת לרקעו התרבותי של נותן שירות השידוכים. לא כל אחד מסוגל לעסוק בנושא רגיש וגורלי כל כך. אין ספק, חוק סוציאלי המיטיב עם הציבור.

כלומר, רבותיי היקרים, חלף הדור הישן והטוב. החל מהיום, מי שמכיר את הבן של פרידמן ויודע שהוא גבוה ושאבא שלו מנהל חשבונות, לא יוכל עוד להרים טלפון לקלרסון שהם משפחה של גבוהים, מתפרנסים ממשהו עם חשבונות וגם יש להם בת. זה נגמר.

מעתה, מי שמכיר את הבן של פרידמן יצטרך לשבת עם עצמו ולהפנים היטב את נקודות ההיכר המרכזיות באישיותו רבת הפנים. לאחר מכן יצטרך להיזכר אם לקלרסון, המשפחה של הגבוהים, יש בת מתאימה, ורק אז לחשוב טוב טוב אם הוא בכלל רוצה להיכנס לכל העניין.

מכאן הוא יפנה לאייזנשטט, היחיד בשכונה שעבר את מבדקי משרד העבודה והרווחה מאחר שיש לו תואר אקדמי רלוונטי (בקרימינולוגיה). הוא  יביא בפני אייזנשטט את זהותם של  המיועד להיות חתן והמיועדת להיות כלה.

אייזנשטט לא יתייחס לעניין בשוויון נפש. הוא יקשיב בריכוז, יקלוט את השמות ואת הנתונים, יצליב את המידע החדש עם המידע שבידו, יבדוק אם מבחינה פסיכולוגית גובהו של הבחור אינו עומד בסתירה לאופי הישיר של אחי הכלה, יתייעץ עם הרב המלוב"ן בנוגע לתאריכי הלידה של השניים, ורק אז יסכים להיכנס לעניין.

אייזנשטט, שדכן מקצועי באישור משרד העבודה, מקפיד על "דור ישרים" עוד לפני הפגישה הראשונה. הוא אינו מתבייש ויאמר זאת לבעל הרעיון ללא כחל ושרק. בעל הרעיון יגיד לו "אל תדאג" ומכאן יתחיל העניין להתגלגל. בעל הרעיון ואייזנשטט יגיעו לסיכום סופי ומסודר שתוכנו: בעל הרעיון יציע לצדדים את השידוך, יפעל לקידומו ויסגור אותו הדק היטב בשעה טובה ומוצלחת לתפארת המשפחות הכבודות. בבוקר שאחרי התנאים, כשהאבא הגבוה יבוא לשלם לבעל הרעיון את הכסף, הוא יוסיף ויאמר: "אם מישהו ישאל, אתה יודע. אייזנשטט".

והכי חשוב: מי שיעז וימשיך לעסוק בענף למרות ההגבלות ולמרות האיסורים אינו מסתכן רק בענישה הקבועה בחוק, זה גם יקלקל לו בשידוכים. ראו הוזהרתם.

 

 

 

 

 

 

 

 

בכן באנו במגילת ספר

 

כבר שמעתם מן הסתם אודות הגזרה שנגזרה על ידי בג"ץ בעניין יהדותם של המתגיירים ב"גיורים" שאינם אורתודוכסיים. מאז ועד עתה נחלשה במקצת המחאה, כמנהג המקום, וכבר מצאו הכל בקעות חדשות להתגדר בהן.

בכל אופן, מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן מאיימים הכל כי מכאן ואילך יתחילו לנהל ספרי ייחוסין כדי לקבוע את יהדותם של אחב"י. להלן הצעת דוגמת נוסח מגילת יוחסין לחרדים, שתצורף לכל הצעת שידוך בדואר או פנים אל פנים. ויהי רצון שירבו שמחות בישראל.

 

 

להיות שנדברו רשעי ארץ בינותם והכבידו ידם על קדשי ישראל לבוא בם כל זב ומצורע, על כן נמנו וגמרו והעמידו דבריהם על דין תורה שכל שיצתה בת קול והכריזה עליו בת פלוני לפלוני יבוא עם ספר יחוסו או ישלחנו במגילה עפה עובר להשידוך עוד קודם שיאמרו לדבק טוב ואצ"ל קודם שיטלו התשובה מ"דור ישרים".

בכן באנו במגילת ספר לידע ולהודיע דבר גדולתו ועומק יחסנותו של המדובר, כדבר שנאמר "הביאו לפני ספרי יחוסיכם".

החתן הנ"ל, יקר יקרים וכולו מחמדים. שמו שמעון ושם אביו יעקב זאב הלוי למשפחת קיזלשטיין. ושם אימו מן הבית שנקר, לא שנקר מהחינוך העצמאי ולא שנקר מהשוקולדים ולא שנקר מהחברה קדישא אלא שנקר מהבשר דייקא. ואל יפחד ללבבכם משום שמא דכלה וחמותה, ששמה הראשון ליפשא; ואין שם זה מצוי במקומותינו.

אביו של זה המדובר שולח ידו בחינוך תינוקות של בית רבן מחצית המעת לעת, ובמחצית האחרת הריהו סופר סת"ם ומכניס תינוקות בבריתו של אברהם אבינו. שמא יאמר מי שיאמר "מלמד" הוא, הריהו טועה בכפליים. ראשונה שהרי מלמד הוא בכתה  ח' וביהודה קורין למלמד בכיתה ח' "ר"מ", ושניה שממון רב לו בירושה מבית אביו ואין חלות דין מלמד חל עליו. שכבר למדנו מקדמת דנא שאין פסול "מלמד" לעניין שידוכין  פסול הגוף ח"ו, אלא פסול ממון ודו"ק.

שבעה אחים לו להמדובר ואחיות שתיים. ונשתדכו שתיהן לבני תורה מצויינים, מן המשפחות החשובות בישראל, האחת ברמות ואחותה בקרית ספר. ומן הסתם כבר הגיעה עדיכם השמועה אודות החתן האחד שחצי חצי הוא. ובכן דעו ושימו אל ליבכם כי אין הדברים כפשוטן ובדין באה לה הרעה החולה הזאת, משום שנחלתה ל"ע עוד בילדותה בחולי הנפילה ירחם ה'. (וכבר נודע במקומותינו שאין זה החולי גענעטי רח"ל ואין כאן מקום לחשש ודאגה ב"ה).

החתן דנן אילן היחש. שמא תאמרו מכר זקנו ירקות בפתח תקווה ואיזה יחוס הוא זה? ואי תימא בחזקת חבר היה, והיו כל גדולי הדור קונים מירקותיו משום חזקת כשרותו וקובע היה מקום לתפילתו ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות אין זה מן הדין; שהאדם יראה לעיניים ואין לפנינו אלא שמצוי היה אצל כרוב ולפת. אלא מאי, דוד המחותנת מצד אביה ראש כולל גדול באשדוד, ואף דמות דיוקנו הייתה בהשורה השלישית על הבימה בכנס היסוד של דגל התורה.

כבר משגיחין אתם מן הסתם שעיקר יחוסו בא מצד אימו דווקא. אמת נכון הדבר. אף היא בעצמה, האם, מדפי"ת בכירה בהסמינר ומדברים בה נכבדות לסגנות, שמורה בחסד היא וידיה רב לה גם בריכוז ואכמ"ל. וכבר נודע בקהלינו שאפשר לבחור שיהיה יחסן מצד אימו ואין משגיחין במה שאביו רבע בעלעבת.

נסתפקנו באם להודיע הדבר עלי ספר, ברם חזקה עלינו תקנת ספרי היחוסין. בכן, כאן צריך לומר ששני דודים מצד האם מיזרוחניקעס ואחד נתפס ל"ע לעניין של ברסלב והריהו מרקד ברשות הרבים. אמנם כן, לא נפלה מיראתם מאומה. שיושבים על התורה ועל העבודה והקימו שניהם בתים מפוארים בישראל, בנים ובני בנים וכו'. ואולי בשל זה השידוך אם יצא בעז"ה אל הפועל, יערה עליהם רוח ממרום וישובו מעוונותיהם ויחדלו ממשובת נעוריהם.

בעניינים שבממון – אין זה ממנהגינו לילך ולהודיע תנא כי רוכלא. ובאופן הכללי, כבר כתבנו לעיל בעניין אבי המדובר עניין הירושה, ואידך זיל גמור.

כיוון שנהגו לחתום בעניינו של חתן ולברר בירור אחר בירור אם ישב וילמד כל החיים, הרינו מציינים בכאן באופן הברור והפשוט כי נראים הדברים שישב וילמד לכה"פ עד גיל ס"ז – ס"ח. ולאחרי זה – צריך הדבר בדיקה. וכבר ידועה עובדא דיוחנן כ"ג וכו', ועל כן אין אנו אחראין וערבאין אלא עד כנ"ל.

והכל שריר וקיים. נא ישלחו ספר יחוסה של המדוברת ע"פ האדרעסא המצויינת מטה ומן השמים ירחמו.

 

נאם___________השדכן

 

 

 

 

מלאך של אינפורמציה

 

 

שעה או שעה וחצי לאחר צאת הכוכבים, כשתינוקות של בית רבן כבר חזרו מישיבת המתמידים ועלו על יצועיהם ובמאות חתונות כבר הוציאו את האורז עם הצימוקים לאחר סיבוב הריקודים הראשון, שר של לילה נוטל את הפיקוד וחוט של חסד משוך על הכל. שעות יפות רוחצות בטל של ערבית נוגעות זו בזו והבריאה כולה אומרת שירה.

בשעה זו מלאך של אינפורמציה שולט על העולם. בתשע וחצי הוא מסיים להכין את כלייו וקשתו וברבע לעשר הוא מתחיל לפעול. מרגע זה ועד לאחר חצות, כל העם בירור אחד גדול. במאות בתים מצלצלים מאות מכשירי טלפון ואלפי הורים מודאגים מצפים בקוצר רוח לטלפונים גואלים שיחלצו אותם מהמתח בו הם שרויים. ברוב המקרים, הם מצפים לטלפון של זהבה שהערב מצלצלת לולדמן שהיו כל השנים שכנים של גולדמן, כדי לשמוע איזה סוג בדיוק מחפש הבן הגדול שלהם מאור אלחנן, והאם זה נכון שהוא טיפוס מאוד דוגרי.

זה התחיל בשיחה עם המשגיח. הוא זה שפנה – מיוזמתו – לאבא, וזרק לו שם. גולדמן. הגדול נשוי עם רכטמן, זה השני. תבררו, הוא אמר לו. קחו את הזמן שלכם, וחוץ מזה הוא באמצע משהו.

נו. זה שהגדול נשוי עם רכטמן זה אמנם מלמד משהו ואפילו יותר ממשהו, אבל זה עדיין לא כלום; כאן צריך להפעיל מערכת בירור רצינית שלא תפסח על שום פרט.

ובדיוק לשם כך יש את זהבה. זאת, שתהיה בריאה, פשוט נולדה לדברים האלה. כל מה שצריך זה שם. אפילו לא כתובת. רק שם, והיא כבר תדע בדיוק.

דבר ראשון היא תהרהר בינה לבינה איזה גולדמן זה. לאחר שהיא תגיע למסקנה שזה לא יכול להיות גולדמן מהאתרוגים (שם יש רק בנות) ולא יכול להיות גולדמן מהבית ממול (בעלי תשובה) ובוודאי שלא יכול להיות גולדמן מהוילונות (כי אז היו מציינים שהם חוצניקים), היא תרים טלפון לגיסתה דינה השולטת לא רע בנעשה בשוק. מה שיקרה זה, שעוד לפני כן, יטלפן בעל הדבר עצמו ויספר כי שכח לציין ש"הם חיפאים".

חיפה היא טריטוריה בפני עצמה. זה טוב ורע. רע, כי בחיפה כל המשפחות טובות ורובן גם נקראות באותו שם ונראות אותו הדבר, כך שחסר הבידול המהווה את עמוד השדרה של כל שידוך, וטוב – כי בכל הקשור לחיפה יש את ולדמן. ולדמן זו, בלי עין הרע, שולטת ברמה אקדמית כמעט. הכל ערוך ומסודר: גאולה, עקיבא, ארלוזורוב, השילוח, בר כוכבא, בצלאל. מיפוי מפורט, זיהוי ודאי ועדכון מדוקדק. שלא לציטוט ושלא לייחוס.

אמרת גולדמן – אמרת הכל. אחת המשפחות הטובות בעיר. נקי שם שזה משהו. אשה שקטה ורגועה, לא שומעים אותה. הוא חצי יום בכולל וחצי יום מנהל חשבונות ויש להם גמ"ח. בית של תורה, את שואלת? זרע בירך ה'. בעלי אומר שזה לא להאמין. כן. יש אחת נשואה. הייתי מעורבת שם בשידוך. וידברגר או גרוסברגר, לא זוכרת בדיוק. גם, משפחה טובה מאוד. מה? כן, רגיל, לא משהו מיוחד. יש שם ירושה קטנה מההורים שלה אבל, רבים עפעס, משהו בית משפט, אני לא יודעת בדיוק. אין מה לבנות על זה. את הבן הזה…אני זוכרת ילד קטן…מוישי, אני חושבת או שוקי…לא. אולי מוטי…לא יודעת. בכל אופן, מדובר בילדים טובים ממש. הבן שלי חבר טוב שלו. אם את רוצה, הוא יצלצל היום, אני אשאל.

סיימת? אוקיי. עכשיו תשמעי טוב גברת זהבה. הילד הזה, יוסי, שיהיה בריא, כבר שנתיים נהג טנדר בירושלים ומגיע לישון לפעמים בישיבה. הוא באמת ילד טוב, אבל הפעם האחרונה שהוא פתח גמרא, הייתה בערך בפעם האחרונה שהולדמן הזאת ראתה אותו. היא לא יודעת מיהו, היא לא מכירה היא מבלבלת אותו עם עשרה אחרים. היא אינה יודעת כלום! אגב, יש לו אסטמה, לבחור, חריפה. הם עתידים לגלות את זה, הגיסים שלך, תשע שנים אחרי החתונה ואגב, תאמיני לי שאין בכך כלום.

בדיוק באותה מידה שולדמן מבלבלת את המוח בנוגע לשבחו של האדון גולדמן, כך היא מקשקשת בחוסר אחריות בעניין גנותו של האדון סגל, או קורמן או בן הרוש. כשהיא אמרה לך לפני שבועיים "משהו אצל הבחור הזה מריח לא טוב" זו אינה רק רשעות לשמה ומוציא שם רע במזיד, אלא גם שטות ילדותית ומגוחכת, וזאת מהסיבה הפשוטה שאין שום סיכוי בעולם שאשה בת חמישים תדע לדווח שמץ אינפורמציה על בחור ישיבה בן עשרים ושתיים, להוציא מראהו החיצוני (כפי שהוא ניבט בצפייה מהקומה השלישית בדרכו לבית הכנסת), וגם זה עניין של טעם.

החלופות הנותרות הן צוות הישיבה (שנמנע במתכווין משיתוף פעולה בשל יראת שמים), או החברים, (שמשקרים לטובה או מערבים שיקול דעת ילדותי). כך לגבי שידוכים, כך לגבי קבלה לישיבה, כך לגבי כל דבר שבעולם.

וטוב שכך. יום יבוא ויכירו כל באי עולם כי מוסד האינפורמציה באמצעות הטלפון פשט את הרגל וימציאו להם שיטות מחוכמות יותר לשמוע ולהשמיע לשון הרע ורכילות בהיתר המפוקפק של "לצורך".

ומעשה במשפחת רחמונליצלן שהציעו להם את הבן של מיינעסונים ובבירור הראשון שנערך אצל לויוליינו, עלתה האינפורמציה ש"מדובר במשפחה מצויינת, אמנם, אבל יש שם בן אחד לא איי איי איי, ואני לא זוכר איזה מהם". לסוף התקיים השידוך בכי טוב וההורים רוו רוב נחת דקדושה. וכל ימיו היה ר' שרגא פייבל רחמונליצלן עומד ומצטער, שמא חתנו זה הוא הוא הבן הלא איי איי איי של מיינעסונים, ונמצאת בתו משודכת שלא כערכה. סופו שנפטר בצריך עיון ובדוחק גדול ויה"ר שימליץ טוב בעד האלמנה החשובה ובעד המשפחה כולה.

 

 

 

 

 

תסמונת לייזר

 

 

 

"אמא, התחילו לבוא אנשים"

"אוי ואבוי. תגיד לאבא"

 

לפני זמן מה, למשך 20 דקות, הייתי דוד זקן.

מעל דפים אלה שלוחה התנצלותי הכנה כלפי בעלי שמחת הבר מצווה, משפחת ידידי הטוב. אל נא באפכם. באמת שלא התכוונתי לבוא בזמן. פשוט הייתה לי עוד שמחה באותו ערב וגם עניין קטן לסדר, ולכן החלטתי להגיע עשרים דקות אחרי המועד הנקוב בהזמנה.

למעשה הגעתי עוד קודם לכן. ממש במועד שנקבע בהזמנה. 8:30. כבר בדרך תכננתי מה אומר להגנתי ומה אעשה כדי שלא תדבק בי תדמית הדוד הזקן, המכונה במקומותינו "תסמונת לייזר".

וזה דבר התסמונת. קרובים שונים, קשישים ברובם או סרוגי כיפה לא עליכם, שלא לומר נטולי כיפה בינתיים, נוהגים לקרוא הזמנה לבר מצווה כמו שקוראים לוח ארץ ישראל של "עץ חיים". הם מעיינים בפתיחה המלומדת (בשבח והודאה להשי"ת) ומתעכבים על שם המצווה ועושה ("אה, הוא נולד עוד לפני שמענדל נפטר"). אח"כ הם גוזרים את המפה הלא מדויקת של הדרך לאולם ואז מתפנים לעסוק בדבר החשוב באמת: באיזו שעה בדיוק יתחיל האירוע המלבב, חגיגת בר המצווה של הנכד התשיעי של הדודה חיה מלכה תבלחט"א, אלמנת הדוד מענדל ע"ה, ינוח בשלום על משכבו.

8:30 כתוב בהזמנה, זאת אומרת שהם התכוונו שבשמונה ורבע כבר נהיה שם. בכל זאת, משפחה או לא משפחה. ועוד אודים מוצלים מאש.

דודים יקרים אלה, הלייזרים וזוגותיהם שיחי', הם חלק קבוע בכל שמחה. הם אוהבים באמת, שמחים מכל הלב ומביאים את המתנה הכי גדולה. הבעיה היחידה אתם היא הצורך להעסיק אותם במחצית השעה מרגע בואם עד להגעתו של האוטובוס מבני ברק. אחר כך – שימצאו להם כבר עם מי לדבר.

כמי שעבר בעבר חוויית לייזר מהסוג המתואר, עלי לשגר המלצה חמה לבעלי השמחה: ידידים יקרים. אין צורך שתבואו כל רגע לדרוש בשלומנו ולהתנצל על כך שאין מי שיעסיק אותנו. מראש לא התכוונו להשתעשע פה בשבת תחכמוני, אלא לבוא בזמן, לאכול מה שיש ולהביט על הנחת של גיסנו המנוח, חבל שהוא לא זכה. אנחנו נשב בשקט, ניהנה מכל רגע, ונלך תייכף אחרי הלפתן.

 

אשר יצר את האדם בצלמו

 

פדיון הבן של מנחם נחום החמוד נ"י, בנם של בני דודינו שמעון ורעייתו שיחי', היוה חגיגה כפולה ומכופלת. הזוג הזה, שיהיו בריאים, לא חיכו לילד הזה תשעה חודשים, אלא שנה ותשעה חודשים. ומי יודע בכמה יסורי נפש היה הדבר כרוך. הדבר היה ניכר במיוחד על פניה הזוהרות של דודתינו תחי' שהגירה דמעות כמים עד שדורשי רשומות הודיעו רשמית שאפילו בחתונה עצמה היא לא בכתה ככה, ואל תשכחו ששמעון היקר התחתן בן עשרים ושתיים וחצי ואחרי אחיו הצעיר אלי, שעקף אותו ל"ע.

לשמעון ורעייתו שתחי' בעצמם, היתה סיבה נוספת לחגיגה. זה לא שהם לא שמחו מספיק על הולדת בנם הבכור נ"י. הם עצמם הרי ידעו טוב מכולם כמה דמעות נשפכו עד שהם ראו אותו, ועוד במשקל 4.800 כ"י ואבגר 100 בלעה"ר.

העניין הוא, שלשמחה אין מחסומים וגבולות ונר לאחד נר למאה. גם זה שאמרו "אין מערבין שמחה בשמחה" אין הכונה שאסור לשמוח על שני דברים שונים כאחד, אלא שאין לחגוג אותם יחדיו.

וכך, בדרך מהבית לאולם, כשהתינוק בזרועות האם ונוסח הפדיון בכיסו של האב, התבשר שמעון כי התמונות של החתונה מוכנות.

הוי, איזה אושר נצחי! שמעון לא האמין. הוא לא היה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין, שהרי כבר יש לו תינוק. לכן, הוא צבט את התינוק שיהיה בריא וזה החל לצווח בהיסטריה. לא היה מקום לספק. התמונות של החתונה מוכנות.

תשאלו, איזה מן צלם הוא זה שתמונותיו מוכנות שנה ועשרה חודשים אחרי החתונה? ובכן, בל נטעה בהערכת הצלם המסור, הוא אילן מ"סטודיו אילן ואורן".

כבר שבוע וחצי אחרי החתונה, קיבלו שמעון וזוגתו הטרייה את הקונטקטים של אלף וארבעים תמונות כדי לבחור מהם ארבע מאות תמונות שירכיבו את הבסיס ליצירת האלבום הראשי בגודל 30 על 40 ושמונה עשר אלבומי הלוויין שיגיעו יחד איתו. אחרי שכל המשפחה הביעה את דעתה על התמונות ודודה עליזה הספיקה להעלים בשקט את כל התמונות שבהן היא לא נראית טוב, התקבלה החלטה פחות או יותר מוסכמת. אמא רק בקשה שיעשו אלבום קטן גם לכל דודה, שיהיה למזכרת וכמובן, תמונה גדולה לסלון של סבתא.

אילן, בחור מסור שכמותו, רק קיבל בחזרה את הרשימות וכבר החל לעבד את הנתונים לכדי מזכרת. לזכותו יאמר שהוא שיתף אותם בכל חלקי העבודה. תחילה הוא היה מטלפן כמעט כל יום כדי לקבל ביחד החלטות בנוגע לסדר הכרונולוגי של העמודים. לצורך דיון בשאלות קריטיות במיוחד, הוא היה מגיע במיוחד אליהם הביתה להתייעצות. כך למשל בנושא של הכריכה של האלבום: כריכת עור אמנותית, כריכת קטיפה (אומרים שזה חוזר היום), כריכת כסף עבודת יד, כריכת פרקט או פאנל נשלף וערכה של 15 כריכות שניתנות להחלפה לפי העניין. בעיה נוספת היתה האם להכליל באלבום הראשי, הייצוגי, את תמונת הכלה עם כל אחד מהאחים, או רק את התמונה המשפחתית. אותה שאלה היתה גם לגבי הסדרה של "האדם החושב": האם להביא רק את התמונה של החתן חושב והכלה ברקע בתוך ענן מטושטש או גם את התמונה של החופה ניצבת והמתופף ברקע, בתוך סקסופון מטושטש. בנוגע לכל אלה, לא הסתפק אילן, כאמור, בשיחת טלפון, אלא העדיף לעשות את זה פנים אל פנים.

מה שקרה הוא, שבשלב מסוים אבדה התמונה של החתן רוקד עם שלושת האחים של הכלה. שניהם זכרו היטב את הרגע הזה, את הלחץ למצוא מהר את נתי שלא יפסיד את הריקוד המרגש ואיך בדיוק אז הצלם היה צריך להחליף סרט. הם רקדו ורקדו ורקדו עד שההחלפה הושלמה, ואילן מתעקש שבסוף הוא כן הנציח את התמונה המרטיטה הזו. תמונה כזו, ברור שצריכה להיכנס לאלבום הראשי והבעיה היא שבאלבום הראשי התמונות מודפסות על דפי עץ ולא ניתנות להחלפה, כך שאין אפשרות להתקדם עד שהתמונה תימצא.

כך נמשך העניין שנה תמימה. השוויגער אמרה כבר בהתחלה שמדובר בנוכל גדול ושהיא מראש היתה נגד לקחת אותו דווקא. מחודש לחודש הלך כושר הסבל של הזוג ופחת. הם היו מגיעים לסטודיו מידי יום שישי ומקימים מהומות עד שאילן היה מתעצבן וצועק: "רוצים אלבום בלי התמונה הזו? בבקשה! מחר יש אלבום"

לא לא, היה שמעון ממהר ואומר, נחכה עוד שבוע.

שבועיים לפני הלידה, התחתן אלעזר, אחי אשתו של שמעון. החתונה נערכה ברוב עם כמובן, כשכל הבזק פלאש קרע את ליבם של שמעון ואשתו לגזרים מכאב. שבועיים אחרי החתונה הגיעו התמונות ושם, באלבום מס' 6 הופיעה – לא תאמינו! – תמונה די מוכרת: "ריקוד הגיסים". אלעזר עם שני אחיו וגיסו שמעון, מפזזים ומכרכרים בעוז במרכז המעגל!מכאן, היתה הדרך קצרה. אירועי הלידה והברית אמנם עיכבו קצת את העניין, אך בבוקר פדיון הבן התבשר כאמור שמעון כי העניין מאחוריו. רק לבוא ולקחת.

מנחם נחום נ"י, ילד ברור ועירני להפליא, נפדה וצולם כראוי ע"י כהן יר"ש ולמדן. בשבוע הבא אנו מוזמנים ליומיים לשמעון לראות את התמונות ואם ישאר זמן, כך אמרה אשתו, נוכל לראות גם תמונות מהטיול שלהם לצפת, את התמונות מפורים בישיבה של שמעון וכן את הסדרה הראשונה של תמונות מחדר התינוקות של מנחם נחום נ"י, בתצלום מראש כמובן.

 

שהכל ברא לכבודו

 

 

קשים, קשים חייו של יהודי.

לא די בכל הצרות והרדיפות, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, לא די בעול הפרנסה, בעיות הבריאות, טרדות החינוך ודרישות הסביבה, עוד נוסף עליהם המתח הנורא הזה, שמקצר את חייו של אדם.

המתח המכרסם הזה, כל פעם מחדש. כל חתונה, כל שבע ברכות. פשוט אפשר להתפוצץ. עניין משמח כל כך כמו חתונה, זוג שבא בברית הנישואין, הופך לסיוט אחד גדול בשל המתח והציפיה, הסקרנות והחקרנות, הדילמה הקיומית והספק המנקר.

יתנו ברכה או לא יתנו ברכה.

החתן עומד על מקומו, לוחש תפילה זכה להצלחת זיווגו, הכלה על ידו, ראשה מכוסה בהינומה, שתי אמהות בוכיות ושני אבות עצבניים מכרכרים סביבם, נרות בידיהם. הקהל כולו מפזם נעימה מרגשת ואחיין צעקן לוחש בצעקה "מוישה, איפה הגביע".

כמה עשרות אנשים בקהל הקדוש הזה, חווים ברגעים אלה את הקשים ברגעי חייהם. עיניהם נעוצות בחרדה בפתק המהוה שבידי הבחור המכריז, וליבם דופק בפראות: יקבלו ברכה, או לא יקבלו?

כבר לפני מספר חודשים, בחתונת ויינשטיין, נולד בקרבם היסוד הנפשי הדרוש לרגעי המתח האלה. אז, כאשר מחוסר ברירה ומחוסר קהל מספיק, החליט ויינשטיין המבולבל לכבד אותם בברכה תחת החופה, אז נולד הצורך. משם ואילך הוא רק מתפתח ומקבל ממדים מפלצתיים.

הו, זה היה מתוק אז! הכרוז הכריז את שמו, פעמיים, כי בפעם הראשונה הוא עצמו לא האמין שקוראים לו. בגוש הקהל הקרוב אליו החל רחש מתגלגל, ואנשים רבים הפנו אליו את מבטיהם. מבלי להרגיש הוא הגניב מבט מצטנע ואף החווה בידו לביטול כאומר: אני לא מאחל לאף אחד מכם, רבותי האהובים, את הסבל הכרוך בכבוד שאני אוכל עכשיו, ופסע בזריזות לעבר במת החופה. שם, למעלה, התבררה לו גודל השעה: לא סתם ברכה הוא קיבל, אלא "אשר יצר את האדם בצלמו", שזה אומר שלמשך כמעט עשרים שניות, הבמה שלו בלבד. כל החזרות של כל השנים הללו השתלמו עכשיו. הוא לא טעה ולא גמגם. בקול עז ובנעימה הוא סלסל במקצוענות: "והתקין לו ממנו…" כשל"ה" של "והתקין" הוא מזרים אויר של חמש עשרה שנות ציפיה, וכך, ברגשות התרוממות רוח, הוא החזיר את הגביע והסידור, ירד מן הבמה לאחוריו, מחה בענווה את ידו מהיין שנטף עליה והחל לצפות לתגובות.

זה היה גדול מאוד, האירוע הזה. כיום, במבט לאחור, הוא יכול להצביע על ה"אשר יצר" הזה, כאירוע ששינה את חייו. ממש כך: החיים עד הברכה והחיים מהברכה. יחי ויינשטיין התמים לעולם ועד.

אלא שאליה וקוץ בה. חוץ מהסיפוק המלטף שהיה גלום באותה ברכה, היה בה גם, כאמור, עניין נוסף, והוא היווצרו של היסוד הנפשי ההופך כל חתונה של חבר או בן משפחה למסע יסורים קשים הממרק עוונותיו של אדם. המתח הזה של הברכות הוא קטלני.

כבר כמה שנים טובות שהוא מגיע לחתונות, כל חתונה, כחצי שעה לפני המועד הנקוב בהזמנה. לך תדעו, אולי יחליטו לעשות את החופה מוקדם? מכאן ואילך הוא עסוק בתרגילי נראות אל מול עיניו של המחותן המאושר. מזל טוב הוא כבר אמר לו תשע פעמים ונשיקות הוא נתן חמש. את המתנה הוא עדיין שומר עמוק בכיס. במקרה של אי ברכה רח"ל, לא צ'ק הם יראו ממנו, אלא מארה ומגערת. מפעם לפעם הוא חולף ליד אוזנו של המחותן ומפזם חרש: "שוש תשיש ותגל העקרה…" בניגון מתוק של כמיהה וגעגועים, אולי, אולי ירחם. אחר כך הוא מייעץ, בטון של ותיק ורגיל, עצות מחכימות בנוגע למנהגי החופה, לאמור: האיש הזה קשור באופן הדוק מאוד לנושא של חופות ונישואין. כדאי הוא שגם יברך איזה ברכה תחת החופה.

גם בחופה עצמה הוא מקפיד לעמוד מספיק קרוב כדי שבעל הבית לא ישכח מקיומו ח"ו, אך מספיק רחוק כדי שלא יהא ליבו של המחותן גס בו והוא יתייחס אליו כאחד מעוזרי החופה. רוצה לומר, הכרחי לעניין ועם זאת קשה להשגה.

ואז, כשזה לא מגיע, שברון הלב שולט ומאיים למוטט אותו כליל. פתאום עולה כל הרוע. הבעיות של החיים, המצב בבנק, הצרות עם הילד. אוי, זה מר, מר מאוד. מי בכלל היה צריך את כל החתונה הזאת על הראש. למה לא להישאר בבית ולשכנע את עצמו שלו הוא היה משתתף בחתונה, ברור שהיה זוכה בברכה כערכו. עוד תקווה אחת קטנה נשארה: השבע ברכות האומלל הזה של סוף החתונה. מי יודע, אולי שם יתעשת מישהו ויבין את גודל העוול שנעשה. אם גם שם לא ירחמו, אות הוא כי יש לו עסק עם רוצחים אמיתיים. כל השידוך המוזר הזה, שמראש אף אחד לא הבין אותו, לא נולד אלא כדי לדפוק אותו ולהתעלל בו.

עייף ויגע הוא מגיע הביתה וצונח מותש על יצועו. כבר שנים שלמרות כל הצרות הוא נרדם כמו תינוק רגוע.

איך לא יירדם, עם בטן מלאה ברכות?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העסקן הנמרץ, המנהל הדינמי, הגבאי המסור

 

 

במס"נ ושלעמל"פ

 

ילדה נחטפה בתוככי ירושלים עיר הקודש. מרואן ברגותי לא נטל אחריות על החטיפה ואפילו לא גדודי עז אדין אל קאסם. היו אלה אם ובתה, מעורערות בנפשן ל"ע, שתירצו את חטיפתה בטעמים שונים ומשונים המעוררים רחמים על החוטפים כמו על הנחטפת.

בחסדי ה' שבה הילדה לביתה לאחר מאמציהם הרבים של אנשי כוחות ההצלה ושל כלל הציבור. ברחובות גאולה ראיתי כרוז מחאה על כך שבדיווחים על נס ההצלה המופלא נשמט השבח המגיע בצדק לאחד מארגוני ההצלה שעסק במלאכה במסירות נפש ושלעמלק"פ. כרוז המחאה לא חסך שבטו מהאחראים למחדל, ודאג לעשות צדק עם מי שכבודם נחמס. עד כאן – דברים כהווייתם אשר שמעתי וראיתי.

כיוון שכך, מצפה הייתי מאותם החתומים על הכרוז שיעשו מלאכתם נאמנה ויביעו מחאה כללית נגד השמטת גורמים רבים נוספים שלא זכו לכבוד המגיע להם בדין ובצדק. להלן הידיעה כפי שהייתה צריכה להיות מפורסמת בעולם שאין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות:

"נס הצלה בירושלים"

"נס הצלה אירע אתמול (שב"ק) בירושלים עת נחטפה ילדה קטנה מביתה על ידי אם ובתה. מייד עם היוודע דבר החטיפה עודכן בנושא הרב אליפלט רחמילביץ' יו"ר ארגון "סיוע בהצלת חטופים" והוא מיהר לערב בעניין את כונני חדר המצב של אגודת אכהצק"ב ("איך כל הצרות קורות בשבת"). מתנדבי פנד"ש (פיקוח נפש דוחה שבת) בראשות היו"ר הנמרץ הרב שניאור געלדצעהלער והמזכיר הדינמי ר' אברהם אלדורוטי, התפרסו ע"פ נקודות תורפה בעיר תוך שיתוף פעולה מדהים בדיוקו עם כוחות ההצלה בפיקודו של נצ"מ זכריה זכריה. הלה ציין כי "שיתוף הפעולה הברוך בינינו לבין הארגונים החרדיים מביא תמיד לתוצאות ברוכות ולצערינו אנו מורגלים בכך". מטה החירום של מחלקת הרווחה בעירייה בניהולו של מר אלכסנדר זיסקינד ובהנחייתו  של מחזיק התיק חבר הנהלת העיר הרב ירוממיהו לקנבך, הפעיל את מערך הסיוע של האגף לחירום חרדי באמצעות הנהגים המסורים ר' יוסף כהן ור' דוד לוי. ארגון "חסד לאומים" בראשות המתנדבים אריה קפולסקי ור' עזריהו גרנות בשיתוף עם ארגון "המנשים" בשכונת הבוכרים הקימו קו פתוח לסיוע וניידות "דבש וחלב" החלו בהתרמת דם בשכונות הצפוניות. מתנדבי ההצלה ציינו כי הפעולות לא היו מתאפשרות ללא סיועו הנמרץ של סגן ראש העיר הרב מנחם נחום חומסקי ושל מחזיק תיק סגן ראש העיר, עוזרו הנמרץ, ר' אלי בלי. יצוין, כי כל הפעולות נעשו בתיאום עם הלשכה לפניות הציבור שליד לשכת מ"מ יו"ר הלשכה הרב אליעזר קורמן. בני המשפחה העלו על נס את פעילות המתנדבים בראשות ר' קלונימוס דילטוריה וציינו כי ברצונם להודות גם לשכנים שהביאו מים למתנדבים, משפחת פרישוואסער ומשפחת גולדוואסער וכן ציינו את חלקו של נציב המים, מר מעיין וואסער.

לפנות ערב שבה הילדה לביתה בשלום, לשמחת לב הוריה ואלפי המתנדבים".

 

פרסום מאמר זה התאפשר בעזרתה האדיבה של חברת מיקרוסופט, משווקת "חלונות 98" ותוכנת "וורד". עימוד הטקסט באמצעות תוכנת "קודל – דרו" ושיגורו בעזרת חברת בזקבינלאומי, הופכים עולמות בשבילך ובאמצעות קו בזק. התיקונים – על ידי פקסימיליה מתוצרת HP. כן תעמוד על הברכה חברת "דובק" שסייעה בתהליך הכתיבה, וכן צוות העריכה וההפצה. יצוין, כי כל הנוכחים העלו על נס את סיועה הנרחב של משפחת אריאלי שהשתדלה לא להפריע ושל הצייר צ. סלומון אשר על האיור.

 

 

טנא מלא ברכות

 

נתון מדעי: מפלס מודעות הברכה בעיתונות עולה כל אימת שפרח עסקנות חדש חובש את ספסלי המוסדות הרשמיים. אנשים אשר כמוני יודעים לזהות תנודות פוליטיות, לפחות ברמה המוניציפלית, לפי כמות האינצ'ים במודעות הברכה בעיתון. אם ראית מודעה גדולה ומעוטרת על פועלו הברוך של עסקן פלוני בעיתון של השבוע – אל תהרהר אחריה בשבוע הבא שמסתמא כבר תבוא אחת חדשה כמותה; ובשבוע הבא עוד אחת ועוד אחת ובעיתון השני גם, ואולי גם על לוחות המודעות.

סיבוב ראשון של מודעות רואה אור עם קבלת העול הנורא של העבדות הציבורית. כל כך לא יפה! הוא עצמו, העסקן, טרוד כולו בעול הנורא שנפל עליו, כתפיו שחות מעומס האחריות, אין לו אפילו דקה לפנות לביתו, ואלה עסוקים במודעות ברכה עבורו בעיתון. פוי! למי יש ראש לדברים האלה עכשיו, תגידו. הוא היה מוותר ברצון על הדבר המיותר הזה (רק אם אתם כבר מכניסים מודעה, אל תשכחו לציין "במסירות נפש" ואם אפשר לשלוח את זה קודם למשרד, להגהה, הוא יודה מאוד).

ובכן, בסוף השבוע הסמוך למועד היות העבד עבד, תופענה בעיתון לצד הידיעות היבשות המבשרות את בוא החג, גם מודעות הברכה. ואלו הן: מבית הכנסת בו הוא מכהן כגבאי ראשי ואחראי על החלפת הפרוכת לפרוכת לבנה ערב הימים הנוראים ("מקים ומייסד בית מדרשנו הנותן נפשו על החזקתו וקיומו מיום עומדו ועד הנה"); מבית הכנסת ממנו פרש בטריקת דלת כדי להקים את בית הכנסת הנוכחי ("מחשובי העסקנים בשכונתנו"); מהת"ת אותו הוא מנהל ומן הסתם גם ימשיך לנהל  כחלק מהעבדות הנוראה שהושתה עליו ("המסור בלו"נ למען חינוך תשב"ר"); מבני המשפחה, כולל הגיסים והגיסות ("עוד במעלליו יתנכר נער"); וממשפחת קצנשטיין שזכתה שיסדיר לבנם את יציאתו השלישית לחו"ל בתוך שנה אחת ("משים ימים כלילות למען הכלל").

לאחר מכן באים שבועיים שקטים. עבד הציבור עסוק בגזירת המודעות, בתיוקן, בצילומן ובתיעודן עד אין סוף. בשעות הפנאי הוא גם מתעסק בהשוואה בין הניסוחים השונים ומציין לעצמו מי כתב ואיך, ולמי צריך לנטור איזו טינונת ליום פוקדו.

בחודש הבא מגיע גל נוסף. שלוש שבתות יבשות ללא מחמאות בבית הכנסת וללא התרפקות מתוקה על דפי העיתון מולידות את המתקפה הבאה. עכשיו יהיו אלה מתפללי בית הכנסת השלישי בשכונה, הכורעים תחת נטל הקרוואן הדולף ואף נפגשו השבוע בעניין זה עם העסקן הבכיר וזכו מפיו להבטחה מפורשת  כי יעשה כל שביכולתו כדי להביא מזור לנפשם הדוויה.

שבוע הפסקה, ואז מן השמים עושים את העבודה: בן נולד לעסקן ושוב אין בעיתון מקום לחדשות. שולי העמודים מתפוצצים תחת עומס המודעות. אם יקויים ברך הנולד רק אחוז אחד מהברכות שהורעפו על ראש אביו המסור והנאמן, הוא יגדל ללא ספק לגדול הדור.

מכאן ואילך, המכונה המשומנת כבר עובדת. כמעט באופן אוטומטי, אגב, ללא מגע יד אדם. אזרח הפונה בבקשת טובה משריין מראש מקום צנוע למודעת ברכה בעיתון.

 

כיוון שאינני מתיימר לשנות משהו בעניין זה, שהפך כבר לחלק בלתי נפרד מהעשייה הציבורית, החלטתי לעסוק דווקא בהגשת עזרה. מבדיקה שערכתי עולה כי חלק גדול מהעסקנים החשובים אינם שבעי רצון מניסוחן של המודעות, שהפך קבוע ושבלוני. הבחורים הללו מצפים לסוג של רענון ליצירתיות ולקצת מעוף. נמאס להם כבר לראות את ה"עוסק בצ"צ באמונה" ו"שליח עושה שליחותו".

להלן מספר הצעות לניסוחים קצרים, פשוטים וקליטים שניתן לשלבן במודעות בצורות שונות, בהתאם לעניין:

 

"למסדר פטור מקסימלי מארנונה – כי לעולם חסדו"

"השם לילותיו כימים, השם ביתו משרדו, השם עבים רכובו"

"מנהיג בעמו, דבר לקהלו, לעדי עד ישכון, סגן ראשון"

"כפליים כתרים, מעם להרים, תקציב להזרים, מוועדת איתורים"

"גיבור ונערץ, נאמן בית הגר"צ, חזון לא נפרץ, דינמי ונמרץ"

"בן עליה, תאניה ואניה, חיכו מחמדיה, הרוח החיה"

 

ואידך זיל גמור. כעתירת ההנהלה, הצוות החינוכי והורי התלמידים.

 

 

זאבי יסדר

 

ברגע הראשון, חברי הטוב, נקרא לו מנשה, חשב שהוא מקבל התקף לב: חצי יום לפני מועד הנסיעה המתוכנן, ופתאום מתברר לו שאין לו דרכון. אין, אין. אין בארון של הגרביים מצד ימין, אין במדף של הדואר, אין במגירה של הטלפון, אין.

מה עושים? חצי מהמזוודות כבר מוכנות, עניינים בוערים רבים הקשורים בנסיעה ממתינים, ודרכון אין. מילא אם הייתה נאבדת תעודת הזהות, אז ניתן היה בשעת הדחק להביא את הדרכון אבל כשדרכון נאבד, אחת דתך להישאר בין הירדן לים ולשמוע על פיגועים.

האמת ניתנת להיאמר, שבשעה שכתבתי "חשב שהוא מקבל התקף לב", לא דייקתי. מנשה הבין אמנם שהוא בבעיה לא קטנה עם הדרכון, אבל לא ממש דאג. כמי שכבר הוצרך פעמים אחדות לעניינים שבדרכונים, הוא זכר היטב ש"משרד הפנים זה זאבי". אלף פעמים לפחות הוא עמד ליד זאבי כשזה קיבל שיחות טלפון של תחנונים בענייני סידורים בהולים במשרד הפנים. מכל מיני אנשים. וחוץ מזה, מה זאת אומרת. הרי ידוע בעיר היטב שלזאבי יש קשרים במשרד הפנים ואתה יכול לראות את העניין כמסודר.

זאבי עם הקשרים במשרד הפנים היה אדיב כתמיד. "טוב שהתקשרת אלי. זה אמנם מאוד מאוחר עכשיו, אבל אני בכל זאת אנסה". ברגע האחרון לפני שניתק שאל אותו מנשה האומלל כמה אחוז סיכוי הוא נותן לכך שזה ילך.

זאבי גיחך. "תגיד, מה קרה לך. מאה אחוז אפילו לא אחד פחות".

בשעה שמנשה כבר שקע תוך חיוך אופטימי בתוך המזוודות, זאבי החל את מסלול הקשרים במשרד הפנים. בשקט ובנחישות ועם הרבה אמונה בצדקת הדרך.

את בני הוא תפס אצל הספר, בדרך הביתה. חיים דוד היה אצל ההורים שלו ואפרים היה בכולל. שלוימי ונח היו ביחד, אז הוא ויתר על הפרוייקט, ושמריהו שכב חולה בבית.

כל אחד מהם קיבל בשקט ובנחישות בקשה דומעת, שיפעיל את קשריו הטובים עם מוטי, זה עם הקשרים במשרד הפנים, בתחינה נואשת לארגן אס.או.אס דרכון חדש לאחד מנשה "שאני חייב לו טובה והוא לא צריך לדעת מכלום". העסק דחוף, הוא הסביר, הטיסה למחרת בבוקר, כך שהדרכון צריך להיות מוכן עד הערב. אם זה כרוך בתשלום, הוא הוסיף, הכל עליו, כמובן.

בשעה שזאבי סיים את הטלפון האחרון ופנה לטפל בבעיה של אחד שחייב דחוף ריכוז של כניסות ויציאות מהארץ ומשרד הפנים סגור עכשיו, כבר החל מוטי עם הקשרים במשרד הפנים לקבל את הטלפונים הראשונים בעניינו של מנשה. מאז שיש לו, למוטי, קשרים במשרד הפנים, הוא מקבל אינספור שיחות בעיקר בעניינים של משרד הפנים. למה לא, הוא אומר לעצמו, מי שיכול לעזור – שיעזור.

הוא לא חיכה עד השיחה החמישית, אלא מייד אחרי השיחה השלישית, כשהוא הבין שהעניין כנראה באמת חמור, אחרת איך זה שכולם מטפלים בו, הוא כבר פנה לגיסו, שמשון.

שמשון זה, ידו בכל ויד כל בו. כל בעיה במשפחה – הולכים לשמשון. האמת היא שבהתחלה, מיד כשאחותו תחי' התחתנה עם שמשון, זה קצת חרה לו: הוא היה תמיד המאכער של המשפחה ופתאום בא אחד לגור וישפוט שפוט. עם הזמן הוא למד להסתדר עם זה. נהפוך הוא. הוא יגייס את כוחותיו של שמשון עבור המוניטין שלו. שמשון יהיה המאכער במשפחה והוא יהיה המאכער בחוץ. שמשון זה אפילו לא יידע שבמו ידיו הוא בונה את הקריירה של גדול מתחריו.

בין שאר הסידורים שמסדר שמשון, יש כמובן גם את משרד הפנים. ומשרד הקליטה. ושירות התעסוקה והעיריה. מה רע לעשות פעם טובה לגיס?

שתי דקות ויש דרכון, הוא אמר לו.

הוא פנה לגדי. לא גדי מהנסיעות, גדי מהאתרוגים. גדי דיבר עם נסים. נסים הרים טלפון לברוך. ברוך למוישה.

מוישה לעוד ברוך.

לייבלה.

אהרן.

וייספיש.

אלי.

יוסי.

בום.

יוסי היה בדיוק ליד משרד הפנים. הוא עלה למעלה, שאל מה עושים במקרה כזה, קיבל תשובה, ירד והחל את הסבב בחזרה.

בחמש בערב היו למנשה פחות מאתיים שקל בערך, ודרכון חדש.

צריך קשרים בחיים, אין ספק. במיוחד במשרד הפנים.

 

 

נספח

 

כשרות לנוסע, מצ"ב רשימת הטיפוסים בהם תיתקלו בעת איבוד דרכונכם. ושיהיה בהצלחה.

 

הערמומי

 

זה שלא צריך פרוטקציה. לו יש את השיטות שלו אותן למד מגרינשטיין. אין לך דרכון? לך תזייף אישור שאתה נוסע לסייע לחולים ותספר את זה לשוער בכניסה לקונסוליה. האמריקאים רגישים.

 

המפנה הלאה

 

הוא מלא רצון טוב אמנם, אבל למה לעשות עניין? דבר עם זאבי והוא סוגר לך את זה בשניה. אפס חמש אחד, אתה רושם?

 

המייאש

 

הוא לא יכול לעזור במאומה. מה שהוא כן יכול, זה להביע את הוד דעתו הצרופה בעניין ולהגיד, בלי שמץ של מושג ש"חבל לך על הזמן. אין שום סיכוי. מקסימום תדחה את הנסיעה, מה יש?"

 

הרשע המרושע

 

"מה אני מבין בדרכונים?, אבל איך, ריבונו של עולם, איך מאבדים דרכון?! מה אתה, ילד קטן?!"

 

זה שגם לאבא שלו היה בדיוק אותו סיפור

 

זה בחור משפחתי! לאבא שלו, היה לפני שנתיים בדיוק אותו סיפור. אז זה היה קריטי, כי האבא נסע לא עלינו לניתוח. הוי, מה שהוא עבר! אתה חייב לשמוע. סיפור מההפטרה. אחרי זה, כשגם אמא שלו הייתה צריכה לנסוע הם כבר היו חכמים וסידרו הכל מראש. אה, איך זה בסוף הסתדר עם האבא? רגע…לא. הוא לא זוכר.

 

המתחמק

 

הוא בדיוק טרוד עכשיו עם משהו חשוב. סלח לי, באמת.

 

המתחמק אבל רוצה לא לאבד את התדמית של המאכער

 

כן, הוא יכול, זה לא בעיה, אבל דבר איתו בערב. שתי דקות הוא סוגר את זה. בין שמונה לתשע בערב. אבל הטיסה מחר בבוקר! – נו, מה נזכרת עכשיו?

 

 

אחרון:

 

"תיזכר איפה שמת את זה פעם אחרונה"

 

 

 

על דעת הקהל

 

כסא זה שהיה מקומו של בנימין יוסף המכונה "ביניוסף", קבוע היה אצל העמוד השני מצד ימין, שתי אמות מתחת השעון הגדול המורה שעות זמניות של שעון ארץ ישראל ובקו אחד עם הבימה. וזה שפתחנו במראה מקום, לא לסבר את הדמיון ביקשנו שאין מנהגנו לספר שלא ממין העניין ואפילו לצורך של סבר דמיון; אלא לשם מה הזכרנו מקומו להגיד שבחו של ביניוסף שהוא כבודו של מקומו ואין מקומו כבודו. שגם תורה שלמד באף וממון הרבה שהרבה לו לא הגביהו ליבו ולא הרימו עיניו והיה קובע מקומו על יד העמוד כמו איש מן השורה, עד שהיו גבירים ולמדנים שיושבים בכותל המזרח נכלמים מפניו כל אימת שהיו מסתכלין בו. שהיו נותנים קל וחומר בעצמם: ומה ביניוסף בעל שתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד יושב אצל העמוד ומתחת לשעון ורבה ענותנותו עד כדי כך, אנו, שלא הרבינו בדעת עד כדי כן, שלא לומר בממון – הדין נותן שנהא ישובין בכותל מערב. עד כדי כך גדלה כלימתם, שהיו יושבי המזרח בבית הכנסת של ביניוסף ישובין ופניהם אל הכותל, מחמת הבושה.

אמת, מתוך שקיים ביניוסף בעצמו "ונפשי כעפר לכל תהיה" נתקיים בו מאמרם ז"ל "תלמיד חכם צריך שתהא בו שמינית שבשמינית גאוה". וכל כך, משום בין אדם לחבירו. שמתוך שהיה בורח מן הכבוד, מעקר היה עיניהם של הרודפים אחר הכבוד. ומעשה שהיה, שאחד מן הקהל היה בליבו על הרב מרא דאתרא משום שחייבו בדין ומתוך שבא לידי כעס עמד וגידף ולא נחה דעתו עד שקרא: "לך לך בעל גאוה. תן עיניך בביניוסף שעשיר ממך ולמדן ממך ולא מחזיק טובה לעצמו". מכאן ואילך, טינה הייתה נתונה בליבם של פני העיר על ביניוסף זה עד שלא יכולים היו דברו לשלום. ראו נא, היו אומרים, עול ימים זה שכל עניינו להרבות ממונו ועוד עוסק בתורה כדי שיאמרו למדן הוא ולא זו בלבד, אלא אף מתנהג בענוה כדי שיאמרו עניו הוא. כך היו אומרים.

באותה שבת, שהייתה שבת מברכין החודש, ירד החורף על העיר. עוד ביום רביעי נתקשרו השמים בעבים שחורים ומיום חמישי באשמורה הראשונה ניתך מטר ארצה ולא פסק עד כניסת שבת קודש. כיוון שכך, נתכנסו הבריות לתוך מעיליהם ומגפיהם והיו מאיצים פסיעותיהם בין הטיפין כדי לבוא לבית הכנסת מבעוד יום. מתוך הגשם היו ממהרים ומתוך שמיהרו נתמלא בית הכנסת כבר בשעת המנחה כשהחמה עודנה בראשי האילנות. חמה זו שאמרנו למליצה אמרנו, שהרי מיום רביעי לא ראו בני העיר צורת חמה מחמת הגשם; תכלית דבר, עמדו להתפלל מנחה ברוב עם וליצנים שבקהל הזכירו בשחוק את רבי נחום הגבאי הזקן עליו השלום שהיה מרגלא בפומיה: "עבים ומטר יפים למנחה של ערב שבת".

עד שלא נשלמה תפילת המנחה, עמד הגבאי רבי שכנא ונתן עיניו בשעון ארץ ישראל הקבוע על העמוד לידע זמן תפילת ערבית. סילק עיניו מן השעון הגדול ונתן דעתו על מי שתרם מכספו שעון זה ועוד שעון אחר שהיה קבוע בעמוד שממולו והרהר בבנימין יוסף הגביר, הוא ביניוסף שדיברנו בו מלכתחילה. העיף עיניו מטה אל מקומו הקבוע שתחת העמוד וראה שריק הוא.

שכנא זה, נשמה של גבאים הייתה בו. אמרו עליו על שכנא שיותר משהיה נותן כוחו ומאודו על החזקת בית הכנסת, היה נותן שכלו ונפשו על דרכי עורמה ותככים ומזימות של ענייני הקהל. היו מספרים שפעם אחת הבהיל עצמו באמצע פסוקי דזמרא אל בית אחד מן הקהל כדי לעוררו שיגש לפני התיבה ב"שוכן עד" וכל כך – כדי שלא יגש אחר, שאינו חפץ ביקרו. בקי היה בכל הקורות את אנשי הקהילה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם עד עשרה דורות. משלא היה עסוק בענייני הקהל, היה עסוק בקהל בעצמו. היה מזמן עצמו בין סיעות הרכלנים ומתקן כל הטעון תיקון. מוסיף מדיליה ומלהג דברי רכילות ולשון הרע עד שהדעת יוצאת. וידעו כל הקהל כי כדאי הוא שכנא להסיח עימו בדברי רכילות אבל לא לסמוך עליו בשעת הדחק; שבדאי היה וגוזמן וחטטן ללא שיעור.

נמצינו למדין שכסא וסטנדר ריקנים של ביניוסף בשבת מברכים החודש שגשמיה מרובין, הריהם שיקוי לעצמותיו של שכנא. מרגע שהשגיח במה שהשגיח, שוב לא נח לרגע אחד על מקומו. תיכף דאג לשגר אצל התיבה בעל תפילה לקבלת שבת, והזמין עצמו אל מקומו של ברמן, נתיישב על ידו ופניו כממתיק סוד.

היכן הוא? שאל

היכן מי, תמה ברמן

נתן בו עיניים חשדניות שכעס ולגלוג משמשים בהן בערבוביה, על כל צרה. שאם אינו יודע מי נעדר, הריהו בטלן. ואם יודע ונשמט מלספר, הריהו רשע שברשעים.

היכן הוא בעל הגאווה, אמר, ועיניו חודרות את ברמן כמגרפה בחציר.

הביט בו ברמן בעיניים עייפות של ערב שבת בין השמשות ואמר בלחישה: איני יודע מה רע עשיתי לך שאתה מעכיר את נפשי בערב שבת מברכים, והלא גשם בחוץ.

התכעס שכנא והרים קולו עד שהסב פסח סברדלובסקי היושב לפניהם את עיניו לראות על מה ולמה.

כלום יפה השעה להשים עצמך תמים? שאל, וכי עוור הנך? אמור מהר, ביניוסף הגזלן היכן הוא? נטרפו עסקיו וברח למדינת הים? נחלתה אשתו והריהו מחזר עמה אחרי רופאים? ואם כן, במה נחלתה? ובאיזה מצב נתונה עתה? ואם אכן מחזר אחרי רופאים, היכן מחזר: כאן או במדינת הים? ואימתי יחזור? והילדים מה עליהם, חמשה יתומים קטנים? וכי אשמים הם שאביהם שחצן וגאוותן?

ומה אעשה, אמר ברמן, מה אעשה שאיני יודע?

אם אינך יודע, אמר שכנא, הריני מספר לך: חולה מאוד אשתו של ביניוסף והריהו מחזר אחרי רופאים עבורה. ומתוך שעסקיו בכי רע, אין המעות מצויות בכיסו לרופאים והריהו בצרה גדולה. שאחרת, מה ראה שלא לבוא לבית הכנסת ערב שבת?

נו נו, אמר ברמן, זהו שנאמר כי לא ידע האדם את עיתו כדגים אשר נאחזים במצודה רעה. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

קם שכנא לחזור למקומו ולא הגיע עד לארון הספרים עד שפגע בו סברדלובסקי, שהיה מדדה על רגלו הצולעת לעומתו.

התכופף מעליו, שגבוה היה כתורן, ושאל בלחישה: נכונה שמועה ששמעתי?

ומה שמעת, הקשה שכנא

נו, אמר סברדלובסקי, אם לא שמעת, למה להכביר במילים?

הרים אליו שכנא עין מחוכמת ושאל: בעניין מי, בעניין ביניוסף?

כן, אמר סברדלובסקי.

ומה שמעת, שאל שכנא, בעניין המחלה שמעת או בעניין הפרנסה שמעת.

שניהם שמעתי, אמר סברדלובסקי. אוי, אוי ואבוי.

נצטער שכנא שלא היה סיפק בידו לתלות מודעה אצל דלת הכניסה שיבקש הקהל רחמים בעבור רוחמה בת מטילדה, היא אשתו של ביניוסף. עד שהוא מהרהר בדבר, השגיח בעינו החדה באבשלום ירוחם, בנו הגדול של ביניוסף, שהוא נוטל מעילו מן הקולב שהיה תלוי בו ורץ מחוץ לבית הכנסת. מיהר ואמר עם הקהל פסוק ראשון של קריאת שמע ועמד ושילח מהר את בנו הקטן שידלק אחרי אבשלום ירוחם ויראה לאן פניו מועדות. תוך ששב למקומו, נחמץ ליבו על הילד הרך. שנדמה היה לו כי דמעה ראה בעיניו של אבשלום ירוחם ונתעוררו רחמיו.

עמד להתפלל שמונה עשרה ונתקשרו עיניו בדמעות. היה מלחש המילים וראשו מפליג בדמיונות למקום אחר. לא רק שנכמרו רחמיו, גם מידת אחריותו נתעוררה, שגבאי הקהל היה ונושא בעול סבלותם. מן הסתם, אמר לנפשו, כבר קשה המצב מאוד, שאם לא כן, לא היה סברדלובסקי השתקן יודע מן העניין.

עמד והרהר ועצבות שטפה את נפשו. נתן עיניו בשכנו מלובנצ'יק וראה שכבר סיים תפילתו. קשר עימו שיחה בלחישה וכמעט שפרץ בבכי.

ברמן אומר שכבר אחרי הכל, אמר מלובנצ'יק. צריך לעורר הקהל לתפילה. פלא בעיני, הוסיף, אני ששכן אני באותו הבניין, איני יודע דבר וחצי דבר. ומה אתה יודע?

אני יודע שצריך לעשות תשובה, אמר שכנא ונתכנס בתוך עצמו.

עד שלא גמר הרב תפילת עמידתו ופתח החזן ב"ויכולו", כבר נעשה בית הכנסת סיעות סיעות וקול רעם של לחישות התגלגל אל בין הספסלים. לא בכל יום מתרגש אסון כזה על הציבור. הנדל, שאשתו מצויה בעסקי רפואות, מצא סימן לדבר עוד מחג הסוכות, שנסע ביניוסף מביתו שלושה ימים מימי חול המועד, וקרמשטיין רק געה בבכי והליט פניו בידיו. הגדיל לעשות אהרונסון שטפח בידו על הסטנדר ואמר, נו שבת היום. ובשבת אין מתאבלין.

משהשלים החזן את "עלינו" ונעמדו האבלים לומר קדיש, הלך שכנא אצל הבימה והתקין עצמו להכריז בפני הקהל שיבקשו רחמים וירעישו שמים בתפילה. באותה שעה נקרעו דלתות ההיכל ונכנס פנימה ביניוסף כשמעילו רטוב מן הגשם ושני בניו אוחזים בידיו ופניו אדומות ועייפות. עמדו היתומים מלומר קדיש ושמע כל הקהל את ביניוסף מלחש באוזני שכנא כי בן נולד לו למזל טוב כשנכנסה השבת והרי מוזמן כל הקהל ל"שלום זכר" בביתו, ברוב עם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחת לשיחה חדשה, שתיים לחיוג חוזר או שלוש לסיום השירות

 

 

הנה אני

 

למה עזבתי את רוב החברים הטובים שלי ונשארתי אדם בודד?, כי הם היו שואלים אותי בטלפון "איפה אתה". תמיד כשהם היו מתקשרים אלי, הם היו אומרים: "הלו", "שלום", "איפה אתה". כל אחד ששואל אותי "איפה אתה" אני מייד מנתק לו את הטלפון, ועוזב אותו. לא רוצה חברים ששואלים "איפה אתה".

היום, במבט לאחור, אני קצת מתחרט, כי באמת נשארתי לבד. כולם שואלים איפה אתה ולא יעזור כלום. זה כנראה משהו מחוייב המציאות כאשר אתה מדבר עם אדם באמצעי טכנולוגי מתקדם שמאפשר לו לעמוד מול הקרמלין ולספר לך שיש פקקים בגאולה. מסתבר שאדם צריך לדעת עם מי הוא מדבר ומה מצבו המדויק של בן שיחו בשעת השיחה, אחרת הוא מרגיש תלוש.

כיוון שכך, הפסקתי להיות כה נמהר ויש כאלו שכן מקבלים ממני צ'אנס. התנאי העיקרי שלי הוא שילוב מעט יצירתיות לתוך החולשה הזאת. להראות שחשבת לפני שהנחת ל"איפה אתה" להשתלט לך על החיים.

למשל אלו ששואלים: "איפה אתם?" שזה שילוב של לשון כבוד עם סוג של הפיכת העניין לכמה שפחות אישי וחודרני. הוא מתכוון בודאי אלי ולבני דורי, דהיינו, איפה הם ואיפה אתם, כמו "איפה טעינו" או "אייכה". כל הרוך והכלל ישראל שבעולם נכנס למשפט המפוחד הזה, שבא להחליף את הרצון הבסיסי והאלים שלו לדעת שאתה אצל ובר,  קונה פותחן קופסאות. "אנחנו אצל הרופא שיניים", אני עונה לו, "עושים לנו סתימה". סתימה אחת גדולה לכו-לם.

גירסה יותר מתקדמת היא: "אתה ליד פקס?" לא. אני ליד בריסק. למה אתה שואל? לא, הוא אומר, סתם היה רעש כזה של פקס. נו, העיקר שהוא בא על סיפוקו.

שיטה מקובלת נוספת היא עשיית שימוש ציני ושקרי בעניין הקליטה. גם כיום, כששיחה סלולרית כבר לא נשמעת כמו ערבוב של סלט מיונז, עדיין קורה לפעמים שקול זה או אחר של גלים נשברים אל המזח משתרבב לתוך השיחה. מקרה כזה, הוא שיקוי לעצמותיו של היאכנע. הוא מייד יקפוץ: "אוי, איזה קליטה! איפה אתה נמצא?" כאן יש לענות: אני במעלית. הוא ישאל: "אצלך בבית?" ועל זה יש לענות: לא. כך צריך להמשיך ולהוציא לו את הנשמה לאט ובקור רוח, עד שהוא יישבר וישאל: "תגיד לי בדיוק איפה אתה נמצא עכשיו, מה אתה עושה שם ולאן אתה הולך אחר כך".

לאט לאט הולכת ומתבררת האמת ההיסטורית על תכליתו המדויקת של הדבר הנורא הזה שמצוי לכל איש ישראל בצידי החגורה. לא מדובר במכשיר רציני. בוודאי שלא מדובר בכלי שנועד לקיים דרכו שיחות. הרי תמיד אחרי "איפה אתה עכשיו?" יבוא "אתה לבד?" ו"אפשר לדבר?", ואז תבוא שאלת השאלות החשאית והדיסקרטית, שהיא בעצם לא לטלפון בכלל, "מה הטלפון אצל נוסבוים בבית".

גם שיחה רצינית וגורלית באמת, תבוא רק לאחר: "אתה ליד טלפון קווי?"

טלפון סלולרי נועד אך ורק כדי לברר איפה אנחנו. כדי שכולם יסתכלו עלינו כל הזמן ויידעו במדויק איפה ולאיפה ומתי ולמה ואיך. הוא בכלל מצלמה נסתרת, הקללה הזו. בלש אכזר, שלא נח לרגע ומעביר דיווחים ללא הרף. גם החופש הרגעי כביכול, באי אלו השעות הגואלות כשהסוללה נגמרת והתחושה חוזרת לאוזן – מתגלה במהרה כפטה מורגנה מהסוג הגרוע. נסו לכבות את הצרצר לשעתיים באמצע היום, ותראו איזה מבול בא אחר כך: "איפה היית?", "למה המכשיר היה סגור"? "אז איפה אתה עכשיו?" סיוט הדבר הזה.

ברור שמקומו האופטימלי של המכשיר הנידון הוא בפחי אשפה צפופים, מחובר בחוטים למטען חבלה גדול. ועד אז, כל "איפה אתה" ייענה בניתוק למפרע, כאילו לא הייתה שיחה מעולם.

 

 

הפוך על הפוך

 

"דפי זהב" ו"בזק", שני גופים מסחריים מכובדים, מצאו להם זמן להתחכם. בתקופה הרת גורל כזו, כאשר החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, תקופה של פיגועים ואסונות, מתח ועצבים, הם מצאו זמן לגעת לנו ברגל גאווה בכל הקדוש והיקר לנו: החיים הנורמליים.

מדריך הטלפון החדש השוזף בימים אלה כל בית, בנוי בצורה מתוחכמת להפליא: מצד אחד דפי זהב, מצד שני מדריך הטלפון. אלא שבאופן מפתיע, כל צד מודפס הפוך, כלומר, מצד הכריכה הקרובה לדפים הצהובים, "דפי זהב" מודפס ישר ואילו מדריך הטלפון שבא אחריו – הפוך, ואילו מצד הכריכה הקרובה לדפים הלבנים, "מדריך הטלפון" מודפס ישר ואילו דפי זהב – הפוך. סוג של התחכמות לצרכים פרקטיים, בעיקרה, אלא שבפועל היא אסון לאומי. אסון לאומי.

המעשה הזה הוא מעשה אכזרי ונואל, מרושע ובלתי מתחשב.

לפני שנים אחדות, הייתה בארץ תקופה ללא עגבניות. אני לא זוכר בדיוק את הסיבה, בצורת או בעייה תברואתית או משהו דומה. בכל אופן – אי אפשר היה להשיג עגבניות. אחרי שלושה שבועות, המדינה הזאת נראתה כמו קנדהאר ביום סגריר. פאניקה טוטאלית. דמעות בעיניים. שוק שחור. אימה ברחובות.

למה?

מישהו בארץ באמת תלוי בעגבניה עד כדי כך שחסרונה גורם לו לאסון כזה? לא. בכלל לא.

פשוט נגעו לנו בחיים. כי כמה שנדבר ונתיימר, ננאם ונתרגש, נרגוש ונשצוף, החיים שלנו הם בסך הכל עגבנייה. לקחו העגבנייה, לקחו החיים. כל כך פשוט היה שבפינה הזאת אצל שמעון מהירקות יש ערימה של עגבניות, שאם במקרה יש שם פלפלים במקום, או שום, אזי קצנו בחיינו הקולקטיביים. אדין פמידור. וואן טומייטו. איין טאמאטע. זה כל מה שאנחנו צריכים כדי לחיות. מה לעשות עם החיים האלה, כבר נראה אחר כך.

עכשיו הם באו, הקוזקים, עם הדפי זהב. מה אתם רוצים מאיתנו, למען השם.

לקחתם לנו את רחוב יפו, את שלוות הנפש, את רוגע החיים, את הטיול הרגלי בערב, את קצבת הילד החמישי, את התכניות לבינוי ולפיתוח, את התרומות מארגנטינה, את החנייה באיצקוביץ'. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?!

מה שנשאר לנו בחיים, הם הדברים הקבועים והבלתי משתנים, מעוז נפשנו ומשוש חיינו, עליהם יכול האיש הישראלי להתרפק בעיתותיו הקשות ולדעת שהוא חי ונושם, נשמה בגוף, בעולמו של הקב"ה: לדעת שביום ראשון סגור בירקות. לדעת שגשם יורד כשתולים כביסה ו/או כשמשאירים את החלון של האוטו פתוח. לדעת שדפי זהב פותחים ישר, דרך הילוכו, בלי תרגילים וחוכמות ובלי נסיונות טפשיים לייעל את העולם. דפי זהב זה ספר גדול ועבה, שמונח במדף הקטן מתחת לטלפון, שוליו מהוהים ועל חזיתו כתם גדול של קפה ומספר טלפון (חשוב מאוד!) של תחנת מוניות, והוא נפתח י ש ר. כמו בן אדם.

כשאתם הופכים לנו את הדפים בספר קריאה, אנחנו מופתעים ומגחכים. כשאתם מדפיסים ב"יתד" את אותה כתבה פעמיים, בגלל טעות של גרפיקאי, אנחנו צוחקים ורצים להראות למישהו. כשאתם הופכים את הדפים ב"דפי זהב", אתם מערערים לנו את המצב הנפשי. פתאום החיים הופכים להיות לא פשוטים. פתאום מסתבר שלא רק הדפי זהב הפוך ומבולבל אלא כל החיים הם בעצם לא איי איי איי.

שלא לדבר על אלפי הטיפוסים שהיו בטוחים שמדובר בטעות. אחד מהם, שאני מכיר, ניהל שיחה בעניין, עם מודיעין "בזק". רבע שעה שיחה. הוא לא הבין. "עכשיו תהפוך..והופ! הנה, המדריך ישר!". כן. אבל עכשיו הצהובים הפוכים. אז תהפוך שוב!. מה את אומרת. אבל עכשיו הלבנים הפוכים.

ושמישהו ישכנע אותי שכל העניין לא התחיל בגלל טעות הדפסה ב"דפי זהב". לא קונה.

 

 

 

טעות דגימה

 

 

היום נלמד על הטלפון.

זוכרים את הטלפון? המכשיר הגדול, הפרימיטיבי שאף פעם לא נאבד כי הוא מחובר לקיר כמו טיפש? זה שיש לו רק צלצול אחד ושאפשר לחייג בו מלא ספרות מיותרות כי תמיד הוא יחייג רק את ה – 7 הראשונות שחוייגו?

היום נלמד על שיחות שונות שמגיעות לטלפון הביתי ואשר עניינן לגזול את זמן האזרחים השלווים בשיטות מתוחכמות שיפורטו להלן.

כעיקרון, התופעה נחלקת לשני סוגים עיקריים: טלפונים עם שאלות (סקרים) וטלפונים עם בקשות (לתרומה) והצעות (לרכישת ביטוח אגזוזים במחיר מבצע). הסוג השני, נהנה מיתרון מסוים והוא היותו מסוגל לזכות את המשיב בחיי העולם הבא, אם מדובר בהתרמה לצדקה למשל. הדיון היום מוקדש לחלק ה"הצעות" בסוג השני ולחלק הראשון כולו; שניהם בכוחם להביא, אותי לפחות, לעולם הבא בעצמו, כאן ועכשיו.

ובכן להוי ידוע לקהל קוראי העיתונים המתמוגג מידי בוקר מתוצאות הסקרים האחרונים, כי פלח האוכלוסיה העומד מאחורי המשפט העשוי היטב "טעות דגימה מירבית כך וכך אחוזים" הוא אני וביתי. אנחנו בעצמנו אחראים לאפס נקודה אפס אפס משהו הזה, המבדיל בין התוצאה הרשמית ל"צריך לזכור שזה רק סקר", בין המדגם לתוצאות האמת, בין פרס החוגג לביבי הצוחק לו בפרצוף.

אנחנו פשוט לא עומדים במתח הנפשי הכרוך בקיום הסקר. תפקוד אופטימלי לכל אורכו של סקר באורך מלא דורש יכולת ריכוז, זיכרון משופר, מיומנות בחלוקת קשב, חשיבה אנליטית, קור רוח, סיבולת גבוהה, יכולת תפקוד במצבי לחץ ומזרח תיכון חדש. אני למשל, ומדובר באדם שפתר במשך שנים את עמוד החידות במוסף שבת של "יתד", לא מצליח לשמור על ריכוז.

בפעם הראשונה שנסקרתי. זה היה בחור צעיר, קצת מגמגם. הוא הבהיר לי מראש שמדובר בשאלון קצר, בנושאים ספציפיים ושאני לא חייב לענות על מה שאני לא רוצה. נו נו.

הוא פתח בשאלה הפשוטה והמתבקשת: "בהנחה שאתה מכיר את הנעליים האורטופדיות של "אורטוספידופלסט", כיצד היית מדרג את יכולת הספיגה של המדרס המרופד בתנאי לחות טבעית בינונית עד בינונית גבוהה: מעולה, טובה מאוד, טובה, ככה ככה, לא מי יודע מה, גרועה, מזעזעת, איומה ונוראה, אסון ממש, אין לי עמדה בנושא?"

מיד בחרתי ב"אין לי עמדה בנושא". הוא שאל במהירות: "מצביעי נתניהו או מצביעי ברק?" ועבר לנושא הבא.

הנושא הבא נגע דווקא לעניין שכן קרוב לליבי. הוא עסק במוצרי תפיחה דלי נתרן וביקש ממני ארבע שמות של חברות שמייבאות מוצרים כאלה, לא משנה הסדר. אחרי שכבר קודם הודיתי למי הצבעתי בבחירות, היה קשה לי נפשית להניח לו לאשש את סטריאוטיפ הבורות הקיימת בימין, ולכן מיד יריתי בלי לחשוב פעמיים: "פרינגלייט", "בלוטמיין", "גלופרי" ו"טליתניה". ביקש שאאיית. אייתתי, ואז הוא עבר לנושאים החשובים באמת.

כאן נוכחתי באמיתות הקביעה הנבונה "שאלת חכם חצי תשובה". "בהנחה", הוא שאל, "שגוש הימין כולו ניגש לבחירות כמפלגה אחת. דרג את מועמדיך לעמוד בראש גוש השמאל במקרה כזה בסדר יורד ולמי היית מצביע לו נערכו הבחירות בין הקריאה השניה והשלישית להעברת חוק נתניהו בהנחה שיש רוב לשינוי שיטת הבחירות והכנסת הצפויה להיבחר אינה לעומתית?"

הבעיה הייתה שהוא לא נתן אפשרויות. מחוסר ברירה, ניסיתי שוב את "אין לי עמדה בנושא". הוא הודה לי ועבר מיד לשאלה הבאה שעניינה: "איך תצביע בהיעדר עמדה בנושא?"

נכנסתי למצוקה. זה כבר היה בשלב שבו אתה מרוכז אך ורק בשאלות עצמן ומזמן שכחת שהאיש בצד השני אין לו שם ואין לו צורה ואולי הוא בכלל תקליט. אצלי, הביאה המצוקה הזו את שלב ההתעשתות ופתאום נזכרתי שתמיד הרי אמרו שחרדים מבלפים בסקרים; אז למה לא?

מאז, אני עונה להם בדייקנות של שעון. אתה מכיר מותג שעונים שוודי בשם דיסקובר? בוודאי. יש לי ארבע כאלה. איזה עיתונים יומיים אתה קורא? נובוסטי, ג'רוסלם פוסט ו"קול ברמה – חדשות רמת אלחנן". אילו נערכו היום וכו' למי תצביע? רע"ם והרב בא גד. אתה נוסע בכביש בינעירוני במהירות העולה על 120 קמ"ש? מה פתאום. אני נוסע ברוורס על השוליים וכל הדרך קורא סקרים.

מיד כשאני מסיים עם הסקר, מגיע הטלפון הגואל מחברת השערים הפנאומטיים. אתה יודע מיד שזה הם, לפי ה"יעקב". אנשים שקוראים לי "יעקב" בטלפון, לא מתכוונים לתת. הם מתכוונים רק לקחת. הוא מציע לי, הרונן הזה, שער פנאומטי מודרך לייזר שיודע לזהות לוחית רישוי ולהיפתח ולהיסגר בהתאם.  2999 ש"ח כפול ארבעים תשלומים – והוא שלך. הוא ציין גם, שאת המאה שמונים ש"ח התקנה ומשלוח, אפשר להכניס בתשלום האחרון ושכרגע אין במלאי את הצבעים קרם וורוד פוקסיה. מיד, בלי לחשוב, אמרתי לו שלנו יש כבר שני שערים פנאומטיים מהחברה שלו בדיוק ותודה על תשומת הלב. לסיום גם נתתי לו את מספר הטלפון של חבר טוב שהרגיז אותי באותו בוקר, והוספתי שבדיוק היום הוא התעניין אצלי איפה אפשר להשיג שער פנאומטי בצבע לבן. האיש כמעט בכה מרוב התרגשות והכרת תודה.

הקטע הזה נחמד ואפילו מקסים, רק הלוואי שהוא היה נכון. הריני לציין בצער כי לבושתי ולחרפתי תפסתי את עצמי לא פעם בעיצומה של שיחת סקר, מייגע את מוחי בריכוז במטרה להיזכר ב"שלושה מותגי חומוס שעולים לך בראש". פעם אחת אני אפילו זוכר ששאלתי אם חומוס שקונים במשקל זה גם נקרא, כי רציתי לצ'פר את חבר שלי מורדי מהחמוצים. בעניין סוג השיחות השני, מחר בבוקר עתיד להגיע לביתינו מטהר המים השלישי שהזמנתי החודש בשרות טלמרקטינג בטלפון. נתקין אותו בעז"ה על הברך ברגל ימין. אם ח"ו יצטברו פעם מים, אתם יודעים, אז שיהיו בלי חיידקים. לפחות על התרומה ל"קו לחיים" משלשום בערב, אני לא מצטער.

 

 

 

הדואר בא היום

 

חלק עיקרי ומהותי במבנה השביר והעדין של נפש האדם הוא התקווה. לא לחינם אמרו "אל יתייאש". יצור אנוש ניחן בכוח עליון של תקווה אופטימית ובלתי נלאית שעומדת לו בימים קשים, מחשלת את רוחו וצובעת את חייו בצבעים ורודים ויפים.

מה שיפה בתקווה הזו הוא שהיא איננה קשורה בשום צורה למציאות. מים רבים לא יוכלו לכבות אותה גם אם גלוי וידוע ללא צל של ספק שאין לה על מה שתסתמך.

לא, לא. אל תחשבו על המצב הבטחוני ולא על מצב שה פזורה ישראל. הנושא היום איננו עניני אמונה ובטחון וגם לא עתיד השיחות בוושינגטון. למה ללכת רחוק?

בואו נתעסק לרגע עם אחת הפינות האפלות ביותר בחיינו כיחידים וכעם, פינה שקיימת כבר מאות בשנים ובכל זאת לא נס ליחה ולא עומעם אפילו במשהו זוהרה הכובש על המסתורין שבו ועל הנעלם ההמלטף שחבוי בין דפנותיו. היא פשוטה ובו בזמן מורכבת, עתיקה ומתחדשת מידי יום, אישית כל כך וציבורית לא פחות. היא לדעתי הפינה הדומיננטית ביותר במערכת חיים בעולם הזה.

זהו המפגש המרתק והמתקתק בין האיש הישראלי ותיבת הדואר שלו. הוא קורה כל יום כמעט, לכל אחד, והוא מדהים. הרגעים רווי המתח האלה, השניות שלפני פתיחת התיבה, הציפיה הדרוכה למה שקורה בפנים, האושר המציף למראה ערמת מעטפות דחוסה ושברון הלב המדכא במקרה של תיבה ריקה.

אם ראית אדם שמח, משוחרר, מחוייך עיניים ורחב לב בשעות הצהריים אל תהרהר אחריו, שמסתמא פתח את יומו בתיבה מלאה. ההיפך, לא עלינו, קטלני הרבה יותר. יום שנפתח על תיבה ריקה טומן בחובו סכנות ובעיות. עדיף ביום כזה לא לצאת את הבניין ובוודאי שלא להיפגש עם מי שתיבתו ריקנית אף היא.

הערימות האלה, שמאיימות לשבר את שמשתה העדינה של התיבה היגעה, קבועות כמעט תמיד. תנו לי ערימת דואר שלי ממרחק עשרים מטר ואני נותן רשימה מדויקת של מה היא מכילה: חשבון טלפון לשני הקוים, בקשה לתרומה ("הישוב היהודי בחברון"), הזמנה של מאיר פרוש לבר מצווה, עדכון מבצעים ברשת גלאט מרקט, ביטוח לאומי, הודעה שגרתית על חידוש כרטיס "הלקוח המועדף" ברשת מרכזי קניות לכלי בית (האשה), ועד הרבנים לענייני צדקה, בנק הפועלים, "עולם החסידות" – טופס לחידוש המנוי, דו"ח תנועה, איציק ושמעון – שרותי אינסטלציה, איטום, ובידוד עכשיו במבצע  ושני מכתבים מארה"ב שמגיעים בטעות מידי שבועיים ושייכים לשכן שעזב מזמן. הפעם האחרונה שהדואר נשא בכנפיו בשורה היה לפני שנתיים, כשהמפתח נתקע בחור המנעול וסירב להיפתח. הוי, אלה היו היומיים המאושרים בחיי. "לא", אמרתי לבחור מהתיבות, "אני לא אחכה למחר.

ע כ ש י ו  אתה תפתח לי". בסוף החלטתי בכל זאת לא לחכות ולפרוץ באכזריות עם מברג. מינימרקט שימי, הציע לכל מי שקונה עוף קפוא שקית שעועית חינם ו"אבי היסעים" במבצע היסטרי של הגרלות לכל משפחה שתזמין נסיעה במהלך החודש הקרוב (נהגים בני תורה). העניין של אבי, אגב, נמצא עד היום כאן מולי על השולחן וכך למדתי בעל פה את תפילת הדרך שהנוכל הדפיס מאחור. וכן. היה גם חשבון חשמל.

אותה תקווה בת אלמות להודעה לאקונית מביל גייטס על החלטה איסטרטגית של חברת מייקרוסופט לצרף את הנמען ליועץ על בסיס חלוקת אופציות בחברה, אחראית גם למירוץ אחר ההודעות בתא הקולי של הטלפון הביתי. אתה הרי יודע שזה הדוד משולם שרוצה לברר על שטרן בשביל הבת (מה זה ששני אחים עקפו אותו?). אז מה אתה רץ? מה אתה רץ?

שלא נדע מצרות ואני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל לא רוצה לחשוב על יום עם תיבה ריקה ותא קולי ריק אף הוא. זה יכול להיות הרה אסון בשיעור מדאיג מאוד. אשר על כן, אתם מוזמנים להתקשר. אפשר להשאיר הודעה אחרי הצפצוף.

 

 

 

 

 

לחיים ולשמחה ולשלום

 

לקראת היציאה מהעיר, רגע אחרי תחנות הדלק, כשהיושבים לבד כבר נשמו לרווחה והפסיקו לעשות את עצמם ישנים ליד התיק הנח על הכיסא שלצידם, כבר היה ברור שמה שליכטמן עשה עם הדיווח המיותר ללוי, הוא מעשה שלא ייעשה.

ישראל תשס"ב. אוטובוס בלתי ממוגן מירושלים למרכז הארץ. אחר הצהריים עכשיו והאוטובוס די מלא. רדיו מונמך מנגן אות נוגה של חדשות רעות, גשם רצוף מכה בשמשות הרחבות, ארבעים ומשהו עמלי יום מתנמנמים בעצלתיים ואיש אחד סוגר בטלפון פרטים של שידוך.

בקולי קולות. נכון שיש גשם והוא מכה בעוז וזה מפריע לשמוע, אבל גם לו, לסוגר השידוך, מפריע הגשם לשמוע. לכן הוא צועק בלחש וגם שם יד על האפרכסת כדי למקד את הקול, דבר היוצר אפקט אקוסטי נדיר בחריפותו והופך את השיחה לנאום כיכרות.

"אבל מה היית צריך להגיד לו, ריבונו של עולם, מה היית צריך? נו, מילא. נעזוב את זה עכשיו. בקשר למה ששאלת אותי, אז תשמע, בדקתי את זה. אין שום סיכוי".

"מה שקורה זה, שגם אצלי וגם אצל ההורים שלי, משתחרר קצת כסף בעוד חצי שנה, במאי של 2002. לפני זה אני לא יכול להתחייב על כלום. מה? לא, לא. אין על מה לדבר. כן, כן. דיברתי איתו אתמול. בוודאי, הוא הצדיק אותי במאה אחוז".

הגוש הימני הקדמי, היינו הצד של הדלתות, החל להתעורר אט אט. איברים נמתחו, אוזניים נזקפו. פה ושם הסתובב ראש תועה לאתר את מקור האינפורמציה. בשלב זה נכנסה השיחה לשלב מתקדם. המצב הכלכלי הקשה כבר הובהר באופן ברור למדי ומי שעקב בצורה טובה צבר עד כה שני נתונים עקרוניים: א. במאי משתחרר לו כסף ב. הוריו שיחיו מסייעים לו ככל יכלתם בהשאת הצאצא (בשלב זה אין ידוע הבן אם בת).

אוקטבה אחת כלפי מעלה. "עכשיו תשמע לי טוב. אני חייב להגיד לך שמהתחלה אני לא החזקתי מזה מי יודע מה. אני הלכתי לזה בהרגשה מאוד לא טובה. אני הרי מכיר אותם לא מהיום ואשתי גם מכירה אותה. היא הרי למדה עם אחותה. אתה מכיר".

"אני לא אוהב את הסגנון הזה. לא אוהב את הסגנון הזה, נקודה. אני לא אומר כלום, אתה יודע. הבן מרוצה, הם מסתדרים, כבר רוצים לסגור – אז אדרבה. מהשם יצא הדבר. אבל אני אומר לך, שזה אויים וניירא. אויים וניירא"

הגוש הימני היה כולו ער עכשיו. היושבים ליד החלון תלו עיניים מצועפות בנופים הרוחצים בגשם. היושבים סמוך למעבר השעינו ראש שמוט על זרוע איתנה המונחת על המסעד, כך שהאוזן תלויה בדיוק באמצע המעבר, פונה בחן אחורנית. שורה ארוכה של אזניים. אדומות מהקור וממאמץ ההאזנה.

יש לו בן. זה אוחז בשלב מתקדם מאוד. הם נמצאים עמוק בשלב הכסף. הוא לא ייצא פראייר, בשום אופן. הוא הרי מכיר אותם והוא בכלל מהתחלה לא מי יודע מה שמח על ההצעה. בלאגן במשפחה.

"מה החוצפה הזאת של הדרישות האלה, תגיד לי. מה רע בתל ציון, תגיד לי. ומי צריך עכשיו לסגור את זה, תגיד לי. וממתי, תגיד לי, ממתי עומדים ומאיימים עם אקדח על בן אדם, עכשיו תשובה עכשיו תשובה".

"דיברתי אתמול עם הבנק. אתה יודע, הוא ידיד טוב. הוא אומר לי קינדרמן, אתה עושה טעות. אתה עושה טעות. אתה מראש צריך לעמוד על זה ולא לתת לכל מיני אינטרסים להשתלט על העניין. אח"כ זה כבר מאוחר מידי והאשה לוחצת וכל זה. אתה עושה טעות, כך הוא אמר לי".

הופ! איוושת הפתעה שטפה את האוטובוס לכל אורכו. ק-י-נ-ד-ר-מ-ן. איזה קינדרמן זה? יש קינדרמן אחד ברמת אלחנן. זה הוא? שניה…לא. זה לא הוא. אז איזה קינדרמן זה, למען השם?

ומי הצד השני? למעשה יש משפחה אחת שעונה על התיאור הזה, שההתנהגות הזו מתאימה לה בפירוש, טיפ טופ. אבל אין להם בת. בעצם יש להם בת! מי יודע, אולי זה הם?

"אבל בוא נעזוב את העניין הכספי. אני רוצה להגיד לך ברחל בתך הקטנה. זה שאני התעלמתי מהבן הגדול, המקולקל, זה לא אומר שזה לא קיים. אני כזה, מה לעשות. אחי אמר לי אל תתקרב לזה. אנשים אמרו לי, מה אתה צריך, ראש בריא למיטה חולה. אשתי גם אמרה לי. ואני הולך נגד כולם, לא מתייחס, מתעלם מזה כאילו זה כלום, ועכשיו החוצפה הזאת!"

מקדמת האוטובוס נשמע שיעול של חורף שקטע את הדברים. שיעול ארוך, קולני. ששש…ששש…, נזף מישהו בלי להרגיש. מצא לו זמן מתי להשתעל, הנודניק.

במוצא הגיע העניין של איפה יעשו את החתונה. אחר כך החליף הנהג הילוך, כדי לסחוב בעליות הקשות, המנוע החל לשאוג, מה שגרם להפסד של פרק שלם. פרק שלם. בשער הגיא התקיים דיון מעמיק בנושא "כל העניין הזה היום, של ההתחייבויות, זה דבר שמשגע אותי". סמוך לגימזו הם הגיעו לזה שאצלם זה הבת האחרונה, אצלי הוא השני. אז שיתנו!". בשדה התעופה הם חזרו לבן המקולקל.

האוטובוס מגיע ליעדו. הנה הסיבוב המוכר. ברקס פתאומי מחמת הגשם ורמזור אדום. קינדרמן לא מדבר עכשיו, רק מקשיב. מנענע בראשו במרץ ופולט מידי פעם "נו נו" עצבני.

רגע לפני שהנהג הגביה, בשביל החדשות, הוא קם, בדרכו לדלת. את המשפט האחרון הוא אמר בעמידה, הטלפון שעון על הכתף כדי שיצליח ללבוש את המעיל, ומילות הסיום היו כבר בצעקה רמה:

"טוב שליימע. אנחנו נדבר בערב. בכל מקרה, אני שוב מבקש: ממך שלא תצא שום מילה. אתה יודע. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין".

מה זה סמוי, טמיר ונעלם.

 

 

 

 

 

 

 

 

גזר בריא לעיניים,

כסף סופרים פעמיים

 

 

 

 

הבריאות מעל הכל

 

הראש שלי, למזל טוב, נהיה אנטנה. כך לפחות, לדבריו של "מבין" בקרינה, בן 70 פלוס, שפגש אותי ברחובה של עיר השבוע תוך כדי שיחת טלפון וצעק לי את הקביעה הבלתי חוזרת הזו אל תוך האוזן הפנויה.

בהתחלה חשבתי שמדובר בסלנג עכשווי של בתי אבות באזור המרכז, אבל אז הוא גם התנדב להסביר: "בטלפון בלי אנטנה", הוא אמר, "הראש שלך הופך לאנטנה והוא קולט את כל הקרינה ישר למוח". נו, שיהיה. אין לי הכשרה מקצועית להתווכח עם הקביעה הזו, למרות שעל פניה היא נראית פשוטה מידי מכדי לחשוב שאף אחד בחברה שמכרה לי את הטלפון לא חשב עליה.

ההתקדמות הטכנולוגית מעמידה בפני הצרכן המודרני את האתגר היומיומי להחליט האם החבר'ה שמכרו לו את הטלפון/מיקרוגל/ווקמן הם רוצחים שפלים בדם קר למען בצע כסף, או שהטיפוסים שמדברים על קרינה לא בדיוק מבינים על מה הם מדברים.

לכשעצמי, אין לי מידע מדויק בעניין, וזה למעשה גם לא כל כך מעניין אותי. כמו כל אדם שפוי אני מקבל ללא עוררין את קביעותיהם של החברות הללו ושל ועדות התקן שהכשירו את מוצריהן לשימוש. נכון שלחברות יש אינטרס כלכלי, אבל אינטרס כלכלי עדיין אינו מניע לרצח. אגב, לזקן שעומד מולם יש אינטרס יותר גדול, האינטרס להעסיק את מוחו במשהו, שלא לדבר על העיתונאי שדחף לו את השטויות האלה לראש, שניזון אך ורק מהאינטרס לפרסם כתבה שתמצא חן בעיני העורך. (אולי הוא בכלל מקבל משכורת לפי כמות הכתבות ואז פשוט מדובר באינטרסים כלכליים מנוגדים).

יש גיל או מצב נפשי מסוים, שבהם אנשים מתחילים לעסוק באובססיביות בנושא מסוים, בלתי חשוב בדרך כלל, ללא יכולת להינתק ממנו. יש מי שמנתב את הדחף הזה לרוחניות, ואז זה מבורך ומועיל לאדם עצמו ולסביבתו. הרוב נתקע באמצע הדרך, מתלבש על עניין מטופש כמו תזונה בריאה, בעיות קרינה, איכות סביבה וכו' ואז זה הסוף של כולנו.

אני אישית איבדתי כמה וכמה חברים טובים לטובת הכת הזו. יש אחד שהיה חמד של בחור. ידען, חביב, בעל לב שופע וחוש הומור בריא שידע לאבחן כל נקודה דקה מן הדקה ולעשות ממנה מטעמים. נפגשנו לאחרונה והוא תפס אותי, בעוונותי, עסוק באכילה. "אתה יודע מה אתה אוכל?", הוא פנה אלי, חיוור, "זה רעל ממש!" לפי ארשת הפנים הבנתי שאני הולך לשמוע משהו מלומד על כולסטרול טוב וכולסטרול רע, ולכן, עוד לפני שהוא הספיק להתיישב מיהרתי להוציא משהו מהכיס ולהצית. הוא קם מזועזע והלך משם. מאז לא ראיתי אותו. אחד נוסף, עילוי ממש, התחיל לאחרונה להסתובב בקביעות עם בקבוק המכיל דגימה של מי ברז "מזוהמים", תוך מתן פירוט מדויק על כמות הקוליפורמים לסמ"ק, שלא לדבר על הכולי הצואתי שמהווה 80% מהמים באזורנו. שאלתי בתמימות אם הוא התחיל למכור מטהרי מים. הוא כמעט חנק אותי: "מה אני נראה לך, סוכן מכירות?". האמת, לא. אתה נראה לי סתם משוגע.

עצם העיסוק בעניין לא מפריע כל כך, כמו שלב ההסברים ההכרחי. ההסברים וההוכחות. "אתה יודע, שסופגניה אחת מכילה אותה כמות קלוריות כמו מכולה שלמה של פריכיות אורז?" כן, אני יודע. אבל פריכיות אורז הן קרות ואין בפנים ריבה. "אתה יודע שעישון משפיע בצורה משמעותית על כושר הנהיגה?" כן, אני יודע. אבל זה רק אם אתה מתקין טבק במקטרת בשתי ידיים, תוך כדי נסיעה בכביש בינעירוני. "אתה יודע שהראש שלך הוא בעצם אנטנה?" לא, אני לא יודע. אני יודע רק שהראש שלי מלא קרינה מהשטויות שלך, אדון נכבד, ורק משום כבודך אני ממשיך לשמוע אותך ולשמוע ולשמוע.

משיחי הבריאות והסביבה גם לא נרתעים משום עיכוב בדרך להפצת מעינותיהם. הם אינם מבדילים בין זקן לצעיר, יום ולילה, חתונה והלוויה. הכל כשר למען קידום המטרה, כאילו כל העולם אשם בכך שהאופנה הזו היא קרן האור של חייהם.

יש שעות ביום, ידידי היקרים, שבהם אינני מעוניין לקבל חומר עיוני על שיעורי קרינה והתפצלות אבות מזון, גם אם זה מעניין ואפילו מרתק. אם בכל זאת תתעקשו, אני שוקל אפשרות לקחת את הטלפון ולכוון אליכם את החור של הדיבורית. ראו הוזהרתם!

אזהרה: משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות.

 

 

 

חכמת הפרצוף

 

ישבנו יחד, שלושה. אני, זה שעימו נפגשנו וחבר טוב שיש לו הכבוד להיות הנושא היום. העניין שלשמו נדברנו היה די חשוב. התפתח מין משא ומתן. החבר ואנוכי מצד אחד, הזר מהצד השני.

בערך בדקה האחת עשרה, קיבלתי בעיטה אכזרית בברך ימין, בעוצמה של כתר על רצועת עזה. מתוקף ההדף, השולחן נרעד וכוס אחת נפלה. מיד הבנתי שזה רמז, והשתתקתי. החבר הטוב תפס את הפיקוד על השיחה והחל להוביל אותה כרצונו. הוא חזר בדיוק על אותם טיעונים שאני טענתי, בשפה פחות טובה ובנימה הרבה יותר בוטה. מידי שני משפטים, הוא נפנה אלי (בלי שהשלישי יראה) ונתן קריצה חכמה ששילבה תבונת חיים קיומית עם אושר נצחי ותחושת עליונות וניצחון. זה לא שהבעיטות ברגל הפסיקו, נהפוך הוא. בכל משפט בלי קריצה באה בעיטה, ובכל פעם שהתחושה שלו הייתה ששיא מסוים של ערמומיות נשבר, הוא נתן את שניהם: גם קריצה של "כך צריך לדבר" וגם בעיטה של "תשמע ותלמד".

כשהשיחה התפתחה, וכבר היה שם חצי ריב מרוב תככים ותרגילים וקריצות, הוא התחיל בפתקים. יד אחת כותבת, יד את מצביעה על הקיר כשואלת "מה יש שם". . "תעשה את עצמך שאתה לא שומע ותשאל מה". אחר כך באו דיבורים. טיעון והסבר, בלחישות רמקול. "אתה מבין למה אמרת לו ככה, כן?" ואז חיוך מנצח.

המסכן שבאמצע לא אמר מילה. הוא ראה כל קריצה, קרא כל פתק והרגיש כל בעיטה. ברור גם שחלק מהבעיטות פגעו בטעות ברגל שלו. הוא לא אמר כלום. רק המשיך לנתב את השיחה כמו שהוא רצה, והצד שלנו הפסיד והפסיד. בשלב מסוים התחלנו לקרוץ שנינו, הזר ואני, אחד לשני. הערמומי לא שם לב לכלום. הוא היה שקוע כל כולו בלהראות לעצמו (ולי) כמה הוא ערמומי.

מגיל 12 ידעתי שהוא טוב במשא ומתן. הוא תמיד הסביר שהוא חכם וערמומי ובעיקר "קולט אנשים מהר". (זה בדרך כלל בא עם "דע לך". "דע לך, אני קולט אנשים בשניות"). הבנתי שיש אנשים כאלו, שמבינים באנשים, שיודעים מהו משא ומתן, שעליהם אי אפשר לעבוד. כמה פעמים הזדמן לי לראות את הכישורים האלה אצלו, כשהיה מדובר בנסיעה במונית, למשל. כשרק החל שלב הגישושים של "כמה יעלה לי לבית וגן", הוא כבר התחיל עם "תוריד אותו" ו"תן לי לדבר על הכסף". רק אחרי שהוא שילם 30 שקל, נזכרתי שהמחיר הקבוע הוא 16 ש"ח.

אבל בפעם הזאת, זה היה חד הרבה יותר. ההבנה שלו באנשים הרקיעה שחקים ברמה כזו שהוא עצמו כבר שכח מה בדיוק הוא רוצה להשיג.

אנשים שמבינים באנשים לא אומרים על עצמם שהם אנשים שמבינים באנשים. הם לא קורצים, לא בועטים ולא מעבירים פתקים. אף אחד גם לא יודע שהם מבינים באנשים, חוץ מהם בעצמם והתוצאות שהם מבינים.

זהו פחות או יותר ההבדל המהותי בין חכמה לערמה. חכמה גורמת לך להיות צודק והגון ומנצח. עורמה היא ברוב המקרים כושר השכנוע שלך את הצד שלך בכך שאתה יותר חכם מן הצד השני.

 

 

 

אנשים שמזיזים דברים

 

לפני חודשים אחדים היה לי רעיון לא רע. חיבור של אחד ועוד אחד, שיתוף פעולה חינוכי בנושא מסוים שהיה אמור להצמיח תועלת. טלפנתי לאחד שאמור לקבל החלטה בעניין, פוליטיקאי שכיום מאייש משרה בכירה. הוא שמע והתרשם, ואז הודיע לי שזה לא ככה. צריך לעשות בעניין ישיבה מסודרת. נו, אמרתי, בוא נעשה בעניין ישיבה מסודרת. עוד שתי דקות הוקדשו לנושא מי אחראי על זימונה ואירגונה של הישיבה המסודרת, סוכם שאני אחראי, ואכן תכף ומיד הוצאתי קלסר חדש מהארון ובטוש שחור כתבתי על גבו "ישיבה מסודרת". לתוך הקלסר הכנסתי מפרידים בצבעים שונים, וכן תיקיות ניילון מסודרות. יצויין, שעוד יום קודם לכן רכשתי מדבקיות עגולות להדבקה מסביב לחורי המחורר, כדי שהללו לא ייפגעו.

למחרת בבוקר טלפנתי כפי שסוכם למקבל ההחלטה והשארתי הודעה שאני מחפש אותו דחוף. כשהוא חזר אלי, אחר הצהריים, בכעס ובפה מלא אוכל, הוא אמר לי שפלא על בחור כמוני שלא הוציא סיכום מסודר של השיחה ושלח בפקס. מובן שהתנצלתי ומיהרתי לבצע את ההוראה. בפקס המפורט ששלחתי, פירטתי בשנית את הצעתי ואף הוספתי כי כל יום שעובר גורם לנו הפסד מאחר ומדובר בנושא רגיש החייב להתבצע במהירות האפשרית. כשטלפנתי בשנית, הוא החמיא לי על הפקס ששלחתי, רק ציין שיש עימו מספר תיקונים. מאחר ונושא המחמאות קרוב לליבי, הבנתי שכאן יש לי עסק עם ידיד והחלטתי להעלות את השיחה לפסים קצת פחות רשמיים.

הוא נענה ברצון. פטפטנו קצת בנושאים כלליים ואני הקראתי בפניו את מאמרי האחרון. הוא נהנה מאוד ואף העיר מספר הערות שהוכיחו כי למרות שהוא לא הקשיב למה שהקראתי, הוא בכל זאת לא הפריע. בשלב הזה של השיחה הוא התייעץ איתי בנושא חשוב אחר שבתחום אחריותו ואף אמר לי כי "חשוב לו לשמוע את דעתי בעניין". נידבתי לו ברצון את דעתי תוך שאני מוסיף כי כמו שאני מכיר אותו, ברור שהוא ינהג כך וכך. הוא כל כך נהנה מהמחמאה, עד שבמקום הוא אמר לי "למה לא תבוא, נשב קצת, נדבר". אמרתי לו שכמובן שאשמח מאוד ובליבי הלקיתי את עצמי איך זה שלא חשבתי כבר מזמן ליצור איתו קשר. באוירת האחוה שנוצרה רק טבעי היה שאעלה ברמז את הנושא שלשמו התכנסנו. הזכרתי לו את הצעתי בע"פ ובפקס ואמרתי שכדאי לו לשמוע בכמה משפטים עד כמה כדאית ותועלתית היא.

הוא קיבל פתאום טון ענייני. "תגיד", הוא אמר לי, "אתה עושה צחוק?, ככה בטלפון, בלי לדעת מה מה מו? דיברנו שנעשה ישיבה מסודרת, אמרת שאתה אחראי על זה. למה שלא תזיז את זה?! צלצל אלי מחר אחר הצהריים ונראה איך אנחנו מקדמים את זה".

למחרת אחר הצהריים צלצלה המזכירה ושאלה מה עם החומר. שאלתי איזה חומר, והיא אמרה בענייניות "הוא אמר שאתה יודע". במקום הבנתי שעשיתי טעות וביקשתי רק שתברר לי אם הוא רוצה את כל החומר או רק את החלק שרלוונטי לפגישה. היא אמרה שהיא תחזור אלי. בערב הוא טלפן, עייף ומיוגע, מהרכב. "אה", הוא פתח בנימה של ביטול, "חשבתי שאתה אחד שמזיז דברים". נעלבתי מיידית. הסברתי לו שרק שאלתי איזה חומר הוא רוצה וגם הוספתי שאני מנסה להשיג אותו מהבוקר. זו היה לא נכון וזו גם הייתה טעות כי אז הוא התחיל להסביר לי, שסמכויות לוקחים, לא מקבלים. בכלל, הוא הבהיר, מי שבאמת רוצה אותי, משיג אותי. סיכמנו שצריך לארגן בדחיפות ישיבה מסודרת בעניין, והוא ביקש שאני אעדכן אותי בהתקדמות וגם הוסיף שאולי כדאי שמוישה יהיה גם הוא בפגישה. זה היה קרש הצלה לא קטן כי מוישה היה בחוץ לארץ. סיכמנו שנדבר מחר.

באותו לילה התחלתי להבין שאני יושב על חבית חומר נפץ.

האיש אינו עושה כלום. הוא עסוק מעל הראש בזימון לישיבות והזזת דברים ובעיקר בקבלת פקסים. הוא צורך מנות יתר של פקסים. לא שיש לי משהו נגד תשדורות פקס, נהפוך הוא; אני רוחש כבוד רב למילה הכתובה, במיוחד כשמדובר בנושאים חשובים עד כדי כך. כאן גיליתי פרופיל נפשי חדש. האיש סובל מבעיה. הוא מסוכן.

החל מבוקר המחרת ועד היום הזה אנחנו בקשר. קיבלתי החלטה חד משמעית להיכנס למשחק שלו, אבל עד הסוף. בימים רגילים, אני שולח לו 10-15 פקסים. אני כותב בעמוד הראשון "6 עמודים" ושולח רק 5. דקה אחר כך מגיע טלפון מה עם העמוד השישי, ואז אני שולח את הכל מחדש. בתחילת כל שבוע אני מקבל את לוח הזמנים שלו וקובע 3-4 פגישות באופציות זמן שונות, תוך הבטחה שאעדכן בפקס על המועד הסופי. בימים מיוחדים, אני שולח בצהריים פקס סתמי, מציין למעלה "אישי", וכותב לו "יש לי הרגשה ששום דבר לא זז. למה לא נעשה ישיבה מסודרת?"

אחרי שעה אני מטלפן ושואל בקוצר רוח "מה קורה בקשר למה שדיברנו". יום אחד השארתי לו הודעה בטלפון שיראה את הפקס מהבוקר כמבוטל. מובן שלא היה שום פקס. אחר כך ניתקתי את כל הטלפונים שלי.

המטרה שלשמה חיפשתי אותו, יצאה לפועל כבר מזמן, בעזרת מישהו אחר. הפרוייקט הצליח, וכולם הפיקו ממנו הנאה ותועלת. במקביל, אני ממשיך עם הפרוייקט האישי שלי איתו, ולומד ממנו יום יום כללים חדשים לחיים מעשיים ותכליתיים. הכלל הראשון הוא, כמובן, שלא לחשוב אפילו על ישיבה מסודרת. ישיבה מסודרת הייתה בגן סימה, בריכוז, כשסיפרו לנו פרשת השבוע. אין דבר בעולם שלא יכול להיסגר בין שני אנשים בשתי דקות בטלפון או בישיבה אקראית, אלא אם כן המטרה העיקרית היא כינון והריסת ישיבות מסודרות.

אגב, מוישה הנזכר חזר לא מזמן מחו"ל והתלהב מהרעיון. בימים שאני עסוק, הוא אחראי על משלוח הפקסים. סיכמנו את זה בטלפון, בלי ישיבה מסודרת.

 

 

 

צייל איבער

 

השכן, שיהיה בריא, יהודי יקר וכבר לא צעיר, שוב קרא לי להיכנייס אצלו וביקש באדיבות שאפקיד עבורו כסף בבנק. קשה לו כבר, בגילו, אתם יודעים, לעשות את הדרך הזו, ומה טוב שזימנה לו ההשגחה שכן צעיר ועדין נפש שיעשה עבורו את השליחויות הקטנות הללו. כך זה אצלנו כבר למעלה משנה וחצי. עד מאה ועשרים.

כיוון שכך, התקנתי עצמי לקראת השליחות "שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים". הנחתי כל טרדותי ועיסוקי, הודעתי בבית שאני טרוד ולא להפריע לי ונכנסתי אצלו בדחילו ורחימו.

הוא כבר חיכה לי בקוצר רוח. נראה היה שכבר זמן רב, לפחות מחמש בבוקר, הוא ממתין לנקישה הגואלת על הדלת. ידיו היו ריקות, ורק מפתח קטן הסתתר בהן. "שב", הוא אמר, "רק רגע אחד".

הכרתי בעל פה את הטקס. בשקט בשקט הוא פתח מגירה מוסתרת, הוציא את השקיק, פתח את הגומיה, הסיר את המטפחת ושלף את השטרות. שמונה מאות ועשרים ש"ח, בשטרות חדשים וקשים שנדבקים איש אצל רעהו מרוב טריותם.

ואז התחיל תהליך הספירה. אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. פעם, פעמיים, ועוד פעם. כן. עכשיו זה סופי. שמונה מאות ועשרים. אין מקום לטעות.

סופי?

עכשיו תורי. "צייל איבער", הוא אומר, שמשמעותו: תספור שנית.

אני סופר. 820. "עוד פעם". 820. "אתה בטוח שספרת טוב?" אני בטוח. "נו, מזל וברכה. לך בשלום ושלא ירמו אותך".

באופן הרגיל, כאן באה הפרשה לסיומה. אני חוזר לחיים, מחפש עבודה, משקם את עצמי וממשיך הלאה, עד לפעם הבאה. ההתפתחות היחידה צפויה אם לא הגעתי בזמן עם הקבלה על ההפקדה, או אם היא רח"ל אבדה. במקרה כזה אני צפוי למסע השמדה איטי ואכזרי שיגרום לי להתגנב בלילה אל סניף הבנק ולגנוב את הטופס המקורי של ההפקדה.

האיש הזה נראה לכם אולי זקן מופלג, אבל לא. גם אם כן, אין שום קשר בין ריבוי הספירות למיעוט הסידן. עם שלם יש של מרבים בספירות, של חשדנים, של בהולים על ממונם, של אנשים שאיבדו אמון בבני אדם.

הידעתם שיש טיפוסים שלא מפקידים כסף במעטפת שירות? אלו אותם אנשים שמתייקים ניירות, שמצליבים נתונים, שרבים עד זוב דם עם פקידים. תנו להם לספור שטרות ותראו איך הם סופרים: בערמות של עשר, עשר, עשר עד שהנשמה יוצאת.

מרכז החיים האמיתי שלהם הוא מעמד קבלת העודף. נתנו עשרה שקלים, קנו חפיסת סיגריות. הרמאי הזה ממול, השודד הפוטנציאלי, אויב העם שעומד מעבר לדלפק, צריך עכשיו להעביר להם 2 שקלים ומשהו. נו, הוא הרי בטוח רוצה להרוויח עליהם, הגנב. הם יראו לו עם מי יש לו עסק. הנה, הוא נותן עודף. שקל, שניים ועוד ארבעים גרוש. מדויק, מה קרה? בטח הוא לא מרגיש טוב היום.

"וביותר היזהר בני אהובי שלא יעבדו עליך" זהו המוטו המרכזי בחיים. זה היעוד. אל תתן להם לגנוב אותך. תראה שהוא מפעיל את המונה רק עם תחילת הנסיעה, תשגיח שהשזיפים שלמטה לא רקובים, תבדוק טוב שהוא לא רשם פעמיים את הגביעים של הגלידה, הגנב.

זה לא נגמר רק בענייני ממון. קיבלת ממישהו התחייבות בע"פ על משהו? "תקח את זה בכתב", הם יגידו לך, "אף פעם אי אפשר לדעת".

חלום ישן יש לי, שאני משתעשע בו לא מעט לאחרונה: אני זוכה בפיס, בפרס הראשון. בדרך לרח' הפטמן, אני נכנס אצל השכן מההפקדות, מספר לו בסודי סודות על הזכייה, ומציע לו להתלוות איתי תל אביבה. הוא בא כמובן, ואז, שנינו עטופים בבריסטולים על הראש מפני הצלמים, אני מקבל את ההמחאה המיוחלת: עשרים מיליון ש"ח עובר לסוחר, מכץ-עוז ישר אלי. את ההמחאה אני מפקיד בידו, המזיעה והרועדת. אנו צוחקים ושועטים כל הדרך אל הבנק, ואז, רחוב אחד לפני הבנק, אני חותם על ההמחאה ונותן אותה לנער הראשון שאני פוגש ברחוב. "סלח לי", אני אומר לו, "תוכל בבקשה להפקיד את זה עבורי, כאן, כאן, בבנק הפועלים. אני מאד ממהר. תודה רבה". השכן מתעלף, ואני סופר לו את הדופק. פעם, פעמיים ושלוש.

 

 

 

 

 

כולם בשביל אחד

 

חברי הטוב השלים השבוע את הכנותיו לקראת הניתוח לטיפול לייזר בעיניים, למטרת הסרת משקפיים. בעוד ימים אחדים הוא יכנס לטיפול שלאחריו הוא יפשוט את משקפיו נטולי המסגרת ויתחיל לראות כאחד האדם. בתחילה הוא אולי יצמצם קצת את עיניו מפני ההרגל, או ישלח יד טועה כשיתעורר בבוקר לחפש את המשקפיים, אבל אחרי תקופה קצרה הוא יתרגל ויהיה כאחד האדם.

הבעיה היחידה היא שהוא לא מפסיק לדבר על זה. כבר שלושה חודשים כל שיחה איתו מתנתבת אחרי חמש דקות לנושא. ככל שמועד הטיפול מתקרב, הופך העניין ליותר ויותר מרכזי במשנתו. בהתחלה זה היה בהתגנבות. טיפין טיפין ובמרומז. כשהיינו מדברים על איזה נושא סתמי, פיגוע, נגיד, הוא היה זורק פתאום:"אוי, בטח ביום של פיגוע מבטלים את כל הניתוחים בכל המחלקות" ואז עובר לדבר על העניין עצמו. כשמישהו לידו היה אומר "אני לא רואה שום סיכוי…" הוא היה אומר "אני מכיר את זה. גם אצלי זה יהיה כך כי אומרים שבהתחלה קשה לראות" ואז עובר לדבר על העניין עצמו.

בימים האחרונים, כשהתאריך כבר סגור והכל, הוא הסיר את הכפפות. פשוט כך. הוא מתקשר ומתחיל לדבר בעניין, כולל פרטים טכניים בגודל של אישון באור מלא. "יש היום שיטה חדשה להחזיק את העפעפיים, עם קליפסים מסיליקון". השעה 1:30 אחר חצות, אני בבעיה רצינית משלי, הוא מעודכן אודותיה וגם יכול לעזור, אבל מה שחשוב עכשיו בעיקר זה העפעפיים והסיליקון. הנתון הזה ספציפית, אגב, לא היה מעניין אותי גם אם היה מדובר בעפעפיים שלי עצמי, לא כל שכן כשמדובר בעפעפיו של מישהו אחר, לא כל שכן כשהעפעפיים שלי עצמי עומדים להיסגר מעייפות ומחוסר עניין בעפעפיים ובדרך להחזקתם.

הוא לא היחיד. זה קורה בדרך כלל לטיפוסים האלה כשהם לומדים נהיגה, כשהם עושים דיאטה, כשהם עוברים דירה. הוי, כשהם עוברים דירה. איום ונורא. שיצלצל אלי כל מכר רחוק של גיסי החורג בארבע לפנות בוקר ויבקש ממני לעזור לו לארוז מגבות – אני אגיע מיד עם עוד שני חברים כתגבורת. אבל את זה איש מחברי לא יעשה. מה שהוא כן יעשה זה לשתף אותי מאתיים פעם בחוויות המסעירות של העברת הבעלות בטאבו והחוצפה של השכנים שלא מוכנים להחליף מחסן וגם הרעש מהסופר למטה איום ונורא. אוי, כמה שזה מעניין אותי.

יש נטייה כזו אצל אנשים. הכי יפה זה כשאתה מנסה באמצע החוויות שלו לדחוף מילה אחת מצדך. אולי לנסות לספר לו, תוך כדי, שזכית בפרס נובל לספרות. או שאתה עובר לגור באמסטרדם בשליחות חינוכית. מהעבר השני של הקו תשמע דממה. קטעת לו את חוט המחשבה. הוא יפטיר "איזה יופי", יתעשת ויחזור לעסוק בעצמו ובענייניו המעניינים. מעניינים עד מוות.

הכל טוב ויפה. שינהג כל אחד איך שהוא מבין ואיך שהוא רוצה. בכלל, העניין של 'דאגה בלב איש ישיחנה", כולל בהכרח לא רק המלצה למשיח אלא גם חיוב גמור למושח, לפחות לפי הפירוש של ישיחנה לאחרים. אלא שלפעמים זה מעניין באופן מיוחד.

כמו השבוע למשל. ההוא מהניתוח לייזר להסרת משקפיים, נכנס איתי לשיחה באחד הימים הקשים של אחרי הפיגועים. מישהו בסביבה הגיע פתאום עם איזה דבר שחוק בנושא אחר. אחרי שהוא הלך, היה ללייזר מה להגיד. "תראה", הוא אמר, "לאנשים אכפת רק מעצמם, זה לא יאומן".

אז בואו. שאף אחד לא יגיד לאף אחד איך לחשוב ומה לחשוב ועל מי לחשוב. גם בעניין הזה כבר יש טרור לאחרונה. הציבור כולו בצרה צרורה. אבל "נחפשה" ו"נחקורה", למרות שהם בלשון רבים, מכוונים כמובן לחיפוש ולחקירה של איש ואיש. נכון שהרבה יותר נוח להיכלל בחיפוש הכללי, יחד עם כולם, רק שבמקרה כזה קוראים לזה בעברית "להתחפש". לא לחפש.

 

 

שני צדדים למטבע

 

הגביר טלפן בדיוק ברגע שהתחילה העבודה. בחדר נוצר מתח: מי יענה לגביר? כל אחד התחמק. אנשים לא אוהבים לענות לגביר כי לגביר יש כל  מיני שאלות מסובכות שאם אדם אחר היה שואל אותן, אפשר היה להשתיק אותו, להוריד אותו מהקו, ודי. אבל בגלל שזה הגביר, מוכרחים לענות לו, ובנימוס. אחרת הוא יפסיק.

הגביר הגיע ראשון, לפני כולם. ביקשו ממנו יפה לא להלחיץ, לאחר קצת לישיבה, כדי לתת זמן להתארגן ולהעלות את הנושא בצורה מוכנה ומושלמת. לא. הוא בא מתי שהוא רצה. רבע שעה לפני הפתיחה. כולם קיבלו אותו בחיוך. אף אחד לא עיקם את אפו. מוכרחים להבליג ולבלוע. אחרת הוא יפסיק.

הפרוייקט התקדם יפה ובאופן משביע רצון. הגביר היה מרוצה באופן יוצא דופן. הכל דפק כמו שעון, ולגביר היו רק מילים טובות להגיד. פתאום התעוררה בעיה בחלק של העלות. מה שנדמה היה שיעלה שלושת אלפים, הגיע בסוף לשבעת אלפים ויותר. אסור שהגביר יידע מזה. נכון, הוא גביר, אבל חוץ מזה שהוא גביר, הוא גם קמצן. צריך להעביר לו את המסר טיפין טיפין. אם זה יבוא לו בהפתעה, הוא יכול להפסיק.

לגביר יש ייצוג מכובד בארץ. שני אנשי אימון המטפלים בכל ענייניו. מזה עשר שנים, מאז שהם החלו לעבוד אצלו (בפרוטקציה של הדוד שהיה לו מוסד שהוא היה תורם לו), שהם אינם מדברים ביניהם על שום נושא שבעולם זולת גחמותיו, אופיו ומידותיו של הבוס, הגביר. הם מתעבים אותו שנאת עולם ורוצים במפלתו, גם במחיר איבוד פרנסתם. אין להם אומץ לקום וללכת בקום ועשה, מפני שאחרי הכל יש גם פלוסים אחדים במשרה הזו. כמו זה שחושבים עליך שאתה מקורב למלכות וזה שאתה מסתובב עם עניבה. עשרים פעם בחודש הם מרגישים את עצמם מושפלים ומדוכאים, אך עליהם לתנות את צערם איש באוזן רעהו בלבד. רגעים אחדים של קורת רוח יש להם כאשר למשרד נכנס הרב ג', מגדולי נתמכיו של הגביר, אשר בינם לבינו שורר אמון מלא. עימו הם יכולים להחליף הלצות על חשבון הברון, לגחך מאחורי הגב, לקרוץ בחשאי ואפשר גם להגיד במילים איזו עקיצה, בעברית מהירה. הוא לא מבין טוב עברית, הגביר.

פעם אחת, בתום שיחה קשה עם הגביר, הפליט אחד מהם "משוגינער", בטרם נחה השפופרת בעריסתה. השני ראה והחויר. הראשון לא ישן שבועיים, עד שנרגע ושב לסבול ולעבוד.

מידי פעם מבקשים מהם ראשי מוסדות וארגונים לקשר אותם עם הגביר, למטרות תרומה. עזוב, הם אומרים לכל פונה. לא כדאי לך. זה לא שווה את הכסף. אתה תתחרט על כל דולר שתקבל. הפונים צוחקים להם. מה זה קצת עצבים, הם אומרים, לעומת מבנה במוסד. אחרי שנתיים, כשנתרם עומד רועד מקור בשדה התעופה ומחכה לגביר עם מיץ תפוחים מוגז כי ככה הוא אוהב שמקבלים אותו, הוא חושב על זה שוב, וכבר אינו בטוח שעשה בשכל. מצד שני, מנהל הבנק התקשר בדיוק אתמול וצעק כאלה צעקות, שלמי יש בכלל זמן עכשיו לשיקולי קלות ונוחות.

חתת הגביר נפלה לא רק על עובדיו ונתמכיו,  אלא אף, ובעיקר, על נתמכיו הפוטנציאליים. הקול יצא בכל העיר לאמור, יש אחד מלא בכסף, אבל חבל להסתבך איתו. והחשק מתגבר עוד פי מאה ויותר. כל מטולפן בנק מרגיש שהוא יהיה הראשון שיסתדר איתו. רק שיביא תכנית הבראה להחזקת המוסדות. אני כבר לוקח על עצמי את הסבל הכרוך בכך. רק שלא יפסיק.

כל אחד כמעט, מכיר את הגביר הזה. יותר נכון, כל אחד משוכנע שהדברים מכוונים אל הגביר שהוא מכיר. כל אחד מכיר את הגביר שעניים ונצרכים אוהבים לשנוא. זהו דווקא הגביר שנותן. את הגביר שלא נותן, אין מה לשנוא. הוא לא בעסק ודי. אבל הגביר שנותן ומבקש בתמורה תלות והתרפסות – אותו צריך לשנוא ואליו צריך להתחנף. אחרת הוא יפסיק.

 

הגביר הוא רשע גדול, נכון?

לא בדיוק. הגביר הוא גביר. אכול לחצים ומרירות ורגשי נחיתות. אם לא מכבדים אותו – הוא נעלב. אם מכבדים אותו – הוא מסביר לעצמו שזה רק בגלל הכסף ונעשה עצבני. הרגילו אותו עשרים שנה שכל מבוקשו מתקיים. איזו סיבה אחת בעולם יש שזה יפסיק פתאום?

הוא מעולם לא ביקש מיץ תפוחים מוגז. מישהו גילה שהוא אוהב את זה ומאז גדולי הראש ישיבע'ס מחכים לו עם מיץ תפוחים. אם פעם אחת לא יביאו לו מיץ תפוחים הוא אפילו לא ירגיש בכך אבל אין כל אפשרות לבדוק את זה. תמיד מביאים לו מיץ תפוחים. מביאים ורוטנים ומקללים. פעם הוא הלך בגאולה עם אחד מאנשיו ועם מנהל מוסד אחד. פתאום התחיל לרדת גשם והוא נכנס לחנות קטנה לקנות מטרייה. "תשמע", אמר המנהל למזכיר, "הוא נהיה יותר ויותר גרוע מיום ליום".

מקהלה של חנפנים מרקדת סביבו עשרים וארבע שעות ביממה. אין לו פנאי להביע מה שהוא רוצה, כי הוא נענה עוד הרבה בטרם יקרא. איש מנתמכיו לא מקיים איתו יחסים נורמליים המקובלים בין בני אדם. איש לא יאמר לו "לא רוצה", למרות שאולי הוא היה מת לשמוע "לא רוצה" אחד. נעים לו עם הכבוד ועם תשומת הלב, אבל הוא מריח את הלחץ ואת השנאה ונקעה נפשו מהם.

והוא לא יפסיק. בחיים הוא לא יפסיק. גם אם הוא ירצה להפסיק אין לו את מה, כי לא הגדרנו בדיוק את מה הוא עלול להפסיק. גם נתמכיו לא בדיוק יודעים, אבל הם בכל זאת מפחדים.

כך הופכת כמה וכמה פעמים בכל חודש, בכל אתר ואתר, מצווה יקרה של צדקה ושל החזקת תורה, מצעד קטן של עונג גשמי ורוחני לשני הצדדים, למסע יסורים הדדי לכל המעורבים. אולי לכך נתכוונו באמרם "והקרן קיימת לו לעולם הבא", כי עולם הזה גדול זה אף פעם לא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הזרוע המחוקקת, הזרוע השופטת, זרוע היבשה

 

 

 

 

 

יפה שעה אחת קודם

 

בעיתון ראיתי שהיה דיון בכנסת בקשר לתאריכי החלת שעון הקיץ והחכי"ם החרדים חרפו נפשם במאבק חסר פשרות נגד הכוונה להאריך את משך שעון הקיץ עד אמצע הסתיו. החכי"ם, כך נמסר, לא רק לחמו כאריות אלא אף התפלמסו קשות עם שר הפנים היוצא ויכלו לו.

מה שיותר חשוב הם הסיבות שעמדו ביסוד הפולמוס הזה. אחד מחברי הכנסת ניסח את זה בחריפות, באומרו שבעיית שעון הקיץ אינה "בעיה חרדית" אלא נוגעת לכל יהודי שצם ביום הכיפורים ושעורך סדר פסח. הרי לא יתכן שבשם אי אלו סברות מפוקפקות של הגברת כושר העבודה יוכלו החזנים למשוך את פיוטי "נעילה" חופשי חופשי שעה (!) נוספת, על חשבון קיבתם הענוגה של המוני בית ישראל. בסיכומו של דיון הושגה פשרה היסטורית לפיה במקרים מסויימים תתאפשר הפסקת שעון הקיץ לפני היום הקדוש וארוחת מוצאי הצום תוקדם, כצפוי, בשעה אחת שלמה.

נו, עכשיו אתם קולטים מדוע הצבעה בבחירות היא מצוות עשה דאורייתא?

פעם, לפני שלושים שנה, הרכיבו כמה משועממים מוכשרים משדר רדיו חובבני בישיבת חברון בירושלים ובאמצעותו העבירו בגלים קצרים את שיחותיו של המשגיח למכשירי רדיו בסביבה הקרובה. זקן אחד שגר בגאולה, כמעט התעלף כשפתח את הרדיו ושמע, במקום דיווח ספורט של נסים קיויתי, שיחה מוסרית בשפתיים דולקות. כל כך התרגש, עד שרץ כל עוד נפשו בו למשגיח, רבי מאיר חדש זצ"ל ואמר: אשרינו שזכינו עוד בחיינו לכך שגם ברדיו החילוני משמיעים את שיחותיו של המשגיח.

אותו זקן חכם הקדים אמנם את זמנו, אבל שלושים שנה לאחר מכן הפך החזון למציאות. סדר היום הציבורי בישראל הולך ומתאים את עצמו לאט לאט לדרישות האינטרס הדתי. נכון אמנם, שב"קול ישראל" ובגלי צה"ל עדיין לא הזמינו שום ראש כולל להיות "מראיין אורח", אבל מה זה לעומת העובדה המרנינה שחוקים שהנשמה תלויה בהם, קמים ונופלים בבית המחוקקים בצמוד לתנודות האיצטומכא של שלומי אמוני ישראל שגרונם ניחר ועיניהם כלות לקראת הרוגאלאך של מוצאי יום הכיפורים, קודם שיתקעו יתד לסוכה. הם צודקים, ללא ספק. הגיע הזמן להעלות את הבעיות החמורות האלה לרמת "בעיה לאומית".

מעתה, טענה יש לי על מיודעי העסקנים שעסוקים בחיי שעה של מוצאי יום הכיפורים והניחו חיי עולם, היינו דברים הנחוצים והשכיחים מידי שבת בשבתו ושמא מידי יום ביומו לתועלת קהל עדת ישראל, אנ"ש והתמימים שיחיו.

ראשית – הצרבת. הגיע הזמן להפסיק לטייח את הנושא הזה. דרושה אמנם העזה מסויימת, אך בתקופה שנושאים רגישים כמו "הבן החמישי" או תאונות הדרכים כבר מזמן עלו מעל לפני השטח ומטופלים בריש גלי ללא מורא וללא משוא פנים, הגיע הזמן להפסיק את הטיאטוא מתחת לשטיח בעניין הזה.

צריך לומר בקול רם, חד וברור: טשולנט גורם לצרבת. נקודה. איך שלא תהפוך את זה, תגיע לאותה מסקנה. כבר היו חכמים שתלו את העניין בתיבול יתר, החסירו את הפלפל השחור וחשבו שבכך נפתרה הבעייה – לשוא. אתא מוצאי שבת והצרבת באה כאילו כלום. ניסו להפחית בשעועית, לחסוך בגריסים, לתפור את הקישקע בחוט דנטלי – חבל על הזמן. טשולנט וצרבת ירדו כרוכים מן השמים ונראים הדברים ששניהם נבראו ערב שבת בין השמשות. נבראו ונטמנו.

הבעיה הזו, חרגה כבר מזמן מתחומי המושב. אני אישית מכיר יותר מחילוני אחד חובב טשולנט, שלא לדבר על מאות ואלפי הדתיים שאינם חרדים שמקפידים לאוכלו מידי שבת, כך שאין זה עניין דווקא לנציגים החרדים בכנסת; אבל, בכל זאת: ראוי שהנושא יועלה על ידי מי שהעניין בנפשו, מה גם שזכות השבת תעמוד לו ולזרעו עד עולם.

מבלי להתברבר הרבה, המטרה פשוטה: דרושה התערבות פרלמנטרית בנושא כאוב וצורב זה. זה יכול להיות במסגרת הצעה סיעתית, הצעה של ח"כים יחידים (ברור שכדאי לצרף להצעה גם שותף חילוני כדי להדגיש שמדובר בבעיה של כלל האוכלוסיה), עדיף שזה יהיה במסגרת פעילות ה"לובי הדתי בכנסת" ומה שהכי עדיף זה לנצל את הקשרים ולגרום לכך שההצעה תהיה הצעת חוק ממשלתית באמצעות דיון בועדת שרים לענייני חקיקה. ברור שבבוקרו של יום הדיון יוגש במזנון הכנסת חמין לסוגיו, כדי ליצור מעורבות רגשית של חברי הועדה בשעת הדיון. כך ורק כך, תוסר אחת ולתמיד הבעיה הקרדינלית הזו מסדר היום הציבורי בישראל.

איך תוסר? ובכן, זו בדיוק הסיבה שבגינה הם, חברי הכנסת, יושבים שם וזוכים לתהילת עולם ואילו אני יושב כאן ובקושי מוציא את לחמי. הרי לשם כך בדיוק שלחנו לשם את טובי בחורינו, בעלי המוחות היצירתיים ביותר. זה יכול להיות באמצעות אכיפת סנקציות על משווקי קטניות או על ידי הכללת טאמס בסל התרופות או בכל דרך אחרת. בכל מקרה, לא יעלה על הדעת שאין שום יחס הגיוני בין עליית כוחנו הפוליטי לבין השתוללות מיצי הקיבה המחסלים באכזריות את המלוה מלכה של אחב"י די בכל אתר ואתר.

אני מצפה לתוצאות מהירות בעניין הזה, במיוחד עתה, כשריח בחירות כבר ממלא את האויר. הנושא הבא לטיפול הוא, לעניות דעתי, שערוריית התורים האיומים בחנויות הפיצוחים בימי שישי. לא יעלה על הדעת שמי שצריך פופקורן ו"המחנה החרדי" יחכה בתור בדיוק כמו מי שלוקח חצי שחור, רבע קשיו, מאה מאה מאה בונדוק שקד ולבן קטן, ועוד ממתין לשניים וחצי קילו בוטנים עם קליפה עבור הגמ"ח שולם זוכר השכונתי. רק כשנגמור עם זה, נתחיל בעז"ה עם הזוועה של התעקלות החמוצים המונעת כל אפשרות לחיתוך רבעים מדויקים ועם הקטסטרופה של הרגל הקרושה שנמסה בפקקים של רבי עקיבא.

 

מצביע יקר! עזור לנו לעזור לך. הבטחנו – קיימנו. יאכלו ענוים וישבעו.

 

 

 

טיפול נקודתי

 

 

יש טיפוסים שבחיים לא יצביעו למפלגה חרדית. אני? לג'? אני? לש"ס? זה מעניין, כי הם חוזרים ובאים מידי ארבע שנים ובכל פעם הטיעונים דומים באופן מדהים. כנראה שיש בזה משהו כי הם כל כך עקביים. מצד שני, בסוף הם הרי מצביעים ג' וש"ס כמו ילדים טובים. אז למה לעשות את המוות?

הנה מקבץ של ששה אופייניים

 

 

השונא

 

מאופיין בעיניים יורקות זיקים ובהשמעת משפטים קצרים ומלאי שטנה. אחת או יותר מבנותיו שתחיינה, לא התקבלה לסמינר השנה או בשנה שעברה. הוא מעולם לא נדרש לאמת את טיעוניו מלאי ההיגיון מפני שמעולם הוא לא הגיע לשלב ההסברים. כל העיר יודעת שהוא ג' לא ישים בחיים וכמה חבל שבסוף פא"י לא קמה.

 

("אני? אגודה? השתגעת? גנבים בני גנבים אלה, חיים על חשבון הציבור, מושחתים נמאסתם, עושים צחוק מהעבודה. ומה זה, תגיד לי, מה זה כל הבלאגן הזה שהיה עכשיו יבואו יגידו שום דבר! אל תפתח את הפה! לשון הרע! לשון הרע! אז אני אומר לך, ואני מודיע לך, שזה לא הרבה זמן ימשיך כך. הציבור יבין, הציבור יקיא אותם גזלנים. ארבעה מנדטים! אתה שומע? ארבעה מנדטים פא"י היתה מקבלת. אני הייתי את הנשמה מוציא בשבילה. חבל")

 

גישה הסברתית: חבל על כל שניה. אלה הראשונים שרצים בבוקר בבוקר, לפני כולם, ומכניסים ג' בוהק. אין צורך להיבהל.

 

 

המייבין

 

ידים משוכלות על כרס עבה, עיניים מצומצמות בחיוך חכם אין קץ, זמן יש, בלי עין רעה עד אור הבוקר, סיגריות "טיים לייט" וגפרור שהופך לקיסם שיניים ותבונה טהורה מכאן ועד קטוביץ'. בארבעה מהלכים פשוטים הוא יסביר לך למה אין שום צורך להצביע למפלגה חרדית.

 

("בוא נאמר, כן, בוא נאמר, שאתה לא מקבל את הטענה שלא צריך להצביע כי קול אחד לא משפיע. נניח. אז בוא ותסביר לי מה הם עשו כל השנים האלה בכנסת. מה הם עשו: תקציבים? זה אפשר לקבל גם מבחוץ ועוד הרבה יותר. המשחן? רק בזיונות זה עשה. חוק טל? צרה צרורה. הסברה? ממילא אין. הצעות חוק? שום דבר הם לא הזיזו. מה הם עשו, תגיד לי, מה הם עשו?")

 

גישה הסברתית: דברים כדורבנות, במיוחד כשהם באים מפי זה שאומר אותם, אדם שכולו גוש עשייה מפרכת, עשייה שגם מביאה פירות. כדאי להבין כבר בשלב מוקדם כי לאיש אין שמץ מושג אפילו לגבי סביבת העבודה המעורפלת של חבר כנסת. את אותו נאום בדיוק אתה עתיד לשמוע ממנו גם על מע"צ, גם על הפועלים בסופר וגם על זק"א. לא להתלהב. לשמוע בסבלנות ולהסתלק. עוד רגע הוא מבקש הלוואה.

 

המתלהב מהתשדירים של קליינר

 

זה עניין קצת חמור. באופן כללי, אדם מעל גיל חמש עשרה שנה שהופעה טובה של ברוך מרזל גורמת לו ריגושים בבטן, מן הסתם הוא גם אוסף אג'ואים ועושה לעצמו "מחנה" בגינה השכונתית. הדבר אמור גם לגבי מי שמסייג את תמיכתו באלף ואחד עשר תירוצים לוגיים שכל אחד חזק מחבירו.

 

("סוף סוף אחד שישים את הדברים על השולחן, בלי לטייח. אני לא אומר, לא צריך להשתגע. אני לא חושב שצריך להפציץ את כל עזה. אבל מול המנוולים האלה שעדיין ממשיכים להאמין באוסלו שלהם, רק ככה. צריך אחד עם אומץ, שיגיד את הדברים בפרצוף. הנה, תראה את השיר שלהם. רק יום אחד וכבר תפס")

 

גישה הסברתית: צריך להבין בצורה ברורה כי מדובר באחד שעבורו ליברמן הוא שמאלני יפה נפש וש"ס בכלל המציאה את אוסלו. בצורה מושכלת ובסבלנות, יש להסביר כי את כל מה שתואר ואף יותר הוא ימצא גם במפלגה נוספת: "מורשת אבות" של הרב בא גד.

 

הסויחר

 

איש תכליתי, שנותן מתנות לחתונה לפי איכות המנה. החיים עבורו הם מערכת ענקית של תן וקח אינסופיים וכל עניין בעולם כמית, מדיד ושקיל. העובדה שעליו לעשות פעולה הגוזלת זמן ואולי אפילו כמה שקלים, מה גם שהיא מביאה תועלת למישהו אחר, שעתיד לקבל בגינה משכורת – אינה מקובלת עליו כל עוד לא יובהר לו במפורש מהי התועלת הנגדית שהוא יפיק מהפעולה הזו.

 

("בשביל מה? אני שואל אותך: בשביל מה? מה יצא לי מזה, מה אני צריך את זה. מילא, תגיד: יצא לך משהו מזה, אתה צריך את זה…כלום! לא יצא לי מזה כלום ואני לא צריך את זה בשביל כלום")

 

גישה הסברתית: להתרחק. הוא רוצה שוחד. פשוט שוחד.

 

 

הרוטציוני

 

זה שמתייחס לפוליטיקה כלתכנית בידור רב שנתית שכוכביה מתחלפים. הוא שמע פעם, או קרא פעם שיש בעיה עם רוטציה, ומאז אין מנוחה לנפשו הדואבת. תחליפו, הוא אומר, תחליפו. נמאס לו לראות כל הזמן את אותו הדבר.

 

 

("מה זה שרביץ כבר חמש עשרה שנה בכנסת? למה לא מחליפים את גפני? איך הלפרט לא מתחלף איך? הלך פרוש אחד הביאו פרוש אחר? מה ליצמן חושב: אין עוד אנשים? למה שלא יתחלפו? למה רק אצלנו אותם אנשים חמישים שנה? למה לא להחליף למה?")

 

גישה הסברתית: אכן, דברים נכוחים, אין מה לדבר. הנה, תראו במפלגות אחרות: שרון, למשל, פנים חדשות בפוליטיקה, יוסי שריד, שאול יהלום, כוחות צעירים ורעננים אינספור, ורק אנחנו תקועים עם אותם שמות. כדאי לציין בפניו גם שברגע שכן יחליפו את האישים, אוטומטית תתבטל היכולת שלו לטעון את טענת הרוטציה, וזה חבל כי הטענה בכל בכלל לא רעה.

 

 

"איני מכיר"

 

לא יודע. איני מכיר.

 

 

 

 

לערב את גפני

 

סניף משרד הפנים בירושלים פתוח בדרך כלל בשעות הבוקר. כל מי שנזקק אי פעם לחידוש דרכון או לשינוי פרטים או לשניהם, מכיר את המקום החביב והממוספר הזה הנותן למבקריו הזדמנות למיצוי הרגש האזרחי במשמעותו הרעה של המושג. מדובר באופן כללי בבילוי מפוקפק שבסופו יש אמנם תעודת זהות חדשה ובוהקת עם קצוות קשים וחדים שיפים לכבד בהם בין השיניים, אך באותה מידה מתים לצמיתות כמה וכמה תאים במוח, כתוצאה מבהייה בת שלוש שעות בצג נומרי המורכב מנקודות אדומות קטנות.

פעמיים בשבוע פתוח משרד הפנים לקהל גם בשעות אחר הצהריים. זוהי שעתם היפה של יחידי סגולה היודעים על הפלא הזה, ומחשבים דרכיהם לבוא אל הפנים בשעות אלה, כדי לחסוך את התור הארוך. לי אישית יש יותר מחבר אחד המחליף סתם כך תעודות זהות בשעות אחר הצהריים בימים אלה, רק כדי להתענג על קוצר התור ואיכות האוירה הרגועה שמסביב.

כל כך הקדמנו, כדי להעצים ולהאדיר את גודל המשבר שפקד בשבוע שעבר את מבקרי משרד הפנים בירושלים באחד מימי הפעילות אחה"צ, למראה הדלת הסגורה והשלט שסיפר בלקוניות ממשלתית כי "היום אין קבלת קהל אחר הצהריים". הא ותו לא.

במהרה התבררה גם הסיבה לאי קבלת הקהל: מסתבר שאחת העובדות בסניף באה באותו יום בברית הנישואין, ועובדי הסניף המסורים טרודים היו בצחצוח מלבושיהם והכנת סבלונות לכבוד החתן ולכבוד הכלה, בורא עולם בקנין השלם זה הבנין.

חוצפה כזאת יכולה באמת להוציא כל אדם משלוותו, במיוחד את אלה שתכננו מראש את יומם כך שיגיעו למשרד בשעות הפתיחה אחר הצהריים, כפי שבואר לעיל בהרחבה. קל להבין כי התגובות של קהל האזרחים המאוכזב היו קשות. חלקם הרסו לגשת פנימה ואף פרצו את הדלת בכח ואילו החלק המנומס יותר, העווה פניו בזעם עצור שהודעה על נקמה בצידו, והשמיע דברי מחאה חריפים ובוטים באזני נציגי כלי התקשורת שהוזמנו למקום. "זו חוצפה ממדרגה ראשונה", אמרה אשה אחת, שהגיעה ממש מרחוק. "אין שום סטנדרט הוגן של שירות במדינה הזאת", הוסיף יהודי קשיש אחר, "זה זלזול בציבור שאין כמוהו". "צריך לעשות משהו", סיכם שלישי, שמסל הנצרים שבידו ניכר היה כי יש לו רקע מעשי עשיר במיוחד.

הרביעי בין המגיבים היה הנציג שלנו. בחור ישיבה עדין מבט ויפה מראה שהיה נסער כולו. אפילו האריקסון רעד לו ביד כשהוא דיבר לתוך המצלמה: "זו שערוריה לא נורמלית", הוא אמר, "צלצלתי ללשכת השר ואמרו לי שהם בדקו וצריך להיות פתוח היום. אנחנו נדרוש פיצוי".

הופ! אני מוכן להתערב על כך שמכל אלו שעמדו במקום, לא היו יותר משניים שידעו שיש קשר בין המשרד הזה, הסגור בגלל חתונה, לבין שר הפנים היושב במשרד מפואר ומקבל החלטות אופרטיביות בנוגע למדיניות ההגירה של ישראל. אבל הגיבור שלנו, נקרא לו שמוליק, כשנאבדת לו תעודת זהות, הוא לא הולך למשרד הפנים אלא "קופץ למשרד של אלי". נכון שאלי לא נמצא כל היום באולם קבלת הקהל של המחוז, אלא רוב הזמן שוהה בלשכתו או בפגישות חשובות, אבל שמוליק מבחינתו הלך למשרד של אלי. ברגע שהוא גילה שתעודת הזהות שלו אבדה הוא עדכן מיידית גם את עוזר השר, יצחק (חבר טוב של גיסו), שהמליץ לו לפנות למשרד המחוז, וגם את יועץ השר, אביגדור (הוא מכיר אותו טוב מהבחירות), שהמליץ גם הוא את אותה המלצה בדיוק. אני יכול לתאר לעצמי גם שברגע שהוא נתקל בדלת הנעולה, הדבר הראשון שעבר לו בראש היה ש"בזמן של אריה זה לא היה קורה".

כך בדיוק ינהג שמוליק ועימו עוד מאה אלף שמוליקים בכל פעם שהם יתקלו בבעיה כלשהי. קחו את נושא מרפאות החוץ בבתי החולים, למשל. מזמינים את הבן אדם לעשר ורבע, כשלאף אחד אין כוונה שהוא יוזמן לחדרו של הרופא לפני שתים עשרה. מעצבן, לא?

ובכן, מה עושה אדם מן הישוב? מביט בשעון בעצבים, מסנן לעצמו בזעם "חוצפה" (או: "חוצפה שאין כדוגמתה") וממשיך לבהות במעטפה הענקית של הסי.טי. השמוליקים, לעומת זאת, מרימים טלפון ללשכה, מבקשים את נסים, ועושים סדר. גם בביטוח לאומי יש בעיות לא קטנות עם העיכוב בקצבת הילדים ובשביל זה יש את הישיר של שלמה, ומי שבמקרה מתקשה בהבנת תלוש המשכורת הראשון של אשתו המורה, יכול בקלות להפעיל את החברותא שלו, שגר קומה אחת מתחת הבן של רביץ, והעניין מסודר למפרע.

מה באמת גורם לנו לסינדרום החלונות הגבוהים הזה?

חבר שלי שמואל מאיר טוען שזה בגלל חוסר הפרופורציה בין מעמדו האינטלקטואלי של הציבור לבין מעמדו הסוציואקונומי, רוצה לומר שבדרך כלל אלו המגיעים באוטובוס, מרחוק, למשרד הפנים גם לא יודעים לנסח היטב את מגילת זכויותיהם ובוודאי שאינם מכירים איש בלשכת שום שר, דבר שקשה לומר על אנ"ש שיחי'.

אני לעומתו טוען שהסיבה היא שאנחנו מכירים יותר מידי אנשים שמכירים יותר מידי אנשים.

 

 

מבחן ברגשטיין

 

התור שלי נקבע ל 12:30.

הפעם, ידעתי, אסור לי לאחר. בפעם הקודמת זה קרה, בשוגג אמנם, וזה כמעט עלה לי בקנס גדול. וחוץ מזה, סתם, שעה זו שעה. בכל זאת, בית המשפט.

דקה וחצי השבוע לקח לי להבין שבית משפט לענייני תעבורה הינו מקום שבו שופט מסור ועייף מנסה להסביר לאנשים עם זמן פנוי למה העובדה שהם נסעו על 90 קמ"ש, אינה משנה את העובדה הבסיסית שהשוטר ראה אותם נוסעים על 130 קמ"ש; ולמה העובדה שהם עובדים עם האוטו אינה רלוונטית לגובה הקנס.

רובם הגיעו לא מוכנים בעליל. חאסיין סעדי ג'אבריאן, ראש וראשון לחשמלאי הרכב החלטוריסטים באבו טור, נסע ברכב שהורד מהכביש. פעמיים. פעם בעשר בבוקר ופעם נוספת באותו יום, בעשר ורבע בבוקר. יש לו בלאפון, אפל הוא מנותק, כי אין לו כסף. ויש גם שבעה ילדים. להגנתו הוא סיפר שלא נסע, רק ישב באוטו. התובע המשטרתי? השוטרים ראו אותו נוסע. 300 ש"ח ונגמור? יאללה, נגמור.

אחר כך הגיע תור תחסיין אל סעיד ג'אבארי. בן דוד משני כיוונים של חאסיין, וגם גיסו. עובדה: הם הגיעו ביחד לבית המשפט, באוטו הישן של חאסיין, שכבר מזמן הורד מהכביש. הוא נסע ברכב בלילה, ונמצא שיכור. הוא הכחיש לחלוטין את החשדות, כופר הכל, וגם ציין שהוא לחלוטין לא זוכר מה היה באותו ערב. פסק הדין: שלילה ממושכת וקנס גבוה. משפחת ג'אבריאן תיאלץ להסתפק בזמן הקרוב בנהג אחד בלבד, כמתנת נכבה מאת האויב הציוני.

ואז הגיע תורו של ברגשטיין. זה הגיע מוכן כמו אחרי עשרה לילות עם דן אבי יצחק. הוא לא היה נראה כמו אחד שקרא הרבה ספרים על משפטים, אבל עוד בטרם הגיע תורו הוא הילך בפרוזדור עם נייר מהוה בידו ועשה חזרות אחרונות לקראת נאום חייו. בפינת הנייר, באדום ובתוך עיגול, צויינו הנקודות העיקריות שאותם הוא שומר לסוף, "נשק יום הדין": זה ש"ידוע שהמכמונות של המשטרה לא מדויקות", זה ש"השוטר עצמו נסע על יותר ממאה חמישים רגע לפני זה", זה ש"המזכירה בבית המשפט מדברת באנטישמיות".

הוא לא יצטרך להגיע לכל הטיעונים האלה. כבר על ההתחלה הוא יראה לשופט שהוא לא כמו עוד אחד מעשרות האומללים שעומדים לפניו ומביעים חרטה על כך שלא חידשו את הרשיון.

דבר ראשון הוא יכחיש להד"ם: זה לא היה 130 קמ"ש זה היה 105. עובדה: האוטו שלו בקושי יכול להגיע ל 110 קמ"ש והגז לא היה עד הסוף. דבר שני, זה היה תוך כדי עקיפה, אז מה רציתם, שאני אאט בעקיפה?

אייזנבך הצליח 3 פעמים לצאת נקי עם העניין הזה של העקיפה. אצל שופט אחר אמנם, אבל מה זה משנה. מצד שני הוא לא יכול להתחרות ברטוריקה ובפאתוס של אייזנבך, שיכול לשכנע את השופט גם בכך שעכשיו לילה.

אחר כך הוא יעבור לעניין של ה"מהיכי תיתי": מעכעתייסע שאם תפסו אותי רגע מסוים נוסע על 130, זה אומר שכל הדרך נסעתי על 130 קמ"ש? וזה הרי פשוט שהאיסור הוא לנסוע על 130 ולא להיות רגע אחד על 130. וגם אם הוא יטען שלא כך, אה, מהיכי תיתי שזה לא כך?

זה למעיישה לא היה "שלו". הוא שמע את זה מגיסו, שמעולם לא שילם קנס. תמיד הוא מבקש משפט, ואז הוא מגיע ומראה להם. הוא לא רק מראה להם, הוא גם מכניס להם, באבי אביהם.

מיד אח"כ הוא יביא לו ב"ממה נפשך": בין שאר העבירות בתיק יש גם את זה שהאוטו ישן, בלי טסט ובלי אורות ברקס. אז ממה נפשך: אם ישן – איך הוא נוסע מהר, ואם הוא נוסע מהר, איך זה שהוא ישן? אגב, לגבי העבירה הזו הוא יטען גם "מיגו"; הוא הרי יכול היה להכחיש גם שאין לו טסט.

 

 

ב12:15 הציג כבוד השופט א' טננבוים בפני מר ברגשטיין את רשימת העבירות שבהם הוא מואשם. ברגשטיין היטיב את כובעו, כיוון ליבו לשמיים וצייר בדמיונו את דמות דיוקנו של קורנבליט יוצא מהזינזאנה להפגנה הגדולה בככר השבת. "אדוני השופט", הוא אמר, "תרשה לי לציין בפניך כמה עניינים".

הוי, זה היה טוב! את הכל הוא נתן ברצף. בהתלהבות, ברגש, בהרמת קול. מפעם לפעם הוא הפך פניו אל היושבים מאחוריו, כאילו מצפה למחיאות הכפיים שבוששו לבוא. טענת מיגו, טענת מודה במקצת, טענת ממה נפשך, טענת מהיכי תיתי, כל הנאום הערוך ובנוי לתלפיות.

בסוף הוא התיישב וביקש כוס מים, מעוצמת ההתרגשות. את הדף עם הנקודעס הוא הכניס בחזרה לכיס, כך שאת החגיגה שתהיה בביתר בליל שבת בביהכ"נ, אפשר רק לדמיין.

השופט העייף לא ניסה אפילו להתווכח. הוא גזר עליו קנס של 270 ש"ח והתקשה להסתיר את החיוך מתחת לשפמו. ארבעה ערבים נוספים שישבו באולם ולא בדיוק הבינו את השפה, שיגרו אל ברגשטיין מבטי הערצה וזה גמל להם בעיניים חמות של אחוות מקופחים. בהגיע תורי לעלות על הדוכן, הודיתי מייד בכל העבירות המיוחסות לי וגם ברבות אחרות שלא יוחסו לי.

שבוע שלם הסתובבתי בפריז וחיפשתי נושא לכתוב עליו רשימה, ובסוף, כמו תמיד, האוצר מסתתר כאן אצלי, מתחת לתנור. אז, סעו בזהירות, ובזמנכם החופשי, כשבאמת משעמם, סורו נא לאולמו של השופט א' טננבוים בבית המשפט לתעבורה. זה שווה כל רגע, ויש גם קיוסק.

 

 

קנטוניסטים

 

הייתי, לא בפעם הראשונה, באחד האי-שמ'ים במרכז הארץ. מקום שבחורי ישראל מתגייסין בו לשירותם המקוצר אם הינם בעלי משפחות ואין תורתם אומנותם.

כמו תמיד, הגיעו המלשבי"ם (מיועדים לשרות בטחון) שנים שנים אל התיבה. תמיד זה בא בזוגות: אחד עם תיק, אחד עם פתק. אחד שבא עם כוונה ללכת לאן שיורו לו ולגמור עם העניין, ושני שעבר מסכת התייעצויות עם גורמים רבים הנוגעים בדבר, והחליט שהעיתוי או משך התקופה או מזג האויר או עצם העניין לא נראה לו, והוא כבר ישכנע אותם שם, לדחות את הגיוס. תסמכו עליו. עובדה: הוא הגיע בלי תיק ובלי ציוד הכרחי מתוך אמונה מוחלטת בכושר השכנוע שלו ובעקשנותו הבלתי מתפשרת. הנה. רק בשבוע שעבר הוא הצליח לשכנע את עבאדי מהעירייה לתת לו שני ארגזי חול ומגלשה אחת לגנים שהוא מנהל. קטן עליו העניין הזה של הצבא.

עוד מעט הוא יכנס אל החדר שבו נחתכים הדברים. הוא מבוהל על נפשו ולוחש פרקי תהלים. מצד שני, הוא כל כך משוכנע שזה יצליח, עד שבטלפון הוא סוגר דברים על מחר ומחרתיים באופן רגיל לגמרי; בלי לסייג את זה אפילו במילה אחת. ככה זה: ממשיכים בתהליך השלום כאילו אין אינתיפאדה, נאבקים באינתיפאדה כאילו אין תהליך שלום.

במבט עז שבטחון בצדקת הדרך ושישית שבשישית גאוה משמשין בו בערבוביה הוא יישיר מבט אל ראש הענף וירביץ בו את תורתו: אין לו כל כוונה לעבוד על אף אחד, נהפוך הוא. אם הדברים היו תלויים בו, הוא כבר מזמן היה מתאם הפעולות של צה"ל בשטחים ומועמד לרמטכ"ל. אין צורך להאריך בדברים. זה ברור לגמרי. אלא מאי? ובכן, התקבצות בלתי צפויה של מקרים שבאורח פלא נפלו כולם בדיוק עכשיו, היא שגורמת לו, נגד רצונו במפורש, לכך שלא יוכל בשום אופן, גם אם יתהפך העולם, לצאת לשירות.

ואילו הם:

א. העבודה. זה עתה, ממש לפני שבוע, פתחנו מעון חדש. כידוע לכם בוודאי (אתם הרי מהצבא שזה איכשהו קשור), הכסף של מעונות היום התעכב בחודש שעבר ויש עם זה הרבה בלגאן. זו גם הסיבה שפתחנו אותו רק לפני שבוע. הגננות והמטפלות עדיין לא לגמרי יודעות להסתדר, כך שהכל נופל עלי. אם אני נעלם עכשיו לשבועיים וחצי, פירושו של דבר – ואני מתכוון לכל מילה – שכל העסק יורד לטמיון. אני חוזר: כל העסק יורד לטמיון. מישהו מכם רוצה לקחת על עצמו אחריות על עשרים תינוקות קטנים?

ב. האשה. כבר ידוע לכבודם בוודאי, אודות הנקע. מה, לא שמעתם? כל המשפחה יודעת מזה! האשה שתחיה, מנהג טוב יש לה, לנקוע את רגלה שוב ושוב בדיוק באותו מקום. אצלנו במשפחה (מחייך) קוראים לה "נקע 7". מה שקורה הוא, (וכאנשי צבא אתם בוודאי מודעים לעניין היטב), שאיזור הקרסול מוקף בגידים רבים, כך שהוא ניחן באלסטיות מסויימת. כלומר, ניתן לעקם את כף הרגל מבלי לגרום לשבר, מאחר והגידים נמתחים ומחזיקים את המקום. לעומת זאת, הכאבים הם איומים ונוראים, והיא לא מתפקדת, שתהיה בריאה, כמעט לחלוטין. שלושה ילדים בלי עין הרע (המשתתפים בדיון: "שיהיו בריאים, שיהיו בריאים") בבית, כבר אמרנו? אמרנו. כך שהכל נופל עלי. אם אני נעלם עכשיו לשבועיים וחצי, פירושו של דבר – ואני מתכווין לכל מילה – שכל העסק יורד לטמיון. אני חוזר: כל העסק יורד לטמיון. מישהו מכם רוצה לקחת על עצמו אחריות על אשה ושלושה ילדים שימותו מרעב ומקור?

ג. האחות (בשעטו"מ). אחותי מאורסת. תודה, תודה רבה. החתונה אמנם לא בתקופת הטירונות, ניחשתם נכון, א ב ל. האבל הזה, רבותי, גדול מאוד.

אני לא יודע אם כתבתי את זה במכתב או לא, אבל בגלל מצבם של ההורים, שזה עוד נושא בפני עצמו, אני הוא זה שמטפל בכל ענייני החתונה, מהחל ועד כלה. אגב, אני גם השדכן. אני סגרתי עם הכסף, אני בדקתי, אני ביררתי, אני הכל, כך שהכל נופל עלי. אם אני נעלם עכשיו לשבועיים וחצי, פירושו של דבר – ואני מתכווין לכל מילה – שכל העסק יורד לטמיון. אני חוזר: כל העסק יורד לטמיון. מישהו מכם רוצה לקחת על עצמו אחריות על שידוך שיתבטל רח"ל?

ד. דרבינסקי. היה כאן, לפני חצי שעה חבר שלי, לא משנה השם, שיש לו מעון פצפון, אולי רבע משלי, ושני ילדים, ואשה עם נקע ביד, לא ברגל, והוא הלך הביתה. אתם באמת רוצים להגיד לי שיש כאן אפליה בין דם לדם?

עכשיו תראו: אני לא יודע אם כבר אמרתי את זה או לו, אבל אני הייתי, בזמנו, ובאמת. זה לא בשביל להתגאות או לאיים או לגרום למישהו לחשוב מחשבה כזו או אחרת, והאמת שבכלל לא רציתי לספר את זה וזה גם לא רלוונטי לעניין, אבל אני הייתי בזמנו עוזר של גוטרמן. מי זה? נו, באמת. אל תעשו צחוק מעצמכם. עכשיו כך: יכולתי ואני עדיין יכול, לערב את רביץ ונגמר הסיפור. אבל אני לא רוצה להגיע לזה. אני מאוד מבקש מכם לדחות את העניין הזה לפחות בחצי שנה. עכ"ל.

בשעה שהבטוח-שהוא-יצליח-לשכנע-אותם ישא את נאומו, הקצין שישב מולו ישרבט על דף נייר. הוא לא ירשום את הדברים שהוא שומע, הוא גם לא יציין לעצמו נקודות לבירור. הוא סתם יקשקש או ישחק עם עצמו איקס-עיגול. מראש הוא ידע, לפי הקלסתר הנחוש מידי שנכנס לחדר, שכאן הוא ישמע את העניין הרגיל של מעון, אשה, אחות, רביץ. יש את הסוג השני, הדומה, של עבודה חדשה במחשבים, ילד עם אנגינה ספסטית רח"ל, אח שהתחתן, גפני. או את הסוג השלישי, מצב כלכלי קשה מאוד, אב עם פריצת דיסק, שכן עם פסוריאזיס, רחמים מלול.

הוא מכיר את הכל ויודע על הכל.

הוא גם יודע, ואת זה ראוי לציין, שאיש מן הפונים אינו משקר. באמת.

רק מה לעשות, שעל פי כל סטטיסטיקה הגיונית, יהודי בן עשרים ושמונה עם ארבעה ילדים ושבעה אחים, מבלה את חייו באופן קבוע עם לפחות נקע אחד בסביבה הקרובה, נישואין קרובים של בן משפחה, דוד חשמל שהתפוצץ והציף את הבויידעם, חשבון חשמל שהגיע עם התראה לפני ניתוק, עשן לבן שיוצא מהאגזוז, כי המנוע הלך בדרך כל הארץ, וזוג חברים טובים שמכירים את יצחקי שמבין בענייני צבא והם הבטיחו לו בהן צדק שזה יעבוד היטב.

יש לו עכשיו שבועיים וחצי לחשוב על זה. שירות נעים, אידישע סאלדאט.

 

 

 

 

 

 

מחליפים כוח, בונים ארמונות בחול ורואים הרבה חיות

 

 

איפה הייתם?

עשר מידות בנוסעי לחופש

 

1. הנורמלי

 

הנורמלי רוצה לצאת לחופשה. הוא יודע שזה חשוב לו, לאשה ולילדים. הוא עייף מעמלו, מטרדותיו ומדאגותיו וחוץ מזה, סתם כך, הוא רוצה ליהנות מהחיים במותר לו. הוא בוחן את כיסו ומברר מעט על מחירי נופש. אם הוא מגיע למסקנה שזה מתאפשר, הוא שוכר צימר או חדר בבית מלון ונוסע לארבעה ימים עם המשפחה. אם לא, הוא גם נוסע, או שמחליט שלא, ולא נוסע.

 

2. זה שאבא שלו היה נוסע

 

הרבה הוא לא זוכר מאבא שלו, שיהיה בריא. תחפושות הוא לא תפר לו וגם בשיעורי בית, אמא בעיקר עזרה (לפני שהאחיות בגרו). הוא מעריך אותו כמו שראוי ואוהב אותו כמקובל. משרה במפעל שלו הוא לא סידר לו כי לו בעצמו הייתה רק חצי משרה אבל הוא השכיל להטמיע בו היטב שני עקרונות של פלדה: א. על נכס (דירה, מגרש, ארון קיר) לא מוותרים; ב. אדם נורמלי נוסע כל שנה לחופש עם אשתו, כדי להחליף כוח. הוא יודע היטב שהשנה זה לא בדיוק מסתדר, ובסתר ליבו הוא גם לא לגמרי מבין מה כל כך קדוש בחופש הזה. למעשה הוא גם לא אחד שזקוק לזה מי יודע מה. טוב לו בבית שלו, עם התה והלימון והספרים הישנים, מה גם שהתקציב לא בדיוק מתיר את הבזבזנות הזו.

אבל – אבא זה אבא. זה הרבה יותר חזק ממנו. באסרו חג של פסח, מיד כשסיים לעזור לאבא שלו לארוז את אחרון סירי הנחושת הכבדים ולהעלותו לבוידעם, הוא מזמין בשלושה תשלומים חדר חם במלון חם ("לא כמו בשנה שעברה! בצד של הים!"), ונוסע עם המשפחה בשבוע הראשון של בין הזמנים.

 

3. המחליף דירה

 

תופעה משפחתית שמקורה בשורש ג.י.ס.. (דיברתי עם גיסי, גיסי אמר לי, הוא חבר של גיסי). מקורה בצורך הבלתי נשלט להפוך את המשפחתיות לאינטראקטיבית. בשלבי הביניים, כשהאחיות כולן כבר התחתנו אולם הילדים עדיין לא בגיל נישואין, חובה ליצור בכוח הזדמנויות להביע את הקשר המשפחתי. כך נולד מוסד החלפת הדירות בין הגיסים, שהלך והתפשט גם לבני דודים שניים, לאחר מכן לחברים ולבני דודים שניים של החברים, עד למודעות בעיתון המטיפות להחלפה בין שתי משפחות זרות לחלוטין. מחליף הדירה מסביר לאומללה שאורזת שהעניין הוא ב"להחליף אוירה". גם כשמדובר בהחלפת פנטהאוז ממוזג ברוח ערב ירושלמית בכוך בני ברקי בוער עם הקדשת זכרון מעל הדלת, הוא יסביר לה, האוירה היא בכל זאת אחרת.

המלצה: אם הכל עניין של שינוי למה ללכת רחוק? קחו את הדירה שממולכם. אותו מספר מדרגות, אותו האויר. רק הנוף שונה לחלוטין. זה הרי בדיוק הצד השני.

 

4. העשיר

 

העשיר יוצא תמיד בשבוע הראשון. הוא חייב את זה, כדי לבטח את עצמו מפני מקרה טראגי שבו יתברר לו שהלנדסמנים נסעו בסוף לדאבוס ומשם לואדוז ולא כמו שהיה ידוע לו (לאיזולה ומשם למלון גלאט כשר החדש באיי סיישל). הסוכן הותיק שלו נשבע לו בחיי הנוסע המתמיד שזליקובסקי נוסעים השנה ללונדון דרך אתונה, אבל הוא לא מאמין לו למילה אחת. בטח שיחד אותו הזליקובסקי המושחת הזה והוא נוסע לריביירה עם תחנה בארוזה וסוגר את השבת האחרונה באלפים הצרפתיים. בגלל כל החששות הנוראים האלו שישאירו אותו בסוף עם הלשון בחוץ מבושה וחרפה, הוא חייב לצאת ממש בהתחלה, כדי שישאר לו זמן לתקן. הנה, שנה שעברה הוא שכר בקתה בפרענצל (כפר ציורי, מזרחית צפונית לאינטרלקן) עם אוכל בכמויות מהמטבח של המלון בלוגנו ועם ציוד שהוא הטיס במיוחד שבועיים קודם לכן. מה יצא בסוף? שכהן, היהלומן האפס שבחיים לא ידע מה זה נופש, נסע – עם כל הילדים! – לבריזוננס. הם היו שבועיים בבונגלו תלוי על רכבל, וכמעט כל ערב הם עשו בר-בי-קיו עם בשר גלאט שהרכבל ממול הביא להם משטרסבורג וגיסו הבלגי דאג במיוחד למנין בחורים מלוצרן שכל בוקר הגיעו לכפר שלמטה להתפלל! אז מה? הוא ייצא אידיוט? בשבוע האחרון הוא לקח את כולם, ויצא שוב לאנדורה (גבול צרפת ספרד), שם הם עלו על כדור פורח עם מטבח, בית כנסת, בית קברות ומקלחת, ושבוע שלם הם עשו באנג'י כל היום ושכהן יתפוצץ בשיכון ה' מקנאה נוראה שתאכל לו את כל הגוף השמן שלו. זה אמנם עלה כמה שקלים מיותרים, אבל חופש זה חופש. הוא חייב את זה בשביל להירגע מהמתח שלפני החופש.

 

5. זה שנפש כל השנה

 

הסוסים שמזיעים, סיפר סיפור חסידי שקראנו בילדותנו, הם אלו העצלנים. החרוצים אף פעם לא מזיעים. הטיפוס הנהנתן והמפונק שעומד מידי תשעה באב במרכז בית הכנסת ומרכז את נושא ה"לאן אתם נוסעים", לא הרים ארגז ריק אחד במשך השנה כולה, לא כל שכן לא נתייגע בדבר הלכה כלשהו אפילו לא רגע אחד. צאו ובדקו, אני מוכן להתחייב על כך באופן מוחלט בהחלט. הוא מלא משפטים מזהירים על נופש ועל הילדים, על החובה לחיות בצורה מאוזנת ומסודרת ועל בזבזנים שלא יודעים לתכנן את חופשתם. הוא יודע בדיוק מה עולה איפה ואיזה עסקאות משולבות ניתן לעשות עם מי ולמה. בשבת זכור הוא כבר נתן סקירה של מגמות ויעדים בחופשת הקיץ, ועד שבת שירה הוא לא יפסיק לספר חוויות מהדיל המפוקפק שהיה לו השנה בטבריה.

למה, למה לא מכניסים בכל טופס רישום של  בית מלון או בית הבראה סעיף מפורש למילוי: חופשה ממה?

 

6. הקומבינטור

 

הוא תפס את אשתו מבררת בטלפון על דירה פנויה לשבוע בעיתון, וכמעט קיבל התקף לב. הוא שומע אנשים מדברים על נופש בתשלום ומת מצחוק. כל בוקר. הוא ישלם על חופש? מה, הוא נכד של רוטשילד? לפני שש שנים, הוא הראה לכו-לם איך נוסעים לחופש, ומאז – הוא לא זז מהשיטה הזו.

הוא הרי מתעסק בספרים. גיסו אריה סיפר לו כבר יותר מפעם אחת שהבית הארחה החדש "גני הצללפונית" במבואות שמשון, שייך בעצם למוסדות המהר"ש, ואת זיכרשטיין מהמהר"ש הוא הרי מכיר מאז שהיה ילד פיצפון ואף אחד עוד לא חלם שפעם הוא יסתובב עם פראק. בחתונה של לוי הוא שמע שזיכרשטיין בצרות ושהוא חייב סכום גדול לשטיינזיכר, שכבר נחנק מבעיות. נו, מה הקשר?

ובכן, שטיינזיכר זה, שיהיה בריא היה חייב לו אי אלו מאות דולרים עבור אי אלו סטים שפעם תיווך לו ותראו איזה יופי הכל מסתדר. בשני טלפונים בודדים, שני טלפונים!, הוא סידר, שימו לב, שני לילות במבואות שמשון, (בלי ארוחות בוקר ועל הילדים הוא שילם, אבל מה זה חשוב), ב ח י נ ם. חינם. שטיינזיכר אמנם אמר בסוף שזה לא קשור לחוב ושכנראה הוא יצטרך לשלם על האירוח, אבל מה זה חשוב. הוא כבר היה בדרך צפונה.

מאז ההצלחה הזו, הוא לא מסוגל להוציא שקל על חופש. הוא כבר ניסה השנה רעיונות ועסקאות מאלף כיוונים וכלום. או תשלם – או תשב בבית, עם המזגן המקולקל.

בסוף נסע לאיזה מלון, נרשם עם כל המשפחה. "נשלם כשנעזוב", אמר. "אין בעיה", אמר הפקיד בקבלה, "בינתיים תעלו לחדר". כבר למעלה משנתיים שהם שם.

 

7. הקמצן

 

הקמצן הוא גאון הטיעונים ההגיוניים. בבית הספר הוא בחיים לא ידע לענות על שום שאלה וגם מהישיבה הוא זכור בעיקר כמי שהיה מחפש כרטיסיות משומשות, לבדוק אם עדיין נותרו ניקובים. בסברות למדניות הוא לא בדיוק הצטיין.

תן לו להסביר בכמה משפטים למה "בבית זה בדיוק כמו בצפת" – ותגלה רוגאצ'ובר קטן. חם? יש מזגן. מה רע. מפוצל, היי טק, הרולס רויס של המזגנים. טיולים? טיולים זה מכת שמש. למה לא ניסע לסאפארי כמו בני אדם. להחליף אוירה? הרי ממילא כולם מסביב נוסעים, האוירה מעצמה מתחלפת. נמאס קצת לבשל, לכבס, לנקות – תמיד אפשר לנסוע  לסבתא. "אבל כולם נוסעים!". נכון. כולם נוסעים ואנחנו לא. רוצה לנוח? תנוח/י!!! אבל, לשלם על זה כסף?

לילה אחד הוא חלם שהוא בצפון עם כל המשפחה. הם מגיעים לשיט בקיאקים ומסתבר שכל ילד מגיל 5 צריך לשלם. הוא מתחיל לשלם וחיימק'ה החלמן עומד בצד ומוצץ אצבע. "בן כמה הוא?" שואל הקיבוצניק עם השפם, "בן 4 וחצי", הוא עונה. "ילד מפותח בלי עין הרע", אמר השוער. בדיוק ברגע שחיימק'ה קפץ וצעק: "אבל אבא, אני בן שמונה!", הוא התעורר בבעתה, מזיע כולו והחליט חד משמעית שהשנה, גם לסאפארי  לא נוסעים.

 

8. המזיע

 

חם לו. הוא משתגע. חם, חם.הוא נוסע כל שנה. אין לו בעיה עם זה. אבל ברגע שמתחיל הסיפור של הלצאת מהחדר, עם הטיולים והשטויות – את זה הוא לא יכול לסבול. חם לו. מגרד וחם, חם. מי המציא את הטיולים האלה. מה רע כאן, במזגן. תראו כמה ספרים, איזה אוכל טוב, איזו אוירה. אנשים נחמדים, יחס נהדר, מזגן מצוין, מי צריך טיולים. מה ההנאה ללכת וללכת שעות ארוכות עם מגבת על הכתף. המצח נשרף, יבלות ברגליים, חם, חם. סודה קרה, סודה. הוא צריך סודה. תגידו לא חם לכם? אפשר למות מחום. בואו נחזור. קצת חם פה.

לא, נודניק. לא חם לאף אחד. דווקא האויר מצוין. חם איתך. מאוד חם.

 

9. החברותי

 

שנה שעברה, הוא תיכנן לנסוע עם שלמה ולאה והילדים וחנה ואלי וחיים הבן של שולם שלומד בארץ ומאיר וזהבה וכמובן, ההורים והשוויגער. אבל האבא לא הרגיש טוב כל כך וגם השוויגער והאמא…עפעס…לא מסתדרות מי יודע מה, אז בסוף הוא ירד מזה, ונסע רק עם אחיו ואחות של אשתו והמשפחות. השנה, הוא החליט סופית: או כולם או אף אחד. האבא שיהיה בריא כבר, לא עלינו, על כסא גלגלים. מה הבעיה! ניסע עם נכונית של עזר מציון. מאיר וזהבה עושים בר מצווה בעוד שבועיים! אדרבה, אז ודאי מגיע להם חופש. הוא טרח ויגע והגיע להסכמים ששמעון פרס, אדריכל אוסלו,  לא חלם עליהם אפילו. עם בית הארחה שלם ועם שני בעלי טנדרים ועם רפטינג וקיאקים וחברה של צידניות ומפעל לקרח. כל המשפחה יגיעו! שמעתם? וגם קצת חברים.

הוא גם לקח איתו שני גביעים ויין. אם כולם כבר פה, אולי נרביץ איזה שבע ברכות. בסוף הם לא נסעו.

 

10. השלעפער

 

כן. הוא החליט לנסוע בשבוע הראשון, אבל זה נסחב לשבוע השני ואז הילד הלך לקמפ של הישיבה וזה עבר לשבוע השלישי.

כן. הם החליטו לנסוע לאשדוד, לדירה של דינה, אבל פתאום התברר שאצל דינה משפצים. שמעון, בעלה, כבר אמר לו את זה לפני חודש, אבל הוא שכח, וכך הם נתקעו עם המזוודות באמצע האריזה, והילדים בוכים.

כן. הם נסעו בסוף, לנתניה. אבל בהרצליה הוא שם לב שהוא שכח את הארנק, אז הם הסתובבו בחזרה וכשהגיעו לבני ברק, הוא החליט לקפוץ רגע לסדר משהו ואז המשגיח ביקש ממנו לבוא אליו לרבע שעה לעניין חשוב. זה נסחב שעה, בינתיים הילדים נהיו עייפים, אז החליטו לנסוע מחר על הבוקר.

בסוף נסעו, לחדרה. חמישי שישי שבת וראשון. יש נופש משפחות, בישיבה. באו ולא היה מקום. צריך להרשם מראש. בסוף סידרו. במוצ"ש, איך שיצאו מהחדר אוכל, פריחה לזאבי בכל הגוף. אלרגיה. מצאו רופא, נתן משחה, הבית מרקחת סגור. נסעו לנתניה, קנו משחה. חזרו.

למחרת נסעו לטיול ארוך ברמת הגולן. את השקית של האוכל הוא לא קשר, אז המטרנה נשפכה על הלחמניות ולא היה אוכל. הנוף היה מקסים, זאבי לא הפסיק לבכות ומנחה בקצרין הוא פספס בשתי דקות. משם נסעו ישר הביתה, הגיעו סחוטים כשהילדים רדומים על התיקים. את הקומה הראשונה הוא עלה מהר כדי לא להעיר את שמעונוב הזקן, שלא יתעצבן.

בקומה השניה הוא עלה יותר לאט, כי אז בדיוק הוא ראה מהחלון את פנס הרחוב מאיר על החוט של העירוב ונזכר שהמפתח של הבית נמצא מתחת לעץ, בחצר של הישיבה בחדרה.

 

 

 

 

לא לעבור את החבל

 

 

חול נדבק לגוף. מדובר בחוק פיסיקלי שאי אפשר לסותרו בשום דרך. מה שמשתנה הם רק הפרטים הקטנים. לגוף יבש, נדבק החול בהיר וחם, כסוכר על רצפת המטבח שמרשרש תחת כפות הרגליים עד שהדעת יוצאת ואילו לגוף רטוב שכבר טבל פעם או פעמיים בכתם השמן שמתחיל בשרתון ונגמר בצוק ג'יברלטר – נדבק החול רטוב ובוצי, צבעו כהה והוא נימוח כסוכר חום. כך או כך, מתוק הוא החול כסוכר לגווניו ומשובב את הנפש כדייסה חמה ומהבילה ביום קיץ לוהט.

הים הוא בריא. זוהי מוסכמה רפואית שקיימת כבר שנים. סגולותיו הבריאות של הים מתפרסות על פני מספר תחומים והן קשורות לתכונות הנפלאות שהעניקה הבריאה לים ביום החמישי. הרפואה המודרנית מחלקת את יכולות הריפוי של הים למספר חלקים, שיתוארו להלן בקצרה. ראשית – השמש, צדקה ומרפא בכנפיה. כשהגוף חשוף, שמש הצהריים מאירה ומחממת את העור הבהיר, מטילה בו בהרות שיזוף אדמדמות חמימות וצורבת אותו עד שיקרמו פניו. כדאי להסתובב מצד לצד כדי שסרטן העור יתפשט באופן אחיד. תכונות הריפוי הנפלאות הגלומות בשיזוף הגוו, ממשיכות ללות את המתרפא גם בהגיעו לביתו. שם שוקדת אמו על מריחת גופו ביוגורט טרי, עשיר בסידן כדי להרגיע את הגב הבוער והאב מגיף את החלונות כדי שהשכנים לא ישמעו את זעקות הכאב. אגב: כדאי לדעת שב"שניידר" עומדת להיפתח מחלקת כוויות חדישה ומתקדמת, שתשרת את כל חלקי האוכלוסיה.

מתנה טובה נוספת היא מי המלח העשירים בויטמינים ומינרלים השוטפים את הגוף בשפעת זרימתם השפדני"ת ומלפפים אותו בכימיקלים ואבות מזון (ותולדותיהם) הזורמים אליהם מכל קצווי תל אביב יפו, העיר העברית הראשונה. בנקודה הזו יוצא המתרפא מהמים ומניח לגופו ליפול אפרקדן על החול הרך. הגרגרים הנהדרים מגיעים לכל פינה ונצמדים בבהיקותם אל כל פצע וחבורה. מה שלא עשה המלח הנפלא, יעשו הגרגרים המגרדים והגוף ינוח בשלום על משכבו. (סינטומיצין, אגב, עכשיו במבצע ברשתות הפארם הגדולות ללא מרשם רופא. אסור לסובלים מפסוריאזיס ולנוטלים באופן קבוע תרופות המכילות אינזימים).

מי שעד לנקודה זו לא הבריא לחלוטין – אל דאגה. עוד הדרך ארוכה. עתה, יש להיכנס למים לטבילה שניה. כאן מחכה ההפתעה החדשה. ממשמר החופים נמסר רק השבוע, כי להקת המדוזות המסוכנות, עזבה את חופי הארץ לצערינו, ובמקומה באה להקה מסוג עדין יותר, שעקיצותיה אינן גורמות לנזק בלתי הפיך אלא רק לפגיעות שטח קלות. המדוזות מהסוג החדש אינן מטרידות במגע פיסי, אלא מציפות את המים בארסן והגלים, הו, הגלים – נושאים במסירות את הארס ודואגות להביא אותו כמות שהוא אל הגוף המשווע לחוויית קיץ של החלפת כוח ובריות גופא. בדרכך אל המקלחות, סור נא אל ביתן החובש, הוא כבר יודע במה מדובר.

בריאות הגוף, יש לציין, היא רק חלק מעט מזעיר ממה שיש לים להציע. העיקר הוא, כמובן, מתנות הנפש החבויים בין קפלי הגלים המתנפצים וברחבה עטוית המגבות שמתחת לסוכת המציל. השקט המרגיע והפסטורלי, הירוק הירוק הזה שנפרש מול העיניים עד לקו האופק, משבי הרוח הקלילים ההולכים ובאים בדילוגים קלים, כל אלה הינם הערובה החזקה ביותר לנפש בריאה ויציבה. נפש בריאה בגוף בריא.

נועם טפיפות המטקות הענוג משתלב מקסים עם צווחות הזעם של הדבר החום הניצב על מרפסת הסוכה של למעלה מעשרים אמה, וזועק בקול מיוזע לתוך רמקול שקלצקין לא היה מוכן בחיים להכריז בו אפילו על הלווית ערבי זקן שמת תוך כדי פיגוע שתכנן. רעם בכי התינוקות מתמזג יופי עם נהי האבות שהיו בטוחים שלנסוע עם הילדים לים זה סוג של לעשות אמבטיה, רק עם חול ואוטובוס. אפשר גם לשחק שח מט ולהניע באמצעותו את גלגלי המוח בדברים בטלין, (ידוע שגדולי הראש ישיבעס נהגו כך), רק צריך להיזהר שהסוס השחור לא יפול בטעות על החול וכף רגל גדולה שעוברת במקרה תקבור אותו לנצח קבורת חמור בחול הרך.

כאן המקום לציין, שגרגרי החול במרכז הארץ נדבקים בצורה שונה לחלוטין לרגל רטובה מקרטיב לימון שטפטף עליה מאשר לרגל רטובה מימי הים. על הקרטיב, לא יודע, הם נדבקים טוב כזה, כמו בדבק. כדאי לנסות.

בים, אפשר גם להכיר אנשים חדשים. זה חשוב כדי להטמיע את תחושת השינוי המרענן שנושאת עמה החופשה. חוויות חדשות, אנשים חדשים. זה קצת קשה, למעשה, כי במים כולם נראים אותו דבר ובחוף צריכים להיות מרוכזים כדי לא לדרוך על מכסה של קופסת שימורים או סיגריה בוערת. אבל בשביל זה יש אוזניים ומציל מסור, שמכריז רנדומלית את שמות ילדי המתרחצים הממתינים לאביהם ליד סוכת המציל. (אם הוא מסור במיוחד, הוא גם נותן לילד לבכות לתוך הפומית של הרמקול, כדי שהאבא יזהה במי מדובר). לכן, כל שצריך הוא למצוא מקום טוב למרגלות הסוכה, לשמוע את השמות, להמתין לאב שיגיע ואז לחבר את השם לפרצוף.

בקיץ, אני תמיד הולך לים. עם כולם. כזה כיף, החול, הים, הבריאות ובעיקר – החלפת הכוח. כל יום בקיץ אנחנו מחליפים כוח. שנה שעברה גמרנו את בין הזמנים עם איזה חמישים כוחות.

גם כשלא מחליפים כוח, זה לא נורא. קורה. יש הרבה אנשים שבאו לים וכוח הם לא כל כך החליפו. מגבת כן.

 

הטיול הגדול

 

נו, קיץ בריא ושמח לכולם, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו, איומה אשר הסעת כצאן אנא תפק לה רצון, אמן כן יהי רצון.

עכשיו תשמעו מה היה לנו בחג.

כבר זמן די ארוך, מאז הייתי מתפוצץ מקנאה מהילדים של השכנים שהיה להם אוטו והיו נוסעים לטיולים בחול המועד, ידעתי שאני בחג הזה אסע לטיול. למעשה כל חג אומרים את זה, ובסוף לא יוצא כלום. הפעם הזאת התקבלה החלטה שאין אחריה עוררין, וכדי ליצור מחוייבות, סוכם מראש עם הבני דודים מכל הצדדים שנא לא לדבר עם אף אחד על הטיול הגדול בחול המועד.

וכך, בשעה שאתם בקושי הספקתם לנסות את השיטה החדשה לפתוח אגוזי מלך (עם סכין בחריץ העליון, סיבוב קטן והופ), אנחנו כבר היינו חמושים לטיול הגדול של חול המועד. כזה טיול עוד לא היה. האמת היא שהרבה זמן שמעתי מדברים על משהו עם הירח. אור הירח, אמצע החודש, ירח מלא. אבל לסוף דעתם של הדוברים ירדתי רק במוצאי יום טוב ראשון, כשנתבשרתי באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי יפה טיול אחד למכתש רמון לאור הירח, מאלף אלפי תערוכות של פילים בגן החיות התנכ"י, ועל כן ניסע הלילה לטיול מיוחד למכתש רמון בג'יפים לאור ירח.

הרבה לא יכולתי לומר. למה מכתש רמון? נו בטח. תמצא מכתש ליד הבית לא נצטרך לנסוע למכתש רמון. אבל ליד הבית יש רק שקים של תפוחי אדמה ותבניות ביצים. הרבה תבניות. אולי שלוש מאות.

למה בלילה? כן כן, ברור. סליחה ששאלתי. בלילה כי בלילה יש ירח. פשוט. ביום אמנם גם אפשר לראות טוב, אבל ביום יש שמש, והטיול הזה הוא הרי לאור ירח, הלכך צריך למימרא מעומד.

למה דווקא היום? סתם בצחוק. היום, כי היום בט"ז לחודש, הירח מלא. מחר הוא כבר יתמעט ומחרתיים עוד יותר, ויפה שעה אחת קודם. וכבר אמרנו שהטיול הזה הוא לאור ירח מלא. בדווקא.

בא טנדר גדול עם נהג גדול, תפס כל אחד את מקומו ועמדנו וחיכינו לשמוליק. עד שבא שמוליק, עברו על פנינו כמה מילדי השכנים. הסתכלנו בהם דרך החלון ולא דיברנו כלום. רק שתקנו וידענו שהם במכתש רמון לא יהיו היום בלילה. אנחנו כן.

לקראת באר שבע התחלנו להבין שהייתה זו טעות לחשוב שאופקים היא הנקודה הדרומית ביותר בארץ. מה שאצלנו מודדים במטרים, בנגב נמדד בקילומטרים. הוא נסע ונסע ונסע. לישון היה קצת קשה, כי די בהתחלה, תוך כדי אחד הסיבובים הקשים, הנהג פיהק ושאל אולי נוכל להשיג לו קפה. למה, אתה עייף? שאלנו, לא הוא ענה, אני אוהב קפה. זה מה שטוב אצל נהגים. הם עצמם צריכים לשתות קפה בשביל להתעורר. לנוסעים, מספיק שהנהג רק מבקש קפה, וכבר הם מתעוררים.

חבל להיכנס לתיאור מפורט של הנופים שראינו בדרך, שהרי כל אחד יודע שכמה שהנגב פורח ורענן ביום, בחצות הלילה ומבעד לחלון מכוסה אדים הוא הרבה יותר מלבלב ומרגיע; וחוץ מזה למי בכלל היה ראש להתעסק עם הדרך, כאשר כל העיניים היו נשואות למטרה הנעלה שלשמה עשינו את כל הדרך עד כאן: לרכב על ג'יפ בלילה במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים ואין קפה לנהג.

ואז הגענו למחוז חפצנו. הוי, איזו שמחה עצומה נפלה על הנהגים המסורים של הג'יפים כשרק הגענו! סאשה אמר שהם כבר דאגו לנו ובוריס שאל אם הכל בסדר וגם אנדריי אמר משהו אבל זה היה ברוסית ולא כל כך הבנו. מייד עלינו על הג'יפים, הדלתות נסגרו הרמטית ולמעשה התחיל הטיול בעצמו.

נסענו על אבנים, על חולות, איזה יופי, איזה קפיצות! ג'יפ זה דבר עצום. לא שומעים את הבכי של התינוקות, בגלל הרעש, לא שומעים את ההסברים של המדריך, לא שומעים כלום. רק נוסעים ונוסעים. גם לא רואים כלום, כי חושך מצרים בחוץ וגם לא מרגישים מאומה בגלל הקפיצות. איזה יופי!

אחרי שנסענו גם עצרנו, בקרחת מדבר שוממה ואז בא החלק המדעי של הטיול. הידעתם שכל סלע מורכב מיסודות המרכיבים לקטונים ופרוטונים שמרכיבים גבישים שמרכיבים סלע? בוודאי שלא. איך תדעו אם לא הייתם בחול המועד במכתש רמון לאור הירח? וממה עושים רעפים, ולמה הם אדומים, ואיך מגיע נפט מסיני לאשקלון ולמה סחף הדרגתי יוצר נסיגה של שכבת הפרוטוניום בדופן הגביש ומתי על פי החשבון ירוחם תהפוך למכתש ולמה בעצם הגענו לכאן, מישהו יכול להסביר לי?

בדרך לתחנה הבאה תפסתי שיחה עם הנהג על אודות העבודה המעניינת שהוא מצא בארץ. בפרץ של ידידות וקליטת עליה שאלתי אותו בחיוך איזה טיולים הוא יותר אוהב: ביום או בלילה. לא יודע, הוא אמר, אף פעם לא נסעתי בלילה. מי נוסע בלילה, רק אתם רציתם לנסוע בלילה. אני לא מבין למה. אמרתי לו שכאן בארץ, בלילה יש אור ירח וזה יפה. מסכנים אלה. אפילו את הירח הוא לקח להם, סטאלין.

משפחת ט. שארגנה בעצם את הטיול עבור כולנו, לא הפסיקה לשיר. כל הזמן הם שרו, בחמשה קולות, כדי להסיח את הדעת מהברוך וליצור אוירה של הנאה מופגנת מהטיול. רק בדרך חזרה, התברר שהשירים מרדימים את הנהג, ועדיף לשתוק. כיוון שכך, הלך בן דוד חרוץ ולקח על עצמו את המשימה לשוחח עם הנהג כל הדרך. שעתיים ברציפות הוא דיבר איתו. אם הוא היה מפסיק לרגע, הוא היה נשאר בלי משפחה.

 

בחסדי שמים, הגענו באשמורה שלישית הביתה. כל הסיוט הנורא הזה היה שווה בשביל הרגע המתוק הזה. טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור. ירדתי מהטנדר, ודוד אחד חצי רדום נגע בכתפי והצביע על השמים. "תסתכל", הוא לחש.

נשאתי עיני למרום וראיתי את הלבנה במילואה. מטר מהבית. היא הייתה זכה כעצם השמים לטוהר. הרגשתי שחסר לי משהו, והבנתי שאת רעש המנוע של הג'יפ אני צריך, כדי למצות את ההנאה המושלמת מיופיה של הלבנה. נטלתי ידו בידי, הבטנו שנינו למעלה ושרנו בשקט "טובים מאורות". אחר כך הלכנו לישון.

 

 

 

 

שילמנו אנחנו רוצים שירות

 

כבר בעיקול הדרך האחרון, כשמעבר לפינה ניתן היה לראות את קצה הגג הדולף של בית ההארחה, הבין משה חיים שהוא הולך לריב פה עם אנשים.

שבוע שלם לריב עם אנשים. הוא, על הטעויות של ההורים שלו ושל החברים שלו – לא יחזור. הוא שילם, ולכן הוא יקבל שרות. מה זאת אומרת אין עריסה? הרי הזמנו בטלפון עריסה ואמרו שהכל בסדר. באים מאוחר מטיול וכבר עברה שעת הארוחה – מה זאת אומרת עברה שעת הארוחה? מה, לא שילמנו על הארוחה? שילמנו על הארוחה או שילמנו על "שעת הארוחה"? וגם כך, אפשר לחשוב באיזה ארוחה מדובר; שניצל ופירה יש לנו גם בבית. חוצפה שאין כדוגמתה. שילמנו אנחנו רוצים שירות.

כבר מהפקקים בדרך הוא קלט, שהולדיסלבסקי הזה שמארגן את הנופש למשפחות חרדיות, עתיד להצטער על עצם בואו לזה העולם. מגיע לו. אם הוא לקח על עצמו את העניין הזה, הוא צריך לדעת שאי אפשר לעשות צחוק מאנשים. אנשים שילמו, הם רוצים שירות. מה פירוש "אין קטשופ"? מישהו ציין בפנינו שהמחיר ששילמנו לא כולל קטשופ? זה שירות זה?

הוא לא ייתן לו להתחמק. עוד בבית הוא הזהיר את הילדים לבל יתפתו לחלקלקות לשונו של החייכן הזה, ולדיסלבסקי. הוי, כמה שהוא מכיר אותו! עם החיוכים והחביבות וה"ברוכים הבאים" והאדיבות המעושה ו"סידרתי לכם השנה חדר מצוין, יותר טוב מכל שנה". אל תאמינו לו, ילדים. לא ללכת אחרי מי שנותן סוכריות. שילמנו – אנחנו רוצים שירות. ומגיע לנו שירות.

מבחינת הלוגיקה הפנימית שלו, המשפט הזה דווקא מסתדר לא רע. אדם שילם – ובתמורה הוא רוצה לקבל שירות. אפשר אמנם להתווכח בלומדות ולטעון שבעצם אנשים משלמים על המצרכים והשימוש באכסניה ואילו השירות הוא רק תנאי דממילא, שכן דרך הנופשים שמכבדים את חדרם ומציעים את מיטותיהם ומגישים לפניהם פסיוני וכרוב ממולא כשהם חוזרים מהקייקים דכפר בלום; במקרה שלנו, לעומת זאת, משהו מהותי בטיעון הבסיסי של משה חיים, לא כל כך עומד במבחן המציאות: החלק של ה"שילמנו".

משה חיים לא שילם, מעולם. משה חיים מצץ את הדם חודשיים כדי לקבל את השבוע הזה בחינם תמורת פרסום מודעה של תשעה אינטש בעיתון השכונתי של גיסתו ומשזה לא כל כך הסתדר הוא הפך את העולם כדי לקבל הנחה של 30% וגם אז הוא התנה זאת בששה ילדים בחדר אחד בקומה הראשונה דייקא ובאגף החדש. את הסכום הזעום שנותר לתשלום בפועל, הוא חילק על דעת עצמו לארבעה עשר תשלומים, שהשני, הרביעי, החמישי והשנים עשר מביניהם, עתידים לחזור כלעומת שבאו. זה לא נקרא לשלם. זה נקרא להתעלל.

ולדיסלבסקי, לעומת זאת, מבין בשרות בדיוק כמו שמשה חיים מבין בתשלום. הוא לקח בחשבון אמנם שעבור 180 איש צריך להכין 95 מנות דג, כי "ילדים לא אוהבים דגים". זה נכון אמנם. רק שילדים באמת לא אוהבים לאכול דגים, אבל אוהבים מאוד לפורר אותם ולרסק אותם ולזרוק אותם על העוברים והשבים בחדר האוכל, ואת עיגולי הגזר לשים בעיניים כמו משקפיים. הוא גם חישב במדויק את כמות ריבועי העוגה שייצאו מכל תבנית, אולם בעוד בחדר בתל אביב לימדו חשבון, לא לימדו שאורחים נוהגים ליטול עמם לחדריהם בתום הארוחה כמה וכמה חתיכות טורט כדי להשביע את רעבונם בפרק שבין ארוחה לארוחה.

אין לו לולדיסלבסקי מושג מינימלי מה ואיך ולמה. שלושה ימים לפני תחילת הנופש הוא עוד לא היה בטוח שהוא בכלל הולך על זה. הרישום, עפעס, לא איי איי איי וגם התחשיב שהוא עשה, בשקלול כל ההנחות והתשלומים שהוא חילק לכל דורש, הביא למסקנה שכסף הוא לא יעשה פה. אלא מה, עכשיו – כבר לא נאה לו לרדת מהעץ. וחוץ מזה, למשפחה שלו עצמו גם מגיע חופש; נו, הוא משכנע את עצמו, יהי רצון שזה החופש הפרטי שלי ומה אכפת לי אם עוד שלושים משפחות ייהנו מהחופש שלי. ועוד יספרו בעיר שאני גביר גדול ואיש ארגון יוצא מן הכלל.

מכאן ולהבא הוא השקיע רק במזעור נזקיו. קיצץ בדגים, מחזר בבשר, ערבב בלפתן ובילף בבריכה. הוא יודע שהוא עושה עוול אבל מרגיש שבעצם הוא זה שנעשה לו עוול. הוא גם יודע שהוא עתיד לקבל צעקות על הראש כל השבוע מכל הכיוונים, אבל הוא מחוסן מפני הצעקות האלה. חבובים, אני מפסיד עליכם, הוא יאמר ללא קול, אז גם שירות אתם רוצים?

איזה חוזה יפה בין שני אנשים בוגרים ומנוסים שיודעים מה הם רוצים מעצמם ומזולתם. רק שמישהו יסביר לי למה, למען ה', קוראים לסכסוך שכנים הממושך הזה בשם המבטיח והפסטורלי "נופש משפחות".

כל הדרך חזרה הביתה דיבר משה חיים על הפיצויים. חוצפה שאין כדוגמתה, הוא אמר. אבל אל דאגה. הוא כבר יקבל את שלו. בשביל זה יש עיתונים בעולם. שבע שנים כבר יש לנו מנוי, ומעולם לא פספסתי תשלום אחד. שילמתי, אני רוצה שירות.

 

 

פילי פלאים

 

תם החופש, תם בעיקר החופש מהחופש. חלפו השבועיים בהם ניצבים במרכז הבית ומתמכרים לשקט..שקט…שקט. אפשר כבר לעבור לעיסוק בתשובה בתפילה ובצדקה בלב שלם ובלי הפרעות. ברוך ה'.

גם השנה הם היטיבו עמנו, הצדיקים הקטנים. סתם צעקנו עליהם, סתם רגזנו ואולי אפילו שיקרנו קצת כששאלנו אותם: "נו, נכון נהניתם בגן החיות? היה כיף, נכון? אבא ואמא עשו לכם כיף".

למה שיקרנו? נו, באמת. אתם הרי יודעים יותר טוב ממני איך זה. אם אתם לא יודעים, סורו נא אל גן החיות בעיה"ק, ועדיף בשעה 6:00 אחה"צ.

בשעה 6:00, מתקבצים כל שוכני הגן ההולכים על שתיים אל מול כלוב הפילים לחזות בפלא המרשים של יצורי הענק הללו מזיזים את אפם המסתלסל על פי פקודה של איש פיצפון הניצב סמוך לרגליהם.

מול הכלוב עומדים הכן כל עשרות ההורים המסורים שבאו לכאן על חשבון זמנם ועיסוקיהם רק כדי לאפשר לילדיהם ליהנות מחיות הגן הפזורות כאן, מהשקט ומהנוף הפסטורלי. מהם בני מזל שהצליחו להרוס אל השורה הראשונה ומהם אומללים שמנסים את מזלם מעל כתפי אלו שלפניהם. כולם נושאים בעגלותיהם את הילדים המתוקים, מוכתמי הקרטיב, שרק בעבורם הם עזבו הכל ובאו הנה לשרוף אחר צהריים שלם.

לילדים הגדולים יותר שלום. הם עסוקים עכשיו בנסיונות להיחלץ מידיהם הגדולות של הוריהם ולחבוט בבן דודם המנסה לעשות את אותו הדבר במרחק כמה מטרים מהם. ההורים לעומתם, לפחות בשלב הזה של דקה לפני ההופעה המרהיבה. לא מוכנים לקבל את העובדה הזו. בפרץ של עצבים הם לוחצים חזק יותר את היד הקטנה ובטון של 16 שקל חדש לילד שירדו לטמיון הם נוזפים בצאצאים לשתוק עכשיו ולהתרכז במופע הגאוני.

הילד נכנע.

הוא יודע בתת הכרתו שחבל לו להילחם עכשיו. אבא יותר גבוה ויותר חזק והיד שלו גדולה, מסורה ומחנכת. הוא לא יניח לו לברוח כל כך מהר. עדיף לו להמתין מספר דקות עד שהמופע אכן יתחיל.

כשהמופע יתחיל, אבא ואמא יהפכו דרוכים ויקרעו את צוואריהם במאמץ לראות משהו. פיו של אבא יפתח לאט לאט בסקרנות, וידו האוחזת בכף היד הקטנה תשתחרר בהדרגה. כעבור דקה אחת, אחרי שהפיל ירים בעזרת החדק שלו את המטפל, אבא יתכופף וישאל בהתפעלות, ראית? הילד לא יענה, אבל האבא יהיה מספיק מוכשר ויצירתי כדי להבין שהילד שיהיה בריא ראה בעיקר את עקבי נעליו של האיש הג'ינג'י שעמד לפניו. אי לכך הוא יניף את הילד לגובה ויניח אותו על כתפיו. זה עונשו של ילד שלא רוצה לראות פילים. הילד יצרח ויבעט ברגליו בליבו וזקנו של אביו. המשקפיים בסכנה של ממש, על כן דינו לרדת עכשיו מכתפי אביו ולא תראה את הפילים! גמרנו! אתה מבין?!

אוהו, איך שהוא מבין. הוא לא רק מבין. הוא מכיר את זה משנה שעברה ומאלף ואחד פעמים שהוא חווה את זה עם אבא ואמא. עכשיו יבוא השלב של הפילים שמזיזים גזעי עצים ואבא יזדקף עוד יותר ויניח בהיסח הדעת לידו הקטנה. כיוון שאותו תהליך יתרחש גם אצל הדוד דוד ובנו היקר שלוימי, הם ירוצו חיש ילד לזרועות רעהו וימשיכו בהתגוששות שהתחילה אצל הדובים והמשיכה על הספסל ברכבת.

טוב להם עכשיו. זה בדיוק מה שהם רצו: לתת מכות לשלוימי. לרוץ במרחבי הדשא. לאכול קרטיב לימון. לנסוע עם אבא ואמא רחוק מהבית וללכת לישון מאוחר.

האינטרס הזה עומד בניגוד גמור לאינטרס של אבא ואמא. אבא ואמא רצו לראות חיות. חיות זה דבר יפה ומעניין. הקופים שמתנהלים כמו ועדה קרואה, הדוב שנעמד פתאום ודורש את המגיע לו, התוכים הנפלאים, הברדלס העצבני, האריה המנמנם והג'ירף שנעלם השנה.

במקום להושיב יחד את שני הצדדים סביב שולחן הדיונים ולסכם על תמהיל נכון של טיול, שתכליתו: הולכים למכולת לקנות קרמבו כדי שמוישי ייהנה ונוסעים לגן החיות כדי שאבא ואמא יהנו – במקום זה, נוסעים בצעקות נוראות, כולם ביחד, לגן החיות, כדי שאף אחד חס וחלילה לא ייהנה.

אז בפעם הבאה, לפני שאתם גוררים את הילדים לשיט מפחיד בסירת מנוע בגלל

ש א ת ם אוהבים את הים – תחשבו על זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דעה והבדלה, מצה ומריבה, דת ומדינה

 

 

פוטבול שאבעס

 

 

אני זוכר את זה כמו היום: נסיעה חזרה מן הכותל המערבי, ערב חג, איני זוכר בדיוק איזה חג. הפגנה רבת משתתפים גורמת לאוטובוס להיות תקוע בפקק תנועה ממושך. בעשר הדקות הראשונות, עוד דידה האוטובוס אי אלו מטרים ספורים, עד שהגיע לישורת האחרונה אל מול סוללת המפגינים והשוטרים שניסו לפנותם, ואז דמם תחתיו.

אנו, נוסעי האוטובוס, קמנו ממקומותינו לראות על מה המהומה. לא היה מקום לטעות. בראש המפגינים התנוססה כרזה ת"ק על ת"ק: "סלקו ידיכם מעצמות קדמונינו". רוצה לומר, על עוון חילול הקברים נתכנס הכינוס הזה. מיד נעשנו כולנו חבילה אחת והעלינו עצמנו מעל לזמן ולמחיצות של מקום והשמנו עצמנו עם חברינו להפגנה אחת, לאמור: סלקו ידיכם הטמאות מעצמות קדמונינו.

ואיש אחד היה יושב באוטובוס, שמשום כובדו וזקנותו, לא טרח לקום ולהתעסק בעסק הציבור. מן הסתם בקי היה בדברי ימי ההפגנות מן הסוג הזה, וגם נוסע קבוע היה במסלול המוביל מן הכותל המערבי בואכה השכונות החרדיות. יושב היה ואומר בלחש פרקי תהילים ומשלים מזמורי פסוקי דזמרא שהחסיר בזמן התפילה. עד שנפנה אליו לפתע אחד הנוסעים, איש שאינו שומר מצוות, ושאל, בעדינות של 'חוזרי כותל': "רבי, הפגנה למה?" (ל' שוואית, כמו "זיעה").

נענה אותו יהודי פיקח, נתן בו עיניו ופסק את פסוקו: "כל זמן", הוא אמר, "כל זמן אז וועט מען שפילען פוטבול שאבעס – וועט זיין הפגנות!" (כל זמן שישחקו כדורגל בשבת – יהיו הפגנות!)

ואני, ילד קטון המחפש דעת, גיחכתי לנפשי למשובתו של אותו זקן. מה הקשר, חשבתי, בין עצמות קדמונינו למשחק פוטבול בשבת? ושמא עניין הפוטבול הנזכר אינו אלא "תנאי" צדדי, שאינו ממין העניין אך עומד ביסוד כל הפגנה באשר היא? אמרתי אחכמה.

 

עד שבאה לידי, וכהרף עין נעשה הכל ברור ופשוט כקילורין לעיניים.

מסתבר ש"שפילען פוטבול שאבעס", הריהו כינוי גג, בעצם, לכל בעיה מכל סוג שהוא בענייני דת.

למשל: בשוק הדעות המקומי מסתובבת מזה ימים מספר כותרת בעלת מאפיינים עזים של פצצה מתקתקת. הנושא: רעיון שהעלה מישהו לקיים בישראל את משחקי האולימפיאדה בעוד שמונה שנים. המסכן עוד לא הספיק אפילו לסיים את המשפט, וכבר מתפתח אצלנו דיון, לא על עצם העניין אלא בסוגייה האם יש צורך בכלל לשלוף את החרבות מנדנן, או שמא חבל על האנרגיה. מוטב לשוב ולעסוק במשחני השעה.

"אבל רגע", שאלתי עמית בכיר, "מה אתה רוצה מהאולימפיאדה?"

"אתה משוגע?", הוא אומר, "אתה יודע איזה חילול שבת זה יגרום?!"

וזה בדיוק הזמן, רבותי לשורת ההסברים וההסתייגויות: אולימפיאדה בישראל דרושה לי בערך כמו מגיפת חולירע/טיפוס הבהרות. הדבר היחיד שאני מצפה משנת 2008 – חוץ מן הציפיה לביאת המשיח, כמובן – הוא שלום ובטחון (טוב, אה?) ושלא יוציאו עד אז את עישון הסיגריות אל מחוץ לחוק.

יתירה מזו; ישראל המוצלחת שלנו, ערוכה לארח משחקי ספורט אולימפיים בסדר גודל כזה, בערך כמו שהיא מסוגלת להפיק את חגיגות החמישים לעצמה. אולי את טורניר הסיום ב"מחנה בני תורה" וגם זה לא בטוח. כך שהסיפור הזה הינו דמיוני כמעט כמו באג 2000 . אבל כל זה איננו שווה את התענוג הילדותי, או שמא, את האילוץ הנובע מצרכי הפרנסה של לתקוף ולירות, עוד בטרם ידוע על מה ועל מי יורים.

אין זו אלא אינדיקציה לעיוות בסדר העדיפויות שלנו. הכל נתפס אצלנו כמין עיסה מבולבלת של שפילען פוטבול שאבעס, ממש כמו אותו מסכן לפני חמש עשרה שנה, שלו ידע על דבר רשימה עתידית זו, אין ספק שהיה קם ממקומו, מביט מבעד לחלון ומבחין מיידית על מה המהומה.

 

מיהו חרדי

 

שוב זה קרה: בחור ישיבה מהוגן, חרדי מן השורה, רצח את חברו בגלל ויכוח על מוסיקה. שומו שמים. כך היה כתוב בעיתון, בכותרת לא קטנה: בחור ישיבה רצח את חברו בגלל ויכוח על מוסיקה.

בוא נדמיין רגע מה היה שם. שלוימי רוזנפלד ומוישי גולדברג, שני בחורי ישיבה, מגיעים לחדר בתום הסדר. בחדר יש טייפ קטן ושלוימי, חובב מוסיקה ידוע, רוצה עכשיו לשמוע את 'והתענג' בפעם השלושים, בקולי קולות. תמיד הוא מתנהג כך. מגיע לחדר ומתחיל עם המוסיקה שלו. רק מה לעשות שמוישי, זייפן מלידה שכל השירים נשמעים לו אותו דבר, רוצה עכשיו לכתוב משהו שעלה לו בראש בדיוק במדרגות, בדרך לחדר, בעניין אחד של שטרות. יושבים שניהם בחדר, זה מנסה לכתוב וזה מתענג על המוסיקה. בשלב מסוים מרגיש מוישי שהחור בראשו הולך ומתרחב מהצלילים הרמים, הוא פונה אל שלוימי ומבקש בעדינות להנמיך קמעא את הווליום. שלוימי מסרב. מוישי מבקש שנית, משאינו נענה, הוא סר לרגע לחדר השני, שואל את האקדח מחיים קרייטמן משיעור ג', טוען אותו, נכנס לחדר ויורה בשלוימי מטווח אפס. מוישי צועק: "כהנים ארויס!", בורח מהבניין בעוד שלוימי מתבוסס בדמו, וממשיך בכתיבה ב'אוצר'.

כל המתואר כאן אירע אולי במציאות, איני יודע. חוץ מהשמות. מעיון בכתבה בעיתון עולה כי שמו של הרוצח לא היה מוישי ולא שלוימי, אלא רוברט. רוברט נוריס, אמריקני הקשור איכשהו לענייני חזרה בתשובה בלתי קונבנציונאלית. בחור ישיבה כמו שאני מאבטח.

כאילו שלא ידעתי מראש שזה מה שמצפה לי מייד מתחת לכותרת. ככל שהדבר קשור לתקשורת, נקטו האי כללא בידיכם: "אברך מבני ברק" הוא עבריין מתחזק מפאתי העיר, "רב חרדי" הוא חלפן כספים פושט רגל העוסק כיום בגיוס כספים לכולל של גיסו, "תלמיד ישיבה" הוא רוברט נוריס, או מייקל סטון או חוסה אנטוניו גוספצ'יו, שרוצח חברים בגלל ויכוח על מוסיקה.

המועדון הזה, החרדי, פרוץ לכל דורש וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. הרי אף אחד מעולם לא ניסח את הקריטריונים המדויקים שעל פיהם אכן מתקבלים לקהילה הזו, ותודו שבורסלינו כקריטריון יחיד לא בדיוק מוסיף לנו כבוד.

בעת האחרונה כתבה סופרת אחת ספר שעיקרו דן בחרדים ובתרבותם. הופיעו שם, על פי מיטב המסורת, כל הסטריאוטיפים הנבובים ביותר כשהם מלובשים במחלצות מדעיות ועדכניות. רוב רובו של הספר, אגב, כלל אינו תוקפני אלא מציג עובדות נכונות מנקודת מבט עוינת. הסופרת מציגה את עצמה כאישה חרדית, עובדה הגורמת לכל חרדי שנתקל בעניין לפרוץ בזעקות שבר נוראות. רוב רובו של הדיון התקשורתי בעניין נותב לבחינת חרדיותה של הסופרת: אחד אמר, היא למדה בבית יעקב. כן, אמר השני, אבל ילדיה לומדים בישיבות תיכוניות. היי, קרא שלישי, יש לה פאה! נכון, אמר הרביעי, אבל יש לה גם כלב בבית.

לכשעצמי, אינני מבין מה ההבדל אם מדובר בחרדית או לא. גם איני יודע אם היא חרדית או לא (זאת אומרת, ברור לי שלא). רק תראו איזה יופי. כמה גדולים וחזקים אנחנו, שאפילו כבר לא יודעים איך לזהות אותנו.

 

 

 

אין שינוי

 

 

בסימן טוב ובמזל טוב, האיש הצנוע הכותב אליכם כאן זכה להתעטר בעיטור קדושי עליון שמסרו נפשם וכבודם על קדושת שמו יתברך. עמוד שלם בעיתון מפלגת שינוי הוקדש לכבודי כתגובה על מאמר שפרסמתי בעיתון מקוון בנושא התקציבים שמקבלים החרדים מהממשלה. אשריי שנתפסתי על דברי תורה. יש לדון אם יש בכך משום סוג של "זבולון", (אם הוא לא לומד לפחות הוא עושה כבוד), ואין כאן מקום להאריך.

אני מרשה לעצמי להביא קטע מן הדברים שפורסמו וקטע מן התגובה.

 

"בימים אלה קיבלנו לביתנו, אני וחברי, את התמיכה השנתית הניתנת לחרדים מאת הממשלה.

השנה, התמיכה גבוהה לאין שיעור מבשנים עברו, מאחר ויו"ר ועדת הכספים הצליח לכופף היטב את ראש הממשלה ושר האוצר ולהוציא מהם עוד ועוד כסף עבור החרדים.

זו הייתה הפתעה נעימה. מי ציפה לתוספת כזו! כולנו היינו בטוחים שנקבל בדיוק את הסכום הזעום כמו בשנה שעברה, סכום שבקושי הספיק לנו כדי להחליף מכונית כמו בני אדם, לקפוץ לשבועיים לברוקלין ולחדש את התפילין של כל הבנים במשפחה. והנה, הסכום גדל בהרבה וכבר אפשר לראות אור בקצה המנהרה. זוכרים בכמה חששות ורגשות מעורבים שלשלנו את ה"ג" בקלפי? הנה, עכשיו זה התברר כמשתלם. שיחק אותה ליצמן, ובגדול.

החברים שלנו משתגעים. מה עושים עם הכסף. מוישי וברכה יעברו כנראה דירה. היא כבר הרבה זמן מקטרת שצפוף ואי אפשר לזוז ולוחצת על מוישי שיעשה משהו. בשביל מה יש לך קשרים, היא נובחת, בשביל שיגיעו חברי כנסת לבר-מצווה של נתנאל?! תלך, תזיז את עצמך. סע לכנסת ותלחץ עליהם. שיבינו בשביל מה בחרנו בהם. אי אפשר לזוז במטבח כזה, אתה שומע? אי אפשר לזוז. אני רוצה לראות את הרב רביץ חי עם כזה מטבח, ואחרי זה שידבר. אתה תלך לכנסת ותביא הכסף, שמעת אותי. כך היא מחרפת ומגדפת כל היום, ומוישי שכבר מזמן קלטנו עליו שהיא מנהלת לו את הצורה, נכנס לאוטו, נסע לכנסת והפעיל לחץ. קיבל הכסף – חזר הביתה.

אנחנו גאים שאנחנו חרדים. גאים ושמחים. גאים – כי אנחנו חיים חיים של משמעות, חיים עם תוכן ועם ערכים, להבדיל מאלה שחיים חיים חסרי משמעות, חיים ללא תוכן וללא ערכים, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. ושמחים – בגלל הכסף. העניין הזה, שכל שנה קצת אחרי חנוכה אנחנו מקבלים ממשרד האוצר את הכסף, הוא רעיון נהדר. הכסף היקר הזה, שמגיע אלינו כל שנה, מאפשר לנו חיים שלווים ונטולי דאגות. זה ממש מפחיד לחשוב שיש אנשים רבים שנקרעים בעבודה יום-יום בשביל הכסף הזה. חסדי ה' חופפים עלינו, החרדים, וכך אנו מקבלים אותו באופן אוטומטי מידי סוף שנה אזרחית.

עכשיו לשמוע טוב:

אתם החילונים, קוראים בעיתון על התחייבויות האוצר לחרדים בתמורה לתמיכתם בתקציב המדינה ומתעצבנים. אתם מכירים כל כך טוב את התחושה הזאת, את החלחול המרגיז במעלה הגרון, את הכמיהה הבלתי נשלטת לכתוב מכתב לפרלמנט של 'מעריב', את החשק הסוחף ללכת עם תרמיל ומקל ארבעים שנה במדבר אחרי טומי לפיד ויוסף פריצקי. יש רגעים שבהם כולכם 'שינוי' אחד גדול, אני בטוח.

בפעם הבאה שרגע כזה בא, (זה יקרה כנראה מחר בבוקר, כי ככל הידוע לי יש עוד כמה קצוות בלתי סגורים בעניין של קצבת הילד החמישי), אתם מוזמנים, קולקטיבית, להירגע. קחו כיסא, תפעילו מוסיקה שקטה, כוס מיץ פומלה ותקשיבו.

אין לכם שום מושג כמה כסף הובטח לחרדים ומאלו סעיפים הסכום הזה מורכב. כמו אנשים אינטליגנטיים ונורמלים, אתם לא עסוקים באובססיביות במספרים וסעיפים ותקנות, זה לא התחום שלכם, וטוב שכך.

תגידו לעצמכם את האמת: הבעיה שלכם עם התקציבים לחרדים אינה קשורה לגובה התקציב או לדרך בה הוא מושג. הבעיה שלכם, המון מוסת חביב, היא עם עצם העובדה שחרדים מקבלים כסף מהממשלה. לשוא אנחנו עומדים ומסבירים שבסך הכל מדובר בתקציבים ששאר חלקי האוכלוסיה מקבלים באופן טבעי, זה לא מעניין אתכם כי זה באמת לא רלוונטי; ההתנגדות האמיתית שלכם נובעת מכך שדעתכם היא שאין לתת לחרדים כל תקציב מקופת המדינה.

כיוון שכך, אחים יקרים, אתם סובלים מבעיה קשה המכונה באופן כללי "שנאת זרים". אתם לא מסכימים שמשאבי המדינה יחולקו לחלקים באוכלוסיה שאינם עצם מעצמכם החברתי והמנטלי; אתם מרגישים שהכסף שהם מקבלים הוא על חשבונכם; אתם מתים מכעס בכל פעם שאתם שומעים על המשוואה חרדים=כסף, בלי לבדוק אפילו במה מדובר: אולי דיווחו שהחרדים החזירו כסף?"

 

בתגובה לכך השיבני מעל דפי עיתון אינג' קדיד לפר, מאנשי שינוי, תגובה ארוכה כתובה היטב שעיקריה שניים: האחד, הודאה מפורשת באשמה, בקול גדול ובנפש חפצה, לאמור: "כן. אני מתנגד לכך שחרדים יקבלו תקציבים, לא משנה כמה ואיך. אני מתנגד לכך התנגדות נמרצת ומוחלטת ואלחם בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי כדי למנוע מכם "תקציבי חרדים" נפרדים מכל סוג צורה ומין". בהמשך, מציין האינג' את הסיבות להתנגדותו הגורפת.

העיקר השני, והוא עיקר, נוגע לקביעתי כי "אין לכם מושג כמה כסף הובטח לחרדים ומאילו סעיפים הוא מורכב". על כך משיב הכותב בשורת מספרים צפופה הדנה בתקציב המדויק של ישיבת מיר השנה, שמדברת על "רזרבה סודית" שיש לשר הפנים עבור החרדים ועל גובה תקציב הישיבות.

אין באפשרותי להתווכח עם המספרים הללו, ואני נוטה להסכים להם בהסתייגות, עד לבדיקה. מה שכן, מה שהיה, הוא שיהיה. אנו מדברים על עקרונות, הם מדברים על מספרים. לאחר שהתוודענו לעיקר הראשון ("כן. אני מתנגד לכך שהחרדים יקבלו תקציבים"), אין עוד צורך בעיקר השני.

והנה קטע הסיום של התגובה:

"ואינני יכול שלא לסיים באותו קטע במאמרך שגרם לי לפרץ צחוק אדיר, הוא הקטע שבו אתה קורא לאחיי החילוניים "המון מוסת". המון מוסת? האוסף הזה של סחבות סחוטות, אדישות ומותשות? זה המון מוסת? אתה רשאי להוסיף בוקר בוקר לברכות השחר שלך את הברכה "ברוך שלא עשה את החילוניים המון מוסת". כי אל מול מעלליכם המרושעים, ממש אין גבול לאורך אפינו ולטוב ליבנו. אילו באמת היינו אנחנו "המון מוסת", הייתם, אתה ועדתך, מתגעגעים כבר מזמן לעיירות פולין".

נו. איזה נס.

 

 

 

הנח להם לישראל

 

אחד הפרסומים החביבים שקודם היום הקדוש הזמין את הציבור הישראלי לחוויית יום הכיפורים במתנסי"ם. לפי התכנית המוצעת, יתקיימו תפילות, שיעורים, שירה ו"תקיעת שופר בסוף היום".

איזה יופי. לא רק תפילה ושירה אלא גם שופר. בוא נניח שמנסחי ההזמנה ידעו שתפקידו של השופר במוצאי יום הכיפורים שונה קמעא מתפקידו בשני ימי ראש השנה וכל כוונתם הייתה לעבות את חבילת המצוות באריזה הקומפקטית, כך שהדיל יהיה הכי משתלם שאפשר. באותו מחיר גם סוכן ביטוח, גם מחיר ישיר. גם תפילה, גם שופר + 15 טורמיטין חינם בכל חודש.

כיוון שכך, הנח להם לישראל, ימכרו מצוות ככל העולה על רוחם. אלא שאם כבר, למה לא לעבות עוד יותר את החבילה ולכיוונים מגוונים יותר?

הנה רעיון ליום שכולו יהדות במתנ"ס ברקת, רח' ברקת 7/א ת"א:

תפילה, שירה, הדלקת נר ראשון של חנוכה, עירוב תבשילין למשפחות, מפגש מרתק עם הנהלת זק"א, גניבת אפיקומן, שאיבת מים שלנו, יציקתם ואמירת תשליך, סיפורים ירושלמיים עם ישראל גליס + קדיש דרבנן, בדיקת שעטנז, תקיעת שופר, כלייזמרים במירון, כיסוי הדם, פדיון פטר חמור, סיור שרשים בהנחיית ג'קי לוי בבתי הורנשטיין, גיור לחומרה, שמיטה לחומרה, הפרשת תרומות ומעשרות + סיור ביקב, ראיון עם מרדכי בן דוד ויוסי גרין, שמירת שבת כהלכתה, תהילים בשביל הנשמה, לקט שכחה ופאה, גוד אסיק מחיצתא והיה העקוב למישור וירח בעמק איילון.

או אז, כשכזו חבילה תונח לפתחי ישראל עם קדושים, מי בכלל יחשוב לסרב. ביום ההוא יתקע בשופר גדול ויטיפו ההרים עסיס וכו'. מי אמר אני ולא קיבל?

 

 

 

 

דע מה שתשיב

 

 

גיוס בני ישיבות לצה"ל – השיחון השלם

 

הצד שלנו

 

"אנחנו שומרים על המדינה בדרך שלנו" (זה בדיוק מה שהוא רוצה: שתשמור בדרך שלו)

"אם כולם ילמדו לא יהיו מלחמות"  (עזוב, הוא לא יבין, וטוב שלא אמרת "לו יצוייר")

"מה עשית בצבא?" (הוא לא יענה. הוא היה במודיעין. נהג)

"גם אני עשיתי צבא" (שמור את זה לסוף)

"יש מושג של שבט לוי" (למה לא תלך איתו ישר ל"תוס' לפיכך'?)

"תנסה לשבת יום אחד וללמוד גמרא" (למה לא תנסה אתה?)

"אם כך, אז באמת למה לא אוגנדה?" (הוא לא מבין על מה אתה מדבר)

"אפילו בן גוריון הבין" (טוב, אז לא הייתה "התעוררות")

"יש דברים שאתה לא מסוגל להבין"

"ומה עם יד שרה ועזר מציון?" (תן את זק"א. הרבה יותר אפקטיבי)

"צה"ל לא בנוי לקלוט בחורי ישיבות" (צטט מישהו. תגיד "אלוף אחד אמר")

"ברגע שאני ירגיש שאני לא לומד טוב אני אתגייס" (נו?!)

"אפי פיין הוא ההוכחה שאתם לא רוצים אותנו" ("אותנו"?)

"זק"א זה לא מסירות נפש?" (אמור בשקט ובפנים עצובות)

"דרקסלר מעמנואל" (תשובה לשאלה למה אין פצועים חרדים)

"החרדים זה חצי אחוז מכלל המשתמטים" (אפשר להקדים: "אתה למשל יודע ש")

"מה עם כל השחקני כדורגל?" (באמת מה?)

"ציוני, זה אחד שמתפלל כל יום "ותחזינה עינינו" (הוא מתכווין ל"ציויני")

 

הצד שלהם

 

"דוד המלך גם יצא למלחמות" (להעביר נושא. לא תצא מזה)

"גם אני הייתי רוצה להיות בחיל הזה" (אז בוא)

"אז מי ישמור על המדינה?" (לא יהיו מלחמות, ע"ע)

"אז אתה בסדר" (או, הנה זה הגיע)

"מה יקרה אם כולם ילמדו?" (כנ"ל)

"איפה היה אלוקים בשואה" (תגיד שאתה ממהר ותניח לו. זה לא הולך לשום מקום)

"אני יהודי בדיוק כמוך" (יש לענות "בוודאי" למרות שחושבים אחרת)

"יש אלפי חרדים שלא עובדים בגלל הצבא" (איפה בדיוק?)

"תסתכל על ההסדרניקים. מה רע?" (אין לנו בעיה עם השנים בישיבה)

"לקבל כן, לתת לא?" (מה בדיוק מקבלים?)

"אתה לא מייצג" (אני מאוד מייצג. לא באמת עשיתי צבא)

"לאביב גפן יש בעיות בגב" (רפואה שלמה)

"אתם בעצם רוצים ללכת, רק לא נותנים לכם" (הא, הבנתי)

"נטורי קרתא לפחות לא לוקחים כסף מהמדינה" ("מרגע זה אני נטורי קרתא")

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא יעלה על הדעת, לא הפרעתי לך, אל תפריע לי

 

 

גדה ושפה

 

 

חברה סלולרית מסוימת פרסמה שירות חדש: תא קולי בשפה הרוסית, לתועלת לקוחותיה דוברי הרוסית.

נו, בטח. איך ניתן להבין הודעה בעברית?

פתחו בבקשה את הרדיו, והאזינו: "בשעות האחרונות דווח על אירועי ירי ללא נפגעים באזור נצרים. צה"ל מבצע סריקות במטרה לאתר את מקורות הירי".

למה כשמישהו מספר על תיגרה הוא אומר: "ואז הוא הסתובב אליו והביא לו פצצה בראש", ולא אומר: "בתגובה לאמירה הבוטה, ביצע הנפגע אקט פיזי בעצימות גבוהה לאיזור ראשו של הפוגע"?

כי כך לא מדברים. רק ברדיו מדברים כך, בעברית. עברית היא שפה של קודים. יש לבצע פעולה כפולה כדי להבין אותה: לתרגם אותה למעשה ורק אז להבין אותה.

הכי יפה זה שהנפגעים עצמם, אותם בחורים המתגוררים בשטח וסופגים את הפגיעות, משתמשים באותה שפה עצמה: "ברבע לתשע נפתח ירי והציר נחסם, כך שנשארנו בירושלים". בחור נחמד בשפם, אנחנו יודעים שאתה גבר ושאתה יודע לדבר כמו מפקד גדול. אבל הרבה יותר מוצלח יהיה אם תאמר ברדיו: "לא נתנו לי לנסוע הביתה כי אפשר למות מיריות אם נוסעים בכביש הזה".

"ירי" הוא מילה מקצועית לגמרי. זוהי מילה קלאסית שלא "אומרת" את מה שהיא צריכה לומר. אין סיבה להשתמש בקודים כאשר אפשר להגיד את מה שקורה באמת. בדיוק כמו שכורים פחם ולא "מבצעים כרי", כך יורים כדורים ולא "מבצעים ירי". כי כשיורים כדורים אנשים מתים, ואילו כש"מבצעים ירי" אזי "נגרמות אבדות בנפש".

 

אבל זה עוד כלום לעומת מה שקורה בנושא ההסכמים וההסכמות. למי שאינו יודע, פעם בכמה שעות מתגבשות אי אלו הסכמות להפסקת העימות ונעשים נסיונות לחזור לשולחן המשא ומתן. כיוון שמשני צידי המתרס עומדים אנשים ששפת אמם אינה זהה, לכן נבחרה לעניין שפה שאינה עברית ואינה ערבית, אלא שפה שמית אחרת השמורה למטרות הבאות: א. החלטות בתום כינוסים ציבוריים; ב. הצעות מחיר ותכניות עבודה של יועצים מקצועיים; ג. הסכמים מדיניים.

למשל, כך נראה הסעיף העיקרי בהנחיותיו של ערפאת לפעיליו להפחית את האלימות. (אגב, הכתב שהקריא אותו, הקדים ואמר:"וכאן בא העיקר"): "ייעשה הכל כדי שהטרור לא ידלג מדרגה".

הופה! מי צריך יותר מזה?! ערפאת עצמו מורה לפעיליו כי ייעשה הכל כדי שהטרור לא ידלג מדרגה! בממשלת ישראל, אמר הכתב, ברכו על ההנחיה הזו ועתה ממתינים לראות את יישומה בשטח.

ובכן, ההנחיה לא יושמה, אבל לא בגלל שערפאת שיקר או שהפעילים לא מצייתים לו. היא לא יושמה בעיקר בגלל שאין אדם בעולם שיכול ליישם בפועל הנחיה שניתנת בשפה כזו. מה מדרגה. איזה מדרגה. מה זה בכלל המילים האלה. (ועוד לא נגענו ב"הסלמה").

בבנין שלידי פרץ סכסוך שכנים. סכסוך קשה. רוטמן מהקומה הראשונה, שלעפער שמפרק את הסוכה רק באיזור חנוכה, השאיר את כל הדפנות והקיינעס ליד הדלת. כך זה כבר שבועיים. כשעולים במדרגות צריך להחזיק חזק במעקה ולקפוץ ארבע מדרגות, אחרת לא שייך לעלות. כשעולים עם עגלה, צריך לקרוא למישהו מלמעלה כדי שיעזור להרים אותה גבוה. מתחת לערמת הדפנות קבעו שביתה שני חתולים, אחד שחור ואחת ג'ינג'ית, ובכל פעם שמישהו עובר הם בורחים החוצה ומפחידים את הילדים הקטנים. יום אחד הילדים של שיינמן מקומה ג' שיחקו בקורות. לרחלי נכנס קוץ ביד. האצבע התנפחה והתנפחה ורק בערב הצליחו להוציא את הקוץ, בחדר מיון.

כמובן שכתוצאה מכל העניין התפתח ריב גדול. שיינמן אמר לרוטמן שהוא פושע וזה בור ברשות הרבים, ורוטמן אמר לו שקודם ישלם ועד בית ואחרי זה ידבר. שיינמן אמר לרוטמן שתמיד הוא ידע שהוא כזה מושחת ורוטמן אמר לו שקודם יתעסק עם הבן הפרחח שלו ואחרי זה ידבר. שיינמן לא ענה ונהיה סכסוך שכנים.

כעבור שבועיים נוספים, שבהם שיינמן עלה הביתה עם חבל דרך החלון, נכנס לתמונה הלוי מקומה ד', והציע לצדדים להשלים ביניהם. השניים נפגשו בבית של הלוי באחד הערבים, לחצו ידיים והכל נגמר. בסוף הפגישה, הציע בעל הבית להעלות את הסיכומים על הכתב כדי שהעסק יהיה מושלם, ואף הביא לשני הצדדים מסמך מוכן לחתימה.

עיקרי הדברים במסמך היו כדלהלן:

• מוסכם בזה, כי תקבע מסגרת מחייבת על דעת הצדדים להגברת תחושת ההדדיות המתחייבת מהגדרת המעמד ונגזרת ממנו ובו
• מוסכם בזה כי הצדדים מכירים ביכולת ההיזונית ביניהם, תוך הודאה בעליונות היחסית המוענקת למי מהם במקרים של קונפליקט מתוזמן הדרגתית המוכתב ממסגרת היחסים הכוללת
• מוסכם בזה כי נקודות המוצא המחייבות לעניין ההגדרות היחסיות בין הצדדים תקבענה במקביל לעומק מיצובו האופטימלי של האלמנט השיתופי העומד ביסוד הסכם זה
• מוסכם בזה כי תשודרג תשתית המשאב השיתופי ונגזרותיה לכלל נורמה מחייבת שתשא אופי אלמנטרי לפי רמת העניין

 

העניין הסתיים ב"ה בטוב. שיינמן כבר מחכה שבועיים שהדפנות יפונו ממקומם, אבל אין לו טענות. בשום מקום לא הובעה התייחסות פרטנית למיקומם היחסי של האלמנטים הדפנותיים במרקם הכולל של ההשפעות ההדדיות העומדות ביסודו של ההסכם. גם שמעתי שאתמול בערב, כשהבן הקטן של שיינמן ירד לרוטמן עם עוגה מיוחדת שאימו שלחה לרגל חידוש היחסים, הוא נתקל בקיינעס, נפל ופתח את הראש. גדול השלום.

 

 

 

 

אין חדש

 

זה שנים שיש לי הרגשה כזו, השבוע השתכנעתי בכך סופית: לסיקור תקשורתי של עניינים דתיים, יש אופי משלו וחיים משלו.

יכול לעבור חודש שלם מבלי שלמהדורות החדשות ולעיתוני הערב תיכנס ולו מילה אחת שעניינה דת או דתיים. כך זה בתקופות מתוחות מדינית או בטחונית, בעתות משברים פוליטיים על רקע מדיני, בחופשה או בעונות מלפפונים.

ואז, פתאום, בבוקר אחד, מדווחים ברדיו משהו קטן, בעקבות ידיעה בעיתון, על הרבנות בשפרעם. דיון קצרצר וזהו. אחרי שעה הרשת המתחרה חושפת הצעת חוק שערורייתית של ח"כ חרד וכבר יש תגובה ותגובה לתגובה ודיון. יומן הצהריים כולו מוקדש לבעייה חדשה במשרד הדתות ובערב יהיה משדר מיוחד עם רב הכותל על תביעות הנשים הרפורמיות בעקבות הבג"ץ שעד הבוקר אף אחד כלל לא זכר שהוא קיים. ככה זה תמיד. תאמינו לי.

הדינמיקה הזאת, המבוססת על הכלל שלפיו שערוריות דתיות באות תמיד בזוגות, מקורה בתסמונת ה"מה עוד חדש". המשפט המצמרר הזה, הוא לפי עניות תפיסתי, הגורם העיקרי לבעיות המין האנושי כולו. הוא אם כל חטאת.

דיווח עיתונאי בנושאים דתיים מתבסס, יותר מדיווח בכל נושא אחר, על שיחה עם מקור המידע. כתב רדיו מקבל קצה חוט של מידע על משהו הקשור בבדיקת כרוב על ידי המשגיח של הרבנות בתל אביב. כל הפרטים בידיו, אבל, עפעס, משהו בכל זאת נראה לו מטופש קצת בעניין. מה; באמת יכול להיות שחרדים משרים כרוב במי מלח ובודקים אותו מול השמש מתולעים?

כיוון שכך הוא מפשפש בפנקס הטלפונים המהוה שלו ומוצא את מספרו של אחד משני חבריו החרדים. אחד עוזר ח"כ, שני דובר ז"ק. הראשון לא זמין, השני עונה ברצון.

תגיד, זה נכון עם הכרוב?

מה קרה עם הכרוב?

מה, לא שמעת? עם התולעים…

נו, מה אתה רוצה, ככה זה אצלנו, בודקים וזה..

בשלב הזה הדיווח מוכן כבר לשידור, אלא שכאן נכנס המזיק לעניין. משום דרכי נימוס אי אפשר ככה סתם לנתק, ואז הוא מגיע. ה"מה עוד חדש" הקטלני.

מה עוד חדש?

אני יודע, הכל אותו דבר. אני בלחץ היום בגלל הבג"ץ, אז אין לי זמן לדבר. גם אין משהו מיוחד, על הנושא של הרבנות אתה בטח יודע, וההפרשים של התרבות תורנית נגמר מצוין.

שיחה אחת פשוטה בנושא איזוטרי, וכבר ארבע ידיעות עסיסיות שיטלטלו את המדינה. כל שנותר הוא להרים טלפון לעוד שניים שלושה מקורות כדי לעבות את המידע. באופן כזה ממילא יבואו עוד שניים שלושה "מה עוד חדש", והנה יש לנו חורף חם.

התקשורת היא רק דוגמה קטנה לעניין הזה. שימו לב שבדרך קבע החלקים הרעים של השיחה יבואו אחרי "מה עוד חדש".

בתום שיחה קצרה ועניינית, תמיד יסלחו לך אם תגיד יפה שלום ותנתק. אבל, עוד לא נולד הבן אדם שיסכים לנתק אחרי "מה עוד חדש", טרם בא על סיפוקו. אתה הרי יודע שבעוד שנייה תמצא משהו מתחת לאדמה רק כדי שיהיה לך מה לענות לו ואחר כך יבואו כל הצרות.

על כן, מומלץ בזאת להתחיל כל שיחה ב"מה עוד חדש". כך תתבצע ההתמודדות עם המפגע בתחילת השיחה, כשהאנרגיה בשיאה וכך הוא ייחסך בסיומה של השיחה. במקביל, מומלץ לכל מקורות המידע מהצד החרדי ליזום בעצמם שיחות עדכון דרך קבע, כך יתקיים פיזור נאות של הדיווחים באופן שווה על פני השנה. אנחנו הרי יודעים היטב שתמיד יש בלאגן. השאלה היא רק באיזו מידה הוא נחשף החוצה.

מה עוד חדש?

 

 

קהל הרבבות התרגש נמרצות

 

שיעור מס' 1 בכתיבה עיתונאית: קהל דרכו להתפזר. הוא לעולם איננו נשאר במקומו. מדובר בכלל ברזל שנקבע אי שם בתחילת המאה הקודמת ומהווה אבן פינה ויסוד לרוב הכתבות העיתונאיות כיום.

להלן ההסבר.

צלצל אצלי פעם יהודי כדי להוסיף פרטים לכתבה שהכנתי על אירוע מסוים. כדי שלא ייווצר חשש זיהוי, בוא נניח שמדובר בכנס גדול. בוא נניח עוד שקוראים לו גולדשטיין.

מה רצה גולדשטיין? להוסיף כמה פרטים על המידע שהיה בידי, פרטים שהיו חשובים עבורו, כנראה. בפועל, מה שהוא עשה זה להכתיב לי במשך שעה ועשרים דקות כתבה בנויה לתלפיות עם כל מה שהוא רצה שהיא תכלול. שמות, כתובות, תאריכים, מספרי טלפקס ותרועה בשיטת התימנים.

הוא מדבר ומדבר, ואני נרדם ורושם על נייר. משום מידת דרך ארץ לא נגאלתי מיסורי באמצעות ניתוק עצמי לדעת וכך, כעבור דקות מספר, התחלתי להבין שאני בעיצומו של שיעור בעיתונות. הנה מה שלמדתי בלילה הנורא ההוא.

 

קהל

 

אין דבר כזה בעיתון. קהל יש בהלכה, בסידור ובמחזור. בעיתון יש "קהל רב", "קהל האלפים", "קהל ההמונים" או "קהל קדוש ונכבד". יש כמובן את ה"קהל העצום" אבל זה כבר שייך לערך הבא

 

תיאור כמותי

 

תשכחו מכל מה שידעתם עד היום, כולל מהערך הקודם. קהל רב יש בשבוע הספר, בככר מלכי ישראל. אצלנו יש "קהל עצום" שהופך בפיסקה הבאה ל"קהל האדיר" ובמידה והכתבה מתארכת, אזי בהמשך הכתבה בעמ' ו' זה יהיה "המון האדם" או "נחשול האנוש השופע". (מדובר, אגב, באסיפת בחירות לועד שכונה ד' ביבניאל צפון). מרגע זה ואילך הולך הקהל ורב משניה לשניה. במהירות: גלי הסחף האנושי, אוקיינוס האדם, הזרם הבלתי נגמר, מליוני המשתתפים וגו'.

 

ציונים וזכרונות

 

הידיעה הקלאסית משופעת בתקשורת אינטראקטיבית בין הכותב לקורא. הכותב אינו מסתפק בהעברת המידע, אלא חווה את העניין כולו בצוותא עם הקורא. בשביל זה יש "כזכור". כלומר, קורא יקר! אני הכותב הרי יודע שבכתבה זו צריכה לבוא לידי ביטוי גם נקודה נוספת, שאותה הוסיפו לי מקורותי אמש בשעת לילה מאוחרת. אני גם יודע שאין בדיוק היכן לכתוב אותה בלא שהדבר יראה שקוף. אשר על כן, אנו ננקוט בדרך ה"כזכור". כזכור, מי שהשתדל במיוחד למען בניית בית העלמין הינו הממונה על המחוז מר פופצ'יק. למה כזכור? אני לא זוכר דבר כזה. דרך נוספת היא בשיטת ה"יצויין". יצויין כי כך וכך וכך. רבונא דעלמא כולא, למה לציין כשאפשר פשוט לכתוב? ככה.

 

אקלים וטמפרטורות

 

כאשר ברכת מזל טוב צוננת ומגומגמת בשבע ברכות היא "יישר כח על הדברים החמים", אזי כל מה שמעבר לכך הוא "לבת אש קודש יוקדת" ובהטיה: "יקודה המשתלהב של משרפת להב זיו יקוד אוריה ותומיה". מנגד, גם שקע ברומטרי עדין מעל מצרים עם נטייה קלה לכיווננו יכול להפוך ל"הקהל הרב המתין שעות בקור מקפיא עצמות ובגשם שוטף". באופן כללי, צריך הדיווח העיתונאי לתפקד בדומה לסיר על האש: ככל שמתקדם הזמן, על המלל לבעבע בעוצמה גדלה והולכת וכנ"ל.

 

עיצוב ותפאורת במה

 

בכל כתבה ישנם 4 מוקדים מוכנים להכללת שמות אנוש, ואלו הם: א. קהל רב בראשות….כאן יכולים לבוא בשקט 3-4 שמות; ב. נשאו דברים….8-22 שמות + תקציר; ג. הקהל הרב הודה נרגשות ל….2-3; ג. עוד ציין בדבריו את מסירותו של….שם אחד או שניים. מעבר לכך, ישנה האופציה הנוספת אשר אינה מוגבלת במספרים: "פיארו את הבמה בנוכחותם….." עד אין סוף.

 

רגשות ותחושות

 

קהל אנשים, יש לדעת, אינו עדר בעלי חיים וגם לא משאית עמוסה שולחנות פינת אוכל. קהל אנשים חי, נושם ומרגיש. העובדה הזאת חייבת למצוא את ביטויה מעל דפי העיתון, כחלק עיקרי מהדיווח. קורה וקהל מריע ממושכות, למשל. במקרה כזה, אין לציין רק את עובדת התרועה הממושכת אלא גם ובעיקר את מצבו העדכני של הקהל המריע. אמור מעתה: "הקהל הנרגש הריע ממושכות". הודה נרגשות כבר הזכרנו, ובל נשכח את "ההורים הנרגשים הביעו בחדוה את שביעות רצונם". נו, העיקר שיהיה נחת מהילדים.

 

הגעה ופיזור

 

קהל עיתונאי מגיע טיפין טיפין. כשהוא הולך, לעומת זאת, הוא מתפזר בשניה. נפוץ לכל רוח. "החל משעות הערב המוקדות החל קהל רב למלא את המקום. לאט לאט. בשופי, כמעט. מגיעים יחידים, קבוצות, בשקט אופייני ובכיף. יושבים, נרגשים, מריעים, נלהבים, מודים נרגשות ומציינים נמרצות.

ואז, בסוף, כשהכל נגמר, מיד – "הקהל התפזר בתחושת התרוממות ורושם עז שלא יימחה לעולם"…איזה מן קהל זה, שמתפזר ככה מיד. למה להתפזר? תשארו קצת, הבאנו בורקס, תן לשתות, קוגל. למה ללכת למה?

 

 

 

ההפסד כולו שלי

 

נעדרתי מספר ימים מאיזור חיוג 972.

זה שעולם כמנהגו נוהג בין אם אתה קורא את העיתון כל בוקר ובין אם אתה כלוא על אי בודד בלב האוקיינוס, זה ברור לגמרי. אבל כשמדובר בפרק זמן קצר במיוחד, זה לפעמים יפה במיוחד.

דוגמהות?

יצאתי עם "ברק ככל הנראה חוזר הלילה" ושבתי עם "ברק חוזר הלילה" (לא אותו לילה); יצאתי עם "בקשו רחמים עבור…." ושבתי עם "אחותו הגב'….יושבת שבעה בבית בנה… עד יום…".

אבל כמו בכל דבר, יש נושאים מוצלחים במיוחד. קחו למשל את שורת הדיווחים הרציפים והישירים על ההכנות הקדחתניות לקראת ועידת אגו"י העולמית באנגליה. אתה עוזב את הארץ רגוע ושליו בידיעה ברורה ש"החלו ההכנות לקראת ועידת אגו"י העולמית שתתקיים השנה באנגליה". אתה כבר מכיר את התהליך. אתה יודע שהעסק בידים טובות ובטוחות, אתה בטוח גם בהצלחת הועידה ובתוצאותיה הרות הגורל למען ה' ומשיחו ולמען כלל ישראל הנתונים בצרה ובשביה. כל מה שאתה רוצה הוא רק סדר ושהדברים יזרמו בקצב נכון וע"פ הדינמיקה הישנה שמעולם לא הכזיבה.

ואז, אתה חוזר ארצה והופ! "נפתחו דיוני ועידת אגו"י העולמית באנגליה"….

ככה, סתם, בלי שום הכנה נפשית, בלי כל השלבים ההכרחיים להתמודדות מנטלית ופיסית לדיווח על פתיחת דיונים כאלה.

אתה מאתר חבילת עיתונים שפספסת, ועומד מקרוב על גודל הזוועה: "דריכות לקראת ועידת אגו"י העולמית באנגליה" – פספסת.

דריכות זה לא "הכנות". דריכות זו לא "התרגשות". דריכות זו אפילו לא "ציפייה". דריכות זה החשמל המתוח באויר, הרטט בכפות הידיים, הזיעה הקרה, היפוכי הבטן והרעד הבלתי מוסבר לקראת הבאות. דריכות זה לקום בבוקר ולדעת שאתה דרוך. דרוך כמו קפיץ מתוח. כמו נשק שנדרך. מקסימום מודעות, מקסימום שימת לב, מקסימום ריכוז ומיקוד לקראת דיוני הועידה הקרבה ובאה בעז"ה.

ובזמן שפה האויר המוכר ספוג גלי דריכות אלקטרו-אגודאיים, אתה הולך לחצוב בורות נשברים מי יודע היכן.

"הולכות ומושלמות ההכנות לקראת  ועידת אגו"י העולמית באנגליה" – פספסת.

כאן זה כבר לא סתם עניינים שברגש. כאן מדובר על אינפורמציה נטו. מי מרכז את ההכנות, מי הוא יד ימינו של מרכז ההכנות, מי הרוח החיה סביב ההכנות ובסיועו של מי חיה רוחו. באיזה מלון בדיוק תיערך הועידה והיכן נערכה בשנים האחרונות, אילו מכתבים יוקראו בפתח ישיבת הפתיחה ומה יהיה סדר היום של הדיונים. איזה נושאים בוערים יעלו על הפרק ומה יהיה סדר הנואמים.

ואת כל חבילת המידע הזה, שיבוא אליך בשנית בעוד שנה תמימה לפחות, שרפת במו ידיך במחי כרטיס טיסה מטופש מי יודע להיכן.

"הושלמו ההכנות לקראת ועידת אגו"י העולמית באנגליה" – פספסת.

זה בדיוק השלב שאם פספסת אותו – פספסת הכל. עכשיו הכל ברור. גם מה שבדיווח הקודם ("הולכות ונשלמות") עדיין נשאר איכשהו פתוח, כמו למשל אם הנציג הארצישראלי ינאם במושב הפתיחה הנשגב או במושב הנעילה המרטיט (חוץ מנאומו שגיא ההוד בשעת רעוא דרעוין של ש"ק, כמקובל), או איזה נושא יעלה ראשון: "כרסום חומות הדת במקומות שונים בעולם"  שיוצג על ידי סגן יו"ר הועד הפועל במדינות מזרח אירופה או "מיקום חומות הדת בעולמות כרסום שונים" שיועלה על ידי יו"ר ועדת הכשרות בועד הפועל במדינות אמריקה הלטינית – גם אלו סגורים עתה באופן מוחלט. איזו החמצה, איזו החמצה.

רק עכשיו הבנתי למה התכוון סוכן הנסיעות שלי שמקבל כל בוקר את אותו עיתון שאני מקבל, כששאל אם אני רוצה כרטיס של "החלו ההכנות" עד "דריכות לקראת" או כרטיס של "החלו ההכנות" עד "נמשכות ההכנות הקדחתניות". ההבדל במחיר, הוא אמר, הוא בין שמים לארץ.

 

 

 

עת צרה

 

לפני אך שנים אחדות היו נתונים המוני בית ישראל בפחד משתק מפני הבאות. עת צרה היא ליעקב. ראש הממשלה המשומד וחבר מרעיו, נוסדו על ה' ועל משיחו והחליטו להפעיל באופן חד צדדי את "המהפיכה החילונית". ע"פ התכנית, כפי שהוצגה בכובד ראש על ידי ראש הממשלה, יונהגו בישראל נישואין אזרחיים, יונהג סופית חוק שירות לאומי חובה כללי וגורף, ייסגר על מנעול ובריח המשרד לענייני דתות, יימשכו בחזרה מסקנות ועדת טל, יוגש במזנון הכנסת צ'יז בורגר ביין נסך משנת שמיטה, יועברו משחני ענק כל שבת מברכים מרמת השרון לאשקלון ובחזרה וצוות מיוחד של יוצאי יחידה מובחרת יהיה אחראי לקשור בחשאי את הציציות של ליצמן לשרוכים של אלי ישי בשעה שהם יפגשו בכנסת, ואז הם יקומו ובום! הם מיד יבינו שכאן זו מדינה חילונית לכל דבר.

נשמע דמיון פרוע, לא כן?

אבל מסתבר, שלא כולם התייחסו בזלזול כזה ליוזמתו כבדת המשקל של ראש הממשלה. מרכז אגודת ישראל העולמי, מיודענו משכבר הימים, למשל, כלל לא היקל ראש בצפוי לעם היושב בציון כתוצאה מן המהפיכה האזרחית של ברק. הוועד הפועל העולמי התכנס  לדיון חרום בנושא, וכך דיווח "המליץ" מיום כ"ט מנחם אב תש"ס: "הוועד הפועל ידון במשמעות הכוונה השקופה, להרוס חלילה וחס את יסודות התורה הקדושה בארץ אבותינו"…"מטרת הישיבה, כמו כן, לעורר את יהדות העולם, באמצעות מרכזי אגודת ישראל ברחבי העולם, באמריקה הצפונית והדרומית, ובארצות אירופה. הישיבה תגבש את ההמלצות לפעילות של המרכזים האגודאיים בעולם, שיתבקשו לסייע במאבק מול הסכנה להרוס את יסודות הדת היהודית בארץ הקודש. הועה"פ העולמי בא"י יקרא לעמיתיו בעולם היהודי, לארגן את היהדות החרדית והדתית בכל העולם, להקהל על נפשה של היהדות בארץ ישראל, מול מהרסי הדת".

עד כאן לשון הכתבה, מילה במילה כפי שהופיעה בבטאון אגודת ישראל, ביום כ"ט מנחם אב תש"ס. מהכתבה, נשמט החלק העיקרי והמכריע, והוא מובא להלן במלואו:

"בכירי העסקנים האגודאיים מתודרכים על ידי נשיאות אגודת ישראל באירופה, יצאו אמש ברכבת המהירה לוורשא לפגישה דחופה עם יו"ר הסיים הפולני, במטרה להביא לכתיבתו ופרסומו של מנשר משותף לכל המנהיגים האירופיים, שיופנה אל שר המושבות הבריטי לויד ג'ורג'. במנשר יתבקש השר יר"ה להורות לנציב העליון בארץ ישראל מר. הרולד מק-מייכל לעשות כל שלאל ידו, בשיתוף פעולה עם המוסדות המוסמכים באר"י, כדי להעביר את רוע הגזירה. נמסר כי ישיבתה החודשית של מזכירות אגו"י העולמים תעתיק את מקומה מוורשא למריאנבאד, כדי לאפשר לגדולי התורה השוהים במעיינות המרפא להשתתף בישיבת החירום. כמו כן תתקיימנה ישיבות חרום בבתי הקיט ביער דרוזגעניק שליד וילנא ובקרלו-ויוארי (קרלסבאד), על מנת להביא בחשבון את עמדתם של כלל חברי הנשיאות האגודאית. נאמר בהמונינו קול גדול, רם וצלול: לא לעקירת הדת! לא ככל העמים בית ישראל! הלאה המוסדות הלאומיים!"

 

 

 

 

 

 

 

אין שלום, אין ביטחון, אין ברירה

 

 

המצב

 

בבית הכנסת שלי הוכרע מזמן גורל המדינה הפלשתינאית שבדרך. "מדארף זיי אריין האקן ככה שהם לא ישכחו את זה", אמר תא"ל בערל שיודע דבר או שניים על מיגור התקוממויות המוניות, כתוצאה  מהשנים שגיסו ארגן את מחנות הקיץ של צא"י.

"כן", אמרו הנאורים, "אבל אתה לא יכול להפציץ כפר של נוצרים. הם לא אחראים על מה שהתנזנים האלה עושים מתוך הכפר שלהם". מצד שני הם היו נוהגים אותו דבר. מצד שני לנו יש מה להפסיד, מה יגיד העולם, להם לא. מצד שני אז מה. מה עם כוח ההרתעה המפורסם שלנו. מצד שני איזה שטויות. אלוף אחד אמר השבוע ברדיו שכוח ההרתעה זה דבר לא רלוונטי. העיקר הוא הלוחמה. לא המורל. מצד שני, איך אפשר להילחם עם תקשורת כזו? מה עם קצת הסברה? מצד שני, מה צריך את כל מערך ההסברה הזה שסתם יוצר פאניקה בציבור.

כולם יודעים הכל. השבת ראיתי במו עיני, בין גברא לגברא, איסטרטג מנוסה בשולחן שלידי המסביר לשני איסטרטגים מתלמדים באמצעות חתיכות במבה מהשקית של הילד, איך עושים סדר ברמאללה בשש דקות על השעון. הבמבות היו הטנקים הישראלים, שלוש ארבע ביסלי גריל היו סוללות תנזים, ובאמצע עמד קרמבו גדול, טעם מוקה. המפקדה של ערפאת. בדיוק בשלב שהוא סידר שני חומשים ומשנה ברורה מהצד כדי להדגים את הבתים של פסגות, הילד רצה את הקרמבו. קח, הוא אמר, לא לפני שהעיף בזעם שלוש במבות אל תוך תוכו של הקרם המתוק. הילד התחיל לבכות.

בבית כנסת אחר הסביר מישהו שאין צורך בהפגזה מהאויר כדי לחסל את היריות. ניתן לפעול כמו שהיינו רגילים תמיד, באמצעות חדירה נקודתית חכמה למוקדים הבעייתיים. הוא גם ציין שהוא שמע את זה השבוע ברדיו מפרשן צבאי. "אתה אל תלמד את צה"ל איך להגיב", נזף בו אחר, אך לא ציין שכך בדיוק אמר האלוף במיל. לאותו פרשן, באותו שידור רדיו.

"ערפאת שולט במצב או לא שולט?", שאל, רטורית, מאיר הגדול. "שולט ועוד איך שולט", ענה במקהלה עם שלם של קוראי עיתונים. "האינטרס שלו עכשיו זה להביא לידי מלחמת עצמאות אמיתית. זה מה שהוא רוצה". אבל לפני כמה שנים, בבית כנסת אחר, דובר על זה שערפאת הוא לא פרטנר, כי הוא לא שולט על כל הפלשתינאים. מצד שני אז לא היה לינץ' ויריות על גילה, אז אני כבר לא יודע.

יש, כמובן, את אלה עם ה"אדוני": "אדוני, (או "חביבי", בגירסה ירושלמית) לא תנזים ולא חמאס. הם כולם בדיוק אותו הדבר". ויש את מניחי היסודות לדיון הקרב: "מלחמה מלחמה, אה?" יש את הסגנון של "רק כוח הם מבינים" ויש את "מה עוד צריך לקרות כדי שהוא יבין שאוסלו מת". הכי גרועים הם אלו שכבר לפני שנתיים הם ראו שזה מה שיקרה. "כבר אז אמרתי שיום אחד יהיה פיצוץ". מה אתה אומר, גאון של אמא. איך באמת ידעת?

ברור ומובן שאף אחד לא יודע על מה הוא מדבר וברור שעדיף היה אם היה חוק שאוסר על אזרחים לדבר בינם לבין עצמם על המצב המדיני. מצד שני, די לפתוח רדיו לשתי דקות כדי להבין שאף אחד, אבל באמת אף אחד, לא מבין כלום. אין פרשן צבאי שלא זוכה לקיתונות מאלוף לשעבר על כך שהוא לא מבין, וגם האלוף עצמו יקבל עוד שעתיים שטיפה בשידור חי על כך ש"אתה אל תלמד את ברק איך לנהוג". שלא לדבר על כך שבבוקר הבא נשמע על כך ש"ברק לא ילמד את אריק איך לנהוג עם ערבים".

 

 

 

אנתרקס בבית

 

כמו כל משפחה שמכבדת את עצמה, גם אנחנו נכנסנו  לפאניקת אנתרקס מתקדמת שגרמה לנו להשליך לאשפה את מאגר בקבוקי המים המינרליים שרכשנו חודשים אחדים קודם לכן, כאשר בן לאדן, באמצעות שליחיו בחברת מקורות הציף את ברזי בני ברק באמוניה ואפילו את מחסני הגבינה שחבצנו כדי לעקוף את הסיליקון שהטאליבן הזדוני החדיר לחלב של תנובה. הכל בגלל האנתרקס.

ובכן, ברגע ששמענו על ההנחיות החדשות בארה"ב וגם ראינו כיצד עובדי רשויות בארה"ב עוברים בדרך אל משרדיהם במקום דרך גלאי מתכות דרך מקלחת חיטוי, התחלנו להתייחס לעניין ברצינות ולבדוק בשבע עיניים כל דבר דואר שמגיע אלינו ואשר לגביו אין לנו מידע מוקדם בדבר בואו העתידי (עכשיו תראו כמה טוב לפרסם מודעות אירוסין).

ראוי לציין כי בדרך כלל המלאכה קלה. אנו איננו נמנים על אלה המשופעים בדברי דואר חריגים ואם זכרוני אינו מטעני, הרי שפעם, כשבניו יורק עוד עמדו שני תאומים גאים, עמוד זה כבר סבל אריכות דברים בעניין; אלא שהמצב החדש, כך מסתבר הכניס אותנו השבוע לימים קשים במיוחד.

שכן, בבוקר אחד, כללה לא עלינו תיבת הדואר, חוץ מהחבילה הבסיסית שאני יודע לדקלם בעל פה, גם אלמנט נוסף, בלתי מזוהה שכמעט והפך את חיינו על פניהם.

האמת היא, שכבר מרחוק הבחנתי בו. זר ושונה בנוף התיבה הרגיל. ראשית, זו הייתה המעטפה היחידה שעליה לא היה שרטוט של מפת הגעה מעודכנת. זה כבר הדליק אצלי נורה אדומה. היא הייתה חומה (המעטפה), קטנה מן הרגיל ומודבקת באמצעות צלוטייפ. שם הנמען הופיע בברור, שם השולח הרבה פחות. הייתה שם, אם אינני טועה, חותמת מטושטשת עם מספר ת.ד. ותו לא. החבילה הקטנה הייתה כבדה. כבדה מידי בכדי להיות מכתב ובה בעת, קלה מידי בשביל מעטפת נפץ. למעשה, יותר מזה לא הייתי צריך. איזהו דבר הכבד מהזמנה לבר מצווה וקל מפצצה, הוי אומר זהו אנתרקס רצחני, באבקה לבנה. "לקובי, מתגעגע, אוסאמה". אחרת מה זה יכול להיות?

רדיו רחוק השמיע דיווח בקשר לאנתרקס ואני כבר ראיתי את נסים דהאן מספר בטלויזיה שהוא הכיר אותי אישית

200 מטר רחוק משם, אחרי ריצה מטורפת, הודיתי בפני עצמה באמת המרה: א נ י   נ ג ע ת י   ב ד ב ר   ה ז ה. עיינתי והפכתי ומיששתי והרמתי. נכון, אולי זה קלטת. השם יעזור. אבל אם לא? למה אני צריך להיות זה שהכניס את הציבור החרדי לעניין של הביולוגי?

לאט לאט חזרתי לשפיות ולשיקול דעת. ראשית, יש לקבור את המפגע.

רגע. אבל אם זה לא זה, לא חבל? אולי יש שם משהו מעניין? מצד שני, האחריות גדולה מידי. לא. אני אקבור.

וקברתי. עוד עכשיו כשאני מדבר על זה יש לי צמרמורת. איזה שני לילות נוראים! נקיפות המצפון, תחושת ההחמצה, משק כנפי ההיסטוריה החולפת ללא שוב.

ביום השלישי הגעתי להחלטה. יהיה מה שיהיה וממה נפשך: אם לטוב טוב ואם למוטב – תבוא המשטרה ותעשה את שלה. חמוש בשלושה מבינים צעדנו למקום האירוע. "כאן", אמרתי ופרשתי לפינה מרוחקת.

הם חפרו וחפרו וחפרו ואני נשמתי יצאה. תהילים, תשובה שלמה חרטה קבלה ווידוי. עד שברגע מסוים נדבק משהו לתחתית המעדר. חיים הרים את המעדר ולי לא היה ספק. זאת המעטפה. קצת מוכתמת בעפר, אמנם, אבל היא ולא אחרת. הנה השם, הנה הבול. הנה האסון הקרב ובא.

רק פרט אחד היה מוזר קצת. ממתי אנתרקס נדבק למעדרים? ואולי זה גם חלק מהעניין, קרינה אלקטרו מגנטית לשיפור האפקט הביולוגי, מי יודע?

ואז, ברגע אחד של חסד, הבריק בי זכרון בן שנה תמימה. אז, בחשון של תשס"א, כשעוד רק חשבו איך לסיים עם ההתפרעות הקצרה של אל אקצה, כבר ראיתי מעטפה כזאת. בדיוק כזאת.

הכל התבהר פתאום. בצעד חד נגשתי למעדר, קרעתי את המעטפה בתנועה אחת, והנה הוא ביד שלי.

מוסדות דאראג. מגנט למקרר, עם זמני כניסת ויציאת השבת.

(והשבת: י-ם 4:26 ב"ב 4:42)

 

 

 

מהומה בכפר

 

השכונה שלנו שקטה בדרך כלל. אפילו שקטה מאוד. פעם, בנסיבות מעציבות, היינו זקוקים למניין אנשים. עמדתי בחוץ כמעט שעה וכלב לא עבר. חוץ מציוץ הציפורים וצלצול פעמון ביה"ס המעצבן שממול – באמת יש שעות שלא שומעים אפילו איוושה קלה.

באחד מימי השבוע, בשעות שבני מלכים לא רק שלא קמים אלא בקושי חושבים ללכת לישון, עלה מחצרי קול רעם עמום שהלך והתגלגל, הלך והעצים. כיוון שהפעם האחרונה שהחצר הזאת ראתה קולות גרירה ודיבור קולני הייתה בשבע ברכות שעשינו פעם, דאגתי מעט, אולם בסופו של דבר העצלות גברה ואמרתי לעצמי כי מדובר בחזיון תעתועים. אולי חלמתי על התקציב ושמעתי קולות נוראים. אולי חתול תועה זעק וגרר אחריו ענף עוד יותר תועה.

השלב הבא היה צפצופי המכשירים. לא צפצוף אחד, כמו בשיחה עם מישהו מ"הצלה", גם לא שורת צפצופים, כמו בנסיעה במונית פעילה עם שיוך תחנתי. ים גועש של צפצופים. צפצוף רודף צפצוף. קול אנשים מדבר. צפצוף. קול גרירת מחסום. צפצוף. מהומה אמיתית.

נחוש ומפוחד צעדתי אל החלון. ביד רועדת ניסיתי להרים תריס. הוא תקוע. שלב שני – גם הוא תקוע. שוב ניסיתי, הפעם בכוח, והבנתי, דקה מאוחר מידי, שאני בצרות.

אני באופן רשמי מסובך עתה עם שירות הבטחון הכללי של מדינת ישראל.

אחרי דקה הוא דפק בדלת. שירות הביטחון הכללי יוצג הפעם בידי צעיר מסולסל אוזניה ועטוף במשקפי שמש. "תגיד", הוא שאל אותי, "למה אתה מתעקש לפתוח?"

"מה זה?", שאלתי, "מה יש בחוץ?"

"כלום. אם סגור אז שישאר סגור. תישאר בבית".

ידעתי שאסור לי לישון. זה לא זמן לישון! אתה לא יודע איפה יתפוס אותנו ח"ו הפיגוע הבא. הנה: אנחנו חשבנו שאנחנו חסינים בפינה שלנו מכל רע. הנה. גם בנו זה פגע.

כמו אזרח שומר חוק נשמעתי לו לשש הדקות הבאות. בשביעית יצאתי החוצה.

הייתם פעם בסביבת הפנטגון אחרי שמטוס התנגש בו? זה לא הגיע לרבע מהמהומה שהייתה מתחת לחלון שלי השבוע. הרחוב כולו היה שטוף בשוטרים. ניידות חנו על שולי מדרכות במנועים דלוקים. הרחוב הארוך והמטופח שהמקסימום שהוא זוכה לראות זה את זקני הכפר והליכוניהם בידיהם – נעטף כולו בניילון צהבהב שנקשר למחסומים צהובים אף הם. סרטי סימון זרחניים נמתחו מצד אחד של הכביש למשנהו ומשאיות ענק פרקו בצד עוד ועוד ציוד כבד.

הרמתי עין כלפי מעלה. פעם היו שם עצים, עלים, ענפים נאים ופארות. יוק. הצמרות כולן נגזזו במקומם הוקמו סוכות שמירה מאולתרות, מאויישות בצפיפות בצלפים קשוחים ובצופים צמודים למשקפות. פעם בשתי דקות ביצע זרקור עוצמתי סיבוב סריקה בכל האיזור. השמש זרחה בעוז, אבל מה זה באמת משנה.

הבטתי סביב לכל רוחב העין. בין השוטרים ואנשי השב"כ בצבצו אי אלו לבושי אזרחים שאיני רגיל לראותם. כוח כבד של בלשים הביאו לכאן. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה.

פתאום הבנתי מה כל כך מוזר לי. משהו בטיפוגרפיה הציק לי. בחלוקה האיזורית. רגע, איפה הבית של כהן? אין בית! היה בית? בטח שהיה! אתמול בלילה עוד היה בית. ושל רוט? ושל לוי?

וואו. בין לילה אחד חרשו את כל הבתים. זה לא יאומן. פשוט לא יאומן. על השטח שהיה פעם של לוי רבצו עכשיו שלושים ארבעים כלבי גישוש, מודרכים על ידי גדוד מאמנים, מחרחרים ונובחים בקולות איומים. ממול, על השטח של רוט, הוקם אוהל ענק. חפ"ק כנראה. מפה שולטים על כל ההתרחשות בזמן אמת. בסביבות עשר עלו לשמים שני מסוקי פיקוח. איזה רעש, איזה בלגאן. עלו וירדו. עלו וירדו. כמו יויו רק עם רעש של הפגזה.

בוקר אחד סתמי של אמצע השבוע, והכפר השקט שלנו נהיה בוסניה.

באחד ורבע בדיוק הוא הגיע. שלושה אופנועים לפני, וולבו שחורה, ג'יפ שחור, עוד וולבו, שלוש קאדילק שחורות, וולבו, ג'יפ, אופנוע.

אריק שרון בא לנחם אבלים בבית שליימק'ה. שלא נדע יותר מצער.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כלבים שנובחים

ספרים שהולכים

דירות שעוברים

(ועוד)

 

הוא לא עושה כלום

 

אחי ורעי, קוראים אהובים וידידים ותיקים, בני משפחה גאים וחברים מהישיבה, חברי מערכת העיתון כולל, כמובן, שכני מהעמוד הסמוך וכל מי ששלומי יקר לליבו, ה' עליהם יחיו!

די, נמאס לי. הגיע הזמן להפסיק לתעתע בעצמי ובבני משפחתי, בששת ידידיי החילונים ובערכים בהם הם מאמינים. זה הזמן להפסיק לחיות בשקר ולטייח את האמת המרה. די לזיופים, די למשחקים העלובים, די להרס העצמיות ולשלטון הבלוף הנורא. השנים הארוכות בהן חייתי בשקר, היו עול אדיר על גבי. בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר. שקעתי לתוך האין מוצא של השקר כטובע בתוך בוץ. נגררתי משקר אחד למשנהו. במשך ימים שלמים הייתי צריך להעמיק ולפתח את השקר והדבר הפך אותי לעבד נרצע. עכשיו הגיע הזמן: אדברה וירווח לי.

אני מפחד מכלבים.

פחד מוות.

זהו. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר משוחרר. אבן אדירה ירדה לי מהלב. שנים של העמדת פנים הגיעו לקיצן. נמאס לי המשחק הזה. מעתה הריני כמו כל אחיי וחברי: אני מפחד מכלבים. כל כלב, בכל גודל ובכל צבע. קשור או מותר, גזעי או מעורב.

הכל התחיל לפני מספר שנים. הידע המקצועי והמנטלי שלי בעניין כלבים התחיל ונגמר בג'ימי ע"ה, כלבם של שכננו יבדל"א, גוש שחרחר בלתי ידידותי בעליל שבעצם נוכחותו הפריך את הקביעה שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. הייתם צריכים להכיר את בעליו. גם כן אדם.

מאז אותו ג'ימי בלתי נשכח, נתקלתי בהם רק בספרים או מרחוק מאוד, על גבול השכונה. אבל אז נקלעתי למקומות שבהם כלבים הם חלק בלתי נפרד מהתפאורה. כאדם רציונאלי שמוחו שליט על ליבו הבהרתי לעצמי הבהר היטב שאין שום היגיון בפחד הקמאי הזה מפני ההולכים על ארבעותיהם: בסך הכל זוהי חיה ידידותית ונאמנה שמקסימום מבקשת לרחרח קמעא את שולי המכנסיים וללכת הלאה. אין מקום לשום פחד. איך אמר לי פעם, בילדותי, אאמו"ר שליט"א, כשהוא חיוור ורועד מפחד:  " ה ו א   ל א   ע ו ש ה   כ ל ו ם ". זאת כל התורה כולה על רגל אחת (והשנייה על העץ).

כיוון שכך, התחלתי להתנהג כמו אדם מן הישוב. אם אינך יכול להילחם בהם – למראה כלב הייתי מורח על עצמי חיוך רחב השמור למקרים מיוחדים. ככל שהכלב היה גדול יותר ומפחיד יותר, כן הפך החיוך לרחב יותר. לעיתים אף הייתי מפריז בידידותי עם החיה. כשהייתי נפגש מקרוב עם כלב ובעליו, הייתי שואל בחמימות "בן כמה הוא?" – "זה לא הוא, זה היא". הוא עונה בזעף. איזה טעות.

בשלב מסוים כבר הצלחתי להרהיב עוז בנפשי להיכנס לרחוב ריק שכלב בקצהו. פיתחתי לי סוג של דילוג קליל, נוגע לא נוגע שלפי הבנתי צמצם את נוכחותי למינימום ההכרחי, כשעתה ברור שהחיה רעה לא תרגיש בנוכחותי. נותרה רק הדילמה הותיקה המלווה כל אחד מאיתנו: להביט בעיניו או לא. כלומר, האם לסמוך על כך שהכלב יחשוב שאתה עץ וימנע מלתקוף בכוח, או שמא כדאי יותר להביט בו בחמימות, ישר לתוך עיניו המפחידות כמי שאומר: ידידי היקר והמפחיד! עשה למען מי ששכנע את עצמו בסברות ישרות שאין אתה מפחיד ואל תפחיד. אל תשבור לי את המילה. תוך כדי כך הבנתי את עומק עניין הפחד שלנו מכלבים. זה לא שאנחנו פחות מכבדים אותם או פחות מייקרים אותם. פשוט מאוד אנחנו חסרים את היכולת להבין את התקשורת שבין אדם לחיה. אנחנו מתייחסים לכלב לא כחיה, אלא כאדם. אדם רע, אדם שנראה מוזר, אדם שלא ניתן לתקשר איתו באופן רגיל, אדם עויין.

לאורך תקופת השקר הגדול נעשיתי מתוחכם יותר ויותר. יום אחד שכנעתי את עצמי שבעצם היא לא מפחידה אותי, החיה הטמאה המרושעת שהותרתי בצד האחר של הכביש, אלא רק מגעילה אותי. זה לא עניין של פחד! בסך הכל עניין של תרבות. כל אחד והתרבות שלו. אחר כך ניסיתי בדרך של הבנה לליבם של בעלי הכלבים: אם הם כל כך מסתדרים איתם ומבינים אותם, כנראה שבאמת יש בהם משהו.

עד כאן. הבלוף הזה נגמר. מעתה הריני חוזר למורשת ומכריז בזאת על שובו של הפחד הגדול. לא חיוכים, לא ידידות, לא נחמדות. מקומו של הכלב ביערות עד או בגן החיות. לא רוצה לראות אותם, לא רוצה לדעת מהם.

אז בפעם הבאה שנצמד אלינו ברחובה של עיר עלם חמודות ולצידו כלב בגודל בניין, לא נאמר לילד "הוא לא עושה כלום" ו"זה טוב לעוורים", אלא נאמר מה שאנחנו באמת חושבים: אדוני הנכבד הדבר המגעיל שיורק לצידך מפחיד אותי ואת הילדים. קח אותו מפה מיד, כי אם לא, אנחנו נברח.

 

 

 

זכרון בספר

 

ספר טוב, בין הוא במילי דאורייתא ובין אם, להבדיל, במילי דעלמא, הוא הרבה יותר מספר. ספר הוא יותר מהכל אמצעי חברתי יוצא מן הכלל להיזכר בחברים נשכחים, לשמור על קשרי משפחה ולהפליג בחוויות אל העבר הרחוק.

ניגש אדם אל ספרייתו הענפה ושולף החוצה ספר כדי לעיין בו. המדובר בספר ישן, הרבה יותר מכפי גילו של המעיין. על הדף הראשון מוטבעת חותמת מהוהה: "לה"ו, מספרי אליקים חודורוב". אח, הוא נזכר, ר' אליקים, ר' אליקים. כמה הרפתקי עדו עליה, על ר' אליקים מאז שאלתי ממנו את הספר לשעה וחצי ועד היום הזה. שמעתי שנסע לאמריקה עם משפחתו והוא עושה חיל. צריך באמת להרים פעם טלפון, במיוחד עכשיו כשהשיחות לחו"ל כל כך זולות.

על השולחן כבר מונחים כמה ספרים. על אחד רשום בכתב יד בלתי קריא "משפ' פלדמן". אוי, הוא נזכר, באמת צריך להתקשר להגיד להם מזל טוב. בפינה מונח עוד ספר, חסר כריכה. זה ספר ילדים פופולארי, שגם אחרי שבע שנים עוד לא נס ליחו. טוש ירוק מרוח על עמודו הראשון. ציור נאה של בית ותחתיו באותיות קידוש לבנה: "אספר אזה שייח למוישי בסר". ילד חמוד, מוישי. היום הוא כבר לומד בישיבה גדולה. רק עכשיו מבין המעיין בשמחה שאם דודי שלו, שיהיה בריא, לא היה ילד שאוהב ספרים, אזי לחני ולמיכאל הקטנים לא היה היום מה לקרוא.

ספר אין לו זיקה ממונית מובהקת. ספר הוא ממון השבט. הוא בא, הוא הולך, הוא עובר ושב. הוא מכיר משפחות חדשות, מחליף אוירה, משנה מקום ומשנה מזל. לכן, אגב, קוראים לארון הספרים "ספרייה". שהרי מהי ספריה? מקום ששואלים בו ספרים. לכן גם נהוג לכתוב קודם שכותבים את השם, "לה' הארץ ומלואה", רוצה לומר, כולנו מאותו שולחן אוכלים. צאו והתפרנסו זה מספרי זה.

ומעשה בידיד אחד שלי שיום אחד עסקנו בשיחת חולין בטלפון. תוך כדי הדברים הוא מספר לי על משהו שקרא באיזה ספר. עוד בטרם הספיק להשלים את דבריו, הודעתיו נאמנה שגם אני קראתי את אותו הדבר, קראתי ונהניתי, אלא שדא עקא, בספר שלי, היה באותו עמוד בדיוק כתם גדול של שמן, או שמא של קפה, שנשפך וטשטש שתי שרות שהיו קריטיות להבנת העניין.

"כן", הוא אומר לי "גם אצלי יש כתם שמן בדיוק באותו מקום". כעבור שעתיים לערך, לאחר שנרגענו מן הצחוק שבגילוי הגדול והנורא, כבר היתה בידינו רשימה משוערת של גונב מגנב שגנב מגנב שגנב מגנב אחר, עד שהגענו אלי, צעיר וחסר דאגות, עלם חמודות השוכח ספר על המדף בחדר בישיבה.

ועל הטוב ייזכר ידידנו איש הספר עו"ד ר' גרשון חנוך וינדרבוים הי"ו, שעיצב במיוחד עבור מאות ספריו חותם בלשון הזה: "נגנב מספריית וינדרבוים".

 

 

מכתב גלוי

 

זכינו, ב"ה, ואל מול עינינו מתגשמים כל הרעיונות הנאצלים של מנהיגי הדורות זי"ע. התפשטות רוחנית שאין למעלה ממנה שוטפת את רחובותינו והלב מתרחב בבית החזה והרי זה מה שביקשנו כל החיים: קידוש החומר והפיכתו לרוח. גילוי ניצוצות הקדושה והעלאתם.

יש מודעות המעוררות הרהורים נוגים על המתרחש בימינו, כשענף הדפוס כל כך זול וזמין והגרפיקה מצויה ב"ה וכל שוטה יכול לפרסם בעיתון כל מודעה שעולה על רוחו שנאמר: אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ולסגנונן.

ובכן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שזכינו ובחלקנו קבעה את משכנה צרכניית החסד שעל ידי מפעל החסד שערי עזרה י-ם רח' ירמיהו 9 ירושלים. צהלי ורוני יושבת ציון וברוך שלא עזב חסדו מאיתנו כל הימים.

שלא הרי כל הצרכניות צרכניית החסד.

שכל הצרכניות מוקמות על ידי אנשי ממון היושבים במשרדים ממוזגים בתל אביב העיר הגדולה וכל עניינם הוא הנאת עצמם ולכך נתכוונו ואילו צרכניית החסד הוקמה על ידי צוות אברכים במטרה לעזור לציבור אנ"ש במחירים מוזלים;

 

שכל הצרכניות מוקמות במטרה להתחרות בשוק ולשבור מחירים, ואילו לצרכניית החסד אין ח"ו מטרה להתחרות בשוק או לשבור מחירים;

 

שכל הצרכניות דואגות אך ורק לתועלתם האישית ללא ראייה כוללת של האינטרס הצרכני, ואילו צרכניית החסד מבקשת בכל לשון של בקשה לא להקניט בעלי עסקים אשר אין ביכולתם להוריד מחירים;

 

שכל הצרכניות הינם גוף ציבורי המנוהל בידי מחללי שבת וכד' רח"ל ואילו צרכניית החסד היא גוף פרטי המנוהל על ידי צוות אברכים מאנ"ש;

 

שבכל הצרכניות הקופאיות הן נשים ואילו בצרכניית החסד הקופאים הם גברים אברכים יר"ש מאנ"ש (כידוע ומפורסם הנחייתם של גדולי הדורות מצוקי ארץ זי"ע שכל אברך יפנה מזמנו ג' או ד' שעות בכל יום לשמש כקופאי בצרכניות חסד ואכמ"ל), בעידודם ובברכתם של רבנים מוצי"ם פעיה"ק ירושלים (אברך יר"ש יושב מול הקופה ומאחוריו עומד מו"צ נשוא פנים המעודדו לאמור: "כן, כן, יופי! עכשיו תלחץ אנטר! עכשיו תבקש כרטיס מועדון! עכשיו תקיש את הברקוד!");

 

שכל הצרכניות מרויחות ואילו צרכניית החסד מפסידה, עבורנו;

 

שכל הצרכניות הן בבעלות מחללי שבת תמימים ונאיבים שלא היו מעלים על דעתם בשום אופן פרסום מודעה  מטופשת כזו ואילו צרכניית החסד היא בבעלות אנשים משלנו שגודל חזונם כגודל אחריותם וגודל אחריותם כגודל יראתם וגודל יראתם כגודל הכבוד הרב שהם רוחשים לאינטליגנציה שלנו, קהל לקוחותיהם הפוטנציאלי.

 

פתאום אני חושב שניתן להבין מהדברים התנגדות גורפת לשיטות פרסום מתוחכמות או לרמה קריאטיבית משופרת. בשום אופן לא.

התהיה שלי היא, בפשטות, עד היכן ניתן למתוח את משחק הסיסמאות השדופות כך שישאר ברמת הבחילה ולא יעבור לשלב ההקאה. ההלצה המופיעה בתחתית העמוד הסמוך יכולה הייתה להיות משעשעת אילולא הייתה מאחוריה צרכנייה אמיתית, בשר ודם חיתולים ואורז, המעוניינת להגביר את מכירותיה (בהפסד, כמובן), לקראת החגים הבעל"ט.

ובכן, העניין של "לא להקניט" יכול עדיין להיכנס לתחום הדימדומים הלגיטימי של בדיחה פרסומית, כך גם ה"לאחר שנודע בס"ד כי…".

לעומת זאת, הנושא המרומז של חילול שבת וכד' הוא מניפולציה מרושעת, ואילו הנושא של "בעידודם ובברכתם", הוא קשה מכולם. הוא אומר רק דבר אחד: אין שום אינטרס חולין בעולם שאי אפשר לקדם אותו בעזרת "בעידודם ובברכתם". אמור מעתה: "תיווך הרמה – בנשיאות מרנן ורבנן שליט"א"; "מקור הג'חנון בע"מ – המלאווח התימני המקורי ע"פ שיטת גדולי הדור שליט"א"; "אלקטרומורון – מכונות כביסה ומייבשים בעידודם ובברכתם של מאורי העדה שליט"א".

הנושא הזה אינו אמינות בפרסום או הוגנות צרכנית, אלא הבסיס לכל העניין.

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה, כרצונם הבהיר ושאיפתם הטהורה של רבנים ומוצי"ם חשובים פעיה"ק ירושת"ו ובכל אתר ואתר.

 

קול התור

 

סידורי אחרי החגים הפגישו אותי עם המוסד העגום של התורים. אלף אלפי מילים לא יכילו את עוצמת הריכוז הנפשי של היהודי הממתין לתורו, בבנק, בצרכניה או בביטוח הלאומי. נהרות דיו כבר נשפכו על העניין, וזה מכבר התעורר הצורך בעשיית סדר בסוגיה, למען יעמדו ימים רבים ללא עצבים וללא נזקים נפשיים בלתי הפיכים.

 

 

התור של הבנק

 

אורכו הממוצע עשרים דק' ושלושים חלקים. קוצר הרוח מתבטא בהכוונת לקוחות אל דלפקיהם ובהצצה בשעון. אורך זמן ההמתנה אינו מושפע מכמות האנשים אלא מגילם ונטיותיהם. אין כל אפשרות לחזות אותו מראש. רבים ניסו ולא עלתה בידם. לעולם אל תבנו על אשה זקנה שמחזיקה ביד צ'ק אחד להפקדה. זה רק בשביל הסוואה מפני הגנבים. כשהיא תגיע לדלפק היא תוציא מהתיק תכריך מזומנים במעטפה מלופף בגומיה עבה, תספור אחד אחד ותפקיד, אחר כך היא תבקש דף חשבון כי היא לא מסתדרת עם המכונה. הפקידה תנצל את ההזדמנות להסביר לה אחת ולתמיד, תלך איתה למכשיר העדכן ותסביר לה וגם תרשום לה, מה תפקידו של כל כפתור. בדרך חזרה היא תתקל בעמוד הניקל ותיפול. העמדה תהפוך ללא פעילה. דווקא זה שמגיע עם חבילות עמוסות מזומנים, הוא זה שיגמור הכי מהר. אין לו צורך לברר את מצב החשבון, הוא יודע אותו היטב. אחרת הוא לא היה בא להפקיד כסף.

עצה טובה: אל תכנסו לויכוח של "מי היה קודם". סערת הויכוח, הבאת העדויות והדרישות והחקירות הם הזדמנות הפז לאנשים אשר כמוני להתגנב לראש התור בעוד כולם עסוקים ברדיפת הצדק

 

 

 

התור של הסופר

 

 

אורך ממוצע לעגלה – רבע שעה לא כולל הצעת מבצעים, החזרת שמן ומוצרים מטושטשי ברקוד. קוצר הרוח מתבטא בעיקר בהזזת עגלות ריקות ועזרה לעומדים לפניך בפינוי מצרכיהם. טעות נפוצה גורסת כי האורך מושפע מזריזות הקופאית, ולא היא. הפרמטר היחיד הקובע את משך זמן ההמתנה הוא זהות המוצרים שבעגלות. אתם ממילא נוהגים להביט בקצב הוצאת המצרכים מהעגלה ולנחש חרש את כמות בני ביתם של העומדים לפניכם, אז נקטו האי כללא בידכם: תאנים בעגלה – בעיות בעגלה. איזה קופאית זוכרת את מספר הברקוד של תאנים? אורז מלא בעגלה – אסון בעגלה. לאורז מלא ברקוד מטושטש. גם הפסים, גם המספרים. על כן תמיד בשלב כלשהו, יחל המרדף אחר הקופה הראשית. העדיפות הראשונה של שוכני הקופה הראשית היא הכרזה על צרורות מפתחות שאבדו או בשורות בתחום מבצעי הקניות ותפילת מנחה. עד שתבוא נורית לעזור לאנה, כבר יעברו אצל סווטלנה עשר עגלות עמוסות. הוא אשר אנחנו אומרים תמיד: אנחנו היינו כאן קודם, אנחנו העגלה המלאה, אבל מה זה עוזר לנו?

 

 

התור של בית המרקחת

 

אין לתאר ואין לשער. קוצר הרוח מתבטא בתחנונים לפני חברי התור בעיקר בטענה ש"לילד יש חום", שזה עניין נכון כשלעצמו אבל לא לגמרי רלוונטי בבית מרקחת. בשל ענייני פרסום סמוי, איני נוקט בשמות בתי המרקחת, אבל יש קופה אחת שמצטיינת באופן יוצא דופן בקליטת עלייה. למען האמת היא הצטיינה בעניין זה בעבר, בעלייה הגדולה של שנות החמישים. הרוקחות, שהיו אז כוח אדם חדש, זול ומקצועי, הפכו כיום לכאלו שממליצות לקשישים על תרופות מנסיון אישי, מר וזועף. אל תבנו על מי שקורא עיתון או יושב בסבלנות. אם הוא מתמודד יפה כל כך עם התור, אות הוא שהוא כבר רגיל אליו ואין זו עבורו הפעם הראשונה. סביר להניח שהוא לא בא לקנות תרופה. הוא בא בעיקר לשמוע. רוקל, אדויל או אופטלגין? שלושתם טובים, אני ממליצה על רוקל. שמעת על נרוסין? ממש מצוין. בלי מרשם רופא.

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא פרץ העצבים במקרה שבסוף מתברר כי התרופה חסרה. הטענה הידועה "חיכיתי כאן שעה וחצי ובסוף אין את זה", אין לה על מה להישען. מי צריך היה לדעת מראש מה אתה צריך? גם ההמשך, "שלוש רוקחות על מאה אנשים" קצת מגוחך; זה נכון אמנם, אבל זה היה נכון גם אם התרופה כן היתה במלאי.

 

 

התור של הספר

 

אורכו כאורך השיער או כאורך ימי הספירה, ארבעה שבועות וששה ימים. קוצר הרוח מתבטא במתן עצות לספר, תוך שימוש בשמו הפרטי. אין להתייעץ עם הספר בנוגע לזמן ההמתנה, התשובה תהיה לעולם "אתה רואה מה הולך פה, זה עניין של שלושת רבעי שעה – שעה". אין צורך לרחם על השני, זה שאחראי על הכיסא הריק ועוסק בעיקר בטיאטוא, הוא כבר מזמן השלים עם זה שכולם רוצים את פיני ואפילו למד להיות גאה על כך שיש לו הזכות לעבוד אצל אחד כזה, שכולם רוצים אותו. אגב, כל בעלי המידות התרומיות, שלא מהססים להצהיר בריש גלי שהם מעדיפים את פיני, שותקים כמו דגים כשמישהו נכנס בתמימות ומתיישב על הכיסא הריק. ומה עם לפני עוור? ומבריח ארי? פתאום כולם מאוד מנומסים.

 

 

 

 

התור של הטלפון

 

מסתבר שהאיום של "אנא המתן ותיענה לפי התור" לא תמיד נורא כל כך. דווקא התור הזה הוא במקרים מסויימים התור הקצר ביותר. זה קורה כאשר מדובר במרכזייה מתקדמת שטורחת להשמיע בזמן ההמתנה שירים או שידורים אחרים. במקרה כזה, במיוחד כשמדובר בשיר יפה, חזקה על ההמתנה שתקטע בתוך שניות ספורות. "אנא המתן ותיענה לפי התור…הבטחון מופז יוועד היום גם עם שליח האו"ם המיוחד, ג'ון גנוויץ'. בירושלים נפטר הלילה בזק בנילאומי שלום מדבר רועי במה אוכל לעזור?"

"מי נפטר?!"

"הלו, סליחה?"

ואגב, לעולם עדיף להמתין ולא להקיש אפס. בדוק ומנוסה.

 

לאן אתה מגיע?

ביום הימים עמדתי עין בעין מול מבוך הפלאות של נפש האדם. סבוכה היא כפקעת ומרתקת במסתוריותה. כל אימת שמזדמן למי מאיתנו להחשף למכלול יופיה הסודי, הרינו נפעמים ומתלהבים; כל שכן כשאנו נחשפים לביטוי הנעלה ביותר שלה, היינו בשעה שהיא מרכזת וממקדת את כל סגולותיה הנפלאות לתנועת יד אחת בלתי ברורה, בשעה שמישהו מנסה לרמוז על רצונו כי נאסוף אותו לטרמפ.

כל כך השכלתי בינה באותו יום משום שעגלתי המקרטעת קנתה לה שביתה. כבר הורגלנו זה מכבר, ומן הסתם גם הקוראים כבר שמו ליבם לכך שמאזדה זו, נרה יאיר ויבער לעד ויזכנו בביטוח המקיף א.כ.י.ר.,  נעדרת כללי נימוס אלמנטריים היא, ומשהיא מחליטה לעמוד מלכת שום דבר אינו עומד בדרכה. כך מצאתי את עצמי יום אחד עומד, חמה קופחת על ראשי, וממתין לבוא האוטובוס.

במקום בו אני גר נהגו מכבר להושיט יד לצרכי אספקת מצוות לבני המקום בעלי המכוניות. ברבות הימים התפתח גם מדד מדויק לבדיקת יראתם וחכמתם של בני המקום: יש את ה"עוצרים" ויש את ה"לא עוצרים". זה מכבר השגחתי בדבר הזה וכל ימי השתדלתי להמנות על החלק הראשון. רק זה עוד חסר לי, להסתבך עם בני המקום? מספיק סיבות טובות יש להם לזרוק אותי מכאן מה לי להוסיף להם עוד אחת.

אלא שבאותו יום נמהר ומשופע בשמש, שמתי לב לקטגוריה חדשה לגמרי במדד המידות הטובות. חוץ מה"עוצרים" וה"לא עוצרים", גיליתי זרם חדש שרק בדיעבד התברר לי שתמיד ידעתי על קיומו: זרם היצירתיים.

אלו הם חמש עשרה המכוניות שעברו חלפו על פני המזיעות והיגעות. שלושה עמדנו בתחנה, אדומים ומיוזעים, ונפשנו קצה בחיינו. אחת אחת הן עברו, חדישות וממוזגות, צבען מטאלי, צמיגיהן משתבחות במגנזיום טהור, והגהיהן עץ מסוקס. אני כמובן לא נשאתי ידי אלי טרמפ, עלק מתורבת; אבל שותפי לתחנה נענעו בידם כבטירוף כשחצי גופם כפוף אל הכביש. אי אפשר היה לטעות בכוונתם. החזות התאימה אמנם גם למטרות אחרות, אולם לפי השעה והתפאורה, הכוונה לא היתה להציע למישהו להניח תפילין. אנחנו רצינו טרמפ.

והנהגים החביבים של הז'אנר החדש, לא אכזבו. בחורים טובי לב כמותם לא יחלפו על פני האומללים בלא כל תגובה משל היו אויר. אמנם את הרגל מהגז הם לא הורידו, והמכונית שעטה כמרכבת אש על פנינו, אולם בידיהם הם ביצעו כל מיני תנועות משונות שכל מה שהבנתי מהן זה שאני אמור עתה לדעת שאמת נכון; הרשע הזה לא עצר לי אמנם והותיר אותי לעמוד בשמש ולצעוד לקראת מותי בדמי ימי, אבל בכל זאת, אל לי לכעוס עליו, וזאת משום אותה תנועת יד בלתי ברורה.

מה היתה אותה תנועה?

אז זהו. היא השתנתה מאחד לאחד. אצל הראשון, למשל, היא היתה חיווי באצבע כלפי מטה. לגבי פשרה התעורר ויכוח ביני לבין שכניי להמתנה. בעוד השניים האחרים סברו שהכוונה היא "אני נשאר כאן", אני עמדתי על דעתי שהכוונה היתה "עמוק באדמה הייתי מכניס אתכם, פאראזיטים מלוכלכים", וזאת מהסיבה הפשוטה שאין בתירוץ העלוב שהוא סיפק, לשיטתם, שום היגיון. הם היו שניים, ולכן נאלצתי לקבל את גרסתם, מה גם שבדיוק אז הגיע הרכב השני והתפתח דיון נוסף. הנהג היצירתי השני הסב את גופו בחצי סיבוב אחורנית, ופרס את ידו לאורך המושב האחורי הלוך ושוב. גם כאן התפתח ויכוח. הם התעקשו על כך שהוא מנסה לומר, מן הסתם, שביתו הילדה ישנה במושב האחורי ועל כן אין לו מקום עבורנו ואילו אני צידדתי יותר ב"חבל שזה לא טנדר גדול וכחול ואתה שוכב מאחור עטוף בטלית".

אחר כך באו שלישי ורביעי. אחד ביצע תנועות סיבוביות ביד שמאלו שהובילו אותי כמובן למחוזות נוספים של קללות יצירתיות, בעוד שכני נותרו שווי נפש, עניין של הרגל; אחד נוסף פרס ידיו לצדדין כאומר: מה אעשה? מה תעשה, מושחת? תעצור ותכניס אותנו למזגן כדי שלא נמות, זה מה תעשה. וגם תקח אותנו הביתה ותהיה בן אדם.

חמישי ושישי, שביעי ושמיני, עד עשר ספרתי, עד שבא צדיק אחד שגרם לי לחזור ולהאמין בבני אדם.

בדרך מהמקום שבו נאספנו ועד הבית, היה לי מספיק זמן כדי להתחייב בפני עצמי בחרם ושמתא וארור שמכאן ואילך אני אוסף לרכבי כל זב ומצורע, משקהו חלב ושם לפניו מגדנות; אולם משכבר הגעתי הביתה, למדתי שיעור נוסף בדיני כף זכות.

על יד הבית שלי עמדה, במקרה, המכונית של הרשע שפרס ידיים לאורך המושב האחורי. ילדה קטנה אמנם לא שכבה על המושב, אולם היתה מונחת שם חלה אדמורי"ת באורך מטר וחצי. זה הדבר האחרון שהייתי רוצה לשבת עליו במזג אויר כזה, מה גם שאני מכיר אותו, ופתאום נזכרתי שבחתונה הזאת אני עתיד להשתתף. אז שיהיה במזל טוב.

 

אפשר לשטוף עכשיו

 

"הטוחנות הימניות שלך במצב איום ונורא. גם הניב לא איי איי איי, אבל זה עוד איכשהו סובל דיחוי. פשוט מאוד בניב יש תעלה אחת. אם אנחנו נכנסים עכשיו לטיפול שורש, כתר ומבנה, זה יחייב אותנו להשלים את כל השורה. אם ליד הניב יהיה חלל, הוא יתחיל בנסיגה שתגרור אחריה גם את הקדמיות ותביא לחורבן גדול. עכשיו צריך להחליט, ומהר, האם נכנסים להרפתקה הזו או מחליטים לדחות. מה שאני עושה עכשיו זה פשוט להרחיב את התעלה, לנקות אותה, להוציא את שאריות השורש ואז ליצור מבנה חדש. זה פשוט מאוד וחשוב מאוד. הנה, בוא אני אראה לך, תסתכל…אוף, זה לא כותב, רק רגע…הנה: זה השורש, זאת הטוחנת השנייה, אני מסדר אותה ואז בא גשר מעל שתיהן, הנה, זה הכל, אתה מבין?"

 

זה היה הרופא הראשון. הוא היה מסביר כל פעולה שהוא היה עושה. במקרה הטוב, הוא היה משתף את הפציינט באמצעות מראה, במקרה הפחות טוב הוא היה מצייר. מצייר ומצייר ומצייר עד שהנפש יוצאת.

שוכב אדם על ספת רופא השיניים, צידו הימני רדום כמו חשבונות הבנק של ניצולי השואה בשווייץ, הפלאפון מצלצל ללא הפסקה והוא מנוע מלענות, אוזנו הימנית מתחרשת מהסאקשן האכזרי הזה, המעורר לתשובה יותר מאלף שיחות מוסר קרחחחחחחחחחחחחחחחחצפצפ, וכל מה שהוא צריך עכשיו לשמוע זה הרצאות מלומדות מרופא שיניים שלא בטוח בצדקת הכסף שהוא לוקח וצריך להסביר גם מה הוא עושה לך. הוא מסוג האנשים שמעכבים את הברית של הילד בכמה שנים, כי חייבים לשתף את הילד בהחלטות גורליות כאלה כמו עריכת ברית מילה.

עזבתי אותו אחרי חודשיים, באמצע טיפול שורש. לא יכול יותר.

ארבעה רופאי שיניים החלפתי בשנתיים האחרונות. הוא, המסביר, היה הראשון. להלן תיאורם של עוד שלושה אבות טיפוס שגם אותם עזבתי, עכשיו תגידו לי אם לא עדיף לשים קצת קוניאק על השן ולהתמודד איכשהו עם הכאב, במקום להזדקק לחסדם של הללו.

 

 

 

"פואד הזה בכלל יודע מה שהוא עושה? הרי כל היפי נפש האלה עובדים רק בשביל הבחירות, שום דבר לא מעניין אותם באמת. אני שומע אתמול את פרס ומתפוצץ: הוא עדיין שוגה בחלומות שלו, מזרח תיכון חדש, מזרח תיכון ישן, מה: הוא עוד לא מבין שהכל נגמר? תפס לו חבר, הרוצח הזה, ערפאת, ולא יכול להיפרד ממנו! אתה מבין? ואחרי זה יגידו שאריק שרון פושע מלחמה. אני לא מבין את הראש שלהם אני לא מבין. נכנס אליך בנאדם הביתה, לסלון, לוקח רהיטים, יורה בילדים שלך, ואתה מה? אתה נותן לו נשק וקורא לו לשבת לשולחן הדיונים. אם זה לא טירוף, אני שואל אותך, אז מה טירוף, אה? מה טירוף? אל תענה לי יש לך מחט בפה. היה פה אתמול כהנא האבא, בן אדם טוב. בן למעלה משבעים וכל הצד הקדמי שלם לגמרי. אתה שומע? הוא אומר לי דבר נורא פשוט. בזמנו, כשהוא היה בשואה, דבר אחד הוא ידע: אם היהודים לא יגנו על עצמם אף אחד לא יגן עליהם, אף אחד לא יגן עליהם. זה המוטו שלו בחיים. אני מסכים איתו במאה אחוז ועוד יותר מזה: זזזזזזזזזזזזזזזזזזזזגרגרגרגרגרגרגרגרגר, מה כואב מה כואב, הנה אני מפסיק. למה זה כואב? מעניין. הנה…אני אזריק הרדמה לתוך השורש עצמו, וזה לא יכאב. הנה…אני לוקח את המזרק, מוריד את המכסה, רק רגע, לא לזוז, הנה…הנה. זהו עכשיו זה לא יכאב. איפה היינו, אה, אז זהו. הבן שלי אומר דבר יפה. הוא אומר, שלא יכול להיות שיש כזה ריבוי טבעי ובכל זאת לאגודת ישראל יש אותו מספר מנדטים כל פעם. אני אומר שזה בגלל העלייה מרוסיה אבל הוא מתעקש…מה? לא הבנתי. חכה רגע: אני אוציא את זה ואז תוכל לדבר. תגיד מה אתה אומר על דרעי?"

 

עזבתי אותו. הימין והשמאל היחידים המקובלים עלי בחדרו של רופא השיניים הם טוחנות ימין וטוחנות שמאל. עזוב אותי מפואד, נמאס לי מפרס, שחרר אותי מאפי איתם. עשה, אדוני, את המינימום הנדרש כדי שלא יכאב לי, שדוד את מאות שקליך ותן לי ללכת לדרכי. תסתום ותסתום.

 

 

 

"בכלל, כל עוד לא תתחיל לצחצח באופן קבוע תוך הקפדה על חוט דנטלי ומרידול 6 פעמים ביום, אתה מהר מאוד תמצא את עצמך במצב קריטי. מכות מגיע לך, מכות! הנה, תסתכל על הצד השמאלי, איזה יופי איזו תחזוקה. זה רק בגלל שתפסנו בזמן ועצרנו את התהליך. גם המבנה שעשינו לפני חצי שנה כבר לא יציב כל כך, כי יש לו משני הצדדים נסיגות בגלל שהטוחנות במצב נורא. תרים את המראה, עכשיו תסתכל טוב: אין לנו שום אפשרות לטפל באחת ולא לטפל בשנייה. זו תהיה טעות נוראה שאתה עוד תתחרט עליה. איך אתה לא מתבייש איך, איך אתה לא מתבייש להגיע אלי ולפתוח פה כזה! תוך כמה חודשים זה שוב יכאב לך ושוב תבוא ושוב תבכה, מה אתה ילד קטן, מה אתה?!"

"דיברנו על שיננית. מה קורה עם זה, אה?! דיברנו על שתל, דיברנו על צילום פנורמי, כלום לא עשית, כלום! ואחרי זה יהיו לך טענות, נכון? טענות יהיו לך!"

"בוא הנה…, לאן אתה הולך?! מה אתה הולך באמצע שאני מדבר איתך חצוף, אדוני, בוא הנ…"

נו, בטח הלכתי. הוא צועק עלי, הגזלן הזה! עלי, הוא צועק, כאילו הייתי אחרון ילדיו רקובי השיניים. חבר יקר! עשרה משגיחים לא יכלו עלי בעניינים חשובים יותר מחוט דנטלי, אז אתה תצעק עלי עכשיו?

הלכתי.

 

 

הטיפוס האחרון היה הקשה מכולם. למעשה, עד עכשיו לא לגמרי השתחררתי מהטראומה הנוראה שהוא גרם לי, אבל בעזרת ה' גם זה יסתדר.

הוא היה גבוה מאוד, פנים חרושות קמטים ומבט עז. תשעה ביקורים ביקרתי אצלו, לא חייך פעם אחת.

רופא ענייני.

אני שוכב על המיטה, אור מסמא מול עיני, אין תמונה אחת בחדר. הוא רכוב מעלי בדממה, מרוכז כמו בניתוח לב פתוח.

שקט בחדר, אין שום איוושה זולת קולות המיכשור המאיים.

פתאום הוא ממלמל משהו, לעצמו. "או. זה לא בסדר".

אני נדרך. "אה או אאא?" רוצה לומר "מה לא בסדר?"

"שום דבר", הוא עונה.

הוא קם מהכיסא וחזר עם מכשיר חדש, יותר גדול ממני. יד אחת היתה מוסתרת מעט, אבל אני משוכנע שראיתי בה פלאייר ופומפיה גסה.

באחת הוצאתי את המיכשור מהפה.

"מה אתה עושה לי?", צעקתי.

"שום דבר", הוא עונה.

"מה שום דבר, מה שום דבר", צווחתי, "תגיד, אתה לא יודע לדבר, מה אתה, אילם?"

"תגיד בחור צעיר", הוא אמר בעייפות, "אתה רוצה לתת לי לעבוד?"

 

לא רוצה לתת לך לעבוד. עזבו אותי כולכם, כנופייה דנטלית, לא רוצה להכיר אתכם יותר. אלה הן השיניים שלי, זה הפה שלי והכאבים שלי. לא רוצה שתסבירו לי, לא שתדברו איתי, לא שתצעקו עלי ולא שתתעללו בי. אני שוקל עתה הקמת תל"ת – תנועה למען תותבות, ואז נראה אתכם מתעללים בפיסות חרסינה. עד להקמת התנועה, אני אתגבר בעצמי על בעיותי. ואם יכאב קצת? שיכאב! עברנו כבר דברים כאלה.

ואם יכאב יותר? אם יכאב יותר, אלך כנראה לרופא שיניים, אלא מה.

 

משפחת פרומר עוברת דירה

מיד כשנפלה ההחלטה הסופית על העברת הדירה, הבין הרב פרומר שליט"א, להלן ר' דוד, שהפעם הוא לא יחזור על טעויות העבר.  לא עוד בלאגן ופריצת דיסק, לא עוד תשלומים מופקעים המסתיימים בדיני תורה ובפסקי בוררות, לא עוד כוסות קריסטל מנופצות וחידושי הגרנ"ט הטובל בשמפו פנטן. הפעם הכל ייעשה בסדר הנכון ובמשטר עבודה כזה שיעמיד את פינוי המאחזים בצל.

עד היום הוא וזוגתו עוד סוחבים על גבם את הצרות של הפעם הקודמת. האשה שתחי' מחפשת שלוש פעמים ביום קולפן ירקות אלמוני, והדבר היחיד הגובר על זעקותיה הם זעקותיו של הבן הגדול שמחפש את "ילדים מספרים על עצמם 2" הקבור באחד הארגזים הקבורים באחד החדרים. הוא נזכר בעצב בערב הראשון שאחרי המעבר, כששלוימי הקטן אבד פתאום. אשתו החלה לעבור בהיסטריה ארגז ארגז ולשאוג בקולי קולות "שלוימי", "שלוימי", במיוחד בארגזים שנכתב עליהם "שביר". בסוף הם שמעו גניחה חלושה מאחד הארגזים ולא סתם גניחה; אלא לחישה כאובה של "שמע ישראל…". אשתו התעלפה במקום והוא מיהר לקרוע את הארגז בחמת זעם, שם, מתחת לפומפיות ולמגבות שכב "שימעל'ה" מקומט ומאובק שזעק לעזרה.

הוא הביט עכשיו בערגה אל ארון הספרים המקוצץ. פעמיים, נעבעך, הוא עבר כריתת מדפים. פעם למעלה, פעם למטה. הדירות, אתם יודעים. היום לא בונים בגובה של פעם. הספרים בהקו לקראתו בחדוה. זה יהיה החלק המהנה יותר של המעבר. תמיד הוא רצה לסווג את מאות ספריו על פי נושאים ולא רק על פי צבעים וגובה. אבל למי יש זמן? ובכן, בשביל זה בדיוק עוברים דירה. הפעם הוא יעשה את זה, ובגדול.

למחרת בבוקר הוא כבר התייצב בחנות למכשירי כתיבה. שישה טושים עזים, כל אחד בצבע אחר. סדר יהיה כאן, אין מה לדבר.

היום הראשון לאריזה עבר בדיונים האם להזמין את "המוביל החרדי" או את "גמ"ח הובלות". בפעם הקודמת היו אלה א.א.א.אלימלך א.א. מובילים בע"מ, שהיו רשומים ראשונים ב"דפי זהב". הוא הצטער על זה אחר כך מכמה סיבות: ראשית, השולחן בסלון שהפך לעיסה דביקה של עץ וזכוכית. שנית – תוך כדי המעבר הוא נזכר שיש חברת הובלות בבני ברק שפרסמה בגיליון הראשון של "יתד" למרות הסכנה שהיתה כרוכה בדבר וכו' וכי מצווה על כאו"א להכיר לה טובה על כך ולהשתמש בשירותיה. ברור שאולי החברה ההיא כבר לא קיימת, אבל מי יודע. לברר צריך. שלישית – למה לתת פרנסה לאחד כזה ולא לאחד משלנו?

בסוף הוחלט על פשרה: הולכים על הזול ביותר. הבעיה היתה ששני המובילים אמרו לו שהם מוכנים לתת לו במאה שקל פחות ממה שהשני יתן לו, ועל כן הוא חזר בסופו של דבר לא.א.א. אלימלך א. א. מובילים בע"מ, שמיד הוריד לו מאתיים שקל פחות משניהם.

ביום השני החלה האריזה עצמה, כלומר, הכנת הקרטונים לאריזה עצמה. כל קבוצת קרטונים קיבלה צבע אחד. איזה יופי! כמו חיילים הם עמדו שם, ממתינים לחפצים שיועמסו לתוכם בסדר מופתי. הצבע הכחול היה: כלים ומטבח. האדום: ביגוד ומיטה. הירוק: ספרים ופנאי. כתום: מיחשוב  ואלקטרוניקה. ורוד: היגיינה וטואלטיקה. איזה יופי, קצת מזכיר את הסיעות באגודת ישראל: שלומי אמונים. ציות והגשמה. וכן הלאה. בדיוק כמו באגודת ישראל, גם כאן לקבוצה הגדולה ביותר לא היה שם. היא היתה בצבע השחור ונכתב עליה: "החסידויות הקטנות". סתם, סתם. מה שנכתב היה: "לא מוגדר". תזכרו את הקבוצה הזו. אנו עתידים להיפגש בה שוב בימי האריזה הבאים.

ביום השלישי החלו בני המשפחה באריזת הספרים. קשה, קשה לארוז ספרים, במיוחד לאור העובדה שמבין כל שני כרכים דבוקים צונח מכתב ישן שתענוג, פשוט תענוג לקרוא אותו. זה עוד מילא. מה שטראגי הרבה יותר זה מה שנפל מבין שני מחזורים ליום כיפור, וזה כרטיס קופת חולים של חני. "חני!"  "חני!" "בואי הנה, הנה הכרטיס, תצלצלי אליהם עכשיו!". חודש וחצי מחפשים אחרי הכרטיס הזה. מי זוכר שיום אחרי יום כיפור הילדה חטפה שפעת?

זה הזמן גם להחזיר את כל הספרים שלא שייכים לנו. אבל למי יש זמן לרוץ עכשיו אחרי אנשים? לא, לא משנה. מה שצריך זה רק לארוז אותם בארגז נפרד, כדי שנדע אחר כך. כיוון שהצבעים כבר נגמרו, נבחר לעניין הזה צבע משולב: שחור עם כתום. וכך נכתב על קרטון ענק אחד, בשחור וכתום: ספרים לא שלנו. ארגז זה, אגב, עתיד להיות מועבר בעוד שנים אחדות, כמות שהוא אל הדירה הבאה, אם וכאשר, או להיות מחולק כמות שהוא בין היורשים.

ביום הרביעי, בשש בערב, הודיעה הגב' פרומר שתחי' שאולי כן כדאי לקחת את המובילים שגם אורזים. "עכשיו נזכרת?!" שאגו כולם במרץ, ואחת הבנות התחילה לבכות. הבית היה אז במצב קריטי אך יציב: כולו היה זרוע ערמות מסווגות היטב, שאם היית נוגע בפריט אחד מתוך אחת מהן, היית מבלבל את זה שיצר אותה למשך יום שלם.

באחת עשרה בלילה כבר ישבו כולם במטבח וצחקו בעוז. למחרת בשש וחצי בבוקר עתיד לדפוק על הדלת חוסני, ערבי עם כוח של עשרה מבוקשים, ולהתחיל להעמיס. כשהוא יביט סביבו באימה ויתחיל לקלל (בעברית), הם יעשו פרצוף של לא מבינים ויגידו לו: מי דיבר על ארגזים? זאת הדירה. תעמיס.

ברבע שעה האחרונה לפני שנרדם, עוד הספיק ר' דוד ליטול זנב קרטון ולכתוב עליו בטוש שחור את צוואתו, לעת מצוא:

 

אין כל סיבה להכניס את הפריטים לארגזים בצורה מסודרת. בדירה החדשה יידרש ממילא זמן כדי לסדר אותם בצורתם החדשה. למה לעבוד פעמיים?

מאותה סיבה, אין שום עניין לזרוק עכשיו את הטעון זריקה. פתאום אתם חסים על גבם של הסבלים? עדיף לקחת הכל לשם ואז לזרוק כל מה שרוצים.

תעודת אחריות של מאוורר מקרטע אינה נכס צאן ברזל שיש לשמור עליו. היא מוגבלת לשלושה חודשים בלבד וגם כך, החברה המשווקת מזמן פשטה רגל ואין עם מי לדבר.

אל תעקבו אחר עבודת הסבלים. איש מהם לא התחייב בפניכם שלא לרסק את הנברשת על המשקוף של השכנים ועל כן אל תבואו בטענות. כל שנדרש מכם הוא פשוט לא להסתכל.

אל תשימו שום פריט "בצד" עד שתמצאו עבורו מקום. כל מה שנקלע לידכם – צריך להיכנס באותה דקה לארגז. הרי גם כך, בעוד שלוש שעות הוא ייכנס לארגז ה"שונות".

עשו טובה לעצמכם. עשו טובה לילדים, לדורות הבאים. קחו את שירות האריזה. כמה שיעלה  – יעלה. אמבולנס עולה יותר.

 

ושלוימי? אה, שכחתי. הוא נמצא בסוף, אחרי שעה, משחק בשלולית ענק במרכז המקלט של הבניין החדש. מסתבר שהשלולית בבניין הישן היתה הרבה יותר קטנה, מה גם שכאן, בבניין החדש, המקלט מואר באור יקרות.

 

 

 

 

 

שבתנו בתוך מרמה

 

על חטא שאמרנו לאבוקסיס מבלוק 54 שכבר אין מקום בגן למרות שהיה עוד הרבה מקום, רק בגלל שלא רצינו יותר משליש ספרדים

ועל חטא שהרסנו לויינשטיין משרה מצוינת במשרד הדתות רק בגלל ש"לא הגענו לאן שהגענו בשביל להביא עבודה לאשכנזים"

על חטא שהמלצנו לרוזנמן לא לגשת לשידוך עם כהן כי היה נדמה לנו שלכהן האמא הייתה פעם  סוכרת נעורים

ועל חטא שחטאנו שלא הזמנו את לוי לחתונה כי הוא בסך הכל אינסטלטור

על חטא שחטאנו שהצענו לבת של גרוס בחור חצי מפגר רק בגלל שהיא חצי-חצי

ועל חטא שסיפרנו לדודה שאנחנו לא רצינו את זילבר אפילו שהם אלו שלא רצו אותנו

על חטא שעזבנו את המעגל בחתונה כשראינו שנשארנו רק עם הבעלבתים והבחורים

ועל חטא שבאותה חתונה שמנו עין על קערת תפוחי אדמה ורוקנו את רובה לצלחת כי היינו רעבים, על אף שהשולחן היה מלא באנשים

על חטא שצלצלנו לוייס וביקשנו שידאגו שהילד המקולקל שלהם יתרחק מדודי התמים שלנו כי יש לו השפעה רעה עליו, ולא חשבנו בכלל מה זה עושה לגב' וייס

ועל חטא שדחפנו את הילד להתחבר עם שפירא רק בגלל שהוא ממשפחה חשובה

על חטא שאמרנו לילד לא לקחת מאף אחד "דמי פורים", כדי שיגידו שהוא ילד מחונך

ועל חטא שביקשנו להעביר את הילדה לכיתה השנייה כי "כמה אמהות אמרו שהמורה לאה היא מחנכת בחסד"

על חטא שלא הזמנו את הבן דוד לשבע ברכות כדי שלא ידעו שיש לנו בן דוד מוגבל בשכלו

ועל חטא שהזמנו את הבן דוד לשבע ברכות אפילו שאין לנו איתו כלום, רק כדי שידעו שיש לנו בן דוד ראש ישיבה

על חטא שלקחנו הלוואה כדי לקנות לחתן שעון זהב כי "כך מקובל"

ועל חטא שלקחנו הלוואה כדי לשלם חמש מאות דולר על השידוך גם לזיגלמן כי הוא "העלה פעם את הרעיון" ומי צריך צרות

על חטא שהרחבנו מרפסת לסוכה בלי לשאול אף אחד, כי מסתמא זה לא מפריע לאף אחד

ועל חטא שצעקנו על שיינפלד מהקומה הראשונה "זה נהנה וזה לא חסר", כשהוא העז להתנגד

על חטא שרצינו להתנגד לתוספת בנייה של טולידנו מקומה שלישית כי זה חוסם את כל האור לחדר של סבתא, אבל בסוף לא התנגדנו כי התביישנו להיות היחידים בבניין שמתנגדים

ועל חטא שתפסנו את המעלית שעה וחצי כי היינו צריכים להעלות את הסכך מהמחסן

על חטא שסיפרנו משהו על מישהו והקדמנו "כל העיר מדברת"

ועל חטא שהתכופפנו להרים פשקויל מהמדרכה

על חטא שעברנו לצד השני של הכביש כשראינו מרחוק את אדלשטיין, כי שמענו שהוא חולה ולא ידענו מה צריך להגיד כשפוגשים אותו

ועל חטא שסיפרנו לגיסנו שכצמן חולה מאוד אפילו שהבטחנו לחתן שלו, החברותא שלנו, לא לספר את זה לאף אחד

על חטא שאמרנו לקלמן מהגמ"ח שמלול מסובך בחובות נעבעך, ובגלל זה הוא לא אישר לו הלוואה לחגים של 1000 $

ועל חטא שסיפרנו בבית למי הכוונה ב"תלמיד חכם במיצר" למרות ששמענו את זה במקרה ממישהו שיודע

על חטא שעקפנו במודע שני ילדים קטנים בתור במכולת רק כי אנחנו יותר גבוהים וממהרים

ועל חטא שאמרנו בבנק "אני אחריך" אף שידענו שהזקן עם הכובע קש הגיע שנייה לפנינו

 

על חטא שחטאנו ב"ס'פאסט נישט"

ועל חטא שחטאנו ב"נו נו"

על חטא שחטאנו ב"זה לא זה"

ועל חטא שחטאנו ב"ממני לא שמעת כלום"

על חטא שחטאנו ב"תגידי שאני לא בבית"

ועל חטא שחטאנו ב"מאכט זיך נישט וויסענ'דיג"

 

על חטא שהתביישנו

ועל חטא שהיינו חלשים

על חטא שנסחפנו עם הזרם

ועל חטא שעשינו מה שכולם עושים בלי לחשוב

 

על חטאים שאנחנו חייבים עליהם סליחה בראש ובראשונה מעצמנו

 

ועל כולם אלו – ה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ענף עץ עבות, שה לבית אבות, תקיעות ולהבות

 

מהודר א'

 

מיום שעמד צבי אלימלך על דעתו, מורגל היה לשאת עול העולם כולו על שכמו. חולה היה במחלה של אחריות ומסירות. כל אימת שנשרפה נורה בחדר המדרגות, היה חש כי עליו המלאכה להחליפה ורץ כל עוד נפשו בו וקונה נורה חדשה. משהיה נולד בן במשפחה, היה הוא מסדר את כל ענייני ברית המילה ושלום זכר, עד שידעו כל בני המשפחה שצדיקים הם ומלאכתם נעשית בידי אחרים. משנפטר ל"ע מישהו מבני המשפחה או מבני החבורה, היה צבי אלימלך דואג לסידורי הקבורה וההלוויה על צד היותר טוב ואף את הלוויית דודו זקנו ר' בעריש הי"ד, שהיה לו בן מנהל בחברא קדישא, סידר צבי אלימלך ולא הניח לאיש להתעסק בעניין. אמת, גם אם רצה מישהו להתעסק בעניין אי אפשר היה לו, שמרגע שעצם בעריש את עיניו, החל צבי אלימלך רץ ומתרוצץ בקול רעש גדול ונותן קולו על בני משפחתו הנערים זה בכה וזה בכה כמפקד בגדוד. ועד שהיה סיפק בידי מישהו ליטול טלפון בידו, כבר עמד צבי אלימלך במריבה נוראה עם שתי חברות של אוטובוסים בעניין אוטובוס שיסיע את הציבור לבית החיים להלוויית בעריש במחיר הנמוך ביותר, וגם את הסכום הזה אירגן צבי אלימלך מקופת ביהכ"נ כדי שלא להכביד על האלמנה הקשישה, כך סיפר במפורש לבן דודו ירחמיאל, בשעה שהספיד הדוד ירוחם את ר' בעריש המנוח.

בביהכ"נ שהתפלל בו היה צבי אלימלך הגבאי. למעשה אין זה מן הדיוק לקוראו גבאי, כיוון שבבחירות האחרונות גבר עליו שמעון אשר רעו שגייס לצידו את הזקנים והקשישים שלך בית הכנסת בעלילות שוא ומדוחים, אחרי שסיפר להם שצבי אלימלך זה שולח ידו בקופת הקהל. תיכף אחרי הבחירות בא צבי אלימלך והודיע כי גבאותו של שמעון אשר אינה מקובלת שבאה בדרך לא כשרה והריהו מכריז על עצמו גבאי ראשי ללא בחירות, אלא שאז התערבו הרבנים וקבעו תורנות, שקורין רוטציה: מראש השנה ועד פסח יהא שמעון אשר הגבאי ומפסח ועד ראש השנה יהא צבי אלימלך הגבאי. אמת, לא היה ההסדר מניח את דעתו של צבי אלימלך, אך חזקו עליו דברי הרבנים וקיבל עליו את הדין.

 

 

 

מנהג יפה נהג צבי אלימלך: בכל שנה, עוד בעצם הימים הנוראים, היה מתעסק בעסקי ארבעת המינים לחג הסוכות. מתעסק זה שאמרנו, לא נתכוונו שהיה סוחר בהם או מגדלם בפרדסו, שעני ואביון היה וכל שנשאר לו מאבותיו הוא חוש העסקן שנתברך בו ואותו ירש מסבו זקנו ר' צבי אלימלך ראש הקהל של קהילה חשובה, שעול כל העולם היה על שכמו, ונסתלק בקצויו"ש מריר ושבע רוגז על ספסלי בית המדרש שהיו הקהל מסיטין בשמחת תורה לצדדין כדי שיוכלו להקיף את הבימה בריוח ולא בצער. לא היה צבי אלימלך אלא דואג ומחזר אחר אתרוגים נאים ומהודרים כדי לתיתם לכל מי שפגע בו בפרק שבין ר"ח אלול לחג הסוכות והבטיח לו "לסדר" לו אתרוג.

והיה צבי אלימלך משלם אחר אתרוגים אלו ממון רב. שמתחילה נוהג היה לקנות אתרוג מהודר לחותנו ואח"כ נצטרף למנהג גם גיסו הגדול שטרוד בעסקיו היה ולא היה סיפק בידו לרכוש מצוותיו בעצמו. ואח"כ הנהיג לעצמו מנהג ליתן אתרוג גם לרב מרא דאתרא כדרך הגבירים, ולשני גבאי הקהל שהיו לפניו כדי לשחדם שלא יעלה רצון לפניהם לשוב לאומנותם.

משהגיעו הדברים עד כדי כך, עמד צבי אלימלך ועשה חשבון לעצמו, שאם כבר הוא עסוק בעסקי אתרוגים, יפה יעשה אם ידאג לאתרוגיהם של שכניו ודודיו וכן של בעל המכולת ואשר על הירקות, יהודים הרחוקים בעוונותינו מתורה וממצוות ובזכות מתנתו זו, יזכו לכה"פ לקיים מצווה אחת בהידור ולזכות בחיי העולם הבא.

אדהכי והכי נישאו שתי בנותיו ואף לחתניו רכש אתרוגים מהודרים, שלא לומר לבניו הגדולים (שהיו כל נערי בית הכנסת רואים את לולביהם ואתרוגיהם ועיניהם כלות, ועיני בניו של צבי אלימלך כלות אחר ספר תורה שהיו מחזיקים נערי העיר בשעת אמירת הושענא). כך עמד הדבר והיה לחזקה מקודשת וכבר שכחו בני משפחתו ובני מקומו של צבי אלימלך מקח וממכר של אתרוגים כיצד הוא, שכל הצטרכויותיהם בעניין זה באו להם מן המוכן משום שגעונו של צבי אלימלך.

 

 

 

בשנה זו שבה מסופר, רבץ על צבי אלימלך עול כבד של חמישים וארבעה אתרוגים שצריך היה לקנות בכסף מלא כדי לקיים חזקתו. כבר במוצאי ראש השנה הזמין עצמו אליו בן דודו הרשל (שגם שמו היה צבי אלימלך) כדי להזכירו שנישאה בתו הגדולה לבחור וטוב שלא עלינו "מבין באתרוגים", שהרי אביו היה עוסק בממכר אתרוגים כמה וכמה שנים וממילא יש לתת את הדעת לאתרוג מיוחד שבמיוחדים עבורו ועל צבי אלימלך המלאכה לגמור. בינו לבינו נתרעם צבי אלימלך על חוצפה זו, אך מראה עיניים לבד והלוך נפש לבד. הוא האיר פניו אל שאר בשרו והבטיחו נאמנה שאתרוג של חתנו יהא יפה ומהודר אף מחתנו עצמו, עד שנפטר ממנו בשחוק ובטוב לבב.

כל עשרת ימי תשובה עסוק היה צבי אלימלך באתרוגי חבורתו. כבר בצום גדליה הזמין עצמו אל המחסן הראשי של שמשון צדוק סוחר האתרוגים הנודע וקבע לעצמו פינה לשבת בה ולברור את אתרוגיו. היה יושב ובורר אחד אחד, מביט בו בשבע בדיקות בזכוכית מגדלת המונחת על משקפיו, ופעמים שמחמת מומחיותו היה מציל אתרוג שכנימה מצויה בו על ידי קיסם קטום מלוכלך ברוק הפה שהיה מהפך בו בעדינות עד שיצא הכתם.

עוד בתקופת תמוז התקין עצמו בהלוואות ומשכונות כדי שיהיו מעות האתרוגים מזומנים בידו, שהרי כך שנינו "אתרוג הגזול – פסול". סמוך ליום הכיפורים כבר העלו שולי אפו גירוי חריף מחמת משמוש האתרוגים שאינו יפה לעורו וזקנו נתלפף בחוטים דקים של פשתן שבהם עוטפים את האתרוגים.

ובמוצאי יוכ"פ, בשעה שכלל ישראל עסוקים בקביעת יתד לסוכה, החל צבי אלימלך לסבב בין אחיו ורעיו כדי לחלק את אתרוגיהם. אמת, תמה היה על כי אף אחד מהם לא שאל למחירו של האתרוג ואם צריך לשלם תמורתו מאומה, שהרי ברי לכל חבורתו שאין בגינת ביתו פרדס של אתרוגים. בכל זאת לא חטא בשפתיו והיה אומר לנפשו "מחול להם מחול להם ובלבד שלא יכשלו בעוון ביטול עשה של אתרוג הגזול".

 

 

 

בערב סוכות אחרי חצות, משהגיע בערלע, בן מרים הינדל אחותו של צבי אלימלך ליטול אתרוגו, נפנה צבי אלימלך לחפש אתרוג מהודר עבור עצמו. ביתו הקטן, מלא היה בריח של אחרוגים, בעטיפותיהם ובקופסותיהם; אלא שאתרוגים כבר לא היו בו. עמד צבי אלימלך וכיתת רגליו אל הדוכנים שברחוב העיר ונטל לעצמו אתרוג בקופסא "מהודר א'" בהכשר מהודר, שילם תמורתו חמישים שקל ובא לביתו עייף ויגע. משפתח והוציא את האתרוג מקופסתו, חשכו עיניו: גיבן היה וראשו מעוקם כלפי שמאל, וירוק כמלפפון. אמנם נקי היה בשליש העליון ואף שקיעות ובליטות היו בו, אלא שבלעטל גדולה בשיעור אסימון דבוקה הייתה בתחתיתו במקום שמתחבר העוקץ לאתרוג. נחמץ ליבו של צבי אלימלך עד שהרהר לעצמו הרהורים על מנהג שטות שנהג בבני משפחתו וחבורתו. לסוף הרגיע עצמו בדברי כיבושין שכדאית היא מצוות גמילות חסדים כנגד כל התורה כולה והעיקר שזכה באתרוג כשר בחתימת יד בית הדין ומה לו כי ילין.

ביו"ט ראשון של חג לאחר התפילה, הזמינו עצמם כל יושבי ביהכ"נ אצל צבי אלימלך לראות אתרוגו. הללו, שלא בקיאין היו במצוות אתרוג, עשו קל וחומר בעצמם: ומה לדודניו ושכניו נתן צבי אלימלך אתרוג מהודר שבמהודרים במחיר כמה מאות, לעצמו לא כל שכן, שהרי כך שנינו "אדם קרוב אצל עצמו" ולכה"פ לא גרע הוא מקרוביו. עמדו עליו כל בני העיר והביטו באתרוגו ומהם שאף נטלוהו לברך עליו לצאת ידי חובת נטילת ארבעת המינים לחומרא.

 

 

 

לשנה אחרת נפטר צבי אלימלך בפרק שבין פסח לשבועות, בראשון לשלושת ימי הגבלה. וכבוד גדול עשו לו בני עירו במותו ואחרי מיטתו הלכו אלף אלפים מבני העיר עד שקרא עליו רב העיר "וי להאי שופרא דבלי בארעא". ובכל זאת, לא עמדו בני העיר על חסרונו עד שבא חג הסוכות והיו נצרכים כמה עשרות מבני משפחתו ומבני העיר לחזר בעצמם אחר אתרוג מהודר. וכל אתרוג שעלה בידם היו מזכירים שמו של צבי אלימלך ועיניהם דומעות מחמת חסרונו ומחמת חסרון כיסם. והיות שמעשה רב נפלא היה לפניהם מן השנה שעברה, הידרו בני החבורה בממון רב אחרי אתרוג מהודר שבמהודרים, שגידולו עקום כלפי שמאל וצבעו ירוק כהה ובלעטל גדולה בשיעור אסימון  דבוקה לו במקום שמתחבר העוקץ לאתרוג.

 

 

 

קרבן פסח

 

ענן אבק עלה מן החצר החיצונה.

רלקה, אשת ר' שמריהו הלוי, היכתה במזרן עד שכמעט נפח נשמתו. כנגד כל מכה שהכתה היה מכווץ עצמו ומצטמצם בפחד ומפריח ענן של אבק. ריח של ערב פסח עמד בחללו של עולם ושיחת הילדים וצווחות אמותיהם מילאו את האוויר עד שלא אפשר היה לשמוע דבר וחצי דבר. בין הכלים הפזורים על פני החצר הילכו ילדיהם של שמריהו ורלקה, מתערבים בילדיהם של שכנם אלימלך וזוגתו מלכה, וכולם ששים ושמחים בהמולת ערב החג.

שמריהו ואלימלך, שכנים היו מילדותם. שני בתים אלו שהיו באותה החצר, נחלת אבות היו. באחד דרו הוריו של שמריהו ובשני הורי אלימלך, ועד היום דרה אמו הישישה של אלימלך בבית זה בכפיפה אחת עם בנה ובני ביתו.

באותה עת, היה אלימלך מהלך על פני החצר ומפזם ניגון שמחה. מיום שמלאו שלושים יום קודם הרגל, היה נוהג מנהג הרגל. חסיד היה בכל רמ"ח ושס"ה ומשהיה נכנס זמן החג, נמלא ליבו שמחה ודיצה כאילו היה כבר  מיסב כדרך בני מלכים. עומד היה מעל כל מגירה שהייתה זוגתו מוציאה החוצה לנקותה בקול רעש גדול, ומחביבות המצווה היה פניו מתלהטין בקדושה וגרונו מלא בזמר וגיל. משהגיע ראש חודש ניסן, היה שש ושמח עוד יותר ואותו היום שנטל עשר עטרות היה מוסיף על עצמו עטרתו של ר' אלימלך שהיה מונה וסופר את הימים הנותרים עד התקדש החג ונפשו יוצאת מחביבות המצווה.

עד שהוא מהלך פגע בשכנו רבי שמריהו שגם הוא היה מהלך ביני עמודי, ומפריע ביד רעייתו רלקה במלאכתה. כל כלי שהייתה מדיחה – מיד היה נוטלו ובודקו בעיניים חמורות ובמבט בוחן, כמי שאינה נאמנת עליו שתבצע מלאכתה נאמנה. בערבו של כל יום מימי ערבי פסחים, משהיה חוזר מתפילת ערבית היה בודק בשבע בדיקות מה שנעשה באותו היום ומעיר את הערותיו, וכל היום כולו היה מסובב על מקומו כועס ועצב כמי שנטרפו ספינותיו בים.

תכלית דבר, פגעו שניהם זה בזה ונעמדו לקשור שיחה.

נו, אמר אלימלך, פסח בא. כימי צאתך מארץ מצרים…

פסח בא, נענה שמריהו, ודעתי נטרפת. לו יהא כבר אסרו חג ונפטר מדאגת 'בל יראה ובל ימצא'.

תן דעתך, אמר אלימלך, על חמץ שבלב שיתבער ובוא ונקבל את החג בשמחה.

נו נו, הפטיר שמריהו, בשמחה, בשמחה. וכי מי יכול לקבל את החג בשמחה? והרי 'חמץ בפסח, אפילו באלף לא בטיל' ולשמחה מה זה עושה?

עמד אלימלך, ליפף פאותיו בידו, הסתכל בשמריהו שכנו ונתמלא רחמים עליו. ראו זה, אמר בינו לבינו, שדקדוקן של מצוות מבטל הימנו את חביבותן.

שוטה אתה, אמר בלחישה, שוטה שבשוטים.

שמע שמריהו בחצי אוזנו את קול לחישתו של אלימלך שכנו ולא נתן דעתו עליה כלל, שהרי באותה שעה הביאה רעייתו מתוך הבית החוצה ארגז מלא ספרים, וכבר רץ לעמוד על גבה כגדול העומד על גבי תינוק ומשגיח על מלאכתו.

 

ערב פסח בשעת עלות השחר, הרים עצמו שמריהו מעל הקרקע וסיים לבדוק את חמצו. גבו שבור היה, עיניו טרוטות וצווארו קשה כאבן. אמת. בכל הבית והחצר ואפילו במחסן שאחורי הבית לא מצא משהו חמץ ובכל זאת, נקפו ליבו בפחד גדול. בשנה זו התחיל לבדוק את חמצו שעתיים אחרי ערבית, לפי שכל אותו פרק ניגן שכנו אלימלך בקול ובנעימה "כל חמירא" ומקול הניגון וצהלות הילדים, נתבלבלה דעתו של שמריהו ולא הצליח לכוון היטב בברכת הבדיקה ובכוונת ההפקר. סוף, שהניח מידו הנר והנוצה, וישב והמתין עד שיסיים שכנו את מלאכתו ויעמוד הוא ויבדוק פעם פעמיים ושלוש, כמנהגו בכל שנה ושנה.

משעלה השחר, שוב לא עלה על מיטתו, אלא התקין עצמו לתפילת שחרית. דואג היה שמא יתערבבו כוונות תפילתו בכוונות מצוות היום, עד שהרגיע עצמו ואמר: מן השמים ירחמו. אדהכי והכי, יצא לקראתו מביתו שכנו אלימלך כשאור בין עיניו. בידו אחת נתונה הייתה טליתו ועל שכמו השנייה מגבת שיסתפג בה בעלותו מן הטבילה וכולו אומר חביבות המצווה. בוקר טוב שכן, אמר לעומתו,  יהי רצון שלשנה הבאה יהיה בית המקדש קיים ונהיה עסוקין במצוות קרבן פסח.

אמן ואמן, אמר שמריהו, ומה אתה חושב, כשיהיה קרבן פסח לא נהא מצווים ב"בל יראה ובל ימצא"?

נפנה ממנו אלימלך בהינף יד  והלך לעסוק במצוות טבילה.

שוב נפגשו שניהם אחרי תפילת שחרית, וראה אלימלך את שמריהו שכנו עומד וממתין על הרב מרא דאתרא שיסיים תפילתו. נו, אמר אלימלך לנפשו, מן הסתם צריך הוא לבדוק אחר הגוי שיקנה את החמץ אם גוי הוא, או שמא מזרע ישראל. אמת, שגם ליבו של אלימלך נקפו קצת בעניין זה, אלא שלא היה סיפק בידו לדאוג דאגת ישמעאליותו של ישמעאל קודם שיעסוק במצוות היום של בני יצחק; נטל טליתו ורץ לשרוף חמצו ולהתקין עצמו לליל הסדר.

 

ביום שביעי של פסח בשעת המנחה, השמיעה מלכה אשת אלימלך קול זעקה. משיצא אלימלך מחדר משכבו, נחרד כולו עד שהשחירו פניו כשולי קדרה. בנו הצעיר יוחנן, ינוקא כבן שנתיים ומחצה, עמד בחצר ובידו נתון רקיק של שמרים, חמץ גמור להדיא שהטמין לעצמו בערב פסח מתחת העץ שבחצר הבית. עד שלא הספיק אלימלך להתעשת ממראה עיניו וכבר שמע קול בכי מר של שכנו שמריהו הכופה כלי בקול זעקה מרה על גלוסקא יפהפיה שגררה בתו מתחת מיטתה, וניכר בה שהייתה שם עוד מערב הפסח. ותרב הזעקה בחצר השכנים עד לב השמים וכל פנים קבצו פארור.

 

עודם אבלים באבלותם, נפנו שני השכנים ללכת ולהתפלל תפילת מנחה של יום טוב. הילכו שניהם זה לצד זה, גוום שחוח, עיניהם לחות.

נעור אלימלך מהרהוריו ואמר לשמריהו שכנו: את אשר יגורנו שנינו בא לנו. צא ולמד מה ביני לבינך; שאני – פסח שלי מלא היה בשמחה ובחדווה של מצווה, ובעוונותי נכשלתי בשוגג באיסור חמץ; ואתה – פסח מלא בכעס ובמרירות היה לך ולביתך, ונכשלת גם אתה באיסור חמץ. כלום אין שלי יפה משלך?

 

 

 

 

שופר בעיר

 

מעשה זה שמעתי מידידי ר' אלכסנדר ז"ל לפני איזה שנים, והריני מביאו כאן ככתבו וכלשונו.

כל ימיו תמה היה ידידי זה, על מנהג שנהגו בעירו של אבי אמו לתקוע בשופר של אלול, לעורר לב הקהל בתשובה גם ביום א' דראש חודש. וכמה שחקר ודרש בעניין, לכלל תשובה לא הגיע, עד שתלה הדבר בטעות שהייתה למנהג, ו"מנהג ישראל דין הוא". עד שנזדמן פעם אחת לבית דודו זקנו מבני אותה העיר וזה סיפור שסיפר לו דודו זקנו, יהיו הדברים לעילוי נשמת שניהם.

דרכו של עולם, הבורים ועמי ארצות כל שדעתם מתמעטת כך עולה גאוותם עד לשמים. והרי דברים קל וחומר: ומה תלמידי חכמים ויראי שמים הבקיאים במעלת הענוותנות ובגנות הגאווה, פעמים שנכשלים בה, שהרי כך טבע העולם; הללו, שלא ידעו ולא יבינו ובחשיכה יתהלכו, לא כל שכן.

אף מאיר זה, שאני הולך ומדבר בו ומספר סיפורו, עם הארץ היה, לא עלינו, ומוחו ריק כאותה לגינא שאפילו איסתרא אחת אין בה, ובכל זאת מקשקשת קול גדול קיש קיש, מתוך ריקנותה.

ואותה עיר שאני מספר בה, עיר של חכמים וסופרים הייתה. כל כולה מצער, כמו ב' מאות או ג' מאות בתי ערי חומה; ברם יצא שמה כעיר שהכל בה; בעלי הלכה ובעלי אגדה, בעלי מקרא ומשנה וגמרא, ובעלי תריסין בהלכה שיצא שמם בכל העולם. והכיצד התגלגל מאיר זה לאותה עיר והוא עם הארץ? שתי תשובות בדבר: אחת שכמו שאי אפשר לעולם בלא בשמים אי אפשר לו בלי בורסקי וכשם שאי אפשר לעיר בלא חכמים וסופרים אי אפשר לה בלא עמי ארצות; ושתיים, שמאיר זה בנו של רבי תנחום הדיין היה שנסתלק ל"ע בקיצור ימים ושנים והותיר אחריו ארבעה בנים ומאיר הקטן שבהם. ומפני מיעוט כשרונותיו ויתמות שבאה עליו בעודו ילד קטון, גדל לעם הארץ מדאורייתא ומדרבנן והיו הבריות אומרות שבר על שבר הושברנו; שנסתלק רבי תנחום הדיין לעירו ולמשפחתו. חסרה עירו דיינא רבא דנחית לעומקא דדינא וחסר ביתו אבא רבא שיגדל בניו לתורה וליראת שמים. וי להאי שופרא דבלי בארעא.

ומאיר זה המדובר, איש מדנים היה. עצבן ומר נפש וכל ימיו במריבות ומדנים. זקני הקהל אומרים היו "ברא כרעא דאבוה", שאף אביו מריר וקפדן היה, אלא המאור שבתורה החזירו למוטב; אלא שמה נעשה והאב מוריש לבנו מידותיו וחסרונותיו שבאו לו מאבותיו ואינו מורישו מאורות שקנה בעמלו ויגיעתו. וכך צמח מאיר פרא ומידות מגונות שהיו בו היו הולכות הלוך וגבור ככל שנתרבו ימיו, עד שהיה למשל ולשנינה באותה עיר.

בן היה לו למאיר ותנחום שמו. נער נחמד יפה עיניים. דומה היה לאמו, אשת מאיר, שאשה צנועה וחסודה הייתה. שקט היה, ועד יום שמלאו לו אחת עשרה שנה לא שמע איש את קולו מעולם; רק שכשם שנטל מאימו צניעותה וחסידותה כך נטל הימנה מיעוט שכלה וחכמתה שהייתה טיפשה שבטיפשים. ותחת שיטול תנחום קורטוב מצניעותה של אימו ועוד קורטוב מחכמת בית אביו שבאה בירושה מאבי אביו שעל שמו נקרא, נטל בירושה אימו כולה, לצניעות ולטיפשות.

 

מתאווה היה מאיר דנן למעט כבוד. שלושת אחיו למדנים היו, ועל כולם אחיו הגדול שמואל מנחם שירש מקום אביו והיה דיין דמתא; שניים נוספים, אלעזר מרדכי ומשולם תלמידי חכמים מופלגים היו שהיו שוהין כל ימיהם בבית המדרש ועוסקין בתורה בשקידה עצומה. נמצא מאיר שלנו סר וזעף בדין ובצדק והולך כל ימיו קדורנית.

תקווה אחת הייתה לו למאיר והיא תנחום בנו היחיד. אמנם חכם גדול לא היה, אולם לא בשיעור כזה שיכול אביו לעמוד על חסרונותיו. ביום שנעשה בר מצווה, עמד מאיר כל התפילה ונלחם בגבאי בית הכנסת שיגישו את תנחום לפני התיבה בשחרית, במוסף ואף במנחה וערבית של מוצאי שבת. את פרשת השבוע לא קרא תנחום בפני הקהל, לפי שלא היה מי שילמדו לקרות; רק למפטיר עלה ונתבלבל באמירת הברכות ואילולא שנתעקש מאיר בקול גדול ובאיומים שיישב כל הקהל בשקט עד שיצליח תנחום לברך, היו מחליפים אותו באחר. כזה היה תנחום.

 

אתא חודש אלול. יום אחד השגיח מאיר בבנו תנחום שיד לו באומנות תקיעת שופר. כיצד השגיח? שיום אחד ראה לתנחום בנו משחק בכמין צינור מעוגל שהשליכו הבנאים ליד ביתם, ונושף בו כבשופר. מיד עמד עליו בשמחה ובצהלה וכפאו לבוא אחריו לחנותו של רבי גרשון חנוך וקנה במיטב כספו שופר מהודר שיתלמד בו תנחום בנועד שיהא בעל תוקע גדול ומפורסם.

למן אותו היום, פרש מאיר מכל מלאכה שבעולם והניח לעצמו שתי מלאכות; אחת להשגיח על בנו תנחום שלא יתבהל ולא יתעצל אלא ילמד עצמו מלאכת תקיעת שופר (ואף כי אמרו חכמינו "חכמה היא ואינה מלאכה", לעמי הארץ לא אמרו); ושתיים, להכניע לבבם הערל של גבאי הקהל. שמשגילה להם כוונתו שבנו תנחום יתקע בשופר כל ימי אלול, מילאו פיהם שחוק למשבתו וסירבו קול גדול. אף יוסל הגיבן, בעל תוקע הקבוע שהיה לתקיעותיו קול של קרקור אפרוחין והיה הקהל מחזר אחרי התפילה בראש השנה אחרי תוקעין אחרים כדי לצאת ידי חובת התקיעות – לא הסכים בשום פנים ואופן שיתקע תנחום בימי אלול, ויהי מה.

ומתוך שביזו ראשי הקהל את מאיר ושחקו לו, כן הקשה ליבו. בינו לבינו אמר, כי תנחום בנו תקוע יתקע בשחרית של אלול, גם אם יעמוד כל הקהל ויברח מבית הכנסת. משהחליט כך, לא עזר מאומה. בא שוב אל ביתו ועמד על גבי תנחום בנו להשגיח על לימודיו. ובעניין הזה, הרווה תנחום את אביו השוטה רוב נחת. אמת, אמרו ליצני העיר, גם חמור חמורותיים, אם היה מתרגל בתקיעות יומם ולילה כתנחום, יוצא היה בעל תוקע משובח ומובחר. כך או כך, נתלמד תנחום היטב בתקיעות והיו תקיעות שנתרגל בהן הולכות מסוף העיר ועד סופה ונתעורר הקהל לתשובה כבר באמצע תקופת תמוז.

 

בלילה ראשון, אור לראש חודש אלול, לא נתן מאיר שינה לגופו. עמד כל הלילה וליפף צואר בנו תנחום בחיתולים לחים, לפי שכך שמע מבענצע העגלון שחיתולים רטובים בשמן וחלב מיטיבים את התקיעה ומצחצחים את קול השופר. את השופר הניח בתוך חבית גדולה ומלאה יי"ש שקנה באלף זהובים, כדי לעגל ולנקות קול השופר. אף פרקי תהילים אמר לפי מה שזכר מאמו להעתיר רחמים עבור בנו, שיעלו תקיעותיו יפה.

משבאה עת שחרית, עמד מאיר ונטל בנו תנחום עימו, עמד והניח השופר בתוך פשתים שעוטפין בהם האתרוג והלכו לטבול במקוה. משבאו לבית הכנסת, עמד מאיר והצניע השופר במגירה שבשולחנו והמתין עד שיגיע החזן לקדיש שאחרי אין כאלו-הינו. ידע מאיר שמן הסתם, אחרי קדיש יעמוד יוסל ויתקע בשופרו, ועל כן ציווה את תנחום שמיד כשיאמר החזן "ועל כל ישראל ואמרו אמן", עוד טרם יענה הקהל אמן, יוציא שופרו ויתקע תשר"ת קול גדול עד שיצללו אוזניהם של יוסל הזקן ושל ראשי הקהל מקנאה.

אותו היום א' דראש חודש אלול היה. משהגיע החזן ל"עושה שלום" ועוד לפני שענה הקהל אמן, הוציא מאיר השופר ממגירתו ונתנו ביד תנחום. השים תנחום השופר בפיו ותקע תקיעה אחת גדולה שכמוה לא שמעו בני העיר מיום שעמדו על דעתם; ובתוך שתוקע, פניו שלווים ורגועים כמי שנושף להסיר אבק מעל השולחן.

עד שנעורו הקהל מתדהמתם, נתנו קולם בשחוק גדול. הגדיל לעשות ר' נפתלי הקפדן שעמד וצעק בפני מאיר "בור ועם הארץ, הלא תבוש, הרי א' דראש חודש היום ובא' דראש חודש אין תוקעין!", נתן בו מאיר עיניים קמות ולא הבין מילה ממה שאמר לו. נתנו שניהם עיניהם ברב מרא דאתרא שעמד בכותל המזרח, וראו שפניו להבים ועיניו עצומות ומלחש לעצמו איזה מילים. משנדם קול הקהל, פקח הרב את עיניו, הלך אצל תנחום ונשקו על מצחו. אחר חזר למקומו ופתח בקול ובנעימה "לדוד ה' אורי וישעי…".

ולמן אותה שנה, פסק הרב שיהו תוקעין תקיעות של אלול גם ביום א' דראש חודש.

 

 

 

מי לכם פה ומה לכם פה

 

כל שנה הוא מגיע. הילד עם הקרש מפלסטיק, שמנסה לדחוף צמיג תועה פנימה, אל לב הלהבות. חם שם כל כך והכל מתאבך ומתגלגל ומתפצח. כולם עומדים קצת רחוק, כי המבט של האב או האם מצמית כל כך, עד שאי אפשר לזוז מהמקום. רק לעמוד קצת רחוק, לתת ללהבות ללטף את הפנים ולצרוב את העיניים, ולזרוק המלצות: "שים אותם אחד על השני!"  "לא, לא! תן לאש להגיע לזה לבד! ככה הכל יפול". "זרוק את כל הג'ריקן, זה מפלסטיק, זה הכי יפה כך".

רק הוא, הילד עם הקרש מפלסטיק, עומד קרוב. סלמנדרה. אין האור שולט בו ובשכמותו. כל שנה הוא בא, בלי הורים, עם פנים לא מוכרות בשכונה. הילד הזה שאמנם דומה מאוד למישהו אבל לא ברור למי, עם שם כזה זר קצת, בעל צליל של מדורות, "זבי" או "חזי" וציציות חרוכות מעט, לא מוכר לאיש מההורים. רק הילדים מכירים אותו. כל הילדים. כל רגע ילד אחר צועק לו בשם, ובנימה של חיבה והערצה. ככל שהעוויית הפנים של הילד הופכת ידידותית כלפיו, כך ההעוויה של ההורה הופכת הרסנית ורוויית שנאה. הפה מתעוות בזעם והישות כולה, כולל התינוק שעל הידיים אומרת רק דבר אחד: איפה הם, למען השם. איפה ההורים של הפרא אדם הזה. שיבואו ויקחו אותו.

והוא ממשיך לקפץ. הנה הוא. עכשיו הוא עם הרגל על צמיג בוער. הקרש מהפלסטיק כבר מזמן בוער ובעוד שניה האש תגיע לאצבעות הקטנות שלו והוא יצחק, בקול גדול. וכל הילדים יצחקו יחד איתו בגיל של הערצה וכל ההורים כבר לא יוכלו להתאפק יותר ויתחילו לצעוק: "איפה הם! איפה ההורים של הפרא אדם הזה! שיבואו ויקחו אותו!"

 

 

כל שנה הוא מגיע. זה שיודע בעל פה את כל הבתים של "בר יוחאי". הוא לא צריך להטות את הסידור לכיוון המדורה (דבר שיוצר אפקט פרדוכסלי להחריד: הסידור נוטה אמנם לכיוון האור, אך בעקבותיו מוטה גם הראש וכך הקנייטש מטיל צל על השורות, כך שלא עשינו כלום). ולכן כשכולם עוד באמצע הפזמון, רגע לפני הסוף, הוא כבר מתחיל בקול גדול, גדול מאוד, כדי שמישהו חס וחלילה לא יתפוס לו את השטעלע: "בר יוחאי מושב טוב ישבת…" ועוד כשכולם בבית האחרון הוא כבר מתחיל בצעקות אדירות "ואמרתם". טוב שאת "אמר רבי עקיבא" כולם יודעים בעל פה.

 

כל שנה הוא מגיע. כבר בראש חודש אייר. נכנס למשרד הדתות. יש לו קשרים עתיקים עם עוזר סגן מנהל מחלקת המכונים התורניים. כל שנה הוא מסדר לו אישור כניסה עם הרכב "עד למעלה". לא. הוא לא מאלה שיגיע עד למטה ו"יקחו אותו" עם ה"שאטל" של החברה למקומות קדושים. מה הוא, כמו כולם? הוא כבר לא צעיר. פעם, כשהוא היה צעיר, הם הגיעו כמה חבר'ה, במכונית. אחד, עם זקן גדול ישב מקדימה, עם גלימה גדולה וטלית מעל הראש. "זה", הם לחשו לשוטר, "זה הבאבא ברוורמן. בארבע וחצי הוא עושה תיקון לכולם. תבוא גם אתה", וכך כל השערים נפתחו וכל המחסומים הורמו. כיום כבר אין לו כוח למשחקים האלה. הוא מתארגן מראש, מגיע למשרד הדתות ובעזרת הקשרים הנושנים משיג אישורים לכולם. לכל אלה שקיבלו ממנו בשנה שעברה ויש גם שניים חדשים. כמעט תמיד לו עצמו לא נשאר אישור. הוא חונה למטה ועולה ברגל, יחד עם כולם. תמיד, אבל במיוחד בספירת העומר, חשוב יותר לסדר לחבר'ה מאשר לסדר אותך בעצמך.

 

כל שנה הוא מגיע. הגאון הליצן המוכשר, שמגיע באמצע המדורה, נדחף לתוך הקהל ושואל בחיוך חכם: "נו, כמה היה אתמול?"

 

כל שנה הם מגיעים. כל שנה. כולם. והוא ימליץ טוב בעדינו.