סיפור הזכרון המשפחתי שלי הוא מאוד מוזר כי הוא מתחיל מן האין. מהיעדר הזיכרון. אני זוכר את היום ההוא לפני כמה שנים, את התובנה המפעימה שהכתה בי ואת בועת הזכרון והסקרנות שנולדה בעקבותיה ומאז משייטת בתוכי, הולכת וגדלה ומידי פעם דורשת את שלה.
זה היה תוך כדי ראיון בנושא זכרון השואה, משהו שהיה קשור לטקס יום זכרון אלטרנטיבי שנטלתי בו חלק. ניסיתי להסביר למראיין את מקומה של השואה בחיי וציינתי באירוניה את העובדה שלמרות הרקע האירופאי שלנו לא היתה במשפחות הורי טראומת דור שני ואף נקטתי בשנינה שהמצאתי פעם: אנחנו דור שני לאלה שלא היו.
ואיך זה? שאל המראיין.
זה, הסברתי, כי כולם, בעצם רובם, ילידי הארץ, בני היישוב הישן ונצר לתלמידי הגר"א. משלושה צדדים, אמרתי, אני "יליד". אף אחד לא היה שם.
"ומהצד הרביעי?"
"מהצד הרביעי גליציאנער", עניתי. "סבא שלי מצד אמא שלי הגיע לכאן בסוף המלחמה".
ותוך כדי שאני נותן את התשובה הזו אני שם לב פתאום לגודל הטמטום שבעניין וברגע אחד אני מבין שני דברים: האחד – שאני דור שני לניצול שאיבד את משפחתו בשואה והשני – שבמשך למעלה מארבעים שנה הנתון הזה היה כה מודחק, כה סמוי, כה לא מדובר, עד שהוא נעלם מתודעתי לחלוטין.
סבי, הרב יהודה צבי הורוביץ זצ"ל, יליד לינסק, עבר לטשרנוביץ וחי בה עם אשה צעירה וילד או ילדה (?). ככל הידוע נסעו האשה והצאצא אל בית הוריה שבהונגריה ומשם לא חזרו. סבי שהצליח לחסוך את החלק של המחנות שרד, עלה ארצה ונשא את סבתי. נולדו לו שתי בנות והוא אימץ גם את שני ילדיה הגדולים. על שולחנם בליל הסדר האחרון לחייו ישבו שבעה עשר נכדים.
הוא נפטר כשהייתי בן 14. הייתי צמוד אליו באהבה גדולה. הוא היה דמות הדורה ומרשימה והשפעתו עלי היה אדירה. הייתי ילד ערני וסקרן וקלטתי אינספור איתותים וסימנים, אבל השואה לא היתה שם והאובדן לא היה שם. זה בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא מילה.
הנה רשימת האובדן: הוריו, אשתו וצאצאו, אחיו ואחותו ובני משפחותיהם, כל עולמו המשפחתי והחברתי. פתאום הבנתי מה היה סבי (זיידי)ואני לא ידעתי: איש בודד, פליט, אוד מוצל מאש, שאיבד את משפחתו ודבק בכח בחיים החדשים ובקשר המסויים עם שניים שלושה בני דודים שניים ששרדו (שניים מהם היו הרבי מקאלוב והרבי מלינסק).
וזה לא שלא היתה התייחסות לעבר. סבי היה אדמו"ר בתואר (לא בפועל). הוא היה נצר לשושלת אדמורי"ת מסועפת (רופשיץ, לינסק, סטרעטין, זידיטשויב, בורשטין) וכל חייו היו הנצחת העבר והמשכו. בכלל, ההיסטוריה המשפחתית היא אבן יסוד בחיי. אני עסוק באובססיביות בתולדות הייחוס המשפחתי ויודע לנקוב בפריטי טריוויה חסרי חשיבות על אודות כמעט כל דמות מאבות אבותיי, אבל בגיל 45 אמרתי בראיון שהשואה, ובכן, דילגה על המשפחה שלי.
היא לא. יזכור אלוהי-ם את נשמות בני משפחתנו הנספים בשואה. ארץ אל תכסי דמם ונהיה אנו וצאצאינו ממשיכי חייהם ומורשתם וממשיכי מורשתו של זיידי, זכר צדיק לברכה.
