עולם כמנהגו/המהדורה הדיגיטלית

היה גנב

 

בשעה חמש וחצי לערך, התעוררתי קלות לקולות רחש שעלו מן המטבח. לקח לי חצי דקה להגיע להכרה מלאה ואז עוד חצי דקה לדון ביני לביני האם מדובר בקולות של יונים על הסככה או בגיהוקי המקרר המקרטע שלנו. בשל החוש המפותח שלי לצער בעלי חיים הכרעתי לטובת היונים ושבתי לשינה מתוקה.

באותם רגעי קסם נהדרים של שנת הסתיו המתחדשת, השלים בן מיעוטים מרושע ונבזה את מלאכתו שתכליתה היתה פריצת חלון המטבח, כניסה לתוך חדרי בצעדי חתול, ריקון תכולת כיסי מכנסיי עד תום, נטילת מפתחות המכונית, התנעתה והסתלקות מהמקום. כשקמנו משנתנו, היה החלון פתוח ושני זוגות מכנסיים מונחים בתוך הכיור שלמרגלותיו. תגיד לי, היא צעקה, השתגעת?! מי שם מכנסיים בתוך הכיור של המטבח?! ואני, שפעם, בישיבה, הייתי ער לילה שלם במארב לגנב, מייד הבנתי במה מדובר, ומתוך שינה צעקתי לה שתבדוק אם האוטו עומד במקום. הוא לא היה. וגם לא הארנק והמפתחות של הבית ועוד צרור מפתחות, והפלאפון וסוודר שהיה על הכסא.

שנינו בהינו בכיור הממוכנס ואמרנו בקול של בוקר את המשפט הגאוני שאנשים נוהגים לומר במצבים כאלה: "היה גנב".

הרגע הזה, שלא תדעו, הוא רגע לא קל. אמנם ברוך ששפך חמתו על מפתחות ומכנסיים, מה גם שהנזק אינו כבד וגם סתם כך, אנחנו אנשים די חזקים. בכל זאת, לא קל. בכלל לא קל. ישלם לו מי שאמר "לא תגנוב" את גמולו שגמל לנו, ואם מזרע ישראל הוא, הרי נזקי מחול לו, הפקר, הפקר, הפקר.

כעבור שלוש שעות הגיעו קב"ט, מז"פ ושוט"ק. אחרי שהם מרחו חצי בית במשחה בעלת מרקם של מאפרה שנותרה רטובה, הלך המז"פניק, לא לפני שהודיע שהרשע לבש כפפות עבות. לאחר שגם הקב"ט הלך, נותרנו אני והשוט"ק, שאחרי שהסביר לי שפירוש שמו הוא שוטר קהילתי ו"נעים מאוד קוראים לי אלי", הוא ישב לתחקר אותי על האירוע. אני מדבר והוא רושם. סיפרתי לו שקמתי בשעה…הוא עצר אותי וחייך. בוא נתחיל מההתחלה, הוא אמר. מתי הלכת לישון? מה שמעת כשהלכת לישון? מה עוד היה בארנק? איזה צבע הסוודר?

אילולא הוא היה באמת בחור נחמד וחביב, הייתי באמת מתעצבן. לשנינו היה ברור בצורה שהיא למעלה מכל ספק סביר שאת הגנב הזה איש לא ימצא לעולם. גם אם ימצאו אותו עם חצי מוט הילוכים בבית, את הדיסק של מודז'יץ שגנבתי שבוע קודם לכן איש לא יחזיר לי וגם לא הכסף המזומן ותעודת הזהות ומשקפי השמש ופנקס החשבוניות שהיה במקום ואשר חסרונו עתיד להרוס לי את שש השנים הקרובות. אבל נו, מילא, שיהיה. כפרת עוונות.

שבוע לאחר מכן, עדיין ליקקנו את פצעינו ונהנינו להביט בתגובות ידידינו וקרובינו בשניה הראשונה שהם נחשפו למשפט "גנבו אצלנו". והנה, כעבור תקופת התנסות, עלה בידי, בחסדי שמים, לשרטט קווים מדוייקים לדמותו של היהודי הנחשף לחברו הגנוב. לעת עתה הצלחתי לעלות על שישה אבות טיפוס, איש איש וסגנונו ומורשתו. זה מה שהם אמרו:

 

היה ביטוח?

כך חוקר אחד שגם אצלו גנבו לפני שנה ולא היה לו ביטוח, או אחד שלא גנבו אצלו מעולם ויש לו ביטוח. תגובת הצד הנגנב:  כן, היה ביטוח, אבל איש עוד לא המציא ביטוח לפתק קטן עם מספר טלפון שהיה בכיס השמאלי. כבר שבוע אני מנסה צירופי מספרים, לשוא.

נו, אחרי שרפה מתעשרים

כך מפטיר ברוחב לב אחד עם נשמה של חסיד, כוונות טובות ומאור פנים. תגובת הצד הנגנב: אני לא בטוח איך זה לגבי שרפה, אבל אחרי גניבה נעשים יותר עניים. בדוק ומנוסה

זה לא הנזק הכספי זה זה שחדרו לפרטיות שלך

כך מסביר גאון שעבר גניבה בילדותו ושמע את המשפט הזה מאה וחמישים פעם מאימו שתחי'. תגובת הצד הנגנב:  זה כן הנזק הכספי ואל תבלבל את המוח.

מאיפה הם נכנסו מאיפה?

כך שואל נודניק שהדבר היחיד שמעניין אותו בסיפור זה עד כמה הוא עצמו חשוף לגניבה. תגובת הצד הנגנב: הם נכנסו מהחלון של המטבח ולא. לא היו סורגים. אתה חושב שאתה מוגן? אז תדע שלפני חצי שנה גנבו אצל אלפרוביץ' ושם כן היו סורגים.

איך לא שמעתם? בטח הרדימו אתכם עם איזה חומר

כך מתעלל טיפוס שקורא יותר מידי ספרי מתח. תגובת הצד הנגנב:  הגנב היקר אפילו לא יודע איך מפעילים ספריי של חומר מאלחש. מה שהוא כן יודע זה ללכת בשקט בשקט, על קצות האצבעות, ולהרים מכנסיים לאט לאט. באשר אלי, אם יש לו מודיעין טוב הוא שמע מן הסתם שבמלחמת המפרץ, כשלמדתי בישיבה, היתה כל לילה כמעט אזעקה ואני המשכתי לישון עד הבוקר לאורך כל התקופה.

אל תגעו בכלום עד שהקב"ט מגיע, אוקיי?

כך מזהיר מחזיק המירס ותשעת הביפרים המשדרים חדשות מכל העולם, תוך שהוא מספר לשלושה אנשים בשלושה קווים שונים על הגניבה אצל אריאלי. תגובת הצד הנגנב: לא נגענו בכלום ואני מאוד מתנצל שהעסק נגמר בנזקים מועטים כל כך. בפעם הבאה נשתדל יותר אי"ה.

 

ביד חזקה

 

חזקת המקומות בשורה הראשונה בעזרת הנשים לעולם ועד. ומורישין אותה ומוכרין אותה ונותנין במתנה. ונוהגת בזמן הזה בנשים ובבנותיהן הקטנות. ואף שהיא מ"ע שהזמ"ג, מ"מ אהני חזקתן כיון דהוא דבר שהנשמה תלויה בו ועניין של שלום בית.

 

חזקת בעל תוקע עד דור שלישי. ונהגו שיברך בעל החזקה ויתן קולו בחצי תקיעה ומיד יבוא בנו תחתיו כדי שיצא הקהל י"ח. ואם נמצא בנו קשיש, יבוא בן בנו. ואם נמצא בין הקהל בעל תוקע מומחה ויר"ש ומרוצה לקהל שיודע בכוונת התקיעות, אין מניחין אותו לתקוע אלא גוערין בו בלשה"ז: נו, מה אתך. ראש השנה. אתה לא יודע שזאת חזקה של ר' יהודה? עוד אמרו, שאחרי מוסף, משעובר הקהל אל חדר שני לצאת ידי חובת התקיעות, יעבור בצנעה, שלא להלבין פני בעל החזקה.

 

חזקת מפטיר דחנה מכאן ולעלם. ואף שכבר נפקדו בזש"ק ונתמלא ביתם אורה, ומלא ביהכ"נ כאלו שנצרכים לאותה סגולה, מ"מ חזקת מפטיר אינה בטלה. ומי שיהין להרהר אחריה בדיבור או במעשה וי"א אף במחשבה, עתיד לקבל צעקות נוראות ומארות וגידופים עד שתצא נפשו ויוסיף ויאמר כנגדו בעל המפטיר: למה תבכה? ולמה ירע לבבך? הלוא טוב המפטיר לי מעשרה בנים לך.

 

חזקת מפטיר יונה לבן הגביר ע"ה, והוא שיהא גביר בעצמו. וטעם החזקה שכיון דהוא סגולה לעשירות נהגו בעלי ממון לחזר אחריו וכיון שנהגו כך, נהגו הגבאים להרבות במחיר ואי אפשר למי שנצרך לממון לקנותו אלא למי שיש לו ממון. וכיון שכבר נתברר כך, מצוה מן המובחר להעלות מחיר המפטיר כדי להקשות על בעל הממון לקנות חזקתו ונמצא בית הכנסת כולו רווח.

 

חזקת שחרית ביום הראשון לזה שתפס התיבה בכוח באותה שנה שר' ישראל נפל למשכב בבוקר ר"ה. ואם תמצי לומר קולו כקול עגור הנשחט ונוסחו כנוסח אלטע זאכן המכריז על מרכולתו, אין זה מן הדין; שראש השנה היום ואין משגיחין בקול ובבת קול, אלא מכוונין הלבבות בתפילה ובתרועה.

 

חזקת פתיחת הארון בשמע קולנו דשחרית לשנה אחת. ואינה דומה לחזקת פתיחת הארון דשמע קולנו דמוסף. שחזקת שחרית אם ערערו עליה יכול בעל החזקה להפגין ולילך להתפלל מוספו בבית כנסת אחר ואילו חזקת מוסף אין לה תשלומין, שאין משגיחין במקומותינו במי שלא בא למנחה.

 

חזקת המקום מתחת למאוורר עד שייתפס צווארו וייעשה בעל מום. ונקיי הדעת שבבעלי החזקות היו מהדרין על עצמם שלא לעזוב המקום שתחת המאוורר אפילו לרגע אחד גם אם ילקו בשיתוק בכל גופם. משום מעשה שהיה בבית כנסת אחד שקם בעל החזקה ממקומו תחת המאוורר כדי להמשיך חזקת חותנו בפתיחת הארון ב'וכל מאמינים' ומשחזר למקומו כבר ניטלה חזקתו ונעשתה חזקת אחר.

 

 

חזקת ימי הרחמים והסליחות וחזקת ישראל קדושים שלא להעלות דילטוריה רח"ל על איש מישראל. ועל כן צריך לומר שמסתמא כל מי שדבק בחזקתו לשם שמים נתכוון וכדי להרבות במצוות ומעשים טובים ולהמתיק הדינים לו ולכל בני ישראל.

 

אחרי הצפצוף

 

בטח יש לכבודכם תא קולי. למי אין תא קולי? למי שאין טלפון סלולרי. למי אין טלפון סלולרי?

כשיש טלפון סלולרי יש גם תא קולי. תפקידו של התא הקולי הוא הגנה מפני המצב הנורא מנשוא, המזעזע ושלא נדע מצרות, שכלל איני מעז להעלותו על דל שפתיי, שבו הטלפון מצלצל ובעליו שוהה רח"ל בשירותים או נם את שנתו באין איש בבית. מצב קריטי כזה, לא עלינו ולא על אף אחד מבני ישראל ח"ו, יכול לערער את שלמותו הנפשית של מחזיק הטלפון, במיוחד אם המתקשר ביצע את שיחתו ממספר חסום או בלתי מזוהה. מי זה יכול להיות, ריבונו של עולם? ומה הוא רצה? אולי יש צרות? ולמה את לא מרימה את הטלפון כשאני בשירותים! אמרתי לך שזה חשוב לי! לא, לא השאירו הודעה! תרימי ותקחי הודעה, מה יש?! להשתגע אפשר בבית הזה!

בדיוק למען הדקות הזוועתיות האלה, שכבר פירקו בעוונותינו כמה וכמה בתים בישראל, נועד התא הקולי. תפקידו הוא להשאיר את חולה הנפש מחזיק הטלפון הסלולרי בשליטה גם בעיתות בהן אין המכשיר בחגורתו. יש צלצול? לא נורא. ישאירו הודעה.

עד כאן המצב שווה אצל כולם. נכון שיש בשולי המחנה טיפוסים סהרוריים שכל מה שהטלפון שלהם יודע להנפיק זה: "המנוי אינו זמין כרגע, נא להתקשר מאוחר יותר" אולם אלה באמת אנשים קרים כקרח שאינם מבינים חיי חברה גלובליים מה הם. מה זאת אומרת מאוחר יותר? מי אתה שתגיד מתי להתקשר? הרוב המכריע מיישר קו עם המצב הפסיכיאטרי הכללי ומקים לעצמו, במו קולו ואצבעותיו, תא קולי לתפארת. איש איש ותא קולו.

וכאן – כאן מתגלה השוני הגדול. כשם שפרצופיהם שונים, כשם שצלצוליהם שונים, כשם שקידומות מספריהם שונות – כך תאי קולם שונים. שונים בתכלית, בקיצוניות. אמור לי מהו תאך הקולי ואומר לך מי אתה ומאיזה נוירוזות פסיכוטיות אתה סובל.

יש את המתרגש מגודלו של הרגע. הוא מרגיש שהוא מפקיד כאן, ברשות הרבים, חלק חצוב מנשמתו הפרטית. הלוא דבר הוא! נאום קצר ואישי שלו הופך לנחלת הכלל. הוא מתנשם בכבדות, מתרגש, בולע את רוקו ואומר בקול שאימה וחיוך זורח משמשים בו בערבוביה: "הגעתם למוישה, אין באפשרותי לענות כרגע, נא להשאיר הודעה לאחר הישמע הצפצוף. טווווווו"

אחר מצא בתא הקולי האומלל את הנתיב הבלבדי להחלת יצירתיותו המתפרצת. אם יש חומר וצורה ובמה – למה לא לייצר? ובכן הוא משקיע יום ולילה, הופך בדעתו ואף מעיין בספרים רבים, ולבסוף מחקה תא קולי שהוא שמע פעם בעיר אחרת: "הגעתם למקום הנכון בזמן הלא נכון. נא להשאיר הודעה. טווווו". באמת גאון. גם משחק מילים נאה, גם מעביר היטב את המסר. גם קצר, גם קולע.

טיפוס נוסף מנהל את הקשר שלו עם העולם דרך ובאמצעות התא הקולי. הוא כלל לא צריך לדבר עם איש. הכל דרך התא. לפני ראש השנה הוא ישאיר הודעה: "שנה טובה ומתוקה שתהיה לכם, אחרי הצפצוף. טווווו". בתקופת ניסן "חג כשר ושמח" וכן הלאה. רביעי מתייחס לתא הזערורי כאל ערוץ קודש. אם יש תדר, למה לא להעביר מסר? "יחי המלך שלום", הוא מכריז. "נא להשאיר הודעה אחרי הצפצוף. יחי יחי יחי. טווווו".

הכי גרועים הם הצ'יקאווער'ס. הם לא יניחו להזדמנות כזו לחמוק מתחת ידיהם. יש תא קולי? למה לא לשמוח?  "ה ה שלום שלום!", מכריז מתא קולם אריק שרון בכבודו ובעצמו. "אני בחווה עכשיו ועומרי לא בבית! למה לא תשאירו הודעה? טוווו". אוי, איזה שמחה עצומה! כמה מצחיק! ממש משעשע.

אבל זה עוד כלום לעומת ההודעות המושארות בתא הקולי. רמת הלחץ הנפשי התוקפת מתקשר יהודי כשהוא נדרש להשאיר הודעה קצרה בטלפון, אינה ניתנת לתיאור כלל. "שלום שלום!", מכריז חבר שלי בפאתוס של נואם כיכרות. "נא חזור אלי הביתה או לסלולרי, אני זקוק לך בדחיפות!" רגע: למה "חזור אלי"? מתי בפעם האחרונה דיברת איתי ב"חזור אלי"? ולמה "זקוק" ולא "צריך"? אז מה אם זה תא קולי; יש דין שצריך לדבר בו בשפה ספרותית ומהוקצעת?

אחרים מאבדים עצמם לדעת מעוצמת המעמד ומגודלו. "כן שלום, זה מדבר מאיר, רציתי לדבר איתך, תתקשר אלי, למאיר, טלפון אפס חמש שש…" טוב, טוב. אני אתקשר. אבל למה הפחד הזה. מה הסיפור?

יש את אלה שמותירים באמתחת תאך הקולי את סיפור חייהם: "שלום קובי, מדבר כאן בחור בשם יצחק קצנלבויגן, הפנה אותי אליך שמואל רודיטי והוא אמר לי שאתה יכול לעזור לי בנושא פרסום. גיסתי רוצה ללמוד פרסום. מה שקורה זה שהיא ילדה לפני חודשיים והיא לא יכולה לחזור לעבודה שלה, עכשיו אחי התחיל בדיוק כולל אחר, אז היא חשבה אולי אני אפנה אליך. היא למעשה כתבה כמה חודשים טובים, עוד לפני הלידה….."

סליחה, סליחה. מזל טוב מכל הלב ושירבו שמחות במשפחת קצנלבויגן עד שיבלו שפתותיהם מלומר די. רק אולי אתה יכול להסביר לי, למען ה', איך התא הקולי הרזה והצנום שלי שייך ללידה ולפיטוריה של הגיסה? ואם כבר, למה לא תתחיל את סיפור הדברים מבראשית, באמצעות סיפור הצלתו המופלא של הסבא, ר' זוסיא קצנלבויגן מציפורני הצוררים ואת השנים הקשות שעברו עליו, בנסיונות נוראים לאחר שעלה ארצה ואיבד ל"ע שלושה ילדים ואת כל ממונו?

ויש את הדודה שתחי'. זאת לא שמעה על אי אלו שינויים שעברו על העולם. לא יודעת שיש פקסימיליה שמעבירה מכתבי נאצה מסניף הדואר הקרוב היישר אל בית המושמץ, לא שמעה על החללית קולומביה שהתרסקה, ולא על "קו הישר". היא עדיין סמוכה ובטוחה שגולדה ודיין יצילו את ישראל משקיעה טוטאלית והעיקר שלא יגלו איפה החביאו את יוסל'ה שוכמכר. כך הולכת ההודעה שלה:

קול מרוחק מהשפופרת: "הוא אומר להשאיר הודעה!"

קול מרוחק עוד יותר: "אז תשאירי הודעה!"

"שלום קובי, זאת הודעה לקובי. קובי זאת אני מדברת, רבקה, דודה שלך, אני משאירה לך הודעה כמו שביקשת…

קול מרוחק: "מה להגיד לו?"

קול מרוחק עוד יותר: "תגידי לו מה שאת רוצה!"

"אז קובי, אני רוצה לבקש ממך, כן, זאת רבקה, אולי תוכל להתקשר אלי, זאת רבקה, אני רוצה לשאול אותך משהו…כל טוב כל טוב…זה הודעה לקובי, זאת רבקה. כל טוב כל טוב. הלו?"

 

בקול גדול

 

אני לא ממש יודע אם זה מעניין אתכם, אבל גב' לוינקוף הוזמנה לביופסיה חוזרת בגלל ממצא בלתי ברור ואילו אצל לוי נחום, מס' תעודת זהות 029502630 , הכל בסדר בבדיקות אבל כדאי שייגש לרופא המשפחה כדי לקבל פירוט מדוייק יותר. ולא. התשובות של פחימה לא הגיעו ואני כבר אמרתי: כשהן תגענה – אנחנו נתקשר אליכם. לא צריך לנדנד כל בוקר.

לעומת זאת, ובמעבר חד, איציק החליט להחזיר לשושני את הוראת הקבע לקופת חולים כי נמאס לו מהמשחקים שלו. אין אפשרות, גב' נבון לדעת כבר עתה מה שווי התיק. רק במועדי יציאה מתקבל שיערוך למועד הסגירה הבא ומה שאני מציעה לך זה לדבר עם עוזי. הוא בחופש היום, ולכן תנסי מחר. הבת שלך התגרשה? אוי, לא ידעתי. האמת שראיתי שמשהו לא בסדר אצלה, אז שלום שלום. כן, דיסקונט שלום מדברת אופירה.

תכלית דבר, יש פקידים שמדברים בקול.

כשהם בקופה הראשית בסופר מרקט זה גם לא סימפטי במיוחד, אבל נסבל. לעומת זאת, כשהם או הן בקופת חולים, במרפאות החוץ, בבנק, או במקומות נוספים בהם שוהים בני אדם שלא תמיד מעוניינים בשותפות גורל עם כל השכונה, זה מתחיל להיות קצת בעייתי. בעייתיות זו מקבלת משנה תוקף אצלנו, במרחב השמי, בו מקובל מרחק מחוייב של ארבעה ס"מ לכל היותר בין מקבל שרות אחד לזה שאחריו, לא כולל מי שחייב באותו רגע עט כדי להשלים את ההיסב החסר על הצ'ק, שאז מתכווץ המרחק המחוייב לסנטימטר וחצי, כלומר, חוץ מלנגוח בראשו של זה שלפניך, מותר לך הכל בשעה שהוא מקבל שרות. אתה הרי צריך עט.

זה בעייתי מפני שגם כך אתה הגעת הבוקר לבנק במצב רוח לא נינוח במיוחד. קורה. יש לך בעיה. אתה מבקש לבצע העברת מזומן מאחר ואתה עובר ניתוח, ומחר לא תוכל להיות בקשר עם הבנק. הניתוח, הוא, איך לומר, לא מן הנעימים לשיג ושיח. אתה מוחזק בעיני עצמך צעיר ורענן, בריא וחסון ואין את נפשך לחזות לא בפנים מרחמות ולא בפנים מתעוותות מכאב. אתה רק רוצה להעביר את הכסף כבר היום, למרות שהוא יהפוך למזומן רק מחר. הבנק מלא אנשים, כי זה המנהג כאן, שבנקים מלאים המון אדם, ועל כן את השיחה הקצרה שאתה מקיים עם הפקיד, שהוא בדרך כלל מאוד נחמד, אתה עושה כשגופך מוטה קדימה וראשך מושחל בין שני חלקי הזגוגית החוצצת בין אדוני הקופות לבין קהל עבדיהם. אבל הרעש של המכונה לספירת הכסף בדלפק השכן מפריע לו לשמוע, ולכן הוא צועק "עוד הפעם מספר חשבון!" ואז כשאתה מגיע לקטע הקריטי ומנמיך את הקול עוד יותר ומלחש בבהלה את מהות הבעיה, הוא מגלגל עיניים עגולות ורחומות מולך, פותח פה ענק ושואג בקול אדיר: "ניתוח?! ילד צעיר כמוך ניתוח?!" וכיון שהתיקון הראשון לחוק הסטטיסטיקה  קובע שברגע מסויים בכל סניף בנק גועש ורועש תשתרר לפתע דממת מוות; וכיון שהתיקון השני לחוק הזה קובע שהרגע הזה עתיד להשתרר בדיוק בשניה בה הפקיד שמדבר בקול עולה על המחלה שלך – תהדהד זעקת האימה שלו בכל הסניף וכמו בת קול תתגלגל במורד התור לאמור: ניתוח? ניתוח? ניתוח? ואז שתאסוף, אדום מבושה, את ניירותיך, תודה לו בהכנעה ותלך לאסוף את חרפתך בחדר סגן המנהל, יבוא לעומתך המאבטח המנומס וכשהוא נוקש במגנומטר על בטנו התפוחה יאמר: גם בן שלי קיבל ניתוח בגיל קטן מאוד. לא בעיה. עושה ניתוח. ואתה תגיד: תודה, תודה, אנשים טובים. אני באמת שמח שאתם עוזרים לי לשאת את בעיותיי. למה שלא נדבר על עוד בעיות שלי, מכל הסוגים?

ומה שאתה לא יודע זה, שברגע זה ממש, עוסקים היושבים בתור אחר, זה של קופת החולים, לעסוק אף הם בבעיות שלך, אחרי שהם שותפו בהם באדיבותה של הפקידה- שמדברת- בקול של קופת החולים, שבדיוק רגע קודם לכן הרימה שאגה פקידותית לכיוונה של הפקידה האחרת לאמור: "חגית! מה עם ההתחייבות של פולקובסקי! מחר הניתוח, לא?"

 

בשבילך זה שתי דקות

 

המחשב שלי, ימח שמו ושם זכרו, שבק חיים לכל חי ביום בהיר אחד. הפעלתי אותו כדי להעלות על הכתב איזה חידוש שנתחדש, והנה, לא קול ולא קשב. מחלה נוראה שקורין בלע"ז "תולע"ת" נכנסה אל בין קרביו ולא זו בלבד שאינו נע ואינו זע, נראים הדברים שבחסות הדממה התקשורתית שכפה על עצמו הריהו מסייע ביד התולעת שבתוכו להרוס ולהחריב כל חלקה טובה ולכרסם בקבצים כאילו היו תפוחים יבשים. תיכף כשגיליתי את תוקף העניין, אזרתי כגבר חלציי ועשיתי את מה שראוי לעשות במקרים כגון אלו, היינו להרים טלפון בהול לחברי העילוי ש. ולשאול אותו מי מבין במחשבים שאפשר לתפוס אותו בשעה כזו. מה זה, הוא שאל, זה וירוס? כן, עניתי. לא יודע מה לעשות.

כעבור יומיים המחשב כבר ישב בחדר של ישראל יוסטר. יוסטר הוא איש מחשבים בכיר שעובד איתי, הוא גם נחמד מאוד. כדרכם של אנשי מחשבים בכירים הוא אינו מרים את הקול לעולם וכשהוא תופס וירוס, הוא מקבל פרצוף של דייג שהרים לויתן. עוד בבוקר, בשעה מוקדמת, נטלתי את המחשב ונסעתי איתו לישראל, אחרי שהודעתי לו טלפונית שאני בא להתייעץ איתו בעניין מסויים. בעניין מחשבים, הוא שאל, כן, עניתי. יש לי איזו בעיה חמורה. אתה חייב לעזור לי. כשבאתי, הוא כבר חיכה לי בפנים מחייכות. על השולחן שלפניו נערמה ערימת בעיות שחיכו לטיפול. התעלמתי מהן בחן ופניתי ישר לעניין. ישראל, אמרתי. תושיע אותי. אני לא יכול בלי הגולם הזה. קח אותו, תסדר אותו ותגיד לי כשהוא מוכן. בשבילך זה שתי דקות.

הוא הביט בי מהורהר ואמר שהוא חושב שהוא יודע מה הבעיה, רק שזה יקח לו קצת זמן והוא מאוד לחוץ היום. תשאיר לי את זה כאן, הוא אמר בנימוס, ונראה מה אני אוכל לעשות. כן, אמרתי, אבל הבעיה היא שאני צריך היום לעבוד איתו. וחוץ מזה, מה יקח זמן, למה יקח זמן: אתה איש מחשבים, לא? זה המקצוע שלך. לי זה יקח זמן. אתה בשנייה עושה את זה. נו, הוא אמר. תשאיר, נודניק. נראה מה אני אספיק לעשות.

נכון לעכשיו, חלק גדול מהבעיה כבר נפתר, ולכל החומר שבמחשב שלום. חישוב פשוט מעלה שביומיים בהם היה המחשב אצל יוסטר, האיש הגה רבות בי ובשכמותי, ולאו דווקא לטובה. כיון שהוא שכיר יום ישר דרך, הוא ככל הנראה עבד על השטויות שלי גם בלילה, בבית. האמת היא שלא לזה התכוונתי. באמת שלא.

 

בשבת, בין לוי לשלישי, ניגש אלי ידידי הטוב נ. והודיעני, ניט שבת גערעדט, שדבר לו אלי במוצאי שבת. עם התקדמות קריאת התורה הסתבר שניט שבת גערעדט אין ממש צורך להמתין עד מוצאי שבת ניט שבת גערעדט, וכי אפשר כבר עתה לשמוע במה דברים אמורים.

אני איני מבין במחשבים מאומה. לעומת זאת אני כותב לא רע בכלל. אני, לא עליכם, מתפרנס מכתיבה. לא עשירות גדולה, אמנם, אבל עבודה לכל החיים. לא ירצו בקהילה, אלך למשפחה. לא ירצו במשפחה יש קול העיר ומפתח העיר ואם לא אזי קופת העיר. מקסימום, אשב במרתף ואנסח פשקווילים וכתבי סירוב. בכל אופן, מה שנ. רצה ממני בקריאת התורה, נחלק לכמה חלקים.

לנ. יש עסק לממכר ספרים. העסק מצליח, ב"ה, הפרנסה מצויה בשפע ועתה הוא עומד לפני הרחבת העסק. כיון שהוא מעוניין לחסוך בהוצאות, הוא אינו מוציא כסף רב על פרסום ויחסי ציבור וכיו"ב, לכן הוא אמר לעצמו כבר לפני שבועיים שהוא צריך לדבר איתי. תכלית השיחה היא, שהואיל והוא צריך מספר דברים שעניינם כתיבה; והואיל ואני הרי רגיל לכתוב ו"בשבילי זה שתי דקות"; והואיל וכבר נפגשנו, על כן סוכם בין הצדדים כדלהלן:

בין לוי לשלישי הוא אמר שהוא צריך נוסח לפלאיירים שהוא עומד לחלק במרכז העיר השבוע;

בין שלישי לרביעי הוא אמר שהוא רוצה לשנות את השם של החנות ועל כן הוא צריך שם חזק;

בין רביעי לחמישי הוא אמר שהוא צריך כמה מודעות חזקות שיעבירו היטב את המסר של ההרחבה;

בין חמישי לשישי היה שקט והספקתי לעיין רגע ברש"י, כיון שהוא עלה לשישי וכך ניצלתי מהצורך להציע כותרת מבריקה למבצע החדש "קנו בסכום העולה על 100 ₪ וקבלו תהילים מהודר כריכת עור צבי", אבל כשהוא חזר, אחרי שביעי, הוא עוד הספיק לומר שהיה כדאי להוסיף גם כתבת צבע נרחבת באחד העיתונים על החנות החדשה.

מפטיר.

חישוב פשוט העלה שחנות הספרים המורחבת של האדון נ. הולכת לגזול לי את מחצית השבוע ואולי אף את המחצית השניה, במקרה שהכותרות שאספק לא ישאו די חן בעיני בני משפחתו. אין צריך לומר שלא כתבתי מילה וחצי מילה וגם לא אכתוב. באחד מימות השבוע, לכשאמצא לי את הזמן, אכנס לחנותו של נ. אטול סט ספרים שאני זקוק לו, ואומר לנ. עזוב נו, מה זה בשבילך סט ספרים. אתה הרי עובד בספרים.

האמת ניתנת להיאמר, שהדברים המתוארים כאן אינם פשוטים. אין דרכנו לפטור במחי עמוד ליצני אחד שאלות שבמהות. מי אומר? אולי זוהי מהותו של "חסד"? זו אכן שאלה ומן הסתם גם תשובות מפורטות יש עליה. אלא שלכל הדעות, זוהי שאלה ש א נ י  צריך להתחבט בה. לגבי נ. זו אינה שאלה. מבחינתו התשובה ברורה: אסור לדבר בקריאת התורה, אפילו בין גברא לגברא אסור לדבר בדברי חולין וכל שכן בדברי מסחר, ואסור לבקש מבן אדם שאומנותו בכך ערימת טובות שתעסיק אותו שבוע שלם. אסור בתכלית האיסור.

 

ביום שלמחרת הלכתי ליוסטר, לקחת את המחשב המתוקן. הוא קיבל אותי בחיוך רחב ובזווית העין ראיתי  שערימת הבעיות שעל שולחנו גבהה בכמה קומות. לא הצעתי לו תשלום. הוא בחור טוב והוא ייעלב. מה שכן, אני מבטיח שזאת היתה הפעם האחרונה.

 

דואר אויר

 

בתחילת השבוע פנה אלי שוב ג' בתמיהה רבתי איך זה שעדיין לא שלחתי לו את הספר שביקש. התגמגמתי. באמת שלא היתה לי תשובה שתספק את דעתו. תראה, אמרתי, לא הזדמנתי למקום, ואני בלי אוטו עכשיו וגם שכחתי מזה וחשבתי שכבר קיבלת ועוד כאלה. ג' היה המום. אבל סיכמנו, הוא אמר, שתשלח את זה עם דוד! לא, אמרתי לו. אני לא יכול לשלוח עם דוד. אני לא פוגש אותו.

נפלה דממה בינינו. הוא שבר אותה ראשון. אתה יודע מה, הוא אמר, אז תשלח לי בדואר. רחוב זה וזה, מספר זה וזה. מה הבעיה? בסדר גמור. אמרתי. אני מייד שולח. חבל שלא חשבנו על זה קודם. כמה פשוט.

ברגע שהורדתי את השפופרת ידעתי שהאיש לא יראה את הספר לעולם. בעוד יומיים הוא עתיד להתקשר, מופתע, ולשאול למה הספר לא הגיע. לא יודע! אני אענה בתדהמה. רגע, הוא ישאל. מתי שלחת? אז זהו, אני אשיב. עמדתי לשלוח, ופתאום גיליתי שאין לי בול. מחר אני בדואר, קונה בול ושולח. יופי, הוא יגיד. חבל שלא חשבנו על זה קודם. כמה פשוט.

שבוע שלם יהיה שקט ואז הוא יתקשר יום אחד ויגיד בוא הנה, קובי, זה לא הגיע! מה כאן קורה, לעזאזל? אני אפער פה ענק באימת מוות: מה?! אשאל בחרדה, זה לא הגיע?! לא! הוא יגיד. בדקתי פעם, בדקתי פעמיים ולא הגיע! כאן יתחיל הראש שלי לעבוד במהירות. רגע, אני אשאל. איזה כתובת נתת לי? והוא יחזור על הכתובת, ועל המיקוד ואני אשתוק רגע כמנסה לשחזר ואז אומר בנימה של מי שעלה על פתרון התעלומה: אההההה. עכשיו אני מבין. איך המיקוד, אמרת? 54556? נו, ואני השוטה כתבתי 54665. חבל שלא חשבנו על זה קודם. כמה פשוט. אני מייד שולח שוב. כעבור שבועיים הוא שוב יתקשר, אני אומר לו שאני עסוק עכשיו מאוד ושיתקשר בעוד שעה, וכעבור שעה הוא שוב יתקשר ואני אגיד לו שבינתיים נגמרו לי הספרים ואני מחכה להדפסה החדשה בעוד חודש וכעבור חודש הוא שוב יתקשר ואני אסנן אותו ולא אענה לשיחה וכך זה יימשך חודש מסוייט עד שהוא יתייאש, או יירד מהארץ, או ייהרג בתאונת דרכים, ואז יהיה שקט.

השוטה דנן לא מבין שהוא בעצמו הזמין את גורלו האכזרי ברגע שהוא העלה את אופציית המשלוח בדואר. לו הוא היה מציע, למשל, שאטול את הספר למעבדת צילום, אהפוך אותו למיקרופילם, אמיר את סימני הדפוס בסיבים אלקטרואופטיים, אדחס אותם בתוכנת דחיסה, אשמור אותם כתמונה ואשלח אותם במסנג'ר לחבר שיש לו צורב, שיוריד אותם לתקליטור, יחזיר לי אותו באמצעות שליח ואני אביא אותו אליו הביתה, הוא כבר מזמן היה מקבל את הספר וגם את ספר ההמשך. ברגע שהוא הלך על אופציית הדואר, הוא נפל.

אני לא שולח דברים בדואר. אין לי מושג איך שולחים דברים בדואר. מימיי לא שלחתי מאומה בדואר ולעולם לא אשלח. יש אנשים כאלה, שיכולים לסדר פרוטקציה בדואר כי הם מכירים את מנכ"ל הדואר, אבל לא יודעים לשלוח מכתב.

איך שולחים מכתב בדואר? קודם כל יש את העניין של המעטפה. מעטפה היא עניין פעוט, כשמדובר במשרד של חברה. בבית אין מעטפות. מי שיש לו בבית חבילה של מאה מעטפות דואר ויותר והוא לא עובד בדואר, הוא אדם מוזר. אחרת, למה לו מעטפות? מעבר לכך, ישנו העניין החשוד מאוד של הבולים. למה משפחה מתוקנת צריכה שיהיו לה בבית בולים, אם לא לצורך איסוף בולים? ומכאן לעצם פעולת השליחה. בהבנת העניין כולו יש טעות בסיסית. משלוח דואר אינו פעולה טריוויאלית, שנעשית מעצמה. אתה לא מניח את המכתב על אדן חלונך ויונת דואר נוטלת אותו במקורה. מכתב צריך לשלשל לתיבת דואר. תיבת הדואר נמצאת רחוק, במרכז הכפר, או ברחובה של עיר. אם כבר צריך לנסוע עד התיבה, אז למה כבר לא לנסוע עד בית הנמען עצמו? וחוץ מזה, לא תיבה אחת יש אלא שתי תיבות, אם אינני טועה. אחת צהובה ואחת אדומה. מאין לי לדעת איזו תיבה אני צריך? אני יודע שזה נשמע קצת משונה, שמי שנוהג לשלוח דואר לעיתים מזומנות אינו מבין על מה אני סח. מנגד, קומץ האנשים השפויים שאינם מחזיקים בביתם תכריכי בולים וערימות מעטפות, אוהבים אותי עכשיו אהבה גדולה. חבל, הם אומרים, שלא חשבנו על זה קודם. כמה פשוט.

 

הטסט הצליח הנהג מת

 

מי שחפץ להבין מעט מזעיר מעומק המושג האיום "לרדת בגלגול", רק בבואה דבבואה של העונש הנורא הזה, כדאי שיעשה כך: שילך ויקנה מכונית בת כמה שנים טובות, שאגזוזיה תבירין וקרבורטוריה סתימין וציריותיה דא לדא נקשן. עכשיו יביאה אל תוך ביתו כך וכך חודשים, עד שיבוא עת דודיה והוא יוזמן להעביר אותה את מבחן הרישוי השנתי (להלן: טסט).

בעת שילך אל מכון הבדיקה, אסור שיתפתה אחר הצעות המאכערים והגזלנים שידיהם רב להם במאכעריי של העברת טסטים ובשקרים וכזבים למיניהם, אלא ילך בדרך המלך, ביושר ובניקיון כפיים ויבוא אל הטסט כאחד האדם. עד כאן מה שיעשה.

מנקודה זאת, מתחיל תהליך של סבל עד כדי התמוטטות, אותו עבר בעצמו האיש השבור והרצוץ הכותב כאן לפניכם. לא הרי בן אדם בעל מאזדה 121 יום לפני הטסט, כאותו בן אדם חמשה שבועות לאחר מכן. לא בן אדם, אלא חצי בן אדם. שבר כלי, ניצול שואה, בא הרוג ברגליו הפיסחות.

לא נעים. חמש פעמים הייתי שם. חמש פעמים.

פעם אחת שכחתי את הביטוח. נו, טבעי. קורה. אפשר בפקס? לא, אי אפשר. תבוא שוב, יש לך שבוע.

בפעם השניה כבר היה אחד יותר נחמד, אחד שמבין שמבחינת הנהג הקרח הישוב במכונית, תפקיד הבוחן אינו רק בחינה בעלמא, כמעשה קוף, אלא זהו, בעצם סוג של שיתוף פעולה חברי לזמן מוגבל שהוסכם והותנה בין הבוחן החביב ומשפחת אריאלי. תורף ההסכם הנ"ל הוא באופן כללי הסכמה על השקעה משותפת בת עשר דקות לכל היותר, באמצעותה תוכל המשפחה הנ"ל להמשיך ולהסתייע בשירותי השינוע של כלי רכבה המצ'וקמק עוד שנה נוספת; הוא התחיל יפה מאוד, עם חיוך והליכה לקראת, אבל לפתע הוא נשבר.

לאט ובהססנות הוא ניגש אל החלון שלשמאלי, פניו חמורות. "תגיד", הוא אמר, "אתה יודע שאין לך אור חניה שמאלי?".

האמת, לא ידעתי. למען האמת ההיסטורית כדאי לציין, בשקט, שזה גם לא כ ל  כ ך  עניין אותי וגם לא לגמרי ידעתי מה זה, האור חניה הזה. אבל מאחר והייתי בין כותלי היכל החוק כחול הברדסים, עטיתי על פני מייד ארשת חרטה ועזיבה וקבלה ואמרתי בחיוורון: "באמת? מה אתה אומר! זאת הפעם הראשונה שקורה לי דבר כזה!" אם הוא הסתכל טוב, הוא היה יכול בקלות להבחיל בדמעה של בושה שחילצתי באמצעות עיטוש פתאומי. הוא כמעט והשתכנע, אלא שאז הוא ביקש ממני להדליק את האורות הרגילים. עד כאן הכל בסדר, הבעיה התחילה רגע אחרי זה, כשאני, בטפשותי, במקום לומר "לא רוצה", נעתרתי לבקשה והדלקתי את האורות הרגילים.

זאת אומרת, בעצם, הדלקתי את האור הרגיל. השמאלי. הפנס הימני, פטיש החזק, כבה ל"ע בחטף ואיננו.

באמת שלא ידעתי מזה מאומה. תסבירו לי אתם איך אדם שגובהו אינו עולה על שלוש אמות שיעור הגר"ח נאה, יכול להבחין ממקום שבתו מאחורי ההגה במה שקורה בפנסים הקדמיים? את האדון מהטסט, נקרא לו נסים כי כך קראו לו, זה לא עניין במיוחד. הוא כבר ידע שיש לו כאן עסק עם כריש הפשע מספר 1 של הדתיים.

שוין. קיבלתי עוד שבוע. שבוע של אור. שבוע של זריחה, של נורות, של תקוה לעתיד טוב יותר.

כשהגעתי אל מסלול העינויים בפעם השלישית, היתה המכונית מוארת כמו רכב של חתן וכלה באולמי בונבון בבת ים. כל האורות מרצדים באושר ובעיזוז, תוך שהנהג העולץ משחק בכפותיו המזיעות מלחץ ופאניקה במוט האיתות: ימינה ושמאלה. ימינה ושמאלה. כמו בלונה פארק. התחבטתי רבות אם כדאי לי להדליק מוסיקה רועשת כדי להעצים את אוירת האמינות והעתיד החדש. כיון שהיתה לי באותה שעה רק קלטת של דוד קוסוביצקי, נמלכתי בדעתי ללאו ורק התגייסתי בחיוך רחב מאוזן לאוזן. "נו", אמרתי בחדוה, "עכשיו הכל בסדר".

הבוחן החדש, נקרא לו שבי כי כך קראו לו, לא הגיב. הוא נטל מן המוט איזה כלי משונה בעל זרוע בולטת ותחב אותו אל צינור הפליטה. כשהוא הזדקף, הבנתי מיד, מהפנים שלו, שאני עתיד להכיר עוד כמה ידידים מבינים במקום הארור הזה.

"תשמע אדוני", הוא בא אלי. "יש לך בעיה עם פליטת אויר".

נו, תמיד לומדים בחיים דברים חדשים.

"מה זה", שאלתי, "בעיה עם פליטת אויר?"

הוא כבר לא היה שם. תוך שהוא מכוון את הרכב שאחרי אל מירוץ המכשולים, הוא הפטיר לעברי, מעבר לכתף: "זה אומר שאתה בצרות צרורות. תלך תסדר את הקרבורטור".

רק אז הבנתי משפט גאוני שאמר לי פעם ידיד חכם אחד, בצעירותי, באחד ממוסכי ירושלים. מה שלא תעשה, הוא אמר לי, לאן שלא תלך, תמיד יהיה משהו קטן בקרבורטור שיקבור אותך. ככה זה, הוא אמר. חוק בטבע.

 

מבלי להלאות את הקוראים, צריך לומר רק שיצאתי משם בפעם השלישית. מאז הייתי שם כבר פעם רביעית חמישית. קיבלנו על עצמנו כבר כל קבלות טובות שבעולם, בדקנו את המזוזות, אפילו ביקשתי מחילה מכמה שבכלל לא מגיע להם. אנחנו אנשים הרבה יותר נקיים וזכים היום, סובלים ושותקים. שומעים חרפתם ובאים בעוד שבוע שוב כדי לשמוע חרפה חדשה. טסט על האוטו אמנם אין עדיין, אבל כלל ברזל לחיים רכשנו: חבל ללכת לכל מיני מאכערים שמעבירים טסט ברבע שנייה. למה לא להיות בן אדם ישר? הולכים למכון הטסטים, כמו בן אדם, מקבלים שירות טוב ומבין, אין מקום טוב כמותו בעולם.

עובדה, אני עצמי חוזר לשם כמעט כל שבוע.

 

הנחה למדינות

 

מבין כל הבעיות הנפשיות החמורות שכולנו סוחבים איתנו שנים ארוכות באין אומץ לפנות לעזרה פסיכולוגית, בעיית ההנחות הינה החמורה ביותר. זוהי נקודה המקיפה את חייו של הלוקה בה מקצה אל קצה, עושה בו שמות והופכת אותו לעבד נרצע.

מדובר באותם אלפים ששואבים את סיפוקם הנלוז מהעובדה שהאומלל העומד מולם מקבל החלטה להרוויח קצת פחות ובלבד שימכור. האומלל הזה הוא בדרך כלל מוכר פלאפל או זפת גגות קשה יום. כשמולם יושב מישהו קצת יותר מכובד, כמו קבלן בניין שמוכר להם דירה למשל, הם בכלל לא מבקשים הנחה או שלכל היותר הם מסתפקים בתשלום או שניים נוספים.

האנשים החביבים האלה לא מכירים בחיי המסחר. עבורם אין שום קיום למערכת היחסים שבין מוכר ולקוח. פעולת הקנייה לא נתפסת אצלם כהליך של קבלת סחורה ומתן תמורה, אלא באופן אחר לגמרי. אני אבקש הנחה, אתה תתעקש, אני אתרגש ואתמלא במרץ נעורים ונחישות, אתה תישבר, אני אשלם. בין לבין גם אטול אצלך סט ספרים או טלפון אלחוטי, כדי שיהיה להנחה על מה לחול.

אין אושר בעולם כאושרו של המכור להנחות שהצליח לשבור את זה שעומד מולו. הוא מוכן לשלם מיליונים רק כדי לשמוע את ה"נו, תהיה בריא, מה אני אעשה אתך". אוי, אם הוא היה יודע כמה מחלות הוא הכניס ב"תהיה בריא" הזה, הוא היה מוותר על כל העניין.

קהילת ההנחות מגובשת ומלוכדת. אנשיה נפגשים מעת לעת ומשתפים פעולה ביניהם. הם אגב גם מצרפים חברים חדשים לקהילה, ולא מבינים את ההססנות שנלווית להליך ההצטרפות. אם אתה מספר, למשל, לבן משפחתך המשתייך לקהילה על שולחן כתיבה שאתה מחפש, הוא לא יהסס לרגע. מיד הוא יפנה אותך אל מוישה מועלם, ("אתה יודע, מאחורי השטיבל ותגיד לו שאני שלחתי אותך") וגם יתדרך אותך, איך בדיוק צריך לנהוג ("תוריד אותו כמה שאתה יכול"). אם גם זה לא הולך, הוא יציע שהוא עצמו יגיע איתך למשימת הרכישה, והוא זה שיבצע את מבצע ההורדה. במקרה כזה אין צורך לציין שהוא זה ששלח אותך, אבל בעצם, למה לא. תגיד. לא יזיק. תן לו, לקרוב הזה, חמישים שקל ובקש ממנו לקנות לך מכונית. הוא יחזור עם אוטו ועם עודף, על דיברתי.

בדור הבא הבעיה מתעצמת. אנשי ההנחות קונים חפצים בחנויות קבועות. שנים חולפות, העיר כולה משתנה, חנויות נסגרות ותחתן נפתחות אחרות, והם עדיין קונים נעליים אצל לי לה לו. באים, מודדים, קורצים בהבנה שקטה ומשלמים. לא צריך להרבות בדיבורים. הוא כבר הבין שהם מתכוונים ל"תעשה לי מחיר", הם מצדם הבינו שהמחיר שננקב נמוך לאין שיעור מהמחיר האמיתי, מזל וברכה.

אנשי ההנחות פעילים במיוחד כשמדובר ברוכלים אקראיים, במיוחד כאלה המשתייכים לצד שמותר לו לעלות להר הבית. במקרה כזה, דיאלוג התמחיר מתקיים באופן חד וברור:

"כמה?"

"180 בשפילך"

"6"

"170"

"6"

"150"

"6"

"טוף 6"

ואחר כך מתפלאים שערבים חוגרים את עצמם בחומרים נפיצים ומתפוררים למוות ברחובה של עיר.

 

יכול להיות שהעם הזה מאוחד ומלוכד בעיתות צרה, יכול להיות שהוא פמיליארי וידידותי, קוהרנטי והומוגני, יכול להיות שכולנו יהודים ובכל מקרה, כולנו ישראלים. אולי. בכל מקרה, גם אם זה אכן כך, זה בהחלט לא בא לידי ביטוי בשעה שאנו נזקקים לאחד המשבחים בשירותיה של הקידמה הטכנולוגית, הלוא היא הכוכבית 42.

קורה שאדם מחייג מספר טלפון וברגע שהוא שומע מעברו השני קול של ילד קטן, הוא ממהר לנתק. הוא חייג ללשכה לפניות הציבור של מס שבח מקרקעין מחוז חיפה, ועל כן לא סביר שילד יענה לו לטלפון. על כן, הוא מעדיף לחסוך את רצף השאלות והתשובות שבסופן הקביעה "טעות" (מס שבח? מה? זה מס שבח? מס שבח? זה לא מס שבח? מי זה מס שבח? סליחה. טעות) ומנתק עוד קודם לכן. קורה.

אבל אז, כעבור מחצית הדקה, הטלפון בביתו מצלצל.

הוא מרים.

(מעברו השני של הקו עולה קול חלש, הססני וחשדני, הכולל אלמנט מובנה של עוינות מתגוננת אך כשרה לתקיפה)

הלו?

("הוא" יודע מי זה. הוא יודע מה מחכה לו עכשיו, הוא מתחרט על שניתק את הטלפון באחת)

שלום. אתה התקשרת אלינו?

("הוא" יכול לומר פשוט "כן". אבל זה כבר מאוחר מידי. הוא כבר חלק מהמשחק. על כן הוא עונה בזהירות)

מי זה אלינו?

(הצד השני מקבל אישוש לתחושתו המעומעמת כי מדובר בשיחת הטרדה מגופים מוסלמיים עויינים שמרכזם באירופה, המעוניינים להכחיד אותו ואת משפחתו. הוא נוקט במשנה זהירות)

למספר הזה!

("הוא" מחליט למתוח את החבל עוד קצת)

מה זה המספר הזה?

(הצד השני בטוח עכשיו שהוא עלה על משהו. הוא מחליט לא לוותר ובאחת מטיל את הקלפים על השולחן)

תראה אדוני: אני עשיתי עכשיו כוכבית 42 וחזרתי אליך. אתה התקשרת אלינו. נכון?

("הוא" לא יודה. בחיים!)

מי אתה?

הצד השני מכיר את הטקטיקה המלוכלכת הזאת. ההתחמקות הטובה ביותר היא דרישת ההזדהות. הוא מרים את הקול עכשיו)

מי אתה!

(השיחה מגיעה למבוי סתום. "הוא" מחליט להפנות אותה לאפיק אחר)

רגע, רגע. אתה התקשרת אלי, לא?

(הצד השני מנסה בידו הפנויה והרועדת לשלוף את הסלולרי מהכיס כדי להזמין משטרה)

לא, אדוני הנכבד. אני  ח ז ר ת י  אליך, אחרי שאתה התקשרת אלינו. אז אני מבין שאני לא אזכה לשמוע ממך מי אתה, אה? אוקיי. אני מחכה. יש לי זמן כמה שצריך.

("הוא" נשבר ראשון)

אני רועי. מי אתה?

(החקירה עולה על פסים חיוביים)

מה זה משנה מי אני. מה רצית?

("הוא" יוצא מהמשחק)

רציתי את מס שבח

(הצד השני מבין ש"הוא" מתחיל להסתבך בשקרים של עצמו)

אם רצית את מס שבח אז למה התקשרת אלינו?

("הוא" מתחיל לבכות)

טעיתי. זאת היתה טעות. שלום

(הצד השני גמור)

אוף. הטעויות האלה. אנחנו זה משפחת רצון. הטלפון שלנו זה 03-9607101. אתה בטוח שלא רצית מאיתנו כלום?

("הוא" בוכה עכשיו. חזק.)

לא. לא. רציתי מס שבח. רק מס שבח. רק מס שבח. מה כבר רציתי? רק מס שבח.

 

 

בנפשנו הדבר

 

 

ראוי לחקור פעם לעומק את פלג האוכלוסיה הגדול שעונה לתיאור שבפרק הקודם. בהנחה שלא מדובר בעבריינים החוששים מהחוק או באנשים המאויימים על ידי מטרידים, מה הטעם בחשדנות הזו, שלכל אחד יצא כבר להיתקל בה?

ובכן, באופן כללי, כוכבית 42 היא האמצעי הטוב ביותר להבין את נפש האומה. בגדול – האוכלוסיה נחלקת לשני חלקים. אלה שמשתמשים בכוכבית כדי לחזור אל זה שטלפן אליהם, ואלה שמשתמשים בה כדי לתפוס את זה שטלפן אליהם. ההבדל בין שני החלקים הוא, שהסוג הראשון אינו נוהג להשתמש בשירות המטופש הזה. לשם מה יש צורך לחזור למישהו שחיפש אותך ולא הצליח לשוחח איתך, אם לא כדי לפרוק עליו את תסביכי הרדיפה הנפשיים שלך?

משמע יסוד העניין טמון בעצם מהותו של השירות. יש משהו ביכולת הטכנולוגית לדלוק אחרי מתקשר שחושב שהוא אנונימי – שמכניס את העושה בה שימוש לאטמוספירה קרימינלית. משהו בפעולה הזו נותן תחושה ואנרגיה של  מרדף, וממילא יוצר אקלים של רומן בלשי. יש מתח סמוי בבית בשעה שמחייגים כוכבית 42, והוא מתפרק באחת אל פרצופו של האומלל הניצב מעברו השני של הקו. זה לא שאנחנו באמת חולים. אנחנו אנשים בריאים ושלווים. החיים וחידושיהם, הם שעושים אותנו חולים.

שלא לדבר על השירותים האחרים. חשבתם פעם על כוכבית 43? זאת שגורמת למתקשר להישאר סמוי? למה לכל הרוחות זקוק אדם הגון להישאר סמוי? הוא גנב משהו? הוא עומד לשקר בשיחה הזאת? מותר בכלל לשקר? ובכלל, הידעתם שישנם טיפוסים במצב פאראנואידי מתקדם שנוהגים לבצע כוכבית 43 טרם הם מבצעים כוכבית 42, כדי שלא יוכלו לחזור אליהם בכוכבית-על-כוכבית? זה נשמע לכם נורמלי? נראה לכם הגיוני שחברה בבעלות ממשלתית תתן יד למגוון שירותים שתכליתם עידוד ופיתוח נטיותיו הסובלימטיביות הנפשיות של האזרח לכדי מחלות נפש של ממש? ועוד תגבה על כך כסף?

 

 

היה עכבר

 

ישנם רגעים מסויימים בהם נוהגים אזרחים תמימים להביט איש בפני זוגתו ולומר: היה עכבר.

לעיתים זה מתחיל מבננה נגוסה, לפעמים מרשרוש חשוד מאחורי המקרר. במקרים קיצוניים ניתן לעמוד עין בעין מול המפגע ולחזות בכתם אפרפר שחולף לאורך ארון וחודר לתוך קיר. ובכן זה לא כתם צל שנופל לאורך הארון. זה עכבר.

כשבוע לערך לאחר הכרזה על מצב עכבר קורים שני דברים במקביל: בעל הבית מתחיל להסתובב כשלנעל ימינו דבוקה פיסת קלקר לבן המסתירה פיסה קטנה של גבינה צהובה ובנוסף, זוגתו זוכה בפלסטר על אצבע שמאלה. זה משום שדרך על מלכודת דבק, הוא הרי לא רואה כלום כשהוא הולך בבית,  זו משום שהזיזה מלכודת קפיץ, היא הרי כל הזמן צריכה להזיז ולסדר ולנקות. החלק המעניין בכל שרשרת ההתרחשויות הזו הוא שלמרות ששטח הבית כולו מכוסה בצפיפות במלכודות לסוגיהן, דבק, קפיץ, ריח, פקק, הרי שיש אחד מיושבי הבית שמצליח לא להילכד באף אחד מהמפגעים: העכבר עצמו. בשעה שאנו ישובים מבוהלים ומנסים להסיר מעל נעלינו חצי מלכודת, הוא חי בשלוה ובהשקט ובטח בתוך הקיר אליו חדר, ומקבל יפה במשקל. נקטו האי כללא בידכם: עכבר אינו נלכד במלכודת עכברים, אלא אם כן הותיר אחריו ברכה עכבר נוסף, לשמירת הגזע. צהלת צער בעלי החיים שפוקדת אתכם כשמרחוק נשמעים מאמציו של המזיק להשתחרר מכבליו היא מוקדמת ומיותרת. אם הוא נתפס – כנראה יש עוד אחד.

ובכן, הפרשה המכונה עכבר בבית, מתרחשת, בדרך כלל, בשלושה שלבים. השלב הראשון, של החשיפה והנחת המלכודת, מפגיש את הגיבורים עם ויכוח מר המשתלט על הבית. מהות הויכוח עקרונית, למרות שהיא מתבטאת בנושאים די טריוויאליים ופשטניים. בגדול, מדובר בשאלה הידועה גבינה צהובה או נקניק. מצד אחד, ידועה במשפחה הנחייתו הגורפת של הדוד אלעזר שיחי' להקפיד על גבינה צהובה וכן להיזהר שלא לגעת בה באצבע אלא באמצעות סכין, שכן המזיק מזהה גבינה שנגעו בה; מנגד, קיימת מסורת עתיקה שהביא עימו הבעל מבית אמו תחי' לפיה אלף אלפי גבינות צהובות לא ישוו לפיסת נקניק כשר אחת שכוחה יפה לבטל ולגרש כל גזירת עכבר. תכלית דבר, אחרי שמושמע החילוק הלמדני ש"מן הסתם יש להבדיל בעניין בין עכברים ירושלמים לעכברי השפלה", ואחרי שמוכנס לעניין שיקול פרקטי נוסף הגורס כי הימצאות חתיכת נקניק במטבח תשבית את חיי ההולכים על שתיים בעצם הימצאותה – מנצח הצד התומך בגבינה צהובה (ללא מגע יד אדם). ויכוח זה נערך, אגב, כשצד אחד ניצב על הרצפה ואילו הצד השני עומד על כיסא; צד אחד שקט וענייני ואילו הצד השני היסטרי ומצווח.

השלב השני, אודותיו כבר דובר בראשית הדברים הוא אותם שבועיים אומללים בהם משליך היהודי את יהבו על פיסות הקלקר והמתכת. זה לא מסתיים טוב, כאמור.

השלב השלישי, הוא השלב העיקרי, מתחיל ביום שלאחר לכידת המפגע. בשלב הזה, היה צריך, לכאורה, השקט לשרור במעון. הן האסום הסתיים, לא? ובכן, מסתבר שלא. מרגע זה ואילך מתחילה מסכת חיים בצל הרשרוש.

פעם בשעה, לערך, נשמעת בבית התרעת ששששששש…….ואחריה הקביעה: נדמה לי שאני שומעת עכבר. לא, אני אומר. זה מטוס ממריא. אה, נכון. שששששששש……עכבר! לא, אני אומר. זה הטלפון. הוא על רטט. אה, נכון. לך תבדוק מי זה.  שששששששש…….עכבר! די! אני אומר. זה לא עכבר! זה אני, דופק את הראש בקיר מרוב עצבים. אין יותר עכבר!

בפעם האחרונה שזה קרה לנו, זה היה בשבוע בו היכה הצונאמי במרכז אסיה. חשבתי רק על זה שבמקום מסויים בעולם נהרגו למעלה ממאתיים אלף איש על ידי נחשולי מים, אבל שרץ קטנטן בבית, עשרה סנטימטר אורכו כולל הזנב, מסוגל בעצם הימצאו, או אפילו אי הימצאו, להטריד את מנוחתנו הרבה יותר.

 

הקש או המתן

 

זה שהמציא את המערכות לניתוב שיחות בקווי הטלפון המוסדיים, לא נזקק מעולם לא לבנק ולא לביטוח הלאומי. הוא היה איש ערירי ובודד, מרוחק מן העולם שלא הכיר לא צרכים ולא תורים ולא בירוקרטיה. ככל הנראה הוא גם לא נהג מעולם להשתמש בטלפון.

אם הוא היה אדם מן הישוב, הוא היה מבין שבן תמותה בשר ודם, היום כאן ומחר בקבר, לא מסוגל נפשית לעמוד במפעל החיים הזה. זה פשוט לא ייתכן.

"אם הנך יודע את מספר השלוחה, הקש אותה כעת". זה בדיוק כמו השאלות של נהגי המוניות, כשאתה עוצר אותם בבהילות עם פצוע שזקוק לטיפול רפואי, והם שואלים "אבא'לה, כמה אתה משלם בדרך כלל". בדרך כלל, אח שלי, אני לא רץ עם פצועים לחדר מיון. אני לא ממד"א. בדיוק באותה מידה, אני לא יודע את מספר השלוחה. אין לי שום מושג מהו מספר השלוחה. זו הפעם הראשונה שאני נזקק לשירותים המיותרים שלכם, והלוואי שגם הפעם האחרונה.

אבל הקול המעצבן ממשיך: "לפירוט השלוחות על פי שמות, הקש 1" נו, זה מוסד מסודר. מתעללים בך, אבל לפחות מציעים עזרה.

פירוט השמות הוא בסדר אלפא ביתא, כמובן, וזה למען הסדר הטוב. האיש שאני מחפש שמו תפילינסקי. תנחום תפילינסקי. בילדותו בבית הספר, הוא כנראה מאוד נהנה מהעניין, כי הוא היה האחרון כשקיבלו חיסונים וגם במבחנים, הוא היה כל כך אחרון, שלפעמים בכלל לא הגיעו אליו. אבל ברגע הקריטי הזה, כשאני צריך לשאול אותו סתם שאלה קטנה, המטען ההיסטורי ששם המשפחה המקורי שלו נושא הופך לאסון של חיי.

תפילינסקי לא נמצא בחדר. קורה. הבעיה היא בכך שמערכת לניתוב שיחות בנויה על כך שאנשים יהיו בחדר וירימו את הטלפון. אם הם לא בחדר, המערכת מתבלבלת ויוצאת מכלל פעולה.

"להשארת הודעה נא הקש 1. לחזרה לתפריט הראשי הקש 9". כן, אבל מה זה התפריט הראשי: רשימת השמות המעצבנת, או ההתחלה, ואם ההתחלה, מי יודע אם יש שם אופציית גישה לבשר ודם, גידים ועצמות שיורנו את הדרך מה נעשה?

ובכן, לא. אין שם אופציה כזאת. המקסימום שניתן הוא להקיש סתם על מקש אחר, ואז, השמים הם הגבול.

המערכת משוגעת עכשיו. "פקודת דילוג בנקודה זו אינה חוקית!", "המערכת ממתינה לבקשתך!", "לא הוקשו ספרות!".

עכשיו נסה ללחוץ, סתם, 999. וואו! "פקודה זו אינה חוקית!", "בעליל", to leave a message, please dial one!”. אוי, אוי. מי היה צריך להכיר אותו בכלל, את התפילינסקי הזה.

ואני בסך הכל מה רציתי, סתם לשאול אותו אם הוא יודע את מספר השלוחה של רביצקי, בעוד מערכת מתקדמת לניתוב שיחות. בלי שום כוונה רעה, עשיתי תוך רבע שעה חמישה דברים לא חוקיים.

איפה, איפה וינברג מהישיבה, שהיה אומר "חברון שלום" ומעביר בידיו הטובות את הטלפון השחור והכבד, עם הכפתורים הגדולים למטה, למנהל.

 

 

ושם תשאל

 

 

זה סיפור על יהודי פשוט היושב במכונית פשוטה ברחוב השומר ומבקש להגיע לרחוב אהרונסון. מדובר בשני קצוות מרוחקים של עיר אחת לא גדולה, ובכל זאת, בעוונותיו הוא אינו יודע איך מגיעים והשעה דוחקת ושם כבר מחכים והוא כבר באיחור של חצי שעה. כיון שאין לו מפה של העיר ואולי הוא מאלה שלא מסתדרים עם מפות ובכלל, אין זה מן המנהג במקומותינו לעיין במפה כדי להגיע לפגישה פשוטה, הריהו פשוט פותח את החלון ושואל קבוצת יהודים טובים שאלה שתמיד נשמעת אותו הדבר: "טו טו! סליחה, איך אני מגיע לרחוב אהרונסון?"

וואאאוושששש, אוטובוס עובר ומפריע.

"לרחוב אהרונסון!"

מונית מצפצפת.

" א ה ר ו נ ס ו ן ! "

כאן נעמד עובר האורח על עומדו, בולם בכוח את תנופת הליכתו, מרים ראשו אל על ותולה מבטו בנקודה מרוחקת. נעים לחשוב כי ברגע זה ראשו מרוקן לחלוטין מכל מחשבה שהיא ורק מלא ברחובות ושדרות, שדמיונו רץ בהם כמעוף הציפור, מדלג משכונה לשכונה ומרובע לרובע עד שהוא מסב פניו בשנית אל השואל שכבר הספיק לייצר מאחוריו פקק של עשרים מכוניות, ותוך נשיפת אויר ארוכה ותנועות ידיים אינטנסיביות נותן את התשובה. מכאן ואילך נחלק העולם לתשעה טיפוסים שונים.

 

זה שלא יודע

 

זה שלא יודע הוא טיפוס נוח, אם כי בלתי יעיל בעליל. הוא נוח מכיון שהוא מודה שאינו יודע וכך ניתן לפנות אל זה שמאחוריו. הוא לא יעיל מפני שאת ה"מצטער, לא יודע" שלו הוא לעולם לא יירה מייד. הוא תמיד יבצע את אותה סדרת תנועות שיבצע היודע-גם-יודע, לפני שיענה שאינו יודע. אחרי שהביט וכיווץ ודמיין וניסה והתאמץ ונאנח, הוא יפרוש את כפיו לצדדים ויגיד "מצטער. לא יודע".

 

זה שלא יודע, אבל יש לו נערוו של "חסד בגופו"

 

הוא לא יודע. הוא לא יודע כי הוא לא מכאן, כי זה רחוב קצת נידח בקצה העיר, או סתם, כי הוא לא יודע. ובכל זאת, משהו בשליחות הבסיסית שלו בעולמו לא מניח לו פשוט לומר: אני לא יודע. לכן הוא מתחיל לנסות. "אהרונסון אהרונסון….זה מוכר לי כל כך..רק רגע…." מאחור עולות הצפירות עד לב השמים, והוא ממשיך. "אהרונסון….אולי אהרונוביץ'?" לא. אהרונסון. "רגע רגע….תראה. אני לא יודע בדיוק איפה זה יוצא, אבל סע לאזור איצקוביץ', שם יש הרבה אנשים, אז תשאל".

 

הנווט

 

"אהרונסון?, רגע רגע רגע, תן לי להניח את התיק שניה. תראה. בגדול, אתה צריך מערבה. בעצם דרום מערב. שים לב: הכיוון הכללי הוא לכאן. לא. לא לכאן, לכאן. בדיוק. עכשיו כך. אתה לוקח כאן, עד הסוף, הכביש מתעקל קצת, ימינה ושמאלה, אל תתייחס, שלא תאבד את הכיוון הכללי. שקט שם! אל תשים לב לצפירות שלהם, שלא תתבלבל. אתה יודע מה? יש לך חתיכת נייר? הכי פשוט. תן לי רגע. אתה נמצא כאן. כן? יפה. זה הכביש הזה, כאן בהמשך…הנה, כאן עצים, בניינים, זאת המאפייה, עם המדר…גות…כן, אתה פונה שמאלה. פשוט שמאלה. רק רגע: לאן אתה בורח! בוא הנה! הנייר שלך!…."

 

הנווט השבוי

 

אותו דבר כמו הנווט, רק שהכל הולך לו בצער וייסורים. "תשמע, בגדול אתה צריך….מערבה. לא. לא. בקו אווירי זה יוצא….נו. אוף. בוא נעשה דבר כזה: דבר ראשון אתה נוסע ישר, כן? לא, לא. נו, איך אני אסביר לך…תשמע: אתה יודע איפה העירייה? לא. אז תראה. כיוון כללי רמת גן, כן? לא, רגע, נו, זה בעיה כל העניין הזה, אתה מבין? יש כמה דרכים, בגדול, ו…אתה יודע מה, עזוב. הנה יש מונית ברמזור, תשאל אותו"

 

המלמד

 

תנו לעשרה יהודים להחליף נורה שנשרפה, תוך שנייה אני קובע מי מביניהם הוא 'מלמד'. "עכשיו ניקח את הכיסאאאאא, ונעלה על הכיסאאאא, ועכשיו נוציא את המנורה הישנהההההה ונכניס את החדשההההה ו—–זהו. הנה יש אוררררר". אלו יהודים טובים שאט אט, עם השנים, כל דבר בחיים הופך אצלם לחווייה משותפת עם הסביבה המתחנכת. בכביש, זה הופך להיות מורכב יותר, בשל לחץ הזמן. "ככה? לאהרונסון? אה, לאהרונסון. אז ככה, לאהרונסון: נוסעים, י-ש-ר ישר ישר ישר, עד שמגיעים ל-ר-מזור. נכון. אחר כך, ברמזור, פונים י-מ-ינה, ואחר כך שמאלה. אז עוד פעם: נוסעים י-ש-ר ישר ישר עד ה-ר-מזור…"

 

זה שטוב בלהנחות נהגים

 

"אהרונסון? בוודאי. הכי פשוט. תקשיב טוב. ימינה שמאלה ימינה שמאלה ימינה בשני ימינה שמאלה אחרי הבית הגדול ימינה ימינה. אתה זוכר? זאת פשוט הדרך הכי קצרה והכי טובה. תמיד אני נותן אותה. אז כן, זה בסדר? ימינה שמאלה ימינה שמאלה ימינה בשני ימינה שמאלה אחרי הבית הגדול ימינה ימינה".

 

 

זה שכבר שנים מדריך נהגים

 

פותח את הדלת כמו גדול, ומתיישב אגב אנחת רווחה. שעה הוא כבר עומד כאן. הגיעו עשרים שואלים שונים, ואף אחד מהם לא היה צריך לכיוון העיריה. אחד לפרדס כץ, אחד לפתח תקוה. יום משוגע. פתאום אתה הגעת. משמים. "אהרונסון? אוי, ממש השגחה פרטית. אוי, איזה חום היום! כאן ישר…"

 

התכליתי

 

"אהרונסון? רגע. איזה משפחה אתה צריך שם? מי אמר לך שאני לא מכיר? מילר? איזה מילר? מה פרוש מה זה איזה מילר? איזה מילר! אה, מילר! מהבדים! מה קורה איתם באמת? לאחרונה עפעס אני לא רואה אותו. אז מה, אתה עם עניבה, אה? מי זאת, הגדולה? שביטלה? מה אתה אומר, איזה יופי. מזל טוב. תיסע פה עד הסוף ותשאל. הלו? כן שלום מה נשמע…"

 

 

זמן זה זמן

 

אינני יודע אם משום שבפרינסטון לא היו פקקי תנועה או בשל סיבה אחרת, אולם המנוח איינשטיין בכותבו את תורת היחסיות לא התייחס כלל לאלמנט עיקרי בתחום מחקרו, והוא יחסי הגומלין בין תנועתו של הזמן לבין התנודות הרגשיות של הצועד בתוך הזמן, או שמא צועד כנגדו. במילים אחרות, אלברט איינשטיין, גאון שכמותו, לא כתב מילה על המצב הקיומי של מי שקבע פגישה ב-12:00, ובשעה 11:46 עוד מוטל בפקק הרחק משם לפחות שעה שלמה.

ברגעים האלה, הופך הזמן מדבר ערטילאי לדבר מוחשי. מין נוזל צמיגי שהולך ומטפטף לאיטו. המוח, הלב וכלל החושים, עסוקים באותן דקות בנסיונות לעצור את הטפטוף, או למצער לאגור כמה טיפות יחדיו כדי שיפלו במשותף. העיקר לא לחזות בטפטוף הנורא.

הכל מתחיל בהנחות היסוד. תשאלו כל ילד מה אורך הדרך מבני ברק לירושלים, והוא יאמר "שעה". תשאלו כמה מבני ברק לנתניה, והוא יאמר "חצי שעה". מדובר באקסיומות שנשתרשו בשנים עברו, עם המעבר מדיליג'אנסים ועגלות למכוניות שחורות וגדולות. כיום, הדרך מבני ברק לירושלים לוקחת אמנם שעה אחת עגולה, אולם זה בתנאי שיצאת ממזבלת חיריה וביקשת להגיע לגינות סחרוב. גם כך, זה נכון רק כשאתה נוסע בשלוש לפנות בוקר וניידת של משטרת התנועה מפנה עבורך את הכביש. בכל מקרה, רוב האוכלוסיה הקובעת פגישה בירושלים ב-12:00, נוהגת לצאת מבני ברק ב-11:00. ככה אנחנו.

חלקה הראשון של הדרך, היינו ממרכזה של העיר עד לעיבורה, אינו נכנס כלל לחשבון. זאת אומרת, נכון שהדרך מ'איצקוביץ" ועד למחלף גנות לוקחת ארבעים דקות, אבל אחרי זה הרי הכביש פתוח ותלת נתיבי. אז למה לדאוג? בהמשך, נרשמת אכן כברת דרך פנויה ונוחה שמסתיימת כעבור זמן קצר בטור המכוניות המתפתל בואכה עיר קודשנו ותפארתנו. כאן מתחיל מרוץ פסיכולוגי של הנהג נגד הזמן, שעיקריו מובאים כאן בקיצור.

השלב הראשון הוא שלב האמונה הנחושה. יש לי עוד רבע שעה? אני כבר בעליות לירושלים? אני אגיע. עם קצת רצון טוב, אני אגיע. בשבוע שעבר שגיא עשה את הדרך הזאת בארבעים דקות. אז למה שאני לא אספיק?

השלב הזה גוזל שש דקות יקרות ומפנה את מקומו לשלב הבא, שלב ההדחקה.

האיש שואל את עצמו מספר שאלות פשוטות: מתי הפגישה? ב-12:00. מה השעה עכשיו? 11:50. נו, אז מה הסיפור? הם שם, במחוז חפצו, אפילו לא התארגנו לפגישה. למה לדאוג עכשיו את דאגת עוד עשר דקות? וחוץ מזה, עשר דקות בפקקים, הם הרבה הרבה זמן.

כך עוברות עוד חמש דקות עליזות המבשרות את בוא השלב הבא, שלב ההשלמה. שלב ההשלמה מורכב מעט. הוא עובד בו זמנית על השכל ועל הרגש. הוא נפתח בקביעה הפשוטה ש"אוקיי. אז אני לא אהיה ב-12:00. אבל ממתי 12:00 זה 12:00?" כאן נכנס אלמנט פסיכולוגי הידוע בשם "די כבר עם רגשות האשם המטופשים האלה", שהשלכתו המיידית היא "טוב אז מה. אז אני מאחר בעשר דקות. אז מה, מה: אני לא נותן את הנשמה? מה, אני לא עובד כמו חמור? אז איחרתי!"

ב12:00 בדיוק יש את שיחת הטלפון, המספרת על תאונת השרשרת המזעזעת בכניסה לעיר, וב-12:15 יש את ההתנצלות וההצעה שתמיד תבוא בסופו של דבר "למה לא נתחיל בטלפון, הרי בשביל זה יש טלפון".

ואז, ב-12:58, כשהוא כבר דרוך ומוכן עם שלוש מאות סיפורי כיסוי, אחד יותר דרמטי מהשני, הוא נכנס בסערה לחדר הישיבות כדי לגלות שהם כבר מכירים אותו, ומראש הם קבעו לשעה אחת.

 

 

חוש טכני

 

בכל משפחה יש אחד שלא יודע איך מכוונים את השעון שבת.

האמת היא שהנתון הזה הוא חלקי בלבד, ובעצם הקביעה היא מעט מורכבת יותר: בכל משפחה יש אחד שלא יודע איך מכוונים את השעון שבת ובכל משפחה יש אחד שיודע היטב איך מכוונים אותו. פעם אחת לפחות ביום שישי יקרא זה שלא יודע לזה שיודע, ויזכיר לו לכוון את השעון שבת שהרי הוא בעצמו, לא יודע לכוון. זו הנוסחה המדוייקת.

למה זה שלא יודע לכוון באמת לא יודע לכוון, ולמה השני, שיודע לכוון, צריך לעשות זאת במקומו? או. זאת שאלה במקומה. ובכן, זה שלא יודע לכוון סובל ממה שמכונה בשפת משפחות "אין לו חוש טכני", שזו גירסה מתקדמת למה שהיה מכונה פעם "שתי ידיים שמאליות". לעומתו, בן משפחתו היודע לכוון, הוא מה שנקרא "יש לו חוש טכני", שזה כמובן פיתוח של "בעל ידי זהב" הקשיש.

האיש נעדר החוש הטכני פטור לא רק מכיוון שעון השבת בימי שישי. זה באמת פכים קטנים. הוא גם לא נוקף אצבע בבניית הסוכה, לא תולה תמונות, לא מפנה כלים מהשולחן, לא מחליף חיתול לתינוק, לא מחליף חוט טלפון, לא משלם חשמל, לא מנתק גז. מה אתם רוצים, הוא מתנצל, אתם הרי יודעים שאין לי חוש לזה. רק נזקים אני אעשה. תעשה טובה, אתה יכול רגע לקשור לי את העניבה?

כאן המקום לציין שנעדר החוש הטכני אינו רמאי או מאחז עיניים. הוא אכן נעדר חוש טכני כלשהו. הוא אפילו נרתע מכל דבר טכני. אין לו שיג ושיח עם חוטים ומסמרים, עם חיובי ושלילי. כשאתה מבקש ממנו מברג פיליפס קרוב לוודאי שהוא יביא לך חציל. הוא באמת הפיל פעם שולחן והוא באמת באמת הגיע אליך יום אחד מהקצה השני של העיר כדי שתלמד אותו איך מזינים מספר לתוך ספר הטלפונים שלו, שאגב היה פנקס קטן. כך שלא מדובר בשקר או בקונספירציה.

העניין הוא, וכאן הולך לבוא דבר חידוש, שהמום הזה, טכנופוביה נקרא לו, אינו מום מולד. הוא נטיה בלתי מפותחת ההולכת ומתפתחת למן הרגע שבו מצוי בעל המום בקרבת איש אחר הניחן בחוש טכני מפותח. מציאותו של פרטנר כזה, זה יכול להיות אח, חבר חדר, בעל, אשה, גיס, שכן, שותף, עתידה לעשות שמות במחלה. במקרה כזה, עושה הנטייה הטבעית לטכנופוביה יד אחת עם העצלות הטבעית ועם רגש הניצול הטבעי ושלשתן יחד הופכות את הנודניק הלוקה בהן, לטכנופוב. בתיאוריה, מחמירה אצלו הנטייה לאי הבנה בנושאים טכניים. בפועל, מה שקורה הוא שהוא נתקל במישהו אחר שיעשה את העבודה, ועל כן הוא מתכדר ומתחפר בנטייתו ואף עושה ממנה הון. שימו לב היטב סביבכם. היזכרו באח האחד שמעודו לא הרים כיסא. מתי התחילה אצלו הנטייה הזו: לא ממתי שאצל האח שמתחתיו החלו להתגלות כישורי החשמל והאלקטרוניקה, הנגרות והפחחות?

קחו בטלן כזה, שמימיו לא החליף סוללה לשעון מעורר אלא הגיע עדיכם עם השעון בפנים פלגמטיות ומתחננות, ושימו אותו לבדו, אבל ממש לבדו, במדבר צחיח. תוך חצי שעה הוא יבנה, מערימת חול וזרדים, מזגן מרכזי, ההיי טק של המזגנים, תוך עשיית שימוש מהפכני באנרגיית הרוח המהפכת בדיונות ושאיבת קרינה סולארית בעזרת ציפורן בהונו. אולי הוא גם יוציא מים מסלע.

משמע לא הידיים ממאנות אלא הלב ממאן. נסעתי פעם עם אחד כזה והוא ביקש ממני בנימוס לכוון עבורו את המראה הימנית ברכב. תעשה לי טובה, הוא אמר. כבר חצי שנה אני נוסע עם מראה לא מכוונת. מה אני אעשה, אין לי חוש טכני.

הסכמתי כמובן. מה אעשה, שאלתי אותו. להגביה, להנמיך, לרחק, לקרב? לא יודע. הוא אמר. תעשה שאני אראה. הזזתי כלפי מעלה. עכשיו בסדר? שאלתי. מה פתאום! הוא כעס. אני רואה תכלת, זה כמו שמים! הנמכתי. עכשיו? שאלתי. עכשיו שחור! כמו כביש! הוא צעק. משכתי את המראה חזק פנימה. מה אתה רואה עכשיו, שאלתי. את עצמי! הוא אמר ברגיעה. אז זהו, אמרתי לו. שגם קודם ראית את אותו הדבר. פעם נדמית עליך כשמים ופעם ככביש. בעצם, ראית רק את עצמך.

 

יסורים

 

בכל בית, במטבח, סמוך לשולחן, ניצב ארון. ארון גבוה, בעל דלתות מעוטרות בידיות. שני חלקים לו, לארון. עליון ותחתון. בחלק העליון יש קופסאות על גבי קופסאות. חמוצים וכבושים וסוכר וקמח ותבניות ומלח ורסק עגבניות אין קץ.

בארון התחתון יש קפה ואבקת אפייה ואבקת מרק ופלפל שחור ופפריקה וקופסה של שקיקי תה ירוק ועוד מיני מאכלים ממאכלים שונים.

במדף העליון, בחזיתו, בשורה הראשונה שלפני כל הקפה וענייניו, בצד שמאל, סמוך לדופן, יש קופסת פלסטיק עגולה ושקופה, ובתוכה קיסמי שיניים. עומדים צפופים, מהודקים איש לרעהו, או עומדים רווחים, נשענים על הדופן באלכסון משועמם ויוצרים חרוט דמיוני המזמין ידיים עסקניות לתחוב בו אצבע ילדותית ולסובב את הקיסמים כמו קרוסלה. זוהי הקופסה הכי שימושית בבית, פחות או יותר, בהנחה שמדובר בבית שאוכלים בו. לב מי לא יהמה אחר קיסם שיניים כשרבע תרנגולת מבושלת קנתה שביתה בין חניכיו?

ובכן, פעם בשלושה חודשים לערך, קופסת הקיסמים נופלת מהמדף, נפתחת או מתנפצת, ותוכנה מתפזר על הרצפה למרגלות הארון.

הקורא היקר מבליע עכשיו צעקה חנוקה ופיו מתמלא טעם חמוץ של יאוש. אנחנו מכירים את הרגע הנורא מכל הזה. אפשר שאף עיניו של הקורא מתלחלחות עכשיו בדמעות חמות. זה מה שקורה לנו בעומדנו מעל הערמה הזו של הקיסמים המונחת למרגלותינו על הרצפה, לאחר שהיא נחה מזעפה. אנחנו רוצים אז רק דבר אחד: למות.

זה נקרא החידלון המוחלט. הבן אדם מרגיש שהוא קיבל מכת מוות נוראה במרכז מוחו. כוחות איתנים, אדירים, שרו עימו ויכלו לו. הוא יודע שלא משנה מה הוא יעשה ולא משנה איזו אופציה הוא יעדיף, הדקות הבאות עומדות להיות קשות מנשוא. הוא מתיישב על הרצפה, כמו ילד קטן. פרצופו חמצמץ, הוא כמעט בוכה, ומתחיל להרים אחד אחד. קיסם אחרי קיסם. מוחו מתמלא במחשבות רעות ועצובות. כל מה שלא טוב לו בחיים, עולה וצף ונערם בערמה דקיקה ודוקרנית, כמו ערימת קיסמים הנחה על הרצפה.

אלו יסורים. היכי דמי יסורים? כגון הני קיסמי דנפלי לארעא. אלו יסורים קצרים, קצרים מאוד. בעוד רגע קט הוא יסיים את מלאכת האיסוף המפרכת, יקום על רגליו, ינקה את מכנסיו וימשיך בחייו כאילו כלום לא קרה. כאילו לא ביקש את נפשו למות לפני רגעים ספורים. לוקח אולי שנייה בודדת עד שהיסורים הללו  חולפים ונעלמים, אולם הם קשים כשאול.

הם באים כל יום, כל הזמן. בשלושת החודשים שבין נפילת קיסמים לנפילת קיסמים, יש סוגים נוספים של יסורים קשים ונוראים. יש את הסוכר, למשל. אותו יסוד מתוק שבלעדיו חיינו אינם חיים ויש בינינו כאלה שדווקא בגינו חייהם אינם חיים. סוכר בא בצורות שונות: בגרגרים, באבקה, בקוביות, בנוזל ולפעמים גם כדיאגנוזה רפואית רח"ל. אבל יש גם את הצורה הארצית, התת סולייתית, הקשה מכולן. נשפך לכם לאחרונה סוכר על רצפת המטבח? "לאחרונה" לעניין זה, כולל גם לפני שבעה חודשים. כי, זאת למודעי, סוכר שנשפך על רצפת המטבח לא נעלם, כל עוד לא עוקרים את הרצפות או עוברים דירה. ה ו א  ש ם  הגרגר הנורא הזה. הוא בינתיים שותק, נח לו בפס שבין המרצפות, אבל יום אחד הוא יבליח פתאום, אתם תלכו במטבח ופתאום קריצ…קריצ..הוא שם, המנוול. הוא היה שם בכל החודשים האלה, רק שהוא ישב בשקט והמתין בסבלנות להזדמנות שבה הוא ירים ראש ויגרום לנו לחזור לרגע הטראומה הנוראה, אז, אי שם לפני שבעה חודשים, כשהחזקנו את הצנצנת במכסה, המכסה היה פתוח, הצנצנת התנפצה והיקום כולו הפך לסוכרי ודביק וגרגירי….אוי או אוי. מי רוצה בכלל להיזכר בזה.

דוגמאות נוספות? מודיעין. 144. אין עט לרשום. מתקבלים שני מספרים. זוכרים רק אחד. את הראשון. המספר הראשון ה ו א  מ ס פ ר  פ ק ס.  בדוק ומנוסה. מה עושים? מנתקים את הטלפון, מתבוננים בשפופרת, ורוצים למות.

מודיעין. 144. אין עט לרשום. מתקבל מספר אחד. פעמיים. את הפעם הראשונה שוכחים. בפעם השנייה מתרכזים וזוכרים, אלא שפתאום מבליח משום מקום צליל ממתינה קצרצר ומתיישב על ספרה אחת. אחת! וזהו. היאוש מחלחל. היסורים קשים ומרים.

והשאלה הנשאלת היא, אם כבר נגזרו יסורים רחמנא לצלן; מה רע בזה שהם באים בדמות קיסם וסוכר? למה צריך יסורים מפותחים וממושכים יותר? כלום נפקא מינה יש בדבר אם באים היסורים דרך קסאם או דרך קיסם? כלום הבדל יש לפני המקום ברוך הוא אם הסוכר גבוה כי הלבלב נדפק או שהסוכר נופל כי הצנצנת נשברה?

ירבו סוכרינו וקיסמינו, פקסינו וממתינותנו ויתמעטו חוליינו וצרותינו. ומי שאמר לעולמו וגו'.

 

ירבו שמחות בישראל

 

פרק הזמן הארוך ביותר בחייו של בן תמותה, עוד יותר ארוך מהרמזור של אפיריון בשעות אחר הצהריים, יותר ארוך מלרדת במעלית עם עוד שני אנשים זרים, יותר ארוך מהזמן שעזאם עזאם ישב בכלא המצרי – הוא פרק הזמן שעובר בין הפעם הראשונה שבה אומר היהודי הנמצא בחתונה "שוין, הולכים", לבין הרגע שבו הוא יוצא מהאולם.

מדובר בחוק קבוע וידוע מראש. הוא איננו משתנה בשום מצב. הוא נכון בין אם זו החתונה הראשונה לאותו ערב ובין אם היא השלישית או האחרונה; בין אם מדובר בחתונה של בן משפחה קרוב ובין אם זו חתונה זרה שהוא נקלע אליה בטעות; אפילו אם זו בר מצוה. פרק הזמן הקריטי הזה מתחיל בהצצה חטופה בשעון הגוררת הסטה חטופה של הצלחת וברכה אחרונה, ואז הסטת הכיסא כדי סנטימטרים אחדים אחורנית, טפיחה עזה על ירך ימין, הכרזת "שוין הולכים", ואז הצצה נוספת בשעון.

מרגע זה ואילך מתחיל ההולך בשורת פעולות בלתי רצוניות שעתידות להימשך נצח נצחים. בשלב הראשון הוא קם, מביט סביבו בסקרנות כדי לראות האם הוא שכח משהו בתחום המזל טוב. לאבא הוא אמר, את החתן הוא לא מכיר, לסבא הוא היה שמח לומר, אלא שהוא כבר לא איתנו מהחתונה של הבן הגדול, או! הדוד! אח, לייזר, לייזר, מזל טוב, מזל טוב, אצלכם בשמחות, אצלכם בשמחות, כל טוב, כל טוב. אלא שהדוד, כיון שאינו ממש מחותן בפועל, אינו טרוד בטרדות החתונה ועל כן יש לו גם זמן לשיחה קצרה, שאליה מצטרף עוד אחד שאיתר דרך הליכתו את הדוד, שאורכה כמחצית השעה. מייד לאחר מכן, נפתח הפרק העיקרי שתכליתו 'צריך להיפרד ממוישה לפני שהולכים'. מוישה הוא אבי החתן. פרק זה יסודו בטעות נפוצה, לפיה בעל השמחה רואה את המשתתפים בשמחתו, ולא היא. כשם שאין בעל הנס מכיר בניסו, כך אין בעל השמחה מכיר באורחיו. לפני שבוע חגג ידידי הטוב בר מצוה לבנו בכורו. לצערי לא הצלחתי להשתתף בשמחה. אלא שלמזלי הרע, כעבור יומיים פגשתי אותו ברחובה של עיר. עוד בטרם הספקתי לפצות פה או לעבור לצד השני של הכביש, הוא כבר התנפל עלי בחיוכים ובברכות. 'תודה שבאתם', הוא אמר, 'ותודה על המתנה'. ובכן, ההיגיון המוטעה העומד מאחורי הצורך 'להיפרד ממוישה', הוא חוסר היכולת של האזרח לקבל את העובדה שתכליתה של שמחת חתונה היא שניצל ומזל טוב. זה לא נובע חס ושלום מרוע או מטפשות, זה אצלנו בנשמה, מתוך רצון להיות טובים, להעניק ולהשתתף בשמחה. מה, אנחנו אומרים לעצמנו, מזל טוב ודי? הלשם זה התכנסנו? על כן אנחנו מחליטים להוסיף עוד מזל טוב של פרידה, מלווה בברכה חמה וביישר כח על החתונה עצמה, על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה וכל טוב כל טוב כל טוב בנענועי ידיים חזקים מאוד ועוד כל טוב אחד לסיום.

מה הבעיה? להבדיל מהדוד, אבי החתן קצת עסוק בעוד שמונים איש שבאים 'להיפרד ממוישה'. על כן צריך להמתין בתור. זה קצת מביך לעמוד בתור עם מעיל גשם באמצע מעגל ענק של ארבע מאות בחורים מיוזעים שרוקדים הורה ומידי כמה דקות מוחאים כפיים בהתלהבות, ועל כן מנהגנו לקשור שיחה עם מישהו תוך כדי התור ובתוך כך לאחוז קלות בזרועו של בן שיחנו ולהסיט אותו אל מחוץ למעגל, כדי שלא לעוף פתאום על שולחן מלא בכוסות, וכיון שכמעט תמיד יעד ההסטה הקטנה הזו הוא המזנון עם הצ'ונט והבורקס, הרי שברגע זה ממש מתחיל סבב חדש שתחילתו "מזונות" וסופו מי ישורנו. במקרה והאיש האומלל שרוי בחתונה עם אשתו שתחי', יש להוסיף לפרק הזמן את משלוח הילדה הקטנה לעזרת הנשים ולהכפיל את ההליך כולו בפי ארבע לפחות. לא פלא, איפוא, שהרבה מאולמות השמחות במקומותינו מצויים בסמוך או בתוך בתי מלון. אין כל היגיון בנסיעה הטפשית הביתה בתום ההליך, כשממילא בעוד שעות אחדות הוא עתיד להתחיל מחדש.

 

 

יש כאלה שעשו מזה מיליונים

 

פעם בשלוש שנים בקירוב, כמו ליקוי לבנה, כמו רעידת אדמה, כמו משבר בקואליציה – שוטף את העיר גל עכור ומשוגע של משחקי פירמידה.

סימנים ראשונים לכך מתגלים בתוך המשפחה פנימה. גיס אחד, בדרך כלל הבטלן והשליימזל ביותר בין בני המשפחה, מתחיל פתאום ללכת מהר ומכיסיו מבצבצים מיני ניירות משונים. יום אחד הוא נוחת אצלכם, מתנשף מהתלהבות ומתחיל לצייר מפות ותרשימי זרימה. מה זה, אתה שואל אותו. תקשיב ותראה, הוא עונה.

ואז הוא מתחיל להסביר, בעיניים בורקות, שיש את הראשונים, שכל אחד מהם צריך למכור לארבעה, ואחר כך כל אחד מהארבעה מוכר לעוד ארבעה וגם הם מוכרים כל אחד לעוד ארבעה. ואז, הוא מסביר, כל אחד מהקומות מקצה חלק מהתשלום לזו שמעליה וכן הלאה וכן הלאה ואז מגיע מצב, וכאן העיניים שלו מתחילות להבריק ממש כמו של חולה רוח, מגיע מצב שאתה יושב בבית ופשוט זורמות אליך מעטפות מלאות בכסף וכל הבעייה שלך (מחייך), זה איך פותחים כל יום את המעטפות ואיך מסתדרים עם ההפקדות של הכסף…

בשלב הזה של השיחה אתה שוכח לרגע מה בדיוק העניין ורק משתעשע בתמונה המרהיבה הזו, של הרצפה עמוסת המעטפות הפתוחות והררי הצ'קים הנערמים על השולחן ערימה…ועוד ערימה…הגיס שב לביתו להמשיך ולהשתעשע באושר שנפל על חייו ואתה הולך לישון.

בבוקר כשאתה קם אתה מגלה שהעיר מלאה גיסים. כבר בבית הכנסת נופל עליך האדון המבורגר שלא הרויח אגורה מימיו ועושה לך היכרות עם המוצר המדהים בי-קראנצ'י-בי, שזהו מכשיר חדשני ורב תכליתי המסוגל לבצע שלוש פונקציות בו זמנית, וכל זאת ללא מגע יד אדם! היינו להבריק כלי כסף, להשחיז קצוות של פומפיה גסה ולהצית נר הבדלה רטוב בהבזק אחד. מדובר, הוא מסביר לך, בהמצאה יפנית שפותחה בארה"ב ושם היא פופולרית מאוד. עכשיו זה הגיע סוף סוף ארצה וזה נמכר בשיטה האמריקאית של פירמידה. כל שעליך לעשות זה לקנות ערכה מוצרי בי-קיי-בי, הכוללת את המכשיר עצמו, תיבת חלפים, חומרי רחיצה ותעודת אחריות. מחיר החבילה 400 ₪ אבל, וכאן מגיע אבל גדול.

לאחר שרכשת את הערכה כל שעליך לעשות זה לשווק אותה לכמה שיותר אנשים. האנשים שרכשו ממך את הערכה אמורים אף הם לשווק אותה לכמה שיותר אנשים שאף הם אמורים לשווק אותה לכמה שיותר וכן הלאה, ואז אתה עצמך ממשיך ואומר לו, כן. ואני מרוויח מכל אחד שקונה את הערכה.

בדיוק, הוא יאמר. וכאן יבוא לעולם משפט המחץ שאי אפשר לעמוד בפניו: יש כבר כאלה שעשו מזה מיליונים.

זהו המפתח להבנה של כל העניין. יש כבר כאלה שעשו מיליונים. איך הוא יודע? מה זאת אומרת! הוא עצמו היה בשבוע שעבר במפגש של סוכני בי-קיי-בי והיו שם שלושה שסיפרו שהם עשו מזה מיליונים. אפילו היתה להם מדבקה על הדש לאמור: "בי-קיי-בי עשיתי מזה מיליונים".

כעבור יום יומיים תשמע על זה שוב, ממקום שלישי ואחרי שבוע אולי אפילו תתפתה בעצמך ותלך לקנות ערכה כזו אצל הגיס, כמובן. משפחה זו משפחה.

והשאלה הגדולה שנשאלת כאן במלוא חריפותה היא איפה. איפה הם הכאלה שכבר עשו מזה מיליונים. למה סוג המיליונרים שעשו את המיליונים שלהם ממשחקי פירמידה, הם כאלה שנעלמים כאילו בלעה אותם האדמה וכאילו לא היו עליה מעולם.

בחשבון פשוט שאני מבצע בראשי אני מגיע למאות אלפי אנשים שאני מכיר. כך אני. מכיר הרבה אנשים. איך יתכן, סטטיסטית, שאני לא מכיר אפילו אחד שעשה כסף ממשחקי פירמידה?

כי אין בעולם אף אחד שעשה כסף ממשחקי פירמידה. אולי רק הרמאים שעומדים מאחוריהם ואותם איש לא מכיר מאחר והם ספונים מן הסתם במאורות פשע מעונבות. כיון שהאמת הפשוטה הזאת ידועה בעצם לכל אחד ואחת, לא נותר אלא לקבוע כי מי שמעז להתפתות, ולו ברמז, להצעה כזו, אפילו מי שמשתתף במפגש קצר בנושא כזה או אפילו מי שלא מנפנף מעליו בצעקות רמות מישהו שמעז לדבר איתו אודות משחק פירמידה כזה, הריהו מטומטם גמור.

כסף מהיר, אוטומטי, הנופל מהשמים, הוא חלום ילדותי, ברמה נמוכה מאוד. נכון שכל אחד מאיתנו משתעשע בו לעיתים, אבל זה עדיין לא הופך אותו לדבר שבכלל ראוי לבן תרבות לדבר עליו. העיסוק הפומבי בפנטזיות המרושעות של הפירמידה, כמוהו כחשיפה של החולשה החמורה והנמוכה ביותר שלנו. זה לא רק טפשי. זה גם מגעיל.

החכם, שעיניו בראשו, יודע שכסף עושים אך ורק בשיטה הישנה והטובה של נטילת גמ"ח והחזרתו כעבור חודשיים או הצטמצמות וחיים רק לפי מה שיש. שמעתי מדברים משהו על שיטה נוספת, של עבודה קשה או משהו כזה. יכול להיות. כל עוד לא ניסיתי אני לא רוצה סתם להמליץ.

 

 

להיות איש

 

 

משפחה מתוקנת מחזיקה בין שורותיה יענקי צדיק אלף יושב בסתר. לפחות אחד. יש בין המשפחות המיוחסות במיוחד שזכו להחזיק יותר מאחד. בטווח הקצר זה אמנם מועיל, אך לטווח הארוך זהו מתכון בטוח לצרות ובעיות לאין שיעור.

יענקי צדיק אלף יושב בסתר הוא נכס צאן ברזל. הוא פעיל במיוחד במקומות פתוחים, חשופים לרוח פרצים שורקנית ואיומה המכבה נרות נשמה ומתנפצת אל חומות בטון מוגבהות.

כבר שנים שהוא מגיע יחד עם כולם, יורד מהטנדר בדילוג קל, אומר שלום לדוד, שואל איפה שמעון ולמה תמיד הוא חייב לאחר, מיטיב את מגבעתו מפני הרוח ויורד אל החלקה. בשעה שמחלקים את הספרונים הקטנים הוא אינו מן הנדחפים. הוא כלל אינו זקוק לספרון, הוא יודע בעל פה. מעיף מבט מהיר לצדדים, נעמד הכי קרוב לקבר ופוצח ב'רננו צדיקים'.

כעבור רגע קט, מגיע תפקידו רב העניין למיצוי. בקול רם ונישא, שמתגבר על הרוח העזה הוא מכריז קול גדול: "טי"ת זיי"ן, מכתם לדוד". איוושה עוברת בקהל וכולם מתחילים לומר מכתם לדוד. אחר כך בא אחד נוסף: "עי"ן בי"ת, לשלמה" וכולם אומרים לשלמה.

כל הקהל הקדוש מחזיק בידו ספרוני נר נשמה מסודרים היטב למען ירוץ בהם הקורא. מזמורי התהילים מופיעים בהם בדיוק נמרץ, אחד אחרי השני. אין כל בעיה לומר את כולם בריכוז, בכוונה וברצף אחד. ובכל זאת, עובדה היא כי לולא יענקי צדיק אלף יושב בסתר, היו הנאספים עומדים ובוהים בדממה במצבה ולא פוצים את פיהם שעות ארוכות עד רדת צללי ערב, אז היו פועלי התחזוקה של בית העלמין מזעיקים את החברה קדישא שהיתה מפנה אותם משם או מנהלת עבורם את סדר היארצייט.

זה נכון גם לגבי ההמשך. מנהג ישראל לקרוא תמניא אפי על פי אותיות שם הנפטר. שם הנפטר שמואל. עמד הקהל ואמר את האות שי"ן. ויענקי? "מ"ם. מה אהבתי תורתיך". מה אתה אומר! באמת? מ"ם? ואני בכלל חשבתי ששמואל כותבים בדל"ת אחרי השי"ן.

ככה זה. העיקר שלנשמה תהיה עלייה.

 

בית כנסת מתוקן מחזיק בין שורותיו משה נפתלי נו גש אשרי יושבי ביתך. לפחות אחד. לפחות אחד בכל מניין. הוא נכנס בסערה של חיוב, למרות שאינו חיוב. הוא מפנה סידורים מהבימה במסירות של גבאי, למרות שאינו גבאי. הוא ממתין עם כולם להתקבצות המניין, מסייע גם בגיוס שמיני, תשיעי ועשירי, מיטיב את האור, מדליק את הנרות, אחר כך פוסע פסיעה רחבה לאחור כמי שהשלים את מלאכתו, פונה אל הצעיר והביישן שבין הנוכחים שעומדים נבוכים נטועים על מקומותיהם כאילו זו להם הפעם הראשונה בבית הכנסת, ואומר לו: "נו, גש. אשרי יושבי ביתך".

הוא המגיש. הוא המתחיל. הוא הפותח.

מתפללי המניין הם כאלה שמתפללים מנחה יום יום בציבור. הם מביטים בעד החלון השמימה ומבינים שבעוד חצי דקה בדיוק תשקע החמה ואין יותר מנחה. הם יודעים שמישהו מביניהם אמור לעבור לפני התיבה ולפצוח ב"אשרי". אז למה הם עומדים כמו גלמים ומחכים שמשה נפתלי יגיש את ה'נו גש' שלו?

ככה. כי ברגע שיש במניין משה נפתלי אחד, עוד לפני שהוא פצה את פיו, רק על פי שפת גופו וקצב תנועותיו, כבר הופכים כולם לעבדים המשמשים את הרב. עכשיו צריך לעמוד ולחכות עד שמשה נפתלי נו גש אשרי יושבי ביתך יגיש מישהו, ואז נתפלל.

ככה זה. העיקר שהשקיעה לא תעבור.

 

 

אולם מתוקן מחזיק בין אביזריו שלוימי מורינו ראש הישיבה שליט"א איז מכובד מיט סידור חופה וקידושין. לפחות אחד לכל חתונה. הוא מסתובב בחדוה בין השולחנות הערוכים, זורק מילה טובה לחתן, מתנדב להרים טלפון לאוטו של הראש ישיבה לשאול איפה הם כבר נמצאים, מארגן מנחה ונצמד אל אוזנו של אבי הכלה. הלה מחתן הערב את בתו הראשונה בשעטו"מ ואין דרכו בכגון אלו. מה שכן, ברור לו לגמרי שיש כאן מסביבו קרוב לשמונים איש שמגיעה להם ברכה מתחת לחופה ואין לו מושג איך הוא עושה את זה, כשבו בזמן הוא אמור לדאוג גם לנרות ולכתובה וליין ואין צורך לומר שבאותם רגעים עומד המחותן הזקן ורגיל שלו בפינת האולם, ומשוחח בהתלהבות עם חבר שלו שהקדים לבוא כאילו החתונה היא בעוד חודשיים.

ואז הוא בא אליו, שלוימי מורינו ראש הישיבה שליט"א איז מכובד מיט סידור חופה וקידושין, בידו נייר של הפקדה בבנק ועט דולף ואומר לו בטבעיות: נו ר' בנימין, למי קריאת הכתובה?

ור' בנימין קופץ עליו כמו על המתנה הכי יפה שקיבל הזוג לחתונה ואומר לו: אל תזוז מכאן. תעמוד לידי כל הזמן ובוא נעשה את הרשימה.

עוד לא היתה חופה שלא בורכו בה תשע ברכות ונקראה תחתיה הכתובה. ובכל זאת, כל זה לא היה קורה לעולם לולא שלוימי מורינו ראש הישיבה שליט"א איז מכובד מיט סידור חופה וקידושין שהיה נוטל את הפיקוד, משלים את הרשימה, עולה על הבמה ומכריז בקול גדול: "מורינו ראש הישיבה שליט"א איז מכובד מיט סידור חופה וקידושין".

ככה זה. העיקר שהזיווג יעלה יפה.

 

 

לילה טוב למי

 

 

מה יאה הדרך מירושלים בשעה אחת אחר חצות. הכבישים ריקניים, צינה ירושלמית חודרת מבעד לחלונות, וכל שנותר הוא לכוון את הרדיו לתחנה הרצויה ולשמוע, בכל מקרה, את קול האמת שתדריו תדרי עזוז ואלימים טפי מכל תחנה אחרת. ובכן, זה מה ששמענו ברדיו בלילה אחד בו עשינו דרכנו מעיר הקודש בואכה גוש דן.

באולפן ישב יהודי בעל קול רך וחודר שהיה זוכה למלוא אמוני והערכתי אילו היה שח בענייני השעה או בדברי תורה; העניין הוא שהיהודי העדיף לעסוק בעניינים אחרים, כפי שיתואר להלן בפרוטרוט. על קו הטלפון היה מאזין במצוקה, שהציג בפני כב' הרב בעיה חריפה של עצמו ושל אחיו. לא נקדים את המאוחר ונתאר את השיחה כפי שהתקיימה, לא נגענו.

מאזין: כבוד הרב, ערב טוב. אני נולדתי בי"א סיון תשכ"ח..

(בשלב הזה מייד הבנתי כי כאן מדובר ברב שתחום התמחות מופתיו קשור איכשהו לעניין התאריך. המשכתי להאזין).

הרב: מתי בדיוק?

מאזין: כבוד הרב, י"א סיון תשכ"ח ויש לי בעיה עם…

הרב: אתה בוודאי יודע שזה היה יום שלישי, שנכפל בו כי טוב!

מאזין: לא, אבל עם הרב אומר לי, אז אני שמח, מאיפה הרב יודע?

הרב (מתעלם מהשאלה): כן, אז מה הבעיה?

מאזין: יש בעיה חמורה עם הילד הגדול….עם הישיבה….הילד…לא

הרב: הילד לא רוצה ללמוד ולא מסתדר בישיבה.

מאזין: כן, כן, מאיפה הרב יודע?

הרב (מתעלם מהשאלה): יש לילד עוד בעיה: הוא לא מציית להורים. הילד הוא כשרוני, אבל הוא לא מצליח להוציא את הכשרונות שלו כמו שאומרים, מן הכח, אל הפועל. אתה שומע מה שאני אומר? מן הכח – אל הפועל. הילד גם מתחצף לצערי, ובעיקר לאמא.

מאזין: כבוד הרב יודע הכל. מה לעשות? מה לעשות?

הרב: מתי נולד הילד?

מאזין: הילד נולד בכ"ג אדר תשמ"ט

הרב: ידידי, כשאתה אומר לי אדר, אתה מתכוון אדר א' או אדר ב'?

מאזין: איך הרב יודע שזאת היתה שנה מעוברת! אדר ב'.

הרב: טוב. אני כבר אומר לך שזה היה יום ראשון.

מאזין: יש סיכוי שהוא יתקבל לישיבה?

הרב: יום ראשון, נכון?

מאזין: אני לא זוכר. הוא גם הסתבך עם אלימות, כבוד הרב.

הרב: הילד מלא מרץ. הוא לא יודע לאן לתעל אותו. תקשיב לי טוב: בקרוב הבעיה תיפתר. בקרוב מאוד.

מאזין: מתי כבוד הרב?

הרב: בקרוב. עד חנוכה בעז"ה. ותגידו תהילים.

מאזין: תודה כבוד הרב. ויש גם בעיה עם אחי….

הרב: אין לנו זמן. רק תגיד לי מתי הוא נולד?

מאזין: כ' אב תשכ"א. הוא חולה ב…

הרב: יום שבת.

מאזין: אחי חולה במחלה קש….

הרב: זה היה בשבת, נכון?

מאזין: הרב, אני לא יודע

הרב: אז אני אומר לך. זה היה בשבת. וזמננו כבר תם, יש לנו עוד מאזינים. מי על הקו?

אחר כך היתה אשה, שנולדה ביום ד' ובתה תבריא עד שמחת תורה, בחור צעיר שמחפש שידוך (נולד ביום ב' ויתארס בעז"ה עד ט"ו בשבט), אשה קשישה שמבקשת ברכה לבתה החולה (נולדה ביום ג', תזכה בלוטו עד ר"ח טבת) ועוד ועוד. השיחה האחרונה, בשתיים ורבע אחר חצות, התקיימה עם יהודי שידע רק את תאריך הלידה הלועזי. נו, מה אתם אומרים: הרב ידע את היום? בוודאי שידע. כמו גדול ידע. פעם רוח הקודש, תמיד רוח הקודש.

 

עוד טרם העליתי את הדברים לעיל עלי כתב, החלטתי בהחלטה נחושה כי אני אינני מבקר ואינני נוזף ואינני מביע דעה. קטונתי. מי אנוכי להכניס את ראשי בין הרים? לא לנו הנסתרות.

מה שכן רציתי, זה לבוא בהודעה משמחת, כי בקרוב מאוד בעז"ה, עתיד הרב המקובל המפו', המלוב"ן ובעל המופת, רבנו יעקב אריאלי שליט"א המכונה "הרב קובי" או בפשטות "הרב", לקבל קהל לעצה ולברכה בכל הנושאים. דגש מיוחד על קשיי חינוך, תאריכי פירעון של ישראכרט, חנייה ברוורס, נשירת שער ונזילות דיו שמכתימות כיסים. באמצע החורף, בעז"ה, ניתן יהיה לפנות אל הרב שליט"א גם בענייני איטום ותנורי "יונקרס" ובסוף החורף ניתן יהיה להשיג גם את הקמע המיוחד של י"א אותיות (י.ה.ו.ד.ה.מ.ש.י.ז.ה.ב.), סגולה בדוקה נגד פיגועים. פניות לקביעת תורים ולברכות באמצעות הפקס. עדיפות תינתן למי שיציג ספר זה.

 

 

 

מי נתן להם עטים?

 

שנים אחדות בעיתונות מפגישות אותך עם מוקדים רבים של נפש האדם ותחלואיה. אחד מאותם מפגשים מתרחש בעולם רחב הידיים הקרוי "מכתבים למערכת". אין שמחה בעולם כשמחת פתיחת המעטפות המגיעות לעיתון וקבלת משוב מהקוראים. מהם מהללים, מהם מקללים, מהם מעירים, מהם נוזפים. זהו כלי מצויין ומרתק לא פחות מסיקור וכתיבה בעצמם.

זה שנים אחדות שאני מקפיד ליטול עימי לארכיוני סוג מסויים של מכתבים, כזה שנשלח בידי שרשרת טיפוסים: רעים, אובססיביים, משועממים, מתלהמים, ליצנים ועוד. אלו טיפוסים מלאי צבע ועניין גם בחיים; אולם הסיטואציה הזו, של נטילת נייר ועט וכתיבת מכתב שאלפי עיניים עתידות לשוזפו, פועלת כנראה באופן קשה על אותן תכונות מתוארות, מקצינה אותן וגורמת למכתבים להיראות כמו תרשים סייסמוגראפי של מוח רועד במיוחד.

 

ואלו הם:

 

סוג מס' 1

למה אתם נותנים במה?

 

יש אנשים שעבורם עיתון הוא באמת פסגת ההשגה של המין האנושי. תורה מסיני. אם תמונה של מישהו מופיעה בעיתון, אות הוא שמדובר באיש אשר רוח בו, שמעשיו ורוחב דעתו גרמו לכך שיזכה בכבוד הגדול ובהכרה המקסימלית שהופעה בעיתון נושאת בחובה. אבל הפרידמן הזה, שהיה כתוב עליו השבוע והוא אפילו אמר את השטויות שלו והם צוטטו מילה במילה! הוא פרא אדם שאין כמוהו! אז איך אתם נותנים במה לאפס הזה, איך? מה, אין לכם פיקוח?

קטע מדגמי מתוך המכתב: "…האם למטרות כאלו נועד העיתון הנכבד, לאפשר לאינשי דלא מעלי להשמיע את דעותיהם ולקבל לגיטימציה?…"

בוודאי שלא. העיתון נועד אך ורק כדי לתת במה לאדוני. בבקשה.

 

סוג מס' 2

הופ! פסוק!

 

יש אנשים שעבורם עיתון הוא תכריך ניירות ומשימה: למצוא חלקי פסוקים ולהתריע אודותם עד לב השמים. שבע בדיקות הם יבדקו ושבע מאות חקירות ולא תנוח דעתם עד שיצאו חצי פסוק ויישבו לכתוב מכתב למערכת. זאת למודעי, שלא תמיד חצי פסוק בעיתון הוא טעות. לא כל העורכים עמי ארצות ומן הסתם מעלה כבודו בדעתו כי הם נועצים מעת לעת בפוסקי הלכה ואף אנו שמענו על עניין הגניזה. ובכל זאת, פעם בחצי שנה יגיע מכתב כזה המזהיר באזהרות חמורות על מה שהופיע בשבוע שעבר במדור זה או אחר שטעון גניזה חמורה, חסיד שורפן וכו' ואיך זה ומה זה ואוי ואבוי.

הערה: יש מקצת בעיה בעובדה שמכתבים כאלה מסתיימים בעצמם בדרך כלל בפסוקים: תכלית שנאה שנאתים וגו', עובדה היוצרת מיניה וביה בעיה לפרסמם.

 

סוג מס' 3

תרס"ז היתה, כידוע, שנה פשוטה ולא מעוברת

 

יש אנשים שעבורם החיים הם רצף סבוך של תאריכים וחישובים קלנדריים ותו לא. זאת אומרת, נכון שבמהלך החיים נתקל האדם בנסיונות, בקשיים, בשמחות, בהארות וגילויים, ונכון שהזמן קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק, אבל בכל זאת; העניין המרכזי שסביבו סובב ציר החיים הוא לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח. הם שקועים בחשבונות ובתאריכים, הם טרודים משינויי הפטרות, ממחוברין, משעון קיץ, משעון אר"י מתקופות ומאופקים.

כיון שכך, עתיד העורך הנכבד לחטוף מהם יום אחד את האגרוף הבא:

"בעיתונכם הנכבד נפלה טעות מצערת. בכתבה אודות ר' זאוויל שימבוסרקי, שהיה רב בר' שאול'ס קלויז בוויליאמפול, נכתב כך: "בשבת זכור ביקר בעיר קובנא הסמוכה המגיד מקרעפני ור' זאוויל כיבדו לדרוש בפני הקהל. היה זה שבועיים לאחר שנתמנה, בשבת ר"ח אדר של אותה שנה". לא הצלחתי למצוא נתונים מדוייקים על העניין, אולם ברי כי אין הדבר כך, משום שבאותה שנה חל כאמור אדר"ח אדר ביום ש"ק, וע"פ הכללים המובאים בשו"ע, סימן לשבתות הפסקה זט"ו, היינו שהשבת שחלה שבועיים לאחר ר"ח היתה שבת הפסקה"

ה' ירחם.

 

סוג מס' 4

חרפת אוסלו

 

יש אנשים שנולדו מחדש ב5.9.93. על מדשאה בבית הלבן לחץ רבין את ידי ערפאת, והם נעורו לחיים. מאז ועד היום כל חריקה פתאומית ברחוב שמתחת לחלונם היא "הוכחה נוספת לאוזלת היד התבוסתנית של ממשלת הדמים שבחסות התשקורת מעניקה לגיטימציה למעשי הטבח של רבי המרצחים הפלישתינאים ומכניסה מורך בליבות עמנו שבע המלחמות". עד כאן זה בסדר. שתסבול המשפחה, שיסבלו המתפללים בבית הכנסת. העניין הוא שאצל נפגעי אוסלו, בשלב מאוד מוקדם הולכת ומתפתחת תעשיית מכתבים למערכת שלא היתה מביישת את תיבת הדואר היוצא במשרדי דאראג. כל גיהוק נכתב מיידית בתפוצת נאט"ו, ואבוי לעורך שיתיר לעצמו לא לפרסמו.

קטע מדגמי מתוך מכתב: "…מי שמחפש הוכחה סופית לכך שאם כל חטאת הוא אותו הסכם תעתועים מחריד ומטונף שנחתם באותה העיר בנורבגיה, יכול למצוא זאת בדבריו של אחד מ"אבירי אוסלו", אחד מאדריכלי הסכם הבלהות הזה, אחד מאותם חדלי אישים שרוממות אוסלו בגרונם וחרב קמפ דייוויד בידם…"

אוי, מי נתן להם עטים?

 

סוג מס' 5

איך כותבים על 'משכנות' בלי להזכיר את שטיינבאך?

 

יש אנשים שחושבים שאת העיתון יושבים וכותבים אנשים שיודעים הכל על כל דבר. אחרת למה הם כותבים בעיתון? מכאן, שהעובדה שבכתבה על טחנות הקמח בירושלים של פעם לא הוזכר הטוחן ר' זונדל גליקשטיין-גליקלאך, שהיה גם צדיק נסתר וידוע שהגאב"ד דאז קרא עליו את המליצה "מזונדל ועד זונדל לא קם כזונדל", מוכיחה שכוונה נסתרת, מרושעת מאין כמותה, היתה למערכת באי האיזכור הזה שאינו רק פשע ופגיעה בצאצאיו, אלא עוול נורא כלפי הקוראים במניעת אינפורמציה חיונית.

קטע מדגמי מהמכתב: "…מן הראוי שכתב מכובד ידאג לאמת היטב את נתוניו קודם שיפרסם כתבה ולא יפול למכשלות כגון אלה בחינת "אל תמנע טוב מבעליו".

בשביל זה יש נכדים.

 

סוג מס' 6

בואו ונחזיק טובה להאי גברא רבא ויקירא

 

יש עסקנים שעושים טובה כדי שיכתבו על כך מכתבים למערכות העיתונים. יש עסקנים שעושים טובה כי הם טובים ומסורים, ואח"כ זוכים גם למכתב תודה למערכות העיתונים. איך ניתן להבחין בין הסוג הראשון לסוג השני? לפי המכתב. המכתב השני מתמקד בבעיה. מתאר אותה. משלב רגשות, הבחנות, מצוקה. רק בסופו מגיעה שורה עדינה, ביישנית, המזכירה שם בצינעה ואומרת תודה. זה מכתב אמיתי שנשלח בלי הוראה מפורשת.

המכתב מהסוג הראשון, שקוף ומזוהה ממרחק קילומטר. הוא גם מגעיל ומקומם. "בואו ונחזיק טובה", נאמר בו (שום אמא רגישה שנעזרת בעסקן לא יודעת לכתוב פתיחה כזאת), להאי גברא רבא, המסור לכלל בכל ליבו ונפשו ה"ה וכו'. בשבוע שעבר נתקלנו בבעיה רפואית ל"ע. ה"ה וכו' הטריח עצמו באישון ליל ובמאמץ אדירים תוך שילוב קשריו הענפים, מסירותו האדירה, חכמתו הקורנת וענוותנותו השפלה, הביא לפתרון הבעיה".

לא יפורסם. לעולם.

 

 

מסימני החג

 

 

משהו מאוד לא מאוזן יש בחייו של היהודי שומר המצוות בחג: בעוד החלק של "חציו לה'" קבוע וידוע בתורה, תפילה ומעשים טובים, החלק האחר, זה של "חציו לכם", פרוז ופרוץ לכל דורש, אינו נמדד בכמות ובאיכות ומתפרס על פני אינספור סימנים וסעיפים.

לאחר שבעת ימי החג, בהם ספגנו כולנו קדושה והתעלות נפש רבה, אך חלקנו גם שילמו בחיי שלוותם בשיעור שיצריך עבודת פסיכולוג של קיץ שלם, להלן תיאור בקווים כלליים של עשר מכות חול המועד כפי שהם נהוגים בקהילות הקודש המקיימים את ה"חציו" הזה באותה דביקות בה הם מקיימים את ה"חציו" הראשון:

 

דיג – בריכות מלאכותיות עגולות באיזור הצפון המכילות ראשנים, צפרדעונים, שרוכי נעליים, קופסאות שימורים של טונה ודג דניס מת. ילדי ישראל נהגו לעמוד על גדת הברכה אחרי שהוריהם שילמו בעד התענוג את מיטב כספם ולנסות לדוג ראשן. דא עקא, הראשן לא אוכל שרויה ועל כן הפיתיון מאבד את אפקטיביותו בחג הפסח.

 

צפון – מקום בארץ, קטן מאוד, יש לציין. שטחו קטן בהרבה מסך מטראז' כלי הרכב הפרושים מעל כבישיו בימים שבין י"ד לכ'. נהוג להגות בו ולחלום עליו בעיקר כאשר אין להוגה כל מושג מה הוא מכיל ואיך מגיעים לכל מקום ומקום. כשאבי משפחה יגע אומר: "ניסע לצפון", הוא מתכוון בעיקר לקבר ר' אבדימי דמן חיפה ליד התחנה המרכזית בעיר התחתית, שפעם, בהיותו תלמיד בישיבה, הוא הגיע אליו לאחר שפספס את האוטובוס האחרון לכפר חסידים. הוא זוכר שהוא נהנה מאוד אז, ושזה היה צפונית לבני ברק, אבל לא זוכר בדיוק למה ואיפה. הנסיעה במחיצתו עתידה להפוך לסיוט ולהסתיים בכל מקרה במירון.

 

כרכרה – בעבר – כלי רכב ומשא מרכזי ששינע, רתום לשני סוסים אבירים, את העולם כולו. כיום – עגלה על גלגלים איתנים רתומה לחמור מתוסכל או לעובד זר מחופש בבגדי סוס, שתמורת 50 ₪ צנועים תגרור את משפחתכם הצוהלת שני סיבובים איטיים מסביב בית הכנסת העתיק בטיילת של טבריה. לעיתים ה"סוס" עוצר, ואז יש להוסיף גם 'טיפ'.

 

ערב, ארוחת – מקלקל טיולי פסח הרשמי זה דורות רבים מספור. כל כלי רכב מוכשר לפסח מתנהל במהלך חול המועד פסח בשני מסלולים מקבילים: האגף הימני עסוק בהבטה בנופים ובשחרור קריאות התפעלות ואילו החלק השני עסוק בחישובים הכרוכים בארוחת הערב, תפריטה וזמניה המדוייקים. נגיע או לא נגיע? ואם לא – נאכל באוטו או נמצא פינה? ואם נמצא פינה, לקחנו ניילון או לא לקחנו ניילון?. על כן ראוי לכל בעל נפש ליטול עימו לטיולי פסח רק חלק אחד של האוטו, ואילו החלק השני טוב שישב בבית ויתפקקו מעיו ממצות וביצים קשות מאוד.

 

דלק – 95, מלא, באשראי, ותבדוק גם שמן מים. תגיד, איך מגיעים מפה הכי קרוב לצומת מחניים? מחניים, כן מחניים, פיל צומת אה, שוקראן, מעלש שירותים? אגב, אין צורך לדאוג: הצפון (ע"ע) מלא תחנות דלק כרימון.

 

שייט – דרך יצירתית לעשיית כסף המתבססת על שתי קביעות עיקריות. האחת, פיסיקלית, הקובעת כי גוף שמשקלו הסגולי נמוך מזה של המים דרכו לצוף על גביהן, והשניה סוציולוגית הקובעת כי אנשים המתגוררים בעיר עשויים לשלם כסף עבור החווייה לצוף במשותף עם הרבה מבני מינם על גבי מים מוקפים ברכס הרים. לא שזה לא יפה, זה יפה מאוד; אולם הדבר האחרון שחסר לי בשעה שאני שט על תכול הכינרת הוא מנדי וולד מצווח שיר גנוב, בשיא הווליום, בדיוק מעל הספסל שלי. זה למה.

 

בניאס – אחד משלושת היובלים הנשפכים לכנרת. אח, איזה נוף מקסים, אוי, איזה פריחה עשירה, פשי, איזה אויר מצויין, אוי, איזה פקק אדיר.

 

אבובים – עיגולים שחורים. גם מול העיניים, נכון, אבל בעיקר על גבי מים זורמים בשצף סערה ומסכנים את חיי הבריות, במקרה זה ילדים קטנים. מומלץ לא לרדת עם מצות, מחשש שרויה, לנוהגים, וכן לדחות באופן כללי את הבילוי לחופשת הקיץ. קיימות בשוק גירסאות מוקטנות בצורת קייאקים ומיני משחית אחרים, אבל אבובים מתחיל באל"ף ואנחנו צריכים משהו שמתחיל באל"ף.

 

חרמון – הר צפוני, העיניים של המדינה. צידונים יקראו לו שיריון והאמורי יקראו לו שניר. הילדים, לעומת זאת, יקראו לאביהם לאמור "אבא, בוא לחרמון". אבל בחרמון קר, ושלג, וערפל, וצרות צרורות. לכן, מתוק של אבא, לחרמון ניסע פעם אחרת, היום ניסע לפארק מצוות התלויות בארץ, טוב? לא, בכלל לא טוב, ועל כן ניסע חצי יום ונחזור חצי יום והאתר סגור, כך שאיכשהו הכל תמיד נסגר בפארק מצוות התלויות בארץ.

 

בואו, בואו, כולם לבוא לאוטו, כבר מאוחר, נו, בואו, בואו, איפה מוישי, תעזוב אותו, נו, אני מדבר אליך, לא? תעזוב א-ו-ת-ו אמרתי לך, עכשיו, איפה אמא? בואו, נו, בואו, כבר חושך, בואו, נו, בואו בואו בואו

 

 

מעשה בדוד

 

נפתלות דרכי הקצר החשמלי.

מעודי לא ירדתי לסוף דעתו: אימתי מאריך ואימתי מקצר; אימתי מקצר מיד ואימתי הוא מותיר חצי דקה של תקוה ואשליה ורק אז מקצר.

באחד הימים, הודיעוני מהנהלת הבית שהדוד מקצר. כיון שבאותו הזמן שהיתי לא עליכם מחוץ לבית, כל שנותר לי הוא להשמיע את הלחש הידוע המסוגל לכל בעיית חשמל ואינסטלציה: "אני בא מיד" ולבוא מיד.

באתי מיד. הבית זרח באור יקרות, המחשב פעל כתקנו, התנורים פיצחו בעוז ומכונת הכביסה סחטה ברעד נורא כמותו מכיר רק מי שגר סמוך לשדה תעופה בישוב שעוברת בו רכבת.

עוד מאחורי הדלת שיויתי לקלסתרי את הארשת הידועה של בשביל-זה-הבאת-אותי-מכביש-גהה, וניגשתי בצעד נחוש אל הכפתור של הדוד. בנקודה הזאת הבנתי מיד שהדוד מקצר. הבית נתקף עלטה, המחשב גווע בקול עמום, מכונת הכביסה שקטה מזעפה וקור איטי החל שוטף את הבית. מובן שמיד הורדתי את הכפתור, הרגעתי את הקצר והחיים שבו למסלול.

מפוכח מתמיד, כשעין אחת מצומצמת קמעא מגודלו של הרגע, הפכתי פני אל חללו של הבית ובקור רוח של השלמה מושכלת אמרתי: "הדוד מקצר".

שאלה מס' 1: מוסר ההודעה הטלפונית, היה חף מכל אינטרס. הוא בסך הכל רצה מים חמים והסתבר לו שהדוד מקצר. איזו סיבה אחת בעולם יש שלא לסמוך עליו ולנסות להדליק בשנית?

התשובה בהמשך.

כמו בעל בעמיו נתתי עיני בתיבה האלכסונית המחפה על הכפתור של הדוד ונתתי לעצמי להבין שכאן, מאחורי הפלסטיק או שם למעלה, על הגג, קיימת איזושהי בעיה הגורמת לדוד לקצר את מערכת החשמל, מן הסתם היא נגרמה בשל הגשמים. באותה מידה מסרתי מודעה ביני לבין עצמי כי אין לי שמץ מושג מה הבעיה ומהן הדרכים לפתרונה, הכל בשקט ובדממה, ביני לבין נפשי האומללה. קול נסתר בראש זעק חרש כי מים חמים הם קצת צורך השעה. לא נתתי לו לבלבל אותי. לך, אמרתי. כלך לך אצל מרובעים קטני אמונה. עזוב אותי לנפשי.

כמתבקש ברגעים כאלה, שמתי פעמי לעמל יומי תוך שאני מבהיר למי שאני צריך להבהיר כי העניין מטופל היטב. נראה שהדברים נפלו על אוזניים קשובות, כיון שהבית נדם.

מקץ שלוש שעות בדיוק, קמתי ממקומי אחוז תקוה מפעמת בבית החזה וגמאתי את המטרים הספורים שהבדילו ביני לבין הכפתור האדום של הדוד. כיון שמדובר באופטימיסט ובעל ביטחון עצום, לא טרחתי לבצע שמירה במקום שצריך שמירה ואף לא נתתי אל ליבי שעוגה מסויימת שהתה בתנור בדיוק בחלק הקריטי של מתן הצבע. הרמתי את הכפתור באחת, וכפי שכל הזמן ידעתי שיקרה, הדוד נדלק ומאומה לא ארע.

ברגע שסיימתי להכריז: "הכל בסדר", קרסה המערכת ונטלה עמה עבודה של שלוש שעות ועוגה תמימה שלא טעמה טעם גריל.

קשה לומר שלקחתי את זה קשה. חצי הדקה שעד לקריסה נשאה עמה הבטחה כמוסה לעתיד טוב יותר. סברה פשוטה היא, שאם בתחילה נוצר הקצר מיד וכעבור שלוש שעות הוא נוצר רק כעבור חצי דקה – ברי שמדובר בסוג של תהליך. הדוד נמצא בתהליך. אולי אלו מי הגשמים המתייבשים, אולי דרך לו, אולי ישן הוא וייקץ – משהו כאן קורה.

ברור שמאוחר בלילה ניסיתי שוב ובבוקר שוב, אני לדודי ודודי לי. תכלית דבר, בא החשמלאי, טיפס על הגג, עבד חמישים וחמש שניות, נטל חמישים וחמשה שקלים והכל הסתדר.

שאלה מס' 2: הדוד מקצר, משמע יש לו בעיה. למה לא להזמין חשמלאי? למה לנסות ולהדליק אותו?

התשובה נמצאה אי שם, בסוף השבוע, בכאב השיניים הנורא שחוללו שני חורים בו זמנית. אחרי ארבעה ימים שבהם ביצעתי תנועות מדודות של מציצה איטית תוך יצירת וואקום לכיוון החור הימני, מתוך תקוה יוקדת שאפקט החילוץ ימשוך החוצה את הכאב – הבנתי פתאום שלא הדוד מקצר אלא העקשנות מקצרת ולא השן כואבת אלא החולשות האנושיות כואבות.

השעה היתה כבר שתיים אחר חצות, אחרי שאחרונת מרפאות החירום כבר נסגרה. מסומם מכדורי הרגעה ומעולף מכאבים רצתי לביתו של החשמלאי. "אדון יצחקי"! שאגתי, "אני לא מבין בכלום ולא מוצלח לכלום. תעשה משהו!"

והוא מיד מחבר לי שני חוטים עבים, אחד חיובי ואחד שלילי, קושר בחופזה חוט הארקה לאוזן ימין, לוחץ על כפתור – והכל פתאום נרגע.

בשמונה בבוקר כבר ישבתי אצל רופא השיניים, בוהה אל תמונת העיר חברון התלויה על התקרה.

והדוד? טפו טפו. עובד כמו גדול, בלי עין הרע.

 

 

מרכז בעלי מלאכה

 

זה סיפור על חבר טוב. במשך שנים ארוכות הלכנו יחדיו, בטוב וברע. עם הזמן, גם שכנים נעשינו ומשפחותינו נתחברו לדבקה בטוב ובנעימים, אין פרץ ואין יוצא. ליווינו אותם בחיבה ומסירות בהולדת בנם, בבעיות שהיו לבנם האחר, בשבע ברכות של גיסם, בבר מצוה של בן דודם, והכל בלב רחום ובשמחה שאינה שרויה אלא בין חברים טובים.

והנה, מזה חודשיים ימים שנהפך מחולנו לא לאבל, ח"ו, אלא לטרדה אחת ענקית שהופכת את כל החיים לנדנוד אחד גדול. לא רק שאני בטוח כי בתום החודשיים הבעל"ט לא נכיר יותר את חברנו הנ"ל לא כל שכן שלא נוכל דברו לשלום, אלא אף עתה הסבל והיסורים גדולים כל כך עד שאנו שואלים את נפשנו למות. אל תשאלו מה נפל עליהם, וממילא גם עלינו.

הם משפצים.

העב הקליל הראשון התגלה בשמינו המשותפים כבר לפני חצי שנה. ברגע שחברי פלט, כבדרך אגב, במוצאי שבת אחת ש"אנחנו הולכים לשפץ", אני אישית זיהיתי מייד סערה מתקרבת. יש לי ניסיון בדברים האלה. תמיד זה מתחיל בהצהרת כוונות, עובר לסיפור דברים, ממשיך בתיאור חוויות, מדלג לעצה ותושיה ומסתיים בבכי תמרורים של טענות ומענות שאין להן סוף. הסביבה סירבה לקבל את תחזיותי. מה אתה רוצה, היא אמרה. חבר שלך משפץ את הבית? תפרגן! תשמח! כן, אמרתי לה. אין כמוני לפירגון בעיר כולה. העניין הוא שלא חבר שלי משפץ את הבית, אלא שאני הולך לשאת עתה על כתפי השחות קורבן שיפוצים פצוע ושותת דם. זה מה שעכשיו חסר לי? לבדוק גימורים? להשוות פאנלים? לבחור צבע של קרמיקה?

סירבו לקבל סירבו לקבל – כיום הזה, כשכבר כולנו השלנו ממשקלנו כמות נכבדה וכל חפצנו לברוח מכאן למקום רחוק, כולם מודים שצדקתי. הוא מגיע אלינו כל יום. הוא מכה וחבול. נמאס לו. למטבח הוא כבר מחכה חודש, לספה שבועיים. שתי קורות ענקיות חוסמות את הכניסה כי המתקין של הרעפים כבר לא זמין ארבעה ימים, הנגר הבטיח שהוא בא ואיש אינו יודע איפה הוא. הצבע עוד לא מתחיל להיגמר והוא יוצא מדעתו. מבוקר עד ערב הוא עסוק בדבר אחד בלבד: לקלל בעלי מלאכה. לשוא אני מסביר לו כי כל בעלי המלאכה מאחרים, משום שהנוסחה היא פשוטה: הלקוח מזמין עבודה. חצי שעה הוא מתמקח על המחיר ומוציא מבעל המלאכה כל חשק להיטיב עימו. לאחר מכן הוא שואל "מתי זה יהיה מוכן". בעל המלאכה יודע שדרושים לו שבועיים, לפי התור, לפי הפועלים, לפי הסדר הטוב, אולם הוא מפחד לומר שבועיים כי הוא יודע שהלקוח רוצה את זה היום. לכן הוא אומר "מחר". הלקוח מצידו, גם הוא יודע שזה לוקח שבועיים ושבעל המלאכה משקר. מאיזשהו טעם כמוס הוא מעדיף להתעלם מהידיעה הזו ולהיתלות בהבטחה הבלתי מציאותית שקיבל. בעל המלאכה יודע שהלקוח יודע ולכן יש לו לגיטימציה לשקר; הלקוח מתעצבן; בעל המלאכה – בצדק! – לא מבין למה; וכך זה הולך ומתקדם.

לא נפתור במחי פרק אחד את בעיותיו של חברי וגם לא נצליח לסדר את תדמיתם של בעלי המלאכה. במקום זה, מצ"ב מקבץ מייצג של תירוצים מקוריים במיוחד שלמדנו במהלך החודשיים הקשים האלה. להלן.

 

שתי שיטות של "כוחות גדולים ממני אשמים"

 

נו, מה אתה רוצה, אני המצאתי את איד אל פיטר?

 

תירוץ קלאסי, שמקורו בהחלטת האומות המאוחדות מכ"ט בנובמבר 1947, לפיה בעבר הירדן המזרחי ישכנו זה לצד זה העם היהודי והעם הערבי. מאז, נוהגים גזלנינו לא רק להתעמר בפועליהם הערבים, אלא אף לעשות שימוש בחגיהם כדי לתרץ את איחוריהם. המטבח לא מוכן, כי הפועלים לא באו. למה הם לא באו? כי יש להם חג. לאותה מחלקה שייך גם: "אל תדבר איתי עכשיו. רמדאן" ו"ימח שמם הם והחגים שלהם. לא באו לעבודה".

טענת הנגד: יש להזכיר לרמאי שהוא מעסיק שמונה תאילנדים ויהודי אחד. איד אל פיטר לא תופס.

 

 

עזוב אותי. דבר עם משטרת ההגירה

 

תירוץ קלאסי עוד יותר שמקורו בעלייה הברוכה שפקדה אותנו בשנים האחרונות מהמזרח הרחוק. סינים, תאילנדים, פיליפינים ורומנים הם פועלים טובים מאוד, הבעיה היא שפעם בכמה שבועות נוהגת משטרת ההגירה להעמיס אותם על ניידות ולהגלות אותם מעל אדמת תל אביב יפו. הסלון לא מוכן כי הפועלים לא באו. למה הם לא באו? כי משטרת ההגירה עצרה אותם.

טענת הנגד: הכל טוב ויפה אלא שהדובר מעסיק חבורה של ערבים פלשתינאים טהורים, הנכנסים הנה יום יום באישור מיוחד מעם מפקד הגיזרה. מה משטרת הגירה, איזה משטרת הגירה.

 

 

שיטת "בוא נתעלם ממה שהיה ונדון רק בהווה"

 

גברת, אני שיפוצניק, אני לא קוסם

 

 

אנחנו יודעים. אגב, לא חיפשנו קוסם. חיפשנו שיפוצניק, ואתה אכן שיפוצניק. הבעיה היא שאתה עצמך אמרת שזה יהיה מוכן תוך יומיים, ובדיוק היום מלאו שמונה חודשים מההבטחה הזו. אמור מעתה: גברת, אני שיפוצניק, אני לא ישר

 

 

שיטת "מה אתה מבין בכלל"

אדוני. ז ה  צ ר י ך   ל ה ת י י ב ש.  רוצה, אני אעשה את זה עכשיו, אבל זה על אחריותך

 

לזה קוראים: טקטיקת הניצול הציני של נחיתותו היחסית של הלקוח בענייני פולימרים ודטרגנטים. בעל המלאכה שממול מבין במועדי ייבוש של צבעים ודבקים בדיוק כמו הלקוח, רק שהלקוח לא יודע על זה. כתוצאה מנחיתות יחסית זו, כשהלקוח שומע את התירוץ הזה הוא לא קופץ מייד ואומר: "חתיכת שקרן, אבל ידעת את זה כשהבטחת", אלא משפיל פניו בביישנות. ככה זה.

 

 

שיטת "השלך על ה'"

 

יש גשם, ברכה, ברוך ה'. מה אני יכול לעשות

 

נו, נסתתמו טענותינו. מה אפשר לומר? רק שברגעים אלה בדיוק, אותם פועלים בדיוק, של אותו קבלן בדיוק, משלימים עבודה בגשם שוטף בבית של אומללים אחרים שלהם ניתנה הבטחה לסיים עוד לפני חצי שנה, ולא רק לפני חודשיים.

 

 

זהו, כאמור, מקבץ קצר. את הלכסיקון המלא תוכלו למצוא במכוניתו של כל שיפוצניק, ואידך זיל גמור כבר את התקרה, למען ה'!

 

משלוח מנות (1)

 

בראשית היו הארבעס והבירה. מבוררים אחד אחד, תפוחים ומתובלים הם היו מגיעים, בשקית ניילון פשוטה, צמודים לבקבוק ה"נשר מאלט" הפשוט וזה היה טעים ונחמד ו"פורימדיג" הכי בעולם.

אחר כך היו כאלה שהוסיפו גם כרוב ממולא. לפעמים גם מעיים. זה המנהג המקורי, הקיום הפשוט של "משלוח מנות". מה שזה לא היה, זה עלה בערך תשעה שקלים.

באופן די טבעי, הלכה המנה אט אט והשתנתה: במקום תבשילים ארוזים בצלחות, החלו שולחים מוצרי מדף תעשייתיים: שוקולדים, שימורים, קפה, ממתקים. נו, בסדר. פעם היו מבשלים, היום קונים. גם אז, עדיין היה המשלוח ארוז בסל פשוט, בקרטון קטן, או בצלחת. המהדרים היו מוסיפים פתקה מכוערת להפליא, עם ציור של רעשן שעליה כתוב בכתב מהוה "פורים שמח". יפה.

בדור הבא באו המרשרשים. צלחת עם מוצרים זה יפה מאוד, אולם כדאי מאוד לעטוף אותה בצורה מעוצבת. על כן מחפים אותה בצלופן צבעוני, כשאת שוליו האסופים קושרים בחוט צבעוני. פשוט יוצא מן הכלל.

אחר כך הגיעו סלסילות. אחר כך סלסילות מרופדות בגזירי נייר צבעוניים למען תת נפח לחבילה. אחר כך קופסאות ענק מעוצבות עטופות בצלופן וקשורות בחוט רפיה צהבהב כדי ליצור אוירה כפרית. אחר כך הגיעו משלוחי-מנות-נושא: כפרי, מודרני, ילדותי, מראה עתיק, מראה חדיש, חור בראש.

בשנה שעברה כשחזרתי מסעודת פורים אצל בני משפחה, ציפה לי ליד הדלת אקווריום ענק, תחתיתו דיקט צבוע בספריי בצבע כסף, כולו מחופה מכל צדדיו בצלופן שקוף שנוצצים מפוזרים עליו בחן, ובתוכו מוצבים במקוריות מהממת בקבוק יין צמוד לקרקעית, אגוז מלך שלם ועוד חצי אגוז פקאן דבוקים אחד לשני ומשתלשלים מאבן חוצות שממנע נוזל נהר דבק חם היוצר אפקט של נחל נובע, ערימת חול שבמרכזה נעוץ קיסם שיניים ועליו שמשייה סינית, ומסגרת ריקה של תמונה.

יותר מהכל זה הזכיר דגם מוקטן של גינה ציבורית בהליכי תכנון ובנייה, אלא שהשכונה בה תוקם הגינה שייכת כנראה לאוכלוסייה בעייתית במקצת. מה יפה בזה, תסבירו לי. למה יין? ואם יין, למה להדביק אותו לרצפה כך שכל השנה אי אפשר יהיה להשתמש בו, כיון שאי אפשר יהיה להעמיד אותו; ואי אפשר יהיה להעמיד אותו כיון שלתחתיתו דבוקה יבלת ענק של דבק חם; ולמה אגוזים? ולמה חצויים? ומה זה החול הזה? וחוץ מזה: פורים היום, מצוות היום היא משלוח מנות, אז למה שלחתם לי דקופז', למען ה'?!

תכלית דבר, המצווה החביבה הזו, שכל כולה להרבות אחווה ורעות, הופכת במקומות מסויימים לסיוט ארוך של בזבזנות משוגעת וטרחנות מורטת עצבים. ידה הרעה של הכאילו יצירתיות האובססיבית היתה במשלוחי המנות שלנו. זה עצוב מאוד.

 

****

 

כל מי שנולד בבית שורשי שמע או עתיד לשמוע הרבה בחייו את הקינה העתיקה הנודעת בשם "פעם והיום". פעם היו חתונות קטנות אבל מלאות שמחה. היום יש חתונות גדולות ומפוארות שכולן עצב. פעם, היו נותנים מתנות קטנות אבל מלאות באהבה וברגש ואילו היום נותנים מתנות גדולות ומפוארות אבל ריקניות מרגש, כל כולן רק שנאה ואינטרסים.

ובכן, אני כופר גמור בכלל הזה. למרות אלפי הבעיות שמקיפות אותנו מכל עבר, אנחנו לא פחות טובים מאף "פעם". אפשר לחשוב. נכון שכדי שחתונה תהיה שמחה ומלאת רגש אין צורך בתזמורת בת ששה עשר נגנים, אולם לא כל חתונה עם תזמורת בת ששה עשר נגנים היא חתונה עצובה ואומללה. כיוצא בזה גם גודל המתנה. מי שמידותיו רעות והנהגותיו מרושעות ידע להזרים קנאה ושנאה וצרות עין גם למתנות קטנות וצנועות ומי שנפשו טובה ושפירה מכניס את ליבו גם לראוותנית שבמתנות, הכל עניין אישי ואנושי. מה שכן, וזה מדוייק, פעם לא היו נכנסים לאוברדראפט אחרי פורים, היום כן.

השאלה היא למה, התשובה פשוטה: משלוח מנות היא מערכת יחסים שלה שני צדדים. הרי איש אינו שולח משלוח מנות לקיר שממולו. מאחורי כל ילד נושא הר מרשרש ניצבת אם דואגת הממתינה בציפייה ועתידה לראות "מה פרידמן החזירו". עוד לפני שפרידמן החזירו, גודלו ועיצובו של המשלוח נקבעים לפי מה שפרידמן שלחו בשנה שעברה. כלומר, איש לא זוכר בדיוק, אבל בתת הכרתה של כל יהודיה כשרה קיים מדרג המשלוחים שניזון כל שנה מהאינפורמציה הנעלמת של מה שהיה בשנה שעברה. כיון שכך, כדי לשנות משהו בנורמות המשוגעות הללו דרוש תיאום בין שני הצדדים, אחרת צד אחד יכול להיעלב. נו, אתם מתארים לעצמכם אשה שמתקשרת בערב לחברתה ומתאמת איתה צמצום משלוחי מנות? נמצינו למדים שאין שום דרך בעולם לעצור את הסחף הזה שעתיד להתגבר ולהתגבר עד שיבלע את כולנו לתוך אקווריום קרטון ענקי כשראשינו דבוקים לקרקעיתו בדבק חם ללא יכולת להיפרד.

הקוראים הנאמנים יודעים מן הסתם שאין מדרכו של ספר זה להעלות בעיות מבלי להציג את הדרך לפתרונן, על כן מוצעת גם כאן דרך מקורית ומעניינת לשינוי במצב. חינם אין כסף לכל מי שיחפוץ לאמץ אותה:

את ידי חובת מצוות משלוח מנות ייצא כל אחד עם בני משפחתו ואנשי ביתו כיאה וכיאות, ע"פ כל דקדוקי המצווה בצניעות ובחסכנות. מכאן ואילך, תורכב רשימת ידידים ארוכה ככל שתהיה, היינו כאלה שיש צורך להרשים אותם, והללו יקבלו, שימו לב,  הר מעוצב של גזירי נייר צבעוניים, כאלו המשמשים כיום כמרבד לקפה ולשוקולדים. הניירות האלה מקסימים ביופיים. יש את כל הצבעים: אדום, כחול, ירוק, צהוב, לבן, כתום ואפילו שחור. בהצבה נכונה של הערימות בתוך שקית ניילון גדולה, ניתן להגיע לאפקט מדהים של צבעוניות הדורה ומשובבת לב, והכל במחיר זול השווה לכל נפש. הרי אתם לא באמת חושבים שמה שמרשים במשלוח המנות הם המוצרים הדבוקים לקרקעית הדיקט; ברור שמה שיוצר את האפקט זה המרבד העשיר, הצבעים, מקוריות המעטפת וה'שיק' שבהצבת הפריטים. מה יותר יפה, אפוא, משק ענק שכל כולו צבעוניות שרה ושמחה? ככל שהנמען חשוב יותר, כך תהיה השקית מלאה יותר בגזירים. זה יהיה יוצא מן הכלל! ים של גזירים צבעוניים, שימלא את כל הבית באושר מסוגנן ובשמחה אמיתית.

בצורה כזו יהפוך הפרוייקט של משלוחי המנות לנוח הרבה יותר. לא יהיו דברים שבירים שצריכים להיזהר בהם, לשכנים מלמטה ניתן יהיה לזרוק את המשלוח ישר למרפסת, אפשר יהיה לקפוץ עליו, לשחק בו, להשתעשע איתו, מה שרוצים.

הנייר סובל הכל.

 

 

משלוח מנות (2)

 

רק עתה, מששככו אדי המהומה, יש בי האומץ לחשוף את מה שתמיד התביישתי מלספר. הייתי משוכנע שמדובר בבעייה נפשית שיש להסתיר אותה ולא לדון בה כלל, למען כבוד המשפחה. עתה, השתחררתי מן התחושה המעיקה ואני כשיר נפשית לחלוק אותה עם הרבים.

אנחנו מסמנים. מזה שנים מספר, ארבע או חמש לפי חשבוני, אנחנו נוהגים לסמן במדבקה עגולה קטנה כל מוצר היוצא את ביתנו בפורים למשלוח מנות. כל מוצר ממש.

ההחלטה בדבר הסימון לא נפלה בגלל עניינים של מה בכך. לא חפצנו להשתעשע, גם לא חששנו מבעיות של חוסר טריות או היגיינה. נהפוך הוא. ההחלטה הנחושה להדביק סימן מובהק על כל מוצרנו נפלה בליבנו במטרה פשוטה; והיא לשמור על קשר אמיץ עם ידידינו ואוהבינו, בתוכם כמובן בני משפחתנו היקרים. אין דרך טובה מזו בעולם, האמינו לי אחיי.

הצעד הפשוט הזה מומלץ בחום לכל בית בישראל. זה חוסך טלפונים, ברכות לשנה טובה, הליכה לשמחות וניחום אבלים. הנה, רק אתמול קיבלנו מהדודה דינה שפרה תבדל"א, אלמנת דודנו הבלתי נשכח ז"ל, סלסלת ענק ובתוכה קופסת קפה נמס מסומנת בתחתיתה במדבקה כחולה. רעד אחז בנו. במהרה אצנו אל הפנקס המיוחד ובדקנו: מדבקות כחולות הדבקנו בתשנ"ח. ברשימה מופיעות שתי קופסאות קפה נמס, האחת לדודה דינה שפרה והאחרת נסעה תל אביבה, אל מנהל הבנק, ייהפך לאבל מחולו. האחת מסומנת "1" והשנייה "2". איזוהי זאת שהגיעה עדינו השנה?

מיהרנו להפוך את הקופסא. גוש כבד נפל בתוכה בקול רעם עמום. קצת התקשינו בזיהוי הספרה, אבל כשכבר זיהינו אותה, נפל ליבנו חלל בקרבנו מעוצמת ההתרגשות: המספר היה "2". הוי, איזה עולם קטן.

השאלה איזה מסלול עשתה קופסת הקפה שרכשנו אצל שאול בכסף מלא בתענית אסתר תשנ"ח מביתו של יהודה מנהל הבנק עד לידי דודתנו תבוא בריאות על ראשה חורש הרע, היא היא דברי ימי עמנו הנדכא והשסוי באשר הוא.

על פניהם, נראים הדברים די פשוטים. יהודה הנ"ל, שכבר מזמן נזרק מתפקידו בבנק וכיום הוא מנהל שיווק בחברת רהיטים שמן הסתם עומדת לפני קריסה בשל אי שיווק, מקושר היטב עם רב השכונה שלו, שיהיה בריא. סביר להניח שהרב זכה בקופסת הקפה עוד בתשנ"ח עצמה, זאת בשל הצורך לשלוח לרב רק דברים בד"ץ. גם הרב נפטר ממנה בו ביום, במסגרת החבילה האדירה שהוא ארגן לבתו שתחי'. את י"ב החודש ויום אחד שבין פורים דפרזים תשנ"ח לפורים דמוקפין תשנ"ט, עשתה הקופסא בקריית הרצוג יע"א, בתחתיתו של הארון הלבן, כשבחודשים אב ואלול היא משמשת גם צעצוע נחשק לנכדי הרב הזאטוטים שנהגו לגלגל בה הלוך וגלגל (מכאן גם העקמומיות המסויימת בתחתיתה).

בט"ו באדר תשנ"ט עושה הקופסא את דרכה דרומה, בואכה תפרח הרחוקה. מאיר ונחמה, הדודים מהדרום, זכו בסלסילה מפוארת ונטלו אותה עמם בסובארו סטיישן המקרטעת. אך לא! זה עוד אינו הסוף: רבע שעה לפני השקיעה עובר מאיר באופקים, קופץ לרגע לראש הישיבה ומותיר בידיו את החבילה, בלא דעת שראש הישיבה הפרוז, עתיד להיעשות מוקף בעוד שעות ספורות, כשיסע לבית הוריו בירושלים, שם תנוח הקופסא על משכבה בשלום שנה תמימה נוספת, עד שתישלח בתש"ס שוב לבני ברק, למחותנים החדשים בשעטו"מ ובמז"ט. שם היא תישכח למשך שנתיים תמימות, עד שבי"ד אדר תשס"ב היא תסע אחר כבוד לביתר עילית, לביתם החדש של אריה ושושנה, צעירת בנותיה של הדודה דינה שפרה תבדל"א, שבערבו של יום תארזנה ותקשטנה ותשגרנה לאמא היקרה, שהרי מצוה לשמח אלמנה בקפה טרי, עשיר בארומה ובלי גרגרים צפים, וזו תחזירנה אלינו בדיצה ובששון כעת חיה.

 

בתחתית הסלסלה נחה מעדנות שקית נפוחה צפופת ירוקת מצחינה ורוחשת ברחשים ומקקים. מה זה?, נבהלתי. תפסתי בשקית מרחוק באמצעות מלקחיים והפכתי אותה בגועל גדול. הכל התברר פתאום, בעזרת המדבקה הצהובה שהיתה דבוקה לתחתית: בתשנ"ט, אני לא זוכר בדיוק מדוע, החלטנו לסמן גם את השקית של הארבעס.

 

מתנה יצירתית

 

כל משפחה מתוקנת מגיעה בשלב מסויים לפרק הידוע בכינויו "פרק המתנות היצירתיות". זאת אומרת, אחרי שבחתונות הראשונות של המשפחה מסביב עוד נתנו צ'קים שמנים, ובבר מצוות נתנו סטים יקרים של רמב"ם ומנחת חינוך מהודר, ולימי הולדת של הילדים הקטנים נתנו מכוניות הנשלטות ממרחק שני רחובות וספרים בשווי מיליונים, מגיע השלב שבו חברי מעמד ההורים מביטים איש ברעותו ואומרים בשתיקה: עד כאן. מעכשיו עוברים לפרק המתנות היצירתיות.

מהותה של המתנה היצירתית הוא שהיא כזו שמחירה נע בין שמונים אגורת חדשות לשקל ועשרה, ויחד עם זאת היא עתידה לסחוט מחמאות מפליגות ושבחים נרגשים מכל הנוכחים בעת מעמד פתיחתה. קיצורו של דבר, מתנה שעוד תיזכר ימים רבים מאוד לאחר נתינתה.

לדוגמה: ליוסי יש יום הולדת ח"י. בידוע במשפחה שיוסי חושק מאוד בסט "פחד יצחק", והוא אף אמר זאת בעצמו מספר פעמים. אלא שסט פחד יצחק עולה מספר לא מבוטל של שקלים, והן לא מזמן היתה ליוסי בר מצוה והוא קיבל מתנה כערכו; אשר על כן, הפעם תינתן ליוסי מתנה יצירתית.

יוסי, כידוע, היה מעורב לפני חצי שנה בשרפה הגדולה שפרצה בישיבה שלו ושאיימה לכלות רח"ל קומה שלמה בפנימיה. כולם דיברו אז על השרפה ובמיוחד על תושייתו הרבה של יוסי, שעוד לפני שהגיעו מכבי האש כבר הצליח להשתלט על רוב האש באמצעים מאולתרים של דלי מים ומקלות. והכי יפה היה איך שהוא יצא מהבניין שחור כולו, כשכל הישיבה עמדה למטה והללה אותו על גבורתו. על כן יוסי יקבל ליום הולדתו מתנה יצירתית ומקורית, מחק קטן בצורת מטף כיבוי, ומגבון לח לניגוב פנים, שני הפריטים יהיו ארוזים יפה בנייר אריזה מנצנץ ואליהם יהיה מצורף פתק: "לרב טפסר יוסי, ברכות ליום הולדתך השמונה עשר, היזהרו בגחלתן!" זאת נקראת מתנה יצירתית.

או, למשל, החתונה הקרבה ובאה של הבה"ח חיים אליעזר עב"ג אסתר תחי'. ישנה אפשרות אחת, והיא להעניק לזוג הצעיר תנור מיקרוגל חדש, מוצר שהם מן הסתם יזדקקו לו בחייהם המשותפים ובבית החדש שהם בונים בשעטו"מ. בני הזוג בוודאי ישמחו מאוד על המתנה, אולם כעבור זמן קצר הם עתידים לשכוח ממנה לחלוטין ולקבל את התנור המפואר הניצב במטבחם כמובן מאליו. מנגד, ישנה האפשרות המועדפת להיתלות בנטייתו של חיים נ"י לעסוק באלקטרוניקה בזמנו הפנוי ולקנות לו חוט עופרת ופלאייר קטן ולזה לצרף פתק: "בית נאמן צריך גם בדק בית נאמן. מזל טוב", ואז כולם יצחקו ויזכרו לטוב את העניין, ואנחנו הוצאנו עשרים ואחד שקלים חדשים.

נותני המתנה היצירתית נוהגים להתמכר למנהגם הנלוז ולשכוח שהם בעצם פורעי חוק, אנרכיסטים, המשנים סדרי עולם. הם מפיקים הנאה רבה מהיצירתיות המתפרצת שלהם ולאט לאט מדביקים גם אחרים ברעה החולה הזאת. עם הזמן הם עתידים להעביר את הנורמה הפסולה הזו גם לתחומי חיים אחרים, כמו למשל במקום התשלום החודשי לבעל המכולת, הם יכולים לשלוח לו משחק קטן של איקס עיגול ולצרף פתקה "שיהיה לך מה לעשות בזמן שאתה ממשיך לחכות. משפחת כהן".

היזהרו ביצירתיים. הם מסוכנים.

(מוקדש באהבה וחיבה לאנשים היקרים שחזרו השבוע מחוץ לארץ ואחרי שהם דיברו עשר פעמים על המתנה שהם קנו לנו, הם העניקו לנו את מתנתם המקסימה, מגנט זערורי למקרר בצורת מגדלי התאומים כי "אנחנו יודעים שאתם אוהבים מגנטים". כה יתן להם וכה יוסיף, אני כבר ממתין לרגע שבו אני אחזור מחוץ לארץ ואעניק להם את מתנתי, קופסת גפרורים תוצרת צרפת מזכרת מביקורי בפאריס, עיר האורות)

 

סודה של מכונה

 

אני לא יודע מה המצב אצלכם ואני גם לא רוצה להלחיץ אף אחד ובוודאי שלא להפר את שלום ביתו של איש, אולם אצלנו כבר באזור ט"ו בשבט מתחילים סימנים ראשונים של פסח. זאת אומרת, עוד לא ממש נהרות מים ושאגות אימים וגלות מאונס אל פינה אפלה בחצר, אלא רק סימנים ראשוניים. התרעות קלילות.

דוגמאות? האוזניות שלי, שתמיד מונחות על השולחן, נעלמות פתאום. אין לי שמץ מושג כיצד, איש לא נכנס הביתה, לאיש אין גם חפץ בצמד הישן והחורקני הזה זולת אני שכבר הורגלתי אליהן. הן נעלמות כאילו בלעה אותן האדמה. מה זה אם לא התרעות בדבר פסח?

כיון שכך, כל שנה בפרוס ט"ו בשבט אני יודע שעוד מעט ייצא לי לחוות את החווייה הפוגשת אותי פעם אחת בשנה, והיא המפגש הבלתי אמצעי שלי עם גיבור מעברי, מפגש שמידי שנה בשנה מותיר אותי פעור פה מול עוצמת הטוטאליות שבתעתועי נפש האדם. אני כבר זקוק למפגש הזה, לא יכול בלעדיו.

מדובר בפגישה השנתית עם המכשיר להכנת הסודה, מה שנקרא "סודה סטרים" או "סודה קלאב" או כל שם לועזי אחר שתפקידו לתאר גולם של פלסטיק ופלדה שנח בפינת הארון מתחת לכיור ככלי אין חפץ בו, כמו דוכן של אתרוגים באסרו חג של סוכות.

כל שנה אני אוהב להביט בו, למחות מעליו אבק. להבריק ולצחצח אותו עד שייראה חדש. לנענע את בלון הגז הכבד ולהרגיש שהוא מלא. אחר כך אני מציב אותו על השיש, כמו מלך, ומדבר אליו. כל שנה אני אומר לו את אותו הדבר. ארבע מאות שקל, אני אומר לו, בעשרה תשלומים, לא כסף. יום אחד אני עוד אשתמש בך ככה שעוד תתגעגע לבדידות הזאת בארון. יום אחד היא עוד תראה שכל הפרצופים שלה אז, כשהבאתי את המכשיר הביתה, היו לחינם. היא עוד תראה שכל הבית הזה ילך על סודה. שנתקלח עם סודה. שנעשה ספונדז'ה עם סודה.

 

היום ההוא זכור לי כמו היום. היה חם בחוץ. חם ולח כמו שרק אצלנו חם ולח. הם היו שניים. ברחבה של בית הכנסת. המכשירים היו מסודרים לפניהם כמו ערימת טילים מוכנים לשיגור. מקדימה היה קשה להבחין במה מדובר. החזית היתה מוגנת בעזרת בקבוקונים של סירופ צבעוני, טובל בקוביות קרח. הרבה קרח. והטעמים, הו הטעמים! הם הלכו ונשזרו סביב הקרח: פטל. ענבים. מנגו. אגסים. לימון. תפוזים. קרח. קרח. קרח.

ברגע שאחד משניהם השגיח בי בזווית העין והבין עם מי יש לו עסק, הוא אסף כמה ניירות והתקין את עצמו לגשת אלי, אבל אני, שכבר עמדתי בכמה מעמדים כאלה בחיי הקצרים, לא איש שישתכנע מאנשי מכירות. ברגע ההוא גמלה בי החלטה שנהרות לא ישטפוה: כן, אני אקנה מכשיר להכנת סודה, בהחלט, כמה שיעלה יעלה, אבל לא בגלל שהוא ישכנע אותי לקנות אותו עם סיפורי מעשיות ומבצעים, אלא כי  א נ י  רוצה לקנות אותו. למעשה, אני אפילו לא אדבר איתו כשהוא יגיע. אני אזלזל בו. אני אקנה כי אני רוצה לקנות, ולא כי מישהו שכנע אותי לקנות.

הייתי צמא מאוד אז ועשיתי חשבון פשוט. אנחנו שותים בבית משקאות מוגזים. זה לא בריא. זה עולה ים כסף. זה מותרות. זה אוכל את השיניים. אני מאז ומעולם הייתי עוצר בקיוסק העגול ברחוב רבי עקיבא וקונה גזוז. זאת ועוד: סודה זה לא עניין של אוהב או לא אוהב, סודה זה עניין של הרגל. איך בונים הרגל? עם מכשיר סודה בבית. זאת ועוד: היא בטוח תשמח אם אני אביא הביתה מכשיר סודה. אבא שלה אהב סודה, יש אורחים שאוהבים סודה, כדאי.

ביום ההוא לא רק שקניתי את המכשיר, אלא אף נטשתי את כל עיסוקיי וטסתי הביתה כדי להניח אותו במקום שייעדתי לו מראש בדמיוני: על השיש, מתחת לחלון. הוא ובקבוקיו.

עוד לא נכנסתי הביתה וכבר מילאתי בקבוק במים קרים כקרח, הברגתי לתוך המכשיר, בהוראות כתוב ללחוץ עד שנשמעות שלוש צווחות, אני השמעתי שש…הוי, איזו סודה זאת היתה! שתיתי מייד חצי כוס, אחר כך עוד רבע כוס עם סירופ לימון ועוד רבע כוס עם סירופ תפוחים ועוד שמינית כוס עם סירופ ענבים – וזהו. זה היה טוב מאוד.

אחר הצהריים היא חזרה הביתה, ראתה את המכשיר. עשתה פרצוף השמור למכשירים חדשים שבעלים נוהגים לקנות, ולא אמרה דבר. אחרי שבוע, כשהוא התחיל להעלות אבק, היא הורידה אותו אל מקומו הקבוע, מתחת לכיור.

שלא תעזו לגלות לה, אבל במקרה הזה היא צדקה.

זה כל כך טוב שיש בבית ערכה להכנת סודה, אתם לא מתארים לעצמכם. קודם כל, הפקקים של הבקבוקים כל כך קשיחים, שזה תענוג. אחד מהם עומד כבר שלוש שנים מתחת רגלו של השולחן במרפסת. מי צריך אבן כשיש בבית בקבוקים לסודה. בנוסף, אפשר להכין סודה, אם רק רוצים. והכי חשוב – יש את הפגישה השנתית עם המכשיר, זו שאחראית לכך שלא קניתי גם מכשיר לסחיטת פירות, מכשיר התעמלות ביתי, מתקן להכנת ביצים קשות, מכונה להקצפת חלב, כותש שום אוטומטי ומטוס מנהלים פרטי.

 

סוכנים

 

זה כמה שבועות טובים שאני רועד כבקדחת כל אימת שהטלפון מצלצל. אני מביט בסילודין בצג הקטן ומגלה ש'המספר חסום' וליבי נעשה חלל בקרבי. זה הוא? מה אומר עכשיו? איך אני אצא מזה הפעם? ואם הוא לא ישתכנע? ואם הוא יתעקש לבוא?

"הוא" זה יוסי. איש צנוע, חביב וחייכן שפגשתי לפי תומי ברחובה של עיר לפני זמן מה. למזלי הרע מאוד, הייתי עם סיגריה ביד.

שלום, הוא אמר בחיוך.

שלום, עניתי.

כמה אתה מעשן ביום, הוא שאל.

כך וכך, עניתי.

מה אתה רוצה, שאלתי.

אני יוסי, הוא ענה.

ומה אתה רוצה, שאלתי.

להיפגש איתך, הוא ענה.

הנה, אמרתי לו. אנחנו נפגשים. מה אתה רוצה?

לא, הוא אמר. לא ככה. ביישוב הדעת, על כוס קפה, מה הטלפון שלך?

אני התעקשתי. מה אתה רוצה, שאלתי.

לגמול אותך מהעישון, הוא ענה בחיוך. בחמשה ימים.

אה, אמרתי לו. תודה רבה. אני אמנם סובל מאוד מההרגל המגונה הזה, אבל אין צורך. תודה רבה, תודה רבה.

רגע, הוא אמר בלבביות, לא אמרתי לי מה הטלפון שלך.

ואני, הטיפש, הפושע, האפס, חדל האישים, השפן הקטן, הגולם, הרשע המרושע, המאזוכיסט – עמדתי ודיקלמתי לו: תשע שש, אפס שבע…לפי הסדר הנכון. ממש כעיקר נתינתו.

מאז, הוא מתקשר. כל יום.

 

 

זה כמה שבועות טובים שאני נוהג להקיף בדרכי קפנדריא ארוכה ולא לחלוף על פני מקום מסויים בו יושב מעדנות אחד מידידיי הטובים, סוכן ביטוח מצליח ורב לקוחות. מעודי נהגתי לעשות את דרכי דרך אותו מקום, כך היה לי נוח וכך התנהלה שגרת חיי מעדנות, עד לאותו יום מר ונמהר שבו החליט הסוכן לפנות אלי בחיוך חם, מלווה ביד מונחת על כתף ימין ולבקשני לסור אל ביתי באחד הערבים כדי לספר לי על פוליסה חדשנית המותאמת בדיוק נמרץ למידותיי. בוא, אמרתי לו. יש לי זמן עכשיו, אני אכנס אליך.

לא, הוא אומר, למה שתטרח? אני אבוא אליך בערב הביתה, חצי שעה ואתה תהיה חכם יותר. ברגע שהוא הזכיר את עניין הבית, אני ידעתי בבירור שהאיש הזה אצלי לא יראה חתימה על שום טופס. למה לו לבוא הביתה? הנה, אני מציע לו את שירותי הלקוח הטובים ביותר בעולם. אני עצמי אסור למשרדו ואשמע בסבלנות כל תורה שירביץ בי. משמע לא למכור לי ביטוח הוא רוצה אלא להשתלט על נשמתי וחיי הוא חפץ.

מובן מאליו שבמצב דברים כזה גייסתי במהרה את כל מאגרי האסרטיביות השוכנים בתאי תודעתי, הישרתי אליו מבט תקיף, הזקרתי אצבע ואמרתי לו בחומרה: אין בעיה, מתי אתה רוצה לבוא?

היום, הוא אמר לי. היום בערב. התה על חשבונך.

בסדר, אמרתי. אני מחכה.

בשלוש ורבע התחלתי להבין כי מה שמציק לי ומכרסם את ראשי אינו כאב ראש טורדני אלא הידיעה כי בערב עתיד אותו פוחז לאלץ אותי להעביר לרשותו את כל רכושי ועוד לשכנע אותי שעשיתי עסק טוב. סמוך לשעה שש כפיתי על הגברת להתקשר אליו ולהודיעו בקול מבוהל כי היא מבקשת ממנו לשמור על דיסקרטיות, אבל זה עתה נודע שקובי ירד מדעתו ואושפז בבית חולים לחולי נפש ועל כן לא תוכל הפגישה להתקיים, לצערה.

את היום ההוא עברתי, אמנם, אולם החל מאז אין יום שאיני זוכה לראות את חיוכו הענוג כשהוא מפנה אלי יד ידידותית השואלת בקול אילם: "היום זה בסדר?".

כיון שכך, אני עושה הכל כדי לא לראות אותו כלל. לעיתים זה עולה לי בעיכוב של חצי שעה. מה לעשות. פיקוח נפש דוחה הכל.

 

זה כמה שבועות טובים שמשפחתנו זכתה להתרחב ב"ה ברכש נוסף, איש נעים ויפה עיניים שמקבל משכורת מאחת מקופות החולים הגדולות. לפני זמן מה הוא עבר לגור עימנו בביתנו הקטן. מפיתנו הוא אוכל ואת מימינו הוא שותה. זה פשוט היה יותר הגיוני, הצעד הזה. מאז הוא פנה אלינו טלפונית בפעם הראשונה והציע שהוא יבוא אלינו הביתה להחתים אותנו על הביטוח המשלים, ואנחנו אמרנו לו שלא צריך, אנחנו נבוא לסניף והוא התעקש ואנחנו נכנענו, הוא ממילא שוכן בביתנו זמן רב יותר משהוא שוכן בביתו שלו. כל יום הוא מוצא סיבה נוספת לחגיגה. פעם זו חתימה שחסרה, ופעם זה סעיף סיעוד נוסף שרק פושעים לא חותמים עליו במחיר כזה, ופעם הוא שכח את המשקפיים ופעם את התיק.

בסוף נמאס לנו ובבכיות ותחנונים הצענו לו לבוא לדור עימנו בביתנו. בא.

 

 

זה זמן רב שאני משתעשע בחלום מתוק ואכזרי. בחלומי אני עומד על פתח צינוק אטום, ד' על ד' שטחו, ואני מוביל לתוכו במקל רועים את שלושת סיוטיי. תיכנסו, תיכנסו, אני אומר להם. כאן המשרד שלי, רק תביאו לי עט ואני אחתום.

ואז הם נכנסים, תאבי עמלה ולהוטי עיסקה, אל תוך המלכודת שטמנתי להם. משהאחרון שבהם כבר בפנים אני מגיף את הדלת בטריקה ונועל אותה עם בריח פלדה מאה קילו משקלו. ורק חרך קטן הנחתי לי סמוך לתקרה ודרכו אני צופה בהם איך שהם סוכנים איש את רעהו עד זוב דם, חותמים ומחתימים בהיסטריה עד שכל הטפסים שבידיהם אוזלים. וכשהם מתחילים לצאת אט אט מדעתם ולהכות בקירות אני מתמלא עליהם רחמים ומשחרר אותם לדרכם, שילכו לביתם ויתחילו בחיים חדשים, עם מלאכה הגונה המכבדת את בעליה.

 

 

עבודה בעיניים

 

עונת הקיץ החמה, חוץ ממה שהיא מביאה בכנפיה אור וחום ובעיות של שכחת "מוריד הטל", הריהי נושאת בחובה גם תועלות נוספות בתחומי הפסיכולוגיה והכרת נפש האדם. כן כן.  עד כדי כך, כפי שיבואר להלן.

ובכן, עלילת סיפורנו נפתחת ביום חם ביותר, מן החמים ביותר שנפלו על אזורנו. אין צורך להכביר במילים, הקורא כבר מעלה בדמיונו את אותו סוג ימים בהם מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והארץ כולה רותחת ומבעבעת בחום של יותר מארבעים מעלות צלסיוס ע"ה.

בכן, באותו היום גופו נקבעה לידידי, להלן שמואל, התקנה של מזגן משומש מטיפוס "משופץ" לאוורר ביתו החם, לאחר שהושלמו הליכי המשא ומתן הכספי בין הצדדים.

שני המתקינים, בחורים צעירים בעלי כוח, התייצבו אל משמרתם עם שחר, עוד טרם השעה שמונה בבוקר, חמושים באינספור כלים כמיטב מסורת התקנת המזגנים, אש בעיניהם ואוקיינוס מוטיבציה בידיהם החזקות. המפגש הראשון הניב סימפטיה הדדית, עובדה שהבטיחה עבודה באוירה טובה ותוך אמון הדדי לאורך יום העבודה כולו שכבר עתה, בשלב הזה, תוכנן להימשך עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. עם הנחת הכלים על מכונם, מצא לנכון הבכיר שבין השניים למסור מודעה שבהמשך היום עתידה להתברר כיסודה ובסיסה של משנה סדורה שירש מאבותיו בנושא עבודה ומתן שירותים. תורף דבריו היה קביעה שאינה חוזרת בדיני מתן שירותים, שלשונה המדוייק, אם זכרוני אינו מטעני, "אני לא חאפר. אני עושה עבודה מקצועית".

טוב יעשה הקורא אם ישים ליבו היטב היטב לאמירה זו, מאחר וכאמור היא עתידה לשחק תפקיד מכריע בקורות את שמואל ואותי באותו יום מר ונמהר.

אני הגעתי למקום ארבע שעות לאחר תחילת העבודה במטרה להשיב לשמואל דבר מה ששכח אצלי יומיים קודם לכן. דקות אחדות אחר כניסתי אל ביתו כבר הייתי שקוע עד אוזניי בדין ובדברים ששטפו את הבית מקצה לקצה. כיון שנושאי מדע, טכנולוגיה, חשמל וקירור תמיד משכו את ליבי הדווה, היטיתי אוזני לשמוע את המונולוג הנרגש שנשא עוזרו של המרכיב הבכיר, והוא מובא כאן ככתבו וכלשונו:

"תשמע שמואל…תשמע שמואל…שמואל….אני רואה עליך, אתה לא רוצה לשמוע. לא רוצה לשמוע. תלמד…אבל תלמד להקשיב לבנאדם..זה הבעיה שלך…אתה לא מקשיב למה שאני אומר עד הסוף…תשמע: אני עובד מקצועי. אני לא חאפר. זה הכל. נקודה. מה שאתה מבקש ממני לעשות זה עבודה של חאפר. זה הכל נקודה. ואני בנאדם מקצועי. אם אתה רוצה, אני יכול להסביר לך. אבל אתה לא תבין…נו, אתה לא תבין…זה לא התחום שלך…מה אני חאפר? אתה מבין…חושב הגיע אליו איזה חאפר…אתה אל תגיד לי איך לעבוד…אתה שומע? זה הכל."

בשלב ההוא עדיין לא ידעתי על מה נסוב הויכוח. מולי עמד המזגן המשופץ בכל הדרו, מותקן היטב אל הקיר במקום אידיאלי, כשלידו חור ענק שנקדח בטעות גמורה ובפזיזות של רגע. איש המזגנים הגדול היה עסוק באותם רגעים בהסבר לוגי סבוך, שנשען על הקביעה הידועה ש"הוא לא חאפר", מדוע החור המכוער שהוא קדח בקיר, בטעות, הוא דווקא כורח המציאות, מה גם, שכל מי שקצת מבין במזגנים יודע שהחור הענק הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה המקצועית.

שמואל, שקורץ מהחומר שמתווכח עם מתקיני מזגנים, היה על סף בכי. כל מה שהוא רצה היה לדעת, אם העובדה שחצי מאורך הצינור המאריך נותר חשוף, ללא חיפוי שרוול הפלסטיק, גם היא חלק מעניין ה"מקצועיות", או שמא מדובר בטעות גרידא ובחשש "חאפריות".

המתקין כמעט איבד את הנשימה. "רגע", הוא סינן. "שאני אבין: אתה רומז שאני רמאי?"

"הוא לא רומז", אמרתי אני. "הוא אומר במפורש".

האיש החסון סב לכיוון שלי, עיניו התמלאו בדם. הוא לא דיבר. עבורי, זאת היתה הזדמנות שאינה חוזרת להרגיש לשתי דקות כמו משגיח בישיבה. לאט, כמונה מעות, אמרתי לו משהו שאם הכל יעבוד כשורה, עתיד לשנות את חייו: "תקשיב", אמרתי לו, "תסתכל עלי ותקשיב: אתה חאפר. אתה שומע? ח-א-פ-ר. לא מקצועי, בכלל לא מקצועי, אתה חאפר, או קיי? עכשיו, בגלל שאתה חאפר, אתה לא עושה עוול בכך שאתה טועה בחור או בכך שלא הבאת מספיק צינור, כי חאפר לא מחוייב ברמה כזאת של מצויינות. זה בסדר גמור שסיבכת את כל המערכת של החשמל, זה גם לא נורא ששפכת את כל הצבע על הרצפה הנקייה וגם לא קרה כלום מזה שהמזגן לא עובד עכשיו בכלל. אתה יודע למה? כי אתה חאפר! חאפר לא מתחייב להיות מקצועי, חאפר הוא הרי חאפר!"

דממה השתררה בבית הקטן. אני עצמי, מרוגש מעוצמת הנאום ישבתי לנוח ולשתות משהו, שמואל מחה את דמעותיו ושני העובדים המקצועיים הפנימו את השיחה המוסרית שנפלה עליהם.

הוי, כמה טוב הם הפנימו. בלילה, מאוחר, כשטלפנתי לשמואל להתעניין מה עלה בגורל המזגן החדש, הוא סיפר לי, בקול חלוש שנקטע מההד בינות להריסות, כי לפני שעה קלה הלכו השניים כשהם מותירים אחריהם עיי חרבות ומזגן מקולקל ומרעיש. כשהוא ביקש חשבונית תמורת כספו, פרצו השניים בצחוק גדול: "חשבונית?", הם שאלו, "מאיפה חשבונית, מה אני נראה לך, במחיר הזה גם חשבונית תקבל? אולי תבקש גם שאני אסתום את החור?"

 

 

פנקס אדום

 

 

הפנקס האדום אבד.

יש פנקס, עם כריכה אדומה, ספירלה ודפים קטנים. הוא אבד. לא מוצאים אותו. והוא חשוב מאוד. יש בו מספרי טלפונים ומספרי חשבונות ורשימות וציונים והערות ותזכורות. יש בו גם שני כיסים ובאחד מהם שטר מקופל. וגם כרטיס עובד של מקום עבודה אחד וכדור קטן נגד צרבת. וכל זה – אבד.

ברגע הראשון חשבתי שאני יוצא מדעתי. ברגע השני הזמנתי עצמי לאשר על הבית ונשאתי באוזניה נאום.

הבית הזה, אמרתי, יפסיק להיות הפקרות. זה לא ייתכן שכל הזמן יכנסו לפה אנשים, ודברים ייעלמו. יש מצב שבו האדם אומר, עד כאן. עד כאן! לא יכול להיות מצב שכל הזמן אנשים מסתובבים פה ודברים נעלמים. אני לא אומר שיש פה גנבים חס וחלילה. אני רק אומר שזאת הפקרות. הפקרות! איפה זה יכול להיות איפה! תראי מה הולך פה תראי. אני אמרתי אלף פעמים: אפילו שיש בלגאן על השולחן, לא לגעת בשום דבר. אני יודע כל דבר איפה הוא, אני יודע כל דבר איפה הוא כתוב ואם נוגעים בדבר קטן זה משבש לי את כל הסדר. המנקה! עכשיו אני נזכר. היתה מנקה! היא הופכת לי את כל הבית. מי צריך אותה בכלל! אני אנקה, אני אעשה הכל. גם למעלה, בחלונות. אני כן מגיע עם כסא! איפה היא קברה את זה איפה, אני משתגע. אני אומר לך, אני משתגע. זה יוסי הנודניק! אני אומר לך זה הנודניק הזה. מה הוא רוצה מה, שהוא בא לפה כל חמש דקות והופך לי את כל השולחן. איפה אני תופס אותו עכשיו את הבלגאניסט הזה הלו? יוסי? כן, שלום, תגיד היית אצלנו אתמול, ראית אולי פנקס שלי? עם כריכה אדומה? לא ראית? אה, אני מבין. בסדר. אז כל טוב. שלום שלום. חתיכת שקרן. הוא לא ראה. נו, בטח מה, שהוא יודה שהוא הפך את כל השולחן כדי למצוא איזו שטות שהוא שכח פה לפני יומיים ומה הוא בכלל בא לכאן ושוכח פה דברים ומה אנשים מתעסקים לי בשולחן רבקה! זאת רבקה, אני אומר לך. אלף פעמים אמרתי: כשהם באים לכאן לאכול שלא יתנו לילד להיכנס כאן לחדר. זה לא ילד זה, זה פרא אדם זה, הוא פותח את המגירות והופך את כל הבית. איפה זה עכשיו, נו! איפה זה! לקחתי את זה איתי אתמול? מה פתאום? אה, כן, נכון. לקחתי את זה. בטח זה נשאר במערכת. נו, בטח. למצוא משהו במערכת? את מי אני אשאל, את בני? הוא בכלל רואה משהו על העיניים? הרי יכולה לעמוד על השולחן לפניו מעטפה עם אלף דולר והוא לא יראה אותה בכלל, כי הוא בדיוק מחפש איזו תמונה. נו בטח, זה במערכת. השארתי את זה רגע על השולחן ומוישה בטח לקח את זה, היה צריך דף. מוישה! זהו זה! המבולבל, חסר האחריות. מה אני עושה עכשיו מה? מה אני עושה! למי לצלצל, למי! למוסא? לחיים? למי? יש שם בכלל עם מי לדבר? ומי אמר שזה שם? מי אמר שזה לא פה, שלא מישהו מנדי! מנדי היה פה אתמול, לקחת את הסיר של הצ'ונט. הוא נכנס כאן לחדר, לראות אם יש ספרים חדשים! בשביל מה הוא מסתובב כאן כל הזמן, מה זה כאן טיילת? זה ספרייה? שאחר כך ייעלמו דברים ואני אעמוד כמו טמבל? מה אני עושה עכשיו מה! מה! מה! מה!

 

תם הנאום. דממה מתוחה השתררה בבית הקטן. הנואם יצא את חדרו ופנה למטבח לשתות משהו, כדי להרטיב את גרונו הניחר. שם במרכז השולחן, ניצב הפנקס האדום, נקי ורענן. מהזווית ניכר היטב כי הוא עמד שם גם כל עת הינשא הנאום. אולי הוא אפילו שמע כל מילה וצחק בין דפיו. אתי המנקה, יוסי, רבקה, הילד של רבקה, בני, מוישה, מוסא, חיים, מנדי – סליחה. באמת סליחה. הייתי קצת בלחץ, אתם יודעים. באמת סליחה.

 

 

 

 

צרות של עשירים

 

מהרבה בחינות, מעלית היא ההמצאה המגוחכת ביותר שהביאה עמה הטכנולוגיה האנושית. זאת אומרת, אין ספק שיש בה תכונה מבורכת מאוד, היינו היכולת שלה לשאת קבוצת אנשים שמנים מקומת הקרקע אל הקומה הרביעית, דבר שלא היה יכול להתבצע אילולא היתה מעלית. הם פשוט היו נשארים למטה. אלא שלצד העניין המבורך הזה, נושאת בחובה המעלית תכונה נוספת שכלל אינה מבורכת. במידה מסויימת היא אף צרה צרורה, והיא השאלה הקיומית, כיצד על הנוסע להתנהג בשעה שהוא חולק את המעלית עם נוסעים אחרים כמותו.

אין זה סוד כי בנוהג שבעולם, במעלית נוסעת, גם אם יש בה עשרים איש ואשה, שוררת דממת מוות מקפיאת דם, הנחתכת רק מידי כמה שניות בצלצול המבשר על עצירה מתקרבת. שקט הוא דבר טוב ויפה בבית, בשעות הלילה. בחופש. בשעת תפילת לחש. בעת שיעור. במעלית, השקט הזה הוא סיוט מחריד לבבות.

את השניה הראשונה לחוויית הנסיעה במעלית מבלה היהודי בחיפוש אחר הכפתור הנחוץ לו. הוא מזהה מייד את מחוז חפצו, מבחין בכך שמישהו לחץ עליו לפניו, ובכל זאת, טורח ללחוץ עליו שוב. למה? ככה. חרם הקדמונים שאצבע המושטת במעלית לא תשוב ריקם. כך חולפות להן שתי שניות יקרות, בינתיים מוגפות דלתות המעלית והיא מתחילה במסעה. מכאן ואילך מפציעה בעייה קריטית בחלל האויר: מה עושים עם הראש? הגוף, זה מילא. ינוח בשלום על עומדו. הוא לא מפריע לאף אחד. אבל הראש! הראש! מה עושים עם הראש. מחזיקים אותו זקוף? אזי צריך להסתכל לאנשהוא. להסתכל? איך אפשר להסתכל ולשתוק? מה זה: חקירת שב"כ?

ובכן, את הראש צריך לכופף כלפי מטה, ולנעוץ מבט בקצה הנעל הימנית. ניתן גם, בו זמנית, לשחק עם בהונות הרגליים בתוך הנעליים כדי שלא ישעמם. אחת ושתיים. ימין-שמאל. ימין-שמאל. כל זה בסדר כאשר מחוז החפץ נמצא במרחק קומות בודדות. מה עושים כאשר זו נסיעה ארוכה יותר במעלית? כמה זמן יכול אדם להביט בנעליים שהוא עצמו קנה?

בקיצור, בעיה. הרגעים המביכים הללו אינם יחידים מסוגם. כמותם יש רבים אחרים שביחד יוצרים את אזור הדמדומים של החיים המורכב ממעגל שלם של בעיות שהציויליזציה ונימוסיה יצרו בכוח, ללא שום צורך. אלה אינן בעיות אמיתיות. אלה בעיות שבני האדם המציאו לעצמם.

איש חכם אחד כתב פעם על התופעה הזו, שהוא קרא לה 'הרגעים המצחיקים של החיים'. הוא תיאר סיטואציה שמתרחשת לכל אחד, כמעט אחת ליום: הוא עומד ברחוב וממתין למישהו. מה עושה אדם במקרה כזה? מביט בשעונו מידי חצי שנייה ומחווה בראשו תנועות של לחץ ואי נוחות, כאומר: איפה הוא, נו?! הסיבה לכך היא פשוטה. אדם ציוויליזציוני לא יכול להרשות לעצמו לעמוד סתם כך ברחוב. זה נראה תמהוני, על גבול המסוכן. מה זה לעמוד ברחוב: מה אתה, הומלס? שיכור?

כיוצא בזה הוא מביא דוגמה נוספת. קורה שאנחנו יוצאים מן הבית ופונים ימינה, ופתאום אנו נזכרים כי עלינו לפנות שמאלה. הפעולה המתבקשת במקרה כזה היא פשוט להסתובב על עומדנו ולפנות לכיוון הנכון; אבל לא. אנחנו נעצרים בפתאומיות, מביטים בשעון, מרימים את הראש אל על, מכים באצבע על המצח כאומרים: אוי! איזה טיפש אני! שכחתי משהו! ורק אז מסתובבים ופונים שמאלה. כל כך כדי לא להיראות מוזרים ומשונים. עד כאן תורף דבריו.

יפה עשה אותו חכם את הדרך לאיבחונה של הבעיה. ובכל זאת נראה כי  לו היה ממתין שנה שנתיים, היה זוכה לעמוד נפעם מול הפתרון המושלם לכל הסיטואציות המתוארות לעיל.

ה פ ל א פ ו ן !

אותו מכשיר זעיר, ימח שמו ושם זכרו, הרי יותר משנועד לנהל באמצעותו שיחות, בא לעולם בדיוק לשם רגעים כאלה. מעלית? אתה מוציא את הטלפון, ומעיין בו, כאילו ברגע זה קיבלת הודעת טקסט חשובה ועליך להשיב עליה. נתקעת ברחוב לכמה דקות? טלפון סמוך לאוזן ימין יעשה את העבודה. מכאן ואילך מותר לך הכל: לכווץ מצח בכעס, לפקוח עיניים בפליאה, להלך אנה ואנה בעצבים, לשבת על אבן, לקפוץ, לשאוג, לבכות, לצחוק, אתה הרי בטלפון. פנית ימינה ופתאום נודע כי עליך לפנות שמאלה? פניה מיידית שמאלה, אולם בו זמנית יש להוציא את הטלפון ולהצמיד אותו לראש. מרגע זה ואילך הסיטואציה מוצאת מהקשרה. בשבריר של שנייה משתנה הסטטוס שלך מאיש המהלך ברחוב לאיש שמדבר בטלפון ברחוב. מי זוכר בכלל לאן פנית ומתי.

השיטה האפקטיבית והמצויינת הזאת תקפה גם ובעיקר כשמרחוק מתקרב מישהו שהוא הדבר האחרון שהיית חפץ לפגוש ברגע זה. פעל על פי השיטה, ותראה איך הכל מסתדר. אתה בטלפון, ואידך זיל גמור.

אלא שכמו בכל השיטות האפקטיביות, גם בשיטה הזו יש פרצה גדולה שטרם מצאתי לה פתרון, ועל כן אם ראיתם יהודי עומד ברחוב, טלפון לאוזנו והוא מאזין לו בקפידה, ופתאום מצלצל הטלפון בקול רעם והוא הולך ומסמיק, ורץ להסתתר מאחורי איזה עץ – דעו כי הוא הפנים את השיטה, כולל הפרצה.

 

 

קוצר ראות

 

באחד הימים שיגר לי האופטומטריסט שלי מכתב נוגע ללב בכנות כוונותיו הטובות. במכתבו טוען הנ"ל כי חלפו כבר שנתיים (!) מאז עברתי את בדיקת העיניים האחרונה שלי והגיעה השעה לשוב ולהפוך בקרניות לידע אם התקצרה או התארכה ראותן.

אך טבעי הדבר, ששעה ארוכה לאחר שקראתי את המכתב הנוגע ללב, מעדתי ונפלתי כמעט כמה פעמים מקוצר ראיה. לרגע היה נדמה לי אפילו שאני רואה הרים גדולים הקרבים ומתרחקים, קרבים ומתרחקים ללא הרף, וכן זבובי מוות המפזזים מול עיני הזקוקות לבדיקה דחופה. מה שיותר מעניין זה שהאופטומטריסט שלי הוא בעצם לא שלי, מתוקף העובדה שאופטומטריסט הוא מקצוע המשוייך לאנשים בעלי משקפיים או עדשות מגע ואני הקטן, כל מה שיש סביב עיני הטובות הם עיגולים שחורים מחוסר שינה; אשר על כן מאוד הסתקרנתי לדעת על מה ראה אותו נ"ל לשלוח לי את מנשרו ואני בדרך כלל טוב רואי עד מאוד.

יומיים לאחר מכן פקד את מעוננו סוכן יפה עיניים של חברת מטהרי מים מהסוג המתקדם ביותר שקיים היום, מטהר בשיטת ה"אוסמוזה הפוכה" או משהו מעין זה, שהציע את מרכולתו במחיר מבצע בצמוד להרצאה בת למעלה מעשרים דקות על מהות תפקידם של חיידקי הכולי הצואתי בחיינו ועל אחוז הימצאותם המזעזע במימי שתייתנו. בתום הדברים הוא הודיענו נאמנה כי בשבועות הקרובים אנו עתידים לנפוח את נשמותינו כתוצאה מהרעלת מים חמורה. את המכשיר, הוא הסביר, אין צורך לרכוש, אלא רק לחתום על רצוננו העקרוני ברכישתו. הוא מורכב, ורק אז אנו משלמים באופן הנוח ביותר עבורנו.

לשאלתי התמימה הכיצד בוחר הסוכן את נמעני מרכולתו הפוטנציאליים, קרי, כיצד זכינו אנו בכבוד הגדול לארח את הוד נודניקיותו בביתנו לא ענה הבחור מאום. שאלה זו עתידה להתברר בהמשך הדרך.

באותו היום גופו, כעבור שעות לא רבות פצחתי במסע יסורים מפרך שהתחיל, ללא כל התראה מוקדמת, עם בוא הערב. רעם מכונית נושנה היה הסנונית שבישרה את בואו והנה הוא כאן, על ראשי. המדובר היה באיש בר לבב וטהור כוונות שהכרתי באופן כוללני מאוד, אך לא הצלחתי בשום אופן להיזכר מהיכן. הוא נטל לעצמו כיסא, התיישב והחל להרצות את דבריו. ביד שמאלו הוא החזיק כל העת קופסא גדולה שתכולתה היתה בשלב ההוא בגדר נעלם מעיני. למען האמת גם פחדתי מעט, אולם הפגתי את חששותיי בעזרת הלצות ובדיחות משותפות על הקופסא ותכולתה, תוך שאני מתקשה להסתיר את המתח הרב בו הייתי שרוי.

האיש, כאן המקום לציין כי מדובר במשוגע חולה נפש במצב פסיכוטי מתקדם, המציא מכשיר. פשוט המציא מכשיר. את דברי הקדמתו הארוכה הפסדתי בעוונותי, אבל נראה לי שהם נגעו למצב המוכנות של היקום להמצאתו הגרנדיוזית ולניתוח מוקדם של התגובות הצפויות בציבור לכשההמצאה תראה אור עולם. אבל אז, בתום הרצאת הפתיחה, הגיע רגע החשיפה הגדול.

החולה הוציא מתוך הקופסא גוף עגול דמוי אבטיח שמסוגל לשטוף בקבוק של תינוק ללא מגע יד אדם ובאופן יסודי ביותר, כולל עיקור. למעשה, פעולת המכשיר לא הודגמה לעיני, מאחר והמכשיר עדיין לא עבד. זו היתה למעשה תבנית המכשיר המתוכנן כשהיא עדיין לא מחוברת למערכת החשמל וגם מערכותיה הפנימיות עדיין לא מתוכננות. כבר בשלב ההתחלתי הזה, הוא הסביר לי, הוא החליט לבוא ולהראות בפניי את המצאתו כדי שאני, שימו לב, אסייע לו בשיווק המכשיר ובהחדרתו לציבור החרדי, שכידוע התברך בהרבה תינוקות בלעה"ר כ"י.

בתום הצגת המכשיר, ועוד בטרם הוא הספיק לומר כי הוא רואה שאני קצת עייף היום וכי הוא ילך וישוב למחרת להצגה נוספת והמשך הדיון, שאלתי אותו בתמימות למה הוא בא בלי להודיע קודם לכן. על כך הוא ענה לי תשובה שגרמה לי להרהורים קשים מאוד על מהות חיי אני, כדלהלן.

אין צורך לספר כי מאז אותו יום אני נפגש באומלל הנ"ל מידי יום ולעיתים אף יותר מכך. מתהומות מצוקתי האיומה אני שואל את עצמי רק שאלה אחת: למה?

השאלה הזו התעצמה שבעתיים השבוע, בשעה שפגשתי שני ידידים טובים, אבות להרבה ילדים כ"י המתמודדים בימים אלה עם הקיצוץ העצום בהכנסתן של המשפחות מרובות הילדים כפי שידוע לרוב רובם של הקוראים. שני ידידיי היטיבו לתאר את המצב החדש, המכניס משפחות רבות למצוקה אמיתית. למעשה לא היה צורך בתיאור. שניהם מוכרים לי היטב, ושניהם היו במצב לא טוב. פשוט לא טוב.

ואני, ליצן שכמותי, אני נזכרתי באופטומטריסט. ובמטהר המים. ובמכשיר לחיטוי בקבוקי תינוקות.

כיון שהמכתב מהאופטיקה לא הגיע סתם כך. לפני שנתיים, בעת ששהיתי בחנות האופטיקה עם הגב' שתחי', מצאתי לנכון לבקש מבעל הבית שיבדוק גם את עיני אני, כי "אני רואה לאחרונה קצת מטושטש, נדמה לי, אני חושב". והוא בדק. ולא מצא כלום, כמובן. אז מה רציתם, שלא יבוא אחרי שנתיים מכתב?

השוטה ממטהרי המים גם לא הגיע סתם כך, במקרה. בעלת הבית שלי ראתה אותו בתערוכה וברגע של פזיזות הותירה בידיו כתובת ומס' טלפון. מה רציתם: שהוא לא יגיע למכור?

הטיפוס מהמכשיר החדשני לא נפל מהשמים. חודשיים קודם לכן, נזכרתי בדיעבר, לאחר שהוא הזכיר לי, ניגש אלי ברחוב יהודי עם קול של משוגע בשעה שהייתי טרוד מאוד והודיע לי שהוא עתיד לבוא אלי להראות לי משהו שמאוד יעניין אותי. "בוא", אמרתי לו בחיוך. "למה לא". נו, אני הרי בנאדם מאוד נחמד. מה רציתם: שהוא לא יבוא?

כי את כל הצרות הקטנות האלה, המעצבנות, שמוציאות את הטעם לעיתים קרובות מהחיים, מביא אדם על עצמו. בטפשות, בחוסר זהירות, בחוסר מחשבה. ממש מעשה בית. בישלנו ונאכל.

ככה זה בחיים הפרטיים, ומסתבר שכך גם בחיים הציבוריים. לא כל כך נעים לומר את זה, אבל מי שמנהל שנה שלמה מסע מתוקשר להעלאה דרסטית, מעצבנת ומיותרת של תקציבי הילדים מהחמישי ואילך, שלא יתפלא אם כעבור שנה, כשמשהו בתנאים משתנה, מורעים תנאיהם של חמשת הראשונים. בישלנו, הקדחנו, אכלנו.

 

קיץ בריא

 

חג המצות היטיב עימי עד מאוד, ב"ה. מלבד ההתעלות הרוחנית והעונג הגשמי שהיו ללא דופי, ומלבד הגיבוש המשפחתי שהיה לעילא ולעילא, היו גם התועלות הקטנות והשוליות שמשמחות אותי מאוד. כיון שעשיתי את החג בצמידות לקבוצת יהודים גדולה, הפכו חלקים מן החג עבורי למקורות השראה. אין כמו קבוצת יהודים הגולים מביתם בימי מועד כדי לספק נושאים לדיון ולביקורת. אילולא היה זה חול המועד, באמת שהייתי עומד כל היום עם פנקס ורושם נקודות.

בין כלל היהודים הטובים עמם נפגשתי בחג, היה גם מאיר אריה. את מאיר אריה פגשתי בחג הזה לאחר תקופה ארוכה בה לא נפגשנו. כמובן שנפלנו איש על צווארי רעהו בשמחה גדולה וניסינו להשלים פער של שנים אחדות. אני סיפרתי על חיי וענייניי, שאלתי לשלום משפחתו ולשלום חברים משותפים. הוא הנהן בראשו וסיפר לי נייעס.

אני חובב נייעס ותיק וידוע, אלא שבזאת הפעם, אחרי שלוש דקות עמוסות נייעס, התחיל קבס קל לעלות במעלה קיבתי מוכת המצות. משהו בטקסטים ששטפו את החניון הטברייתי בו נפגשנו, הגעיל אותי ברמה גבוהה מן הרגיל. בתחילה חשבתי שאלו באמת המצות. לאחר העיון התברר לי שגם לו היינו נפגשים בסוכות הייתי מגיב באותה צורה. הבעיה היתה בנושאים שמאיר אריה בחר לעסוק בהם במסגרת דיווחיו. הכרתי את התופעה הזאת אצלו מימים ימימה ואף עסקתי בה בעבר, אולם כנראה בשל הניתוק בן השנים והפגישה המהירה והפתאומית, היה לפגישה אפקט קטלני.

 

את מאיר אריה הכרתי מזה שנים. בעבר היינו שכנים ואף התפללנו באותו בית כנסת. למעשה, זו היתה פגישתנו השבועית היחידה, בערש"ק בין השמשות. היתה לה, לפגישה הזו, מתכונת קבועה. מאיר אריה היה מגיע אל בית הכנסת בליל שבת מן הראשונים. טיפוס מסודר, שלא דוחה דברים לרגע האחרון. כבר ב4:00 אחה"צ שולחן השבת מוכן, כל הקניות בוצעו כבר ביום חמישי, ואילו הוא עצמו כבר רחץ וסך בשעות הצהריים. נמצינו למדים כי בבואו לבית הכנסת עומדים לרשותו גם הדקות שלפני מנחה, גם רבע השעה שעד קבלת שבת ואפילו מחצית השעה שבין קבלת שבת למעריב, במקרה שאין דרשה.

בפרק הזמן הזה עסוק היה מאיר אריה בשיחת חולין. אין כאן מקום לדיון מוסרני אם  שעת בין הערביים של יום השישי מתאימה לשיחת חולין או שיפה היה עושה מאיר אריה אם היה מעביר באותן דקות יקרות בקול ובנעימה שניים מקרא ואחד תרגום; בכל אופן, שיחת חולין זו של מאיר אריה, מבנה קבוע היה לה. מתחילה הוא היה מתייצב במרכזו של מעגל מלהגים, תוקע ידו לתוך כיסיו ונוהם "גוט שאבעס" זחוח. מכאן לרפרוף קצר על חדשות השבוע, מבזק כותרות העיתונים החרדיים, עדכון שולם זוכר'ס לפי רשימת בתי כנסת. כל הפרק הזה, שנראה במבט ראשון די ארוך, היה לוקח לא יותר מדקות ספורות. משהוא הסתיים, אחרי שהסובבים הספיקו לחוות דעה ברוב הנושאים ואפילו פולמוס קטן כבר התפתח במקום – היה עובר מאיר אריה לדבר האמיתי.

"שמעתם", הוא היה אומר, "על המקרים האחרונים?"

"לא, איזה מקרים?"

"אל תשאל. על הבת של ר' דוד שמעת? החזירו אותה הביתה. כבר אין מה לעשות. עירבו את פישר והוא אמר שזה עניין של ימים. שמעתי שהיא חזקה מאוד והילדים לא יודעים כלום. 8 ילדים. טרגדיה". "ומיכאלוב? שמעת? הטיסו אותו אתמול. פירר סידר להם בלילה. מה שקורה זה שעוד לא יודעים מה זה. אבל בגלל שהמיקום רגיש, מפחדים לגעת בזה. אני טוען שאפשר לעשות את הניתוח בארץ. הרי למעישה כל העניין זה להגיע למקום ושיינרמן מהדסה הוא מקצוען בדברים האלה. אבל פירר החליט להטיס. אם הייתי מכיר אותם הייתי אומר להם שזה שטות אבל אני לא יודע בכלל מיהם"

"היית בלוויה של מלמן? אני לא הייתי, אני לא מכיר אותם, אבל הבת של גיסי לומדת, זאת אומרת למדה, עם אחת הבנות שם. טרגדיה". זה נורא מה שקורה היום. מען דארף תשובה טאהן. הכי נורא זה אצל יצחקי. לא יאומן. אחרי שש עשרה שנה נולדים תאומים, וכזה אסון". "מה לא שמעתם, באמת? עפעס יש שם איזה בעיה שהם לא מצליחים עפעס לעלות עליה. לא הצלחתי לברר פרטים כי הם שומרים את זה בסוד גדול גיסי ביקש ממני שאף אחד לא ידע. הוא צלצל אליו מיד אחרי הלידה כדי להשיג את הטלפון של לוונשטיין והתחנן לפניו שלא יספר לאף אחד אז הוא סיפר רק לאשתי והיא הבטיחה לו לא להעביר את זה הלאה"

"שמעתי עכשיו שגם אצל ברנמן יש משהו. השם ישמור. אני לא יודע פרטים אני מחכה ששמשון יגמור שמונה עשרה, הוא מסתמא יודע. טרגדיה. ממש טרגדיה, נחפשה דרכינו ונשובה"

תכלית דבר, את כל הגועל הזה קיבלתי, ישר לפרצוף, אחרי ניתוק של חמש שנים, באמצע חול המועד, בחלק השני, החם יותר, של החג. פלא שלפתע פתאום אמרתי בחופזה שאני לא מרגיש טוב ואני חייב לרוץ עכשיו? פלא שאחרי יומיים פגשתי חבר נוסף והוא סיפר לי על מישהו שלקה במחלה ואני ידעתי בדיוק מאיפה הוא יודע על זה?

עכשיו, כשכבר חזרת הביתה, פרקת את המזוודות, השכבת את הילדים לישון ושבת לעסוק ברכילויות השכונתיות, תשמע משהו, ר' מאיר אריה.

יש רק שלושה דברים שיהודי טוב יכול לעשות כשהוא שומע ששכן/חבר/מכר/סתם מישהו לקה במחלה קשה ולהישאר יהודי טוב: א. כלום ב. לעזור ג. להתפלל

יש רק שלושה דברים שיהודי אומלל שלקה במחלה קשה רוצה, כדי להישאר אדם שפוי: א. להבריא ב. לקבל תמיכה נפשית מאשתו וילדיו ג. שאף אחד בעולם לא יידע שהוא חולה ולא ירחם עליו

לעזור ולהתפלל אפשר גם לבד. אפשר לשלוח תרומה, אפשר לשלוח מזון, אפשר להציע בייבי סיטר. אפשר להביא אורז וקציצות לבית האבלים גם בלי להיכנס בקול רעש גדול לחדר ה'שבעה' הדחוס ולשאול בקול של טרגדיות: "טובה, את רוצה אורז?" כן, היא רוצה אורז והיא רוצה מאוד שאף אחד לא יידע שהבאת לה אורז. ומה שהיא הכי הכי רוצה, חוץ מזה שהילד שלה יחזור לחיים, זה שאף אחד לא יתאר בבית הכנסת את ה"טרגדיה בבית של כהן", עם האורז או בלי האורז.

בוא נניח לרגע ל'בין אדם לחברו'. סתם כך, מה נהיה מאיתנו, שהנושא ה"חם" ביותר בעיר הוא אצל מי גילו ואיפה ומה פירר אמר? בוא נבדוק רגע באמת: מה מעניין אותנו יותר, שליצחקי נולדו תאומים אחרי 16 שנה, או שיש להם "טרגדיה"?

מכות שמים באות לעולם בגלל הרבה סיבות ולמען הרבה מטרות. ברור שלא כדי שלמאיר אריה יהיה על מה לדבר בין קבלת שבת למעריב, ויהיה פרצופו נחמץ ורחמני ככל שיהיה.

 

קשה לשיכחה

 

פעם בחודש, לערך, אני מתמודד עם בעיית זכרון חמורה. גילי הצנום אינו מכניס אותי עדיין, תודה לה', לקבוצת סיכון אלצהיימרית, מה גם שאני שומע מאחדים מחברי ובני משפחתי שאף להם זה קורה לעיתים ועל כן אני מייד נרגע; מה שכן, התקלות הקטנות הללו גורמות לי להרהר בנזילותו של המוסד הזה שרוב חיינו מושתתים עליו בצורה זו או אחרת, הזיכרון.

טשטוש זיכרון חד פעמי הוא מן הדברים שיש לתת עליהם את הדעת. אלו הן מין תחנות עצירה בשטף החיים, שמשבשות על האדם את הזרימה התקינה. בגדול, הן נחלקות לשתי קבוצות עיקריות: בעיות זיכרון טווח קצר ובעיות זיכרון טווח ארוך. החלק הראשון פשוט יותר והוא אגב קורה לי יותר מפעם בחודש. יהודי מחייג בטלפון ליהודי אחר, חיים שמו, כדי לברר אצלו האם הוא נוסע לירושלים והאם הוא יוכל להצטרף אליו לנסיעה. הוא משלים את חיוגו ומוסר עצמו לחסדי הטכנאים היושבים אי שם, שעה שהללו משמיעים לו שורת צפצופים המורים כי הקו פנוי. צפצוף ועוד צפצוף ועוד צפצוף, במונוטניות מרדימה ובחוסר תכלית משווע. בתוך כך, מפליג המחייג, נקרא לו קובי, אל מחוזות דמיון, דאגות וטרדות. מה הוא צריך לעשות היום, על מה הוא יכתוב בערב, האם וכמה הוא מתגעגע לישיבה, ואז, פתאום, הלו? מה הלו, מי הלו. הלו? אה, כן שלום. לאן הגעתי?

את מי אתה מחפש?

אה, כן. סליחה. חיים בבית?

כך זה עובד, פחות או יותר. עניין של חוסר ריכוז, חוסר מיקוד. לא דבר שעשוי להשבית את מנוחתי יותר מדקות ספורות.

הסוג השני והמטריד יותר, הוא איבוד זיכרון הטווח הארוך. זו כבר בעיה של ממש. גם כאן, קיימות מספר רמות. הרמה הבסיסית היא, כמובן, בשבת תחכמוני, בין לומדים, כשעולה זכרו של תוספות פלוני ולך זכור בבירור שיש דיבור-המתחיל כזה אולם אין לך שמץ זיכרון מה כתוב בו. נו, ככה זה. לא חוזרים-לא יודעים. או להבדיל, במכולת. כשאתם לא מצליחים בשום אופן להיזכר במספר הקוד במחשב. במספר הטלפון של מישהו, בכתובת של הדודים. אלה שיכחות קשות אמנם, אך טבעיות. כאלה שניתן להתמודד איתן.

אולם הרמה הגבוהה ביותר, וכאן הגענו לעיקר ענייננו, היא מכת השיכחה הקריטית באמת, זו שבכוחה להסיט את האדם ממסלול החיים לגמרי, לגרום לו להיכנס למצבים נפשיים כמעט מסוכנים ולעיתים אף לפגוע בקרוביו ואנשי ביתו. לזה בעצם התכוונתי כשפתחתי בתיאור בעיית הזיכרון שלי.

זה קורה בדרך כלל בלא כל התראה מראש. סתם כך, בעיצומה של שיחה. בן השיח אומר, נניח: תזכיר לי שבסוף הסיבוב אני צריך עוד להיות בגבעת מרדכי, כדי לפגוש את מאיר. נו, טוב, אני אומר. איפה קבעת איתו? ברחוב הראשי, הוא עונה, ליד הבנק. בשלב הזה, המוח המהונדס שלך פותח תא זיכרון זמין, ומצייר לפניך את אזור הבנק והחנויות שלידו. במהירות אדירה אתה רואה בראשך את הבנק, את הטלפון הציבורי שממולו, המדרגות, הגדר, ש. הנודניק, שבדרך כלל היה עומד שם, הקיוסק של איציק ולשמאלו חנות הפלאפל של…

הופ! זה נתקע.

איך קראו לו, לעזאזל. הוא היה שמנמן כזה, עם פאות לחיים ארוכות, שיער מאפיר, מבט טוב לב, קצת עצבני אבל חברותי….איך קראו לו, איך? ניסים….לא, לא ניסים. אתה רואה אותו בבירור עכשיו, שומע את הקול שלו, טועם את הטעם של הפלאפל, מנקה טיפת טחינה מהחולצה….אבל איך קראו לו?! אתה משתגע.

אתה רוצה לשאול, אבל מתבייש. בסוף אתה לא מצליח להתאפק. אתה יוצא מדעתך. תגיד, אתה שואל את בן שיחך, אתה יודע איך קוראים לבעל הפלאפל בגבעת מרדכי, ליד הבנק?

בדיוק מה שחששת. הוא מסתכל עליך כאילו נסתתרה בינתך. מה אתה רוצה ממני, הוא אומר. משהו זז לך? מאיפה אני מכיר את הפלאפל בגבעת מרדכי. בחיים לא הייתי בגבעת מרדכי. מה אתה רוצה, אה?

מי אני רוצה? אני הולך למות, זה מה שאני רוצה. פתאום אתה מכה בהגה בעצבים. נו! איך קראו לו?! אם תוך כמה דקות אני לא נזכר, אנחנו עוצרים פה בצד, מתקשרים הביתה, מאתרים טלפון של בחור מהישיבה ומתקשרים לשאול אותו, יהיה אשר יהיה. אבל בעצם….מה החכמה? אתה לבד צריך להיזכר, בלי עזרה. מה אלה השיכחות האלה! אתה שואג בפה קפוץ. איך קראו לו! הצילו!

מכירים את זה? יופי. עכשיו בוא נלמד משהו על נפש האדם ושגיונותיה. הנסיונות הנואלים הללו להיזכר לא יועילו. זה הרי ברור כשמש. אנחנו כבר לא ילדים וכבר התמודדנו פעמים אחדות עם תופעות כאלה ואנו יודעים היטב שהדרך היחידה בעולם להיזכר בפרט כלשהו היא להניח לו לזמן מה, ואז המידע יעלה מאליו, ככה זה. אבל כמו הרבה דברים, אנחנו מסרבים לקבל את הידיעה הזאת. אנחנו ממשיכים להתעקש ולהתעקש ולשבור את הראש, לשווא. אני נזכר שקראתי פעם בספר מסויים תיאור חי על אדם שפעם יום-טוב!!!!!! קראו לו יום-טוב, לבחור מהפלאפל, עכשיו אני נזכר!!!! בטח יום-טוב! מה נשמע יום-טוב? יום-טוב, תעשה לי חצי מנה. אפילו הוא עצמו היה אומר: חכה שתי דקות ויום-טוב יעשה לך מנה עם כדורים טריים. איך שכחתי! יום-טוב! אח, זה לא יאומן.

אז על מה התחלתי לספר? אה? נו…התחלתי לספר משהו, אוף…מה זה היה…אה?

 

שלא נדע

 

הגיבור שלי ירד איתי במעלית ונלווה אלי כמו צל לאורך המסדרון הארוך. את פניו לא ראיתי עכשיו, רק את טפיפות עקביו שמעתי וגם הטלפון שלו, זה עם הצלצול המעצבן כל כך, היה כבוי כנראה. אולי נגמרה לו הסוללה. אחרת אין הסבר הגיוני לכך שהוא לא טרטר והרחיב את החור שממילא נפער במוחי. הוא צעד אחרי בשקט, שנינו נשרכנו אחר חובתנו. הלילה שלפני הקודם היה עבור שנינו לילה ללא שינה במהלכו בילינו ליד מיטות בני משפחתנו בבית החולים. הוא בחדר 2, מיטה ימנית, אני בחדר 1, מיטה אמצעית.

עכשיו הוא הלך אחרי לאן שהולכים אנשים שצברו יותר מידי שעות בית חולים, במיוחד כשמדובר בבתי חולים שמפעילים מזגן רק אל עבר ראשו של החולה, ולא חס וחלילה בפרוזדור (ורק משום כבודו של אסף, הרופא הותיק והמפורסם, לא נזכיר את שם בית החולים). הלכנו למזנון.

פעם בכמה שעות אנחנו נפגשים שם. אני כבר יודע בעל פה מה הוא קונה, הגיבור שלי. כאן המקום לציין שהגיבור שלי הוא בעצם גיבורה. אשה יקרה, מעט מבוגרת, הסועדת את אביה בחוליו ואין לי שום דבר רע להגיד עליה. ממנה יראו וכן יעשו.

אני כבר יודע בעל פה מה היא קונה, הגיבורה. זה קצת משעשע, ולא יפה לצחוק על מי שאבא שלו לא בריא, אבל, מה לעשות.

העניין הוא שקשה היה לא להבחין בעובדה שבכל סיבוב כזה הגברת קונה את רוב תכולת המזנון. זה בדרך כלל מתחיל בארבע חמש לחמניות עם קופסאות סלט גדולות, עובר למנה עיקרית דשנה, תוספותיה שלוש; וסגור בעוגת הבית נוטפת הקצפת הצימחית שמכתימה דרך קבע את העיתון שאחר כך עולה איתה למחלקה. כבר ארבעה ימים שעל הפרצוף של פואד יש כתם קצפת. בניגוד לאב שיהיה בריא וחזק, הנאבק באנגינה פקטוריסיותו, הבת, קיין עין הרע, בריאה באופן יוצא דופן. בריאה ותאבת חיים. את הכמויות שהיו מונחות שם, על השולחן הפשוט במזנון ליד טיפול נמרץ, לא ראיתי בהרבה חתונות.

ואז בא הטלפון.

"כן רבקה. ברוך ה', בסדר גמור. הרבה יותר טוב. הרבה יותר טוב. בבוקר היה חום, אבל עכשיו כבר אין. לא, לא. הם לא דואגים. היה הנמוך עם המשקפיים. לא, לא. הגרוזיני היה בבוקר. עכשיו יש שתי רוסיות והנמוך. דיברתי איתו והוא אומר שאולי בסוף השבוע כבר משחררים אותו"

"מי, אני?, כן, אל תשאלי. לא עצמתי עין. לא הכנסתי כלום לפה. אני נופלת מהרגליים. רק עכשיו, אחרי שעות, ירדתי רגע, לקחתי לי כוס קפה. מה? מה פתאום! מה אוכל, איזה אוכל. קצת קפה מספיק לי שאני לא יתמוטט"

האורז נגמר עכשיו והיא עברה לקוסקוס, מפרקת אותו בחריצות.

"אל תביאי כלום, חבל על הכוחות שלך. אני לא צריכה כלום, אני גם ממילא לא יכולה להכניס כלום לפה (סימנים למלצר, מחווה באצבעה על משהו. חמוצים?, הוא שואל. לא. לא. ימינה יותר. לחם? בדיוק! וגם עוד קצת ימינה…כן, .כן. חרדל. בדיוק.)

"מי מגיע? יוסי? מתי: עכשיו? (קמה ממקומה בבהלה) איך את יודעת? אה, נו, טוב. זה לא עכשיו. הם יבואו בערב. אני יודעת. שלא יביאו כלום כי אני לא צריכה כלום. אני ממש מתמוטטת".

עוד עוגה קטנה, ופל, דיאט קולה. סוף.

 

הנטייה החמורה הזו, לשקר כדי להעצים את הדרמה ולהעמיק את תחושת הסבל, לפחות כלפי הסביבה, היא בסיסית וקמאית. בין סוגי התענוגות שהמציאו לעצמם בני האדם, תופסת פוזת האדם הסובל מקום של כבוד. היא נחה על יצורי האנוש בעיקר כאשר הסבל אינו נוגע להם עצמם, אלא למישהו בסביבתם הקרובה; אז נוצרת הזדמנות הפז ליהנות מכל העולמות: גם להיות שלם בגופך ובממונך, גם להיות ילד/אח/הורה טוב ומסור וגם לעטות על הפנים העוויות של סבל כזה – שרישומו המתוק יישמר עוד שנים.

היא באמת חושבת, המטרוניתה מחדר 2, שמשהו מכבודה וממעמדה במשפחה יפול, אם יוודע ח"ו למישהו שאחרי שסעדה את אביה כמעט יום וחצי ברציפות, היא ירדה רגע למטה כדי לסעוד את עצמה לדעת. היא באמת חושבת שמישהו מאמין לה שבמשך יומיים כמעט, היא התקיימה רק על שלוש כוסות קפה. אלא שההיגיון אינו מן המידות שניחן בהן האדם הסובל. טוב לו, מאושר לו, געוואלדי'ג. יש בית חולים? יש. מצבו של האב אינו מעורר דאגה מיוחדת? מצויין. יש הזדמנות לסבל? בגדול. מה צריך יותר מזה?

לדעתי, יש לאסור על אנשים מסויימים לסעוד את בן משפחתם החולה בשלושת השבועות של בין המצרים ובימי ספירת העומר. חובת מנהגי האבלות אינה עולה כלל בקנה אחד עם האושר הנצחי הגלום בדקלום המשפט בן הנצח: "לא עצמתי עין, לא הכנסתי כלום לפה, אני נופלת מהרגליים".

 

שמירת חפצים

 

יצא לי לא מזמן לבצע שוב את המרתקת בפעולות שהמציא המין האנושי: סידור המגירות והארונות בחדר עבודתי שבשנים האחרונות הפך לארכיון הלאומי ולמתקן הגניזה המחוזי. הפעולה הנחמדה הזו, שטומנת בחובה ים של נוסטלגיה, תרבות וזכרונות טובים, מתחילה תמיד במרץ גדול שפושה בכל האיברים, ובחשק רב, רב מאוד. לאט לאט, עם התקדמות המלאכה החביבה, הולך המרץ והופך לגוש עופרת קטנטן שמתיישב במרכז הישות, ומשם הוא הולך וגדל הולך וגדל עד שסופו להכריע את בעליו ולהפילו אל תהום תחתיות של עצלות ועייפות, כשמסביבו הררי נייר וחוטים אין סוף ממש.

הנוסחה המובילה אל האובדן הנורא הזה, אל רגע המשבר הבלתי נמנע, אל השלב שבו כל בר דעת חופן בתנועות גריפה גדולות המון חפצים ודוחק אותם בבלגאן אדיר לתוך מגירות שמסרבות להיסגר, היא פשוטה מאוד. היא נוגעת גם לטבע האדם באשר הוא אדם, לעצלות האנושית הבסיסית ולבעיות ריכוז והתמדה; אולם עיקר עניינה הוא שני גורמים: מחלת הנפש של השימור והדברים הקטנים.

חוט טלפון. קצר, שחור, מלופף בגומייה, נחוץ, לא תופס הרבה מקום. אי אפשר לזרוק אותו. כל אחד יצטרך פעם חוט טלפון, לא? הוא גם חדש, בקושי נעשה בו שימוש. איתו אין שום בעיה. מה הבעיה? מכניסים אותו מייד למגירה שמתוייקת בראש כ"מגירת אביזרי חשמל וטלפון". בה הוא יתאחד מחדש עם חבריו הטובים, עוד עשרים ושניים חוטים כאלה, לבן, בז', אפור, כל מיני. ביום שספקית החוטים ההונג-קונגית של בזק תפשוט את הרגל, אני אעשה מיליונים. אני יכול לספק את תצרוכת החוטים של כל המדינה לשנה וחצי לפחות. מי זורק חוטי טלפון?

טרנספורמטור. שחור, כבד, מעצבן. אין לי שום מושג למה הוא מתאים, עבור מה הוא נקנה, כמה הוא עולה ולמי הוא שייך. אי אפשר לזרוק אותו. אסור לזרוק אותו, זה בל תשחית. אם אנחנו לא נצטרך, בטח אחד השכנים יצטרך. רק כשאחד השכנים יצטרך, הוא לא יוכל לקבל אותו, כי יידרשו שבועיים כדי למצוא אותו. האמת שאני קצת מגזים. לא שבועיים, שבוע. יש הרי עשרה כאלה במגירות, בטח אחרי שבוע ניתקל באחד מהם.

קופסת סיכות למהדק שנשבר לפני שלוש שנים. קופסה חדשה, מלאה, כבדה. המחיר עדיין מודבק עליה. תענוג. אי אפשר לזרוק אותה. מי זורק דבר כזה? חדש? לזרוק? בטח יש מישהו שיש לו כזה מהדק והוא יצטרך סיכות. מעניין, אגב, שבמשך שלוש שנים הוא לא הגיע, המישהו הזה, לבקש סיכות. כנראה יש לו מכולה מלאה סיכות שאף פעם לא נגמרות.

עכשיו בא תור הדברים הקטנים. אני הולך ויוצא מדעתי. לאט לאט. טיפין טיפין. סרגל. עוד סרגל. סט הברגה חדש למסגרת אסלה. מחברת חשבון. ברכת הבית קטן בכריכת עור, מזכרת מהדינר של מוסדות "משה ידבר". חוברת הדרכה ביפנית למדפסת, חדשה, עטופה בניילון. מנקב חורים בודד. מפה של לונדון. חשבונית מס משנת 99. עט נובע בלי דיו. מקטרת. ביפר בלי בטריות. תמונה מהישיבה. מעטפה מבויילת. שקית יום הולדת. ארבעה ברגים. ידית לדלת ארון. 4 נרות שעווה להדלקת נר חנוכה ולבדיקת חמץ. פתק שמזכיר ש"יש נרות שעווה – לא לקנות!". סטרטר לפלאורוסצנט. אוזנייה לפלאפון. כפול שלושים ושתיים. תמונה של אריה דרעי. מסגרת מיניאטורית לתמונה. נרתיק מלא תמונות פספורט שלי.

בעצם מה הבעיה? נקדיש מגירה מיוחדת לכל אלה. "שונות", נקרא לה. יפה מאוד. רגע: תקע של טלפון מהדגם הישן, למה הוא שייך: ל"חשמל וטלפון" או ל"שונות"? שונות. בטוח שונות. כרטיס הנחה של "המקום הנכון" שפג תוקפו, "שונות" או "הנהלת חשבונות"? הנהלת חשבונות. לא. בעצם שונות. לא. הנהלת חשבונות. טוב. שיעמוד רגע בצד. ב"שונות 2".

והכתובת, אוי! הכתובת הרי רשומה על הקיר. אין לכם מושג באיזו מידת חדות אני רואה אותי בעוד חודש וחצי קונה טלפון חדש, נזקק לחוט, יוצא מהבית, רץ לחנות וקונה חוט טלפון בכסף מלא. ככה זה. אתם הרי יודעים שזה נכון.

בהן צדקי אני רוצה לספר לכם, שברגע זה ממש תוך כדי כתיבה, מצאתי את כוחות הנפש הדרושים, קמתי ממקומי, פתחתי מגירה הוצאתי ממנה וזרקתי לפח האשפה שקית מלאה דיסקטים ישנים שאין לי מושג מה הם מכילים. מי יודע. אולי הפעולה האמיצה הזו היא תחילתו של עידן חדש.

 

שקופים

 

כל אחד עבר פעם את החווייה המפוקפקת הזו: ללוות יקיר קשיש לבית החולים. זה תמיד אותו הדבר. נכנסים לחדר המיון, עם אלונקה או עגלת נכים, חותמים על הטפסים, מסדרים את הניירת ואז מגיעה האחות.

מכאן ואילך זה יפעל כך: היא תפנה לאיש הצעיר, שעומד מעל לקשיש, בשורת שאלות: מה קרה ל ו ? ה ו א בריא בדרך כלל? מה  ה ו א  לוקח? החולה עצמו מוטל בכסאו טרוף כאבים, ומתפלץ מעלבון. תשאלי אותו, אני אומר. יש לו לחצים בחזה אבל הוא עדיין יודע לדבר. הוא למד לדבר עוד בילדותו, ברוסיה. האחות לא מהססת. היא אכן פונה אל הזקן, רק שעכשיו זה קורה לאט ובצעקות: נ ו,  מ ה  ק ו ר ה   ל נ ו ?  א נ ח נ ו  ע ו ש י ם  צ ר ו ת ?  ל ו ח ץ  ל נ ו  ב ח ז ה  ? גברת, הוא אומר לה, יש לי לחצים בחזה אבל אני בן שבעים ושתיים, לא בן שלוש וחצי, וגם למה הצעקות, מדובר בלחצים בחזה, לא באוזן הפנימית. אני שומע היטב. האחות תאזין ותפנים. את המשך השיחה היא תקיים עם החולה בעצמו, אבל לא תתאפק מלהביט בבן משפחתו ולקרוץ לה כאומרת: איזה סבא ערמומי. כל הכבוד.

זו דוגמה קיצונית לכך שיש אנשים שקופים. כאלה שהמנהג הוא לדבר דרכם. מבעדם. כאילו הם אינם. לא תמיד מדובר באותו סוג שקיפות. פעמים שההתייחסות נובעת משטות, פעמים מטפשות ופעמים מכל חולשה אחרת. הצד השווה בכולן הוא חוסר שימת הלב. קיומו של היסוד הבהמי שתכליתו חוסר המחשבה.

קורה שבא אורח לבית הכנסת בשבת. הוא עוד לא עושה את צעדו הראשון לעבר מקומו וכבר ננעצים בו מבטי "מי זה". יש שיחמירו ואף יצמצמו עיניים סקרניות, ומהם שאף יטו את משקפיהם באלכסון כלפי מטה וילחצו את הזגוגית אל תחתית הרשתית עד שיעמידו את ראייתם בסכנה. זה טבעי. זה בסדר. העניין הוא, שכעבור דקות אחדות יתקשו הסקרנים לכבוש את סקרנותם, שגם זה בסדר, ויגשו לברר מיהו האורח הנכבד. הם יעשו את זה באותו אופן. תמיד. הם יגשו אל המארח, ותוך סיבוב מכאיב של הגוף בזווית בלתי אפשרית יביאו את פיהם אל אוזנו, וכאילו מעבר לכתפו של האורח ישאלו בלחישה רמה: מי זה. או אולי אפילו: מי.

רוזנברג. יענה המארח בקול רם ובחיוך. האורח יחייך מעל הסידור וימשיך בהעברת הסדרה. השואל משול עתה בעיניו לילד בעייתי. מה שכן, זה משרת היטב את שאר המתפללים שעכשיו לא יבואו אף הם לברר אצל המארח, אלא יגשו מייד לשואל הראשון תוך מבט בוהה וקבוע באורח.

בסך הכל, זה מאוד מעליב ששואלים לשמו של אדם במרחק סנטימטרים אחדים מאוזנו הוא. נכון שלשאול אותו בעצמו לשמו זה קצת חטטני אולם בכל מקרה זה יותר הגיוני מלבצע את מבצע הבילוש השקוף והילדותי של התעניינות אצל המארח. במחשבה שנייה, טוב שיתקנו תיקון גדול, שכל פעם שמי ממתפללי בית הכנסת מביא לשכונה פנים חדשות, ייכנסו המארח ואורחו אל בית הכנסת, יגשו אל הבימה, המארח יטפח בידו פעמיים ויכריז, תוך שהוא מרים את ידו של האורח: "רוזנברג, מבני ברק, חבר שלי מהישיבה, מלמד בחדר "שתילי זיתים", ארבעה ילדים!"

יש עוד סוג של אנשים שקופים. הם אמנם קטנים ונמוכים, אבל הם אנשים, והם הכי שקופים בעולם. הם נמצאים איתנו בכל מקום. במכולת, באוטובוס, ברחוב, בחצר בית הכנסת. כל אחד נכנס פעם למכולת, ראה במעומעם שאזור הקופה עמוס לעייפה ילדים, אבל הרגיש שאין תור. הוא גמר את קניותיו ופנה לקופאית בקול גדול, מעל לראשיהם של האנשים הקטנים שעומדים בתור בדיוק כמוהו ואף באו לפניו. כל אחד ניצל פעם הזדמנות שילד קם ממקומו בקידוש בבית הכנסת והניח את גופו הגדול על כסאו מתוך ידיעה שהלה יחזור ולא יעמוד על שלו. המחמירים נהגו אף לפנות לילד ולבקש ממנו לפנות את מקומו. כל אחד דיבר פעם שטויות והבלים עם שני ליצנים מבלי לראות בכלל שהוא מוקף בשלושה ילדי חמד עירניים שלא פספסו אף מילה ממה שאמר, ונפשם הרכה נפגעה או ניזוקה משטויותיו. כל אחד מאיתנו יכול להעיד בגדלותו בדיוק נמרץ על דברים שראה או שמע בקטנותו, מבלי דעת. זה לא עושה לנו, משום מה, להתנהג אחרת.

 

שלושה טיפוסים הם

 

אלה שתופסים מקום

 

בואו נודה על האמת. פעם אחת בחיינו לפחות, הגענו לשולחן בחתונה, נטלנו כף הגונה של סלט מיונז והטלנו לתוך צלחת, פוררנו חצי לחמניה לפירורים ופיזרנו על הצלחת וסביבותיה, מילאנו כוס במשקה, הנחנו על כל התערובת מגבעת וצעיף, כופפנו את הכיסא על גבי השולחן ויצאנו ליטול ידיים. כבוד גדול זה לא, חכמה גדולה גם כן לא, אבל זה עוד איכשהו נסבל. מה לעשות. יראים ושלמים אנחנו. יכולים היינו, לו היינו בהמות, כבר בשלב הזה לשבת ולהתחיל לסבוא, אלא שנטילת הידיים מעכבת. ניחא. יאכלו ענווים וישבעו.

העניין הוא שסלט מיונז בחתונה הוא רק תסמונת. התופעה גדולה ורחבה הרבה יותר והיא מקיפה המון אדם. מישהו צריך לעשות משהו כדי למגר אותה.

אתם מכירים את הטיפוסים שמניחים עגלה ריקה ליד הקופה ורצים רדופי שדים בכל רחבי הסופר כדי למלא אותה? דברו איתם אודות העניין והם יסבירו לכם כמה הם בעצם צודקים. מה הבעיה, הם ישאלו. ובכן, באמת, אין בכך כל בעיה. אם כל המבקרים בסופרמרקט היו נוהגים באותה דרך, התור היה שומר על אורכו. הבעיה היא בזה שיש אנשים הגונים, נורמלים, שלא נוהגים כך. כשחלק נוהגים כך וחלק לא, אזי יש בעיה.

אתם מכירים את הטיפוסים שמגיעים למונית שרות, מניחים שקית בורקס וספר תהילים על המושב שליד הנהג והולכים להתפלל ערבית באיצקוביץ'? זאת בעיה. מישהו הגה פעם רעיות לייצר מוניות שבנויות לרוחב, כך שכל הנוסעים יוכלו לשבת ליד הנהג ולא יהיו יותר צרות.

מכירים את הטיפוסים שעומדים, בגופם, בחנייה ומסמנים עם היד ובשפתיים "זה תפוס"? זאת בעיה קשה. חנייה נועדה למכוניות. כשמכונית באה לחנייה פנויה, היא תופסת את המקום וניצבת בו. כיון שכך, גם במקרה שהיא רוצה, המכונית, לתפוס מראש את מקום החנייה, היא צריכה לשלוח  מ כ ו נ י ת  שתתפוס לה מקום. ישנם מקומות שאפשר לתפוס בהם מקום באמצעות שליח. בית העלמין, למשל. בית העלמין נועד לאנשים, על כן אנשים יכולים לתפוס בו מקום. אל תצייתו, במטותא מינייכו, לאדם שעומד בחנייה ותופס מקום עבור דודו או בן דודו. הוא סתם חצוף. מצד שני, כיוון שהוא עומד על מכונו והדרך היחידה להעמיד אותו על טעותו היא באמצעות שיגורו אל בית העלמין, יש להימנע מכך. הוא ניצח. הם תמיד מנצחים, אלה שתופסים מקום.

 

אלה שחוסמים צומת

 

יש נהגים שחוסמים צומת. רוצה לומר, הם מנצלים את הרמזור הירוק שעומד לרשותם ולמרות שהם מבחינים בכך שהכביש עמוס ואין סיכוי שהם יצליחו לצלוח את הצומת ולהגיע לגדתו השנייה – בכל זאת הם פורצים לתוך הצומת וניצבים על עומדם. אחרי חצי דקה מתחלף הרמזור לאדום והרשות נתונה בידי המכוניות מן הצדדים להיכנס לצומת או לחצותו. הן נבלמות, כי הצומת חסום. נוצר פקק. כעבור רגע הפקק מתעבה ונתקל ברמזור הקודם. גם שם נוצר פקק. וגם בכבישים הרוחביים, וגם בכביש הראשי המוביל אליהם. תכלית דבר, איש טיפש אחד שנכנס לתוך צומת בגלל חוסר שימת לב יכול לחסום בתוך דקות עיר שלמה.

אין כל תמרור האוסר על חסימת צומת. זו אינה מעבירות התנועה החמורות. היא לא מסכנת חיי אדם ולא גורמת נזקים בנפש. היא רק מיצוי מזוקק של השחיתות הבהמית בהתגלמותה. שילוב של חוסר מחשבה וחוסר הרגשה וטמטום מוחין אין סוף. שוטה רואה ירוק – ונוסע. מה אתה נוסע? לאן אתה נוסע? אתה הרי רואה שהכל סתום. למה לא תעמוד על מקומך, תפסיד את תורך וכך תאפשר לתנועה שמנגד לזרום כרגיל? הבעיה מחמירה שבעתיים כאשר השוטה נושא אחריו אוטובוס ונכנס לתוך צומת חסום. זהו רגע אנושי נדיר של חוסר מודעות. אדם הנושא מאחוריו עשרים וחמשה מטרים, מתייחס לעצמו כאילו הוא וגופו בלבד חוצים את הצומת. כאילו אין אחריו חומה סינית שעתידה בעוד רגע לחסום את כל האזור.

יצויין, כי זוהי בעיית הרבים, לא בעיית היחיד. היחיד הוא אומלל. הוא מפחד לעמוד על עומדו פן יחרישו העומדים אחריו את אוזניו בצפירות רמות. כאן דרוש חינוך.

 

אלה שמתקשרים ממספר חסום אחרי שלא עונים להם למספר המזוהה

 

יש רגעים שבהם היהודי מחזיק הטלפון הסלולרי מבכר שלא לענות למישהו שמתקשר אליו. הוא מביט על הצג, רואה את המספר, ומבכר שלא לענות. הוא עסוק. הוא לומד. הוא עייף. הוא צרוד. כואבת לו הרגל. במקרה כזה, יש שישאירו הודעה או יניחו ויש את הסוג הבעייתי.

הסוג הבעייתי יחייג כעבור חצי דקה מ"מספר חסום". זאת למודעי, ששלומי אמוני ישראל, גם כאלה שנוהגים לסנן את שיחותיהם בקפידה, לעולם יענו לשיחה שמקורה ב"מספר חסום". אולי זה ממפעל הפיס? אולי וולפסון מחפש אותי כדי להודיע לי שנעשיתי אחראי על כל הכוללים באזור הדרום? על כן, כעבור חצי דקה, כשתגיע השיחה מ"המספר חסום", היהודי יטרח ויענה. על הקו יהיה זה שהתקשר קודם לכן. שני הצדדים לא יתנו שום סימן לכך שנעשתה כאן רמיה. הם ינהלו שיחה רגילה לכל דבר. ליהודי יכאב קצת הלב על כך שהוא נפל בפח שנטמן לו ועל כך שכאילו נתפס בקלונו, אבל הוא לא יסגיר את רגשותיו. המחייג הרמאי יצהל בתחושת ניצחון.

מה קרה כאן בעצם? מעשה רמייה מהסוג המכוער ביותר. כאילו נקש מישהו על דלתו של חברו ומשזה לא פתח את הדלת, החל הלה לצעוק: הצילו! פיקוח נפש! עד שנפתחה הדלת בבהלה וחפצו ניתן לו. מותר ליהודי לא לענות לטלפון. זו לא עבירה. לפעמים זו אפילו מצוה. מנגד, גם כשזה מאוד דחוף, אסור לרמות ולעשות מניפולציות בעזרת הטכנולוגיה. לא תחסום.

 

ונשמרתם

 

יש גיל מסויים שבו היהודי מסתכל על עצמו במראה או מנסה לשווא לשרוך את שרוכי נעליו או לגרוב גרב בעמידה, ואז הוא מחליט שהוא מתחיל לעשות הליכה. ברגע שאדם מגיע להחלטה שהוא מתחיל לעשות הליכה, הוא מתחיל לעשות שני דברים: א. ללכת כל יום מהבית עד בית הכנסת וחזור; ב. לדבר על זה שהוא הולך כל יום מהבית עד בית הכנסת וחזור. מה חבל, איפוא, שדיבור וסיפור דברים אינו מסוגל לשרוף קלוריות, שהרי ההליכה היומית שמבצע היהודי כל כולה רבע שעה או חצי שעה לכל היותר, ואילו הדיבור אודות ההליכה הזו גוזל שעות רבות מאוד ואפילו ימים.

כך המנהג במקומותינו. לא יכול להיות מקרה שאדם יתחיל לטפל בבריאותו או בכושרו הגופני מבלי שהוא יזדקק לשתף בעניין את כל מי שמוכן ולא מוכן לשמוע אותו ומבלי שהוא יהפוך לסוכן מכירות נודד של הליכה לצרכים בריאותיים.

בשבוע הראשון הוא פוגש בך ורק מספר, כלאחר יד שהוא התחיל ללכת. התחלתי ללכת, הוא אומר, כל יום. זה קשה. זה לא פשוט להתמיד עם זה. אני עושה הכל כדי לא להישבר. נו, אתה אומר לעצמך. איש יקר עם כוח רצון. בשבוע שלאחר מכן הוא מכניס אותך לפרטי הפרטים של האירוע. שמע, הוא אומר. מיום ליום אני מרגיש שזה הולך ונעשה קל. פעם, בהתחלה, הייתי משתגע בעלייה הקטנה. היום – אני עושה את זה ברגע אחד וכאילו לא מרגיש. אני כבר עושה את הסיבוב חמש פעמים, כשהתחלתי בפעם אחת. זה ממש נפלא. נו, אתה אומר. כל הכבוד. האיש עושה משהו למען בריאותו. ונשמרתם. באמת כל הכבוד.

כעבור חודש ימים הוא עתיד להתייצב בפניך ולשאול אותך באיזה שעה אתה רוצה שהוא יעבור ליד הבית שלך ויקח גם אותך להליכה הזו שלו. אתה תנסה להתחמק בעדינות ואז הוא יגיד לך בנימוס של אנשים שהולכים כבר חודש ימים ברציפות יום יום: תסתכל איך שאתה נראה. זוועה. שמן כמו פר. זה מסוכן. אתה חייב את זה. מה איתך.

יעברו חודשיים. אם הוא עדיין מתמיד בהליכתו ואף זכה להשיל ממשקלו אי אלו קילוגרמים, אתה כבר לא תשמע ממנו מילה וחצי מילה בעניין ההליכה. זה כבר יהיה קטן עליו. הוא כבר יהיה הרבה מעבר לזה, שרוי עמוק עמוק בתוככי מדמנת הטירוף הבריאותי שיכול להפוך כל אדם לשוטה גמור. הוא ידבר איתך על קמח לבן מול לחם קל, על אורז לבן מול אורז מלא, על סוכר לבן מול סוכר חום ועל ביצים לבנות מול ביצים אורגניות. אתה, בתגובה, כדאי שתדבר איתו על הסיד הלבן של קירות בית החולים ועל החלוק הלבן של הפסיכיאטר. רק כך הוא אולי יניח לך.

יש, כאמור, גיל או מצב נפשי מסויים, שבהם אנשים מתחילים לעסוק באובססיביות בנושא מסויים, בלתי חשוב בדרך כלל, ללא יכולת להינתק ממנו. יש מי שמנתב את הדחף הזה לרוחניות, ואז זה מבורך ומועיל לאדם עצמו ולסביבתו. הרוב נתקע באמצע הדרך, מתלבש על עניין מטופש כמו תזונה בריאה, ויטמינים, משקל עודף,  איכות סביבה וכו' ואז זה הסוף של כולנו.

כבר סיפרתי פעם שאני אישית איבדתי כמה וכמה חברים טובים לטובת הכת הזו. יש אחד שהיה חמד של בחור. ידען, חביב, בעל לב שופע וחוש הומור בריא שידע לאבחן כל נקודה דקה מן הדקה ולעשות ממנה מטעמים. נפגשנו לאחרונה והוא תפס אותי, בעוונותי, עסוק באכילה. "אתה יודע מה אתה אוכל?", הוא פנה אלי, חיוור, "זה רעל ממש!" לפי ארשת הפנים הבנתי שאני הולך לשמוע משהו מלומד על כולסטרול טוב וכולסטרול רע, ולכן, עוד לפני שהוא הספיק להתיישב מיהרתי להוציא משהו מהכיס ולהצית. הוא קם מזועזע והלך משם. מאז לא ראיתי אותו. אחד נוסף, עילוי ממש, התחיל לאחרונה להסתובב בקביעות עם בקבוק המכיל דגימה של מי ברז "מזוהמים", תוך מתן פירוט מדוייק על כמות הקוליפורמים לסמ"ק, שלא לדבר על הכולי הצואתי שמהווה 80% מהמים באזורנו. שאלתי בתמימות אם הוא התחיל למכור מטהרי מים. הוא כמעט חנק אותי: "מה אני נראה לך, סוכן מכירות?". האמת, לא, אמרתי לו. אתה נראה לי סתם משוגע.

אני האחרון שיתנגד לפעולות שאדם עושה כדי להפסיק להתבהם ולהתחיל לאכול ולשתות מה שצריך ומה שהרופא אומר. אני תומך בהליכה יומית, אפילו באימוני כושר גופני כל עוד עושים אותם כי צריך ולא הופכים אותם לעניין המרכזי בחיים. הבעיה היא שמעצם הגדרתם הדברים הללו משתלטים על החיים וגורמים לבן התמותה לפתח בהם תלות. כשם שכשאדם אוכל ארבעה שניצלים אחד אחרי השני הוא עושה את זה בינו לבינו ולא כחלק ממועדון אוכלי השניצלים די בכל אתר ואתר, כך גם כשהוא עסוק במאמצים להשיל אותם ממשקלו זה צריך להיות בינו לבינו ולא כחלק מבית המשוגעים הגדול שמקדיש את חייו למען בריאותו במקום להקדיש את בריאותו למען חייו. העיקר שנהיה בריאים.

 

ברגע האחרון

 

לאנשים של הרגע האחרון יש חיים טובים. מצד אחד הם אמנם לחוצים ובהולים ונתונים תדיר בחוסר שקט שרע להם ורע לעולם. הם לא סבלניים ולא אדיבים ולא מרוצים ולא מסבירי-פנים. קשה להם לחוות חוויות, כי הם תמיד דואגים את דאגת הדחייה לרגע האחרון, הם תמיד בפיגור ותמיד בחוסר סיפוק. מצד שני – אין אושר בעולם שישווה לאושר שלהם רגע אחרי שהם הספיקו להשתחל בחרך הצר של הרגע האחרון. זוהי תחושה משכרת של סיפוק, של רוגע ובעיקר של ניצחון. ה"אמרתי לכם" של האיש הרגיל מכוון כנגד אשתו, כנגד בני משפחתו, כנגד שלושה מחבריו. ה"אמרתי לכם" של איש הרגע האחרון מכוון כנגד כל העולם כולו.

לאחרונה התקיים בירושלים קונגרס שלא מן המניין לאנשי הרגע האחרון. כולם התקבצו ובאו. היה נחמד מאוד. אני עצמי נקלעתי לשם דרך נס. יש מן היהודים, לא עלינו ולא עליכם, שצריכים פעם בחודשיים, ב-15 לחודש הלועזי לשלם מע"מ בדואר. מדובר בקללה שלא כתובה בשום מקום ואנשים, בדרך-כלל שפויים בדעתם, לוקחים אותה על עצמם מדעת. זהו טירוף מוחלט. ברור שיותר קל ויותר נוח לחיות חיי רעב וחרפה מאשר לפתוח תיק עצמאי ולהשתעבד לאינספור פנקסים וניירות פחם ויועצי מס ופקידי דואר. אבל ככה זה. כנראה שאנחנו אוהבים את זה.

העניין הוא שמע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי, ניתן לשלם עד ה-15 לחודש שאחרי החודשיים אליהם מתייחס הדו"ח. החמשה עשר לחודש שבו אירע סיפורנו, חודש ינואר, חל בשבת. במקרה כזה מתייחסים ליום ראשון, הששה עשר לחודש, כאילו היה החמשה עשר.

ובכן ביום ראשון, בשעות אחר הצהריים, מצאתי את עצמי עם תשלום שצריך להיות משולם, עם פנקס מהוה ועם קור מקפיא באוזניים, בלב ליבה של ירושלים ומול סניף דואר סגור. נלחצתי. ומע"מ מה יהא עליו? התחלתי להרים טלפונים לכל מיני אנשים טובים, עד שנודע לי שסניף הדואר המרכזי, ברחוב יפו בירושלים, פתוח עד לשעה שבע בערב. כל עוד נפשי בי רצתי לסניף המדובר, מצאתי חנייה טובה, השתמשתי בידע שרכשתי בביקוריי בעיריית ירושלים, קיצרתי את דרכי בכל מיני פטנטים, חציתי את הכביש הראשי – והגעתי לקונגרס אנשי הרגע האחרון.

זה היה קונגרס מרשים! המדרכה שלפני הפתח הראשי הייתה מכוסה בהמון אדם, איש פנקסו בידו, וכולם עומדים בקור המקפיא ומתחננים בפני השומרים שיכניסו אותם. כולם מדברים בטלפון וצועקים למישהו עלום מהעבר השני: הגעתי! הגעתי! והתור הולך ומתארך, הולך ומתעקל, כל רגע מגיעה מונית ופולטת מתוכה עוד ועוד חברים, שרצים לתור וצועקים לתוך הטלפון: הגעתי! הספקתי!

השומרים הכניסו קבוצה אחרי קבוצה, השעה שבע חלפה עברה כבר מזמן, אולם עובדי דואר ירושלמים ניחנו מן הסתם במידת הרחמים. בתוך האולם הגדול פנימה (אגב, סניף הדואר המרכזי בירושלים נראה הרבה יותר כמו בית המשפט העליון מאשר כמו סניף דואר, לעומת בית המשפט העליון שנראה הרבה יותר כמו סניף דואר מאשר כמו בית המשפט העליון) שרר אור יקרות, והקונגרס התקיים בו במלוא עוזו. כל החברים פשטו את מעיליהם, החזיקו אותם בידם והמתינו לתורם כשהבעת ניצחון על פניהם.

אני הבטתי סביב, על כל חברי לקונגרס, וחשתי תחושת גאווה משפחתית: אלו לא סתם אנשי הרגע האחרון. אלו אנשי הרגע האחרון של הרגע האחרון. שהרי זה היה לא סתם התאריך האחרון, אלא יום אחד אחרי התאריך האחרון; ולא סתם הרגע האחרון, אלא הרבה אחרי הרגע האחרון, בדו"ח האחרון של השנה, בסניף האחרון שפתוח, בחלק האחרון של התור. אלה היו הדובדבן שבקצפת. ותיקי ובכירי המועדון היוקרתי של הרגע האחרון. הבטתי בהם סביב סביב ונפשי יצאה אליהם. אלו הם אחי! עצמי ובשרי! הרגשתי שאני מכיר היטב כל-כך כל אחד ואחד מהם. רציתי לפנות לזה שמימיני ולשאול אותו: תגיד, נכון אתה מסדר את שעון השבת רגע לפני השקיעה? תגיד, נכון אם היה לך טור בעיתון היית כותב אותו רבע שעה לפני הסגירה? נכון אתה עוטף מתנות לבר-מצווה בכניסה לאולם ויש לך סליל דבק נייר בכיס? נכון אתה עולה על האוטובוס תמיד בתחנה האחרונה ואף פעם אין לך מקום לשבת?

התביישתי לשאול, אבל ידעתי היטב את התשובות. בעצם, היה זה קונגרס חברי-משפחתי מלבב, של הרבה אנשים שהכירו טוב כל-כך איש את רעהו, ובכל זאת ביכרו שלא לדבר ביניהם, רק להאזין בסבלנות לרצרוץ המכשירים ולהמתין לפעמון הקונגרס שיכה על קודקודם ויאמר להם: גשו!

פתאום חשבתי, שצריך גם נשיא לקונגרס. כדי להעניק לו חשיבות פורמלית. דובר כבר יש, אני עצמי, אבל מי יהיה הנשיא?

כעבור שתי דקות פנה אלי פתאום מישהו שכבר הגיע תורו. הוא עמד מול הדלפק ושאל: סליחה, יש לך אולי נייר פחם, קופי?

או! אמרתי. הנה, יש גם נשיא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמונה

 

סיפורים

 

 

*

 

 

סיפור ישן על אהבת חינם

 

 

בעלות המנחה תם השיעור ב"עין יעקב" וכבר עמד שמש הקהל ר' לייב קיזלשטיין ופצח ב"קדיש דרבנן" בקול ובנעימה, ואגב כך היה מסדר ספריהם של לומדי השיעור בערימה, כמנהגו בכל יום. רוח של בין ערבים נישבה בהיכל וטיפין טיפין החלו להתקבץ אגודות לתפילת המנחה. ש"ץ דמתא ר' זליג, שנתעטר בתוארו זה אחרי הסתלקות אביו, הריהו כפרת משכבו, חדשיים קודם לכן, התקין עצמו לעבור לפני התיבה והרב מרא דאתרא ניצב כבר הכן על מכונו נותן עיניים מצומצמות בנקודה רחוקה שבכותל מערב.

באותה שעה נקרעו לפתע פתאום דלתות ההיכל הכבדות, ופנימה פרץ בקול רעש וסערה שמשון ברמן מחלק הסודה. שערו סתור, נשימתו טרופה ועיניו אדומות מבכי תמרורים. רץ כמטורף, עלה על הדוכן, פתח במשיכה את פרוכת הקודש ופתח בסערה את הארון, עד שנתגלו ספרי התורה והוכרח כל הקהל לקום ולעמוד על רגליו בתדהמה גדולה.

"געשטארבען!" ("מת!"), זעק קול גדול ולא יסף, ומיד נפל ארצה מתעלף.

מייד הבהילו עצמם אליו כל יושבי בית הכנסת, ובראשם הרב מרא דאתרא. ובתוך שהיו עסוקים בלהשיב רוחו של שמשון, נתנו דעתם, כל אחד לנפשו, על גודל האסון, ונתכרכמו פניהם.

בן יחיד, עילוי וחריף, יש לו לשמשון זה, בן ארבע עשרה שנה. "יענקל'ה של שמשון מהסודה", יצא שמו בכל העיר לשם ולתפארת. כמה וכמה תעניות ויסורים עברו שמשון וזוגתו עד שנולד, ועתה, מן הסתם, קיפח חייו באחד הפחתים. שומו שמים.

במהרה שבה רוחו של שמשון, לאחר כמה וכמה כלים מלאים מים שנשפכו עליו, ומיד שב לשקו ולתעניתו: החל לבכות כילד קטן בקול גניחה ויללה, עד שגעה כל הקהל עמו בבכי.

משנרגע מבכיו, לא ניתן היה להציל מפיו מאומה. רק זאת אמר בגמגום ובקושי: "די פערד איז געשטארבען", הסוס מת.

 

משנחו יושבי בית הכנסת מקול השחוק שדבק בהם ומשסיימו תפילת מנחה וערבית, עמדו ונטלוהו לשמשון ברמן משני צידיו וליווהו עד לביתו שעמד מאחורי בית הכנסת הגדול. אמת, אמרו כולם, קשים יסורי הפרנסה כיסורי איוב, ועני חשוב כמת; ואם בכל סוס שמת הדברים אמורים, הרי בסוס דנן, שכל פרנסתו של שמשון עליו, שהרי הוא נושא את עגלתו שבה הוא מחלק סודה – על אחת כמה וכמה; ואולם אין דין בהמה חיה ועוף שמתו כדין פטירת בן או אשה רחמנא ליצלן, וברוך ששפך חמתו על הרכוש ולא על הנפש. הם מדברין – ושמשון הולך ובוכה, בוכה והולך ומכה ורוקע ברגלו ביללה: "אייייייי! ופרנסה מה תהא עליה! ובגד ליענקל'ה מאין אקח! והרמן! אוי, הרמן הרשע המרושע מה יאמר! יישב וישחק למשבתי הוא וביתו! הוא יכפיל פרנסתו ואני אנה אני בא! הושיעו יהודים, הצילו!", כך היה גונח וצווח עד שהגיעו לביתו ויצאה אשתו גיטל בוכייה שבעתיים ונטלתו בידה והביאתו הביתה פנימה. ישבו מלוויו עוד רגעים אחדים והאזינו לקול יללותיו, אחר נשמטו והלכו לדרכם.

 

בעיר זו המדוברת, הגם שלא היה בה אלא בית מרחץ אחד, וכל מניין תושביה מצער, שני מחלקי סודה היו בה, שמשון ברמן המדובר והרמן הנזכר, הוא פנחס הרמן שמיום שמלאו לו חמש עשרה שנה כבר היה יושב על עגלתו, מסבב בין שכונות העיר ומחלק "סיפונים" ובהם סודה מעשה בית שעתידה להיות גזוז להרוות צמאונם של בני העיר.

ברמן והרמן. שני מחלקי סודה, שניהם על סוס ועגלה ולכל אחד מהם קבוצה מאנשי העיר הנזקקים לסיפוניו. ושנאה וקנאה היתה שרויה בין שניהם עד שהיו שוטמים איש את רעהו בכל מיני שטנה שבעולם. הגיעו הדברים עד כדי כך, שכל עניינם כל הימים לבד ממלאכת ייצור הסודה וחלוקתה – היה כולו יד איש ברעהו. משהיית פוגע במקרה בברמן ברחובה של עיר – חזקה עליו שהיה עוצר ויורד מעגלתו ופיו מלא מארה וקללה כנגד מתחרהו, הרמן. "שמעת?", היה נוהם, "לקפח פרנסתי רצה! אך אתמול בא בדברים עם שנקמן וביקש לשכנעו 'לעבור' אליו! נו, מה זה אם לא שפיכות דמים?" ומנגד, משהיית נפגש בהרמן היה גם הוא מצדו יורה אש וגפרית על ראש ברמן, עד שהיה מתאדם מחימה. "שמשון זה", היה אומר, "מרמה את הבריות. מוכר הוא מי מלח שאין בהם גז. רק מפחד זרועו נרתעים יושבי העיר, וקונים את מרכולתו". כך היו מתקוטטין ביניהם, ולא הועילו דברי הרב מרא דאתרא ושאר פני העיר שפעם ופעמיים זימנו עצמם אליהם ודיברו על ליבם ש"אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלוא הנימא" ושאך לשווא הם מוגיעים נפשם במריבה ללא תכלה וקץ; רבים היו כתרנגולים וכל בני העיר עומדים ושוחקים למשבתם.

והאמת נתנת להיאמר, שכבר המאיסו שני אלה עצמם על בני העיר. הללו רוצים היו לחיות חייהם בנחת ולא להזדקק למלחמת הסודה שנתרגשה עליהם בלא טעם; אלא שמה יעשו וכבר הפכה מחלוקת זו לחלק קבוע בחיי העיר והיו הכל שחין בה כל אימת שכוס גזוז מוגשת אל השולחן, הוי אומר מעשין שבכל יום.

 

בבוקר המחרת אחרי תפילת שחרית, נתכנסו בקרן זוית של בית הכנסת הגדול הרב מרא דאתרא, עם שניים מחשובי הקהל ועם ר' לייב קיזלשטיין שמש הקהל, ונמנו וגמרו ליטול על עצמם לעסוק במצוה רבתא שיש בה ספק פיקוח נפש, ולקנות סוס חדש לשמשון ברמן. תאמרו: מה פיקוח נפש יש באיבוד ממון? ובכן, שתי תשובות בדבר: האחת, שהרי כל פרנסתו של שמשון לא היתה אלא ע"י סוס ועגלה אלו ושנית שבבוקר השכם, עוד קודם תפילת שחרית באה גיטל, אשת שמשון ביתה הרב מרא דאתרא ובבכיות עצומות שפכה נפשה וסיפרה כי מאז ליל אמש שוכב שמשון במיטתו ואינו קם לאכול ולשתות, ולא עוד, אלא הבוקר כשקמה מצאתו ער לגמרי, ואף אמר לה כי אינו הולך לבית הכנסת כמשפטו כל יום, אלא כאן יהיה עד שיבוא סוס חדש, "ואם רוצה הרמן הרוצח לראותני מת – יבוא בעוד שבוע ויראה את גופתי כאן על המיטה. דמי בראשו".

כיון שכך, נחרד הרב חרדה גדולה והחליט לעשות מעשה. מששמעו שני הגבאים את דבר המעשה, החליטו מיד במעמד שלשתן להורות ללייב שמש הקהל, שאת כל כספי הצדקה שיאסוף מן המתפללים בימים הבאין יעביר לכבוד הרב מרא דאתרא ועוד יוסיפו עליהם מעות משלהם ומקופת גמ"ח של בית הכנסת, ובכסף הזה יקנו סוס חדש ובא לציון גואל.

דא עקא, שבצהרי אותו יום באה גיטל אשת שמשון אל בית הדין ונפלה בפישוט איברים לפני רגלי הרב וגעתה בבכייה גדולה. שמשון בעלה, ספרה, אינו מדבר ואינו שומע, רק שוכב במיטתו, תולה עיניו בתקרה ומייבב כתינוק. נראים הדברים כי בעוד כמה שעות תצא נשמתו מרוב צער ויגון.

כפי שכבר משיג הקורא מן הסתם, היו בני אותה הקהילה עניים מרודים. גם שלמה ורשביאק סוחר התרופות ובערל צפתמן סגן המנהל בבנק הדואר שהו מחוץ לעיר, והרב עמד וחכך בדעתו להכא ולהתם ומוצא אין. מאין ימצא הסכום הדרוש לקנות סוס חדש לשמשון כבר עתה?

 

 

לייב קיזלשטיין השמש, יהודי קשה יום בעל נפש רחבה ולב של זהב, נתן דעתו על צערו של הרב ושל ידידו שמשון, ובמוחו, מוח של שמש, עלה רעיון. ככל שהפך בו והפך בו, נתיישב יותר בדעתו וסירב לזוז ממנה. לסוף החליט באחת, וקם לעשות מעשה.

כתת רגליו מהלך חצי שעה ובא אצל פנחס הרמן מחלק הסודה, שנודע בעיר כמי שיש לו מנה ואף מאתיים. עוד בטרם הספיק הרמן להטיח בו דברי כיבושין על בתו וחתנו שקונים סודה אצל ברמן מתחרהו, הרצין פניו ורמז לו כי שליחות גדולה לו אליו, וטוב יעשה אם יסור עמו לביתו.

שם, על השולחן במטבח שח לו כממתיק סוד, כי דרוש לו לרב מרא דאתרא סכום כסף כזה וכזה לצורך עניין נחוץ של מתן בסתר שיש בו משום פיקוח נפש, ואיש מבאי בית הרב ומשרד הקהילה אינו יודע במה דברים אמורים. "תיכף מששמעתי על דבר העניין", סח לייב, "אמרתי לשוחח עמך בעניין זה. מצוה רבה כזו אינה מתגלגלת בכל יום, ובוודאי לא ע"י שליח כזה. הגע בעצמך! הרב מרא דאתרא בכבודו ובעצמו נותן נפשו על מצוות צדקה, היש לך זכות גדולה מזו?!"

שמע פנחס והחריש ומולל זקנו העבות בידו. במהרה יצא אל החדר השני ושוב חזר ויצא, לא יצאו רגעים אחדים עד שהיה בידי לייב מלוא הסכום הדרוש לקנות סוס חדש לשמשון ברמן ולהציל נפשו מרדת שחת.

 

עד ששב לייב לביתו, כבר הספיק ללכת אצל מגדל בהמות מחוץ לעיר וליטול ממנו סוס בריא וחזק בכמה אלפי לירות שקיבל מידי פנחס הרמן הצדיק הגמור, נטל את הסוס במושכותיו והלך ועמד בחצר בית הכנסת, ממתין לשעת מנחה. כשבאו תושבי העיר להתפלל מנחה, כמעט פרחה נשמתם מרוב שחוק. סוס זה מאין בא? חייך לייב ולא גילה את סודו אלא הניד בראשו ואמר: בואו נתפלל מנחה ולאחריה נלך ונשיב נפשו של שמשון ידידנו.

ותיכף לאחר המנחה יצאו כל המתפללים ושמו פעמיהם אל בית שמשון ברמן, ואריה והסוס מובילים בראש. באו הביתה ועמדו וקראו מן החוץ: ר' שמשון! מזל טוב! סוס חדש בא לעיר!

ושמשון אינו זז ממיטתו. יצאה גיטל החוצה וראתה את הסוס, ונפלה מתעלפת מרוב אושר. נחלקו תושבי העיר לשתי סיעות: אלו עמלים להשיב רוחה של גיטל ואלו נוטלים את הסוס, שנתבהל מרוב ההמולה ונתן קולו בצהלה רמה, ונכנסין עמו לחדר משכבו של שמשון.

משוגע זה, לא נחה דעתו עד שכתב לו לייב השמש כתב מתנה והעניק לו הסוס לקניינו הגמור מכאן ולעלם. קפץ ממיטתו, התעטף בטלית והניח תפילין ונתן קולו בתפילת שחרית בקול ובנעימה.

 

 

ומאז אותו יום, בכל בוקר בטרם מתחיל שמשון בחלוקת הסודה, הוא מוביל את עגלתו מהלך רב עד ביתו של פנחס הרמן, בעל דבבו, מצליף בסוס עד שיצהל, וזועק קול גדול: "להרגני אמרת, אה רוצח!, הריני חי וקיים!", ורק אז מתחיל בעמל יומו.

 

 

פלאפל קוטלר

 

את המושגים שלי בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, לא שאבתי מבית אבא, גם לא מבית המדרש. כל ימיי, ב"ה, גדלתי בין החכמים. בבית ראיתי תורה וחכמה והסביבה הקרובה גם היא היתה רווייה בתלמוד תורה וב'שאיפות'. ובכל זאת, חווייה אחת שיש עמה לקח של ממש בנושאי עמל ועבודה, קפיטליזם ושוק חופשי, סיפקה לי ילדותי המאושרת. זה היה בגבעת שאול וזה היה בערב פסח.

חוויית ערב פסח של גבעת שאול עולה בעיני על כל תיאור חווייתי ששמעתי אי פעם. כל אחד יודע לספר סיפורי אוירה על ערבי פסחים בילדותו ותמיד יש לסיפורים האלה את אותו הריח. אבל אנחנו, מה יש לדבר, אנחנו היינו הדבר האמיתי.

ותתפלאו. דווקא לא חיינו בחצר לפנים מחצר, כמו בסיפורים הפותחים ב" ענן אבק התאבך מעל החצר שהיתה מלאה בכלים מכלים שונים". אנחנו גרנו בבניין קומות, ולא סתם בבניין קומות אלא בבניין הכי גבוה בשכונה, ולא סתם בבניין הכי גבוה בשכונה אלא בקומתו האחרונה של הבניין הכי גבוה בשכונה. העניין היה שבכשרוננו כי רב, הצלחנו להפוך את גוש הבטון הענקי הזה, בן חמש הקומות ושלוש הכניסות, לחצר של פעם.

המושגים שלי בנושא איכות חיים נקבעו בתקופה ההיא ע"פ פרמטר אחד: ההבדל המהותי בין הדירות הצפוניות לדרומיות. לצפוניות היה מסדרון מדרגות צר ומינימלי. לדרומיות – מבוא רחב שתפקד כמין חדר נוסף. אנחנו גרנו בדירה דרומית. כיון שאנחנו התגוררנו בקומה האחרונה בבניין, כך שחדר המדרגות "שלנו" היה רק שלנו ושל השכנים שלידנו, נמתחה ההגדרה הזו עד למקסימום ודווקא בערבי פסחים. חדר המדרגות היה הופך אז לחדר האוכל האלטרנטיבי לימי ערב פסח. שולחן, כסאות, מזווה, סכו"ם, צלחות וכוסות. לשכנים שלידנו היו גם, לא תאמינו, כיריים של גז שהגיע בצינור שנמשך דרך חור בקיר.

השבוע הבודד הזה בחדר המדרגות היה השבוע היפה בשנה. מסביב נהם סער איום של אקונומיקה וצעקות. באויר עמדו שני ריחות עיקריים, של ניקיון ושל פלאפל טרי ולוהט. זו היתה תעשייה של ממש שחזרה על עצמה כל שנה עם חידושים והמצאות בתחומי הדטרגנטים והפאניקה. אושר גדול מאוד. למה של ניקיון ושל פלאפל? ובכן, בן גילי הירושלמי אינו מטריד עצמו בשאלה הזו. הוא יודע וזוכר היטב שאלו היו שני הריחות שעמדו באויר. ניקיון ופלאפל. נקיון – בגלל הניקיון; ופלאפל – זאת בגלל מנהג ישראל דין הוא שלא תפחת משפחה שמכבדת את עצמה מכמה וכמה מאות של כדורי פלאפל בי"ד ימים שבין ר"ח ניסן לערב פסח, לקיים מה שנאמר כל שישנו בלא תאכל חמץ בפסח ישנו בקום אכול שבע מאות וחמישים מנות פלאפל בערב פסח. יש שנהגו בפיתה, יש שנהגו בלאפה שקורין בלשון ערבי אשתנור"א, יש בטחינה ובחריף יש בטחינה בלא חריף יש בחריף בלא טחינה, נהרא נהרא ופשטיה. בכל מקרה, בית ישראל כולו ניזון בפרק הזה, שבין משכו וקחו לבין עשו הפסח, מאותו מאכל  שמנוני שכמה כדורים ממנו כבר מביאים את האדם לידי שביעה ואין עימו פירורים וזוהמה כלל. (אמר הכותב, אפשר תשובת המשקל יש בדבר, שהרי כידוע וכמפורסם מקורו של הפלאפל בארץ רהבים מצרים, ומה נעים שימלאו זרע יעקב כרסם באלוהי מצרים, להגביר חיילים לכבוד חג גאולתם ודו"ק)

בגבעת שאול הנזכרת היו בעת ההיא אולי עשרים שיעורי תורה מידי ערב, אבל חנות קבועה לממכר פלאפל לא היתה. מה לעשות, עניין של סדר עדיפויות. אמנם פה ושם נפתחו חנויות כאלה, אולם לא שרדו די זמן. הצורך בחנות פלאפל מסודרת שתענה על הדרישה הגוברת זעק לשמיים. אני הייתי אז בן 11.

 

יום אחד הגיע שכני, האדון חזקי נ"י, כיום מיקירי קרתא דשופריא בני ברק יע"א, ואז ילד בן 9, והציע לי שותפות בעסק הפלאפל שהוא עומד להקים בביתן האשפה הישן והריק שסוייד וכוייר היטב לרגל המעמד. עגלת הציוד היתה עימו בדברו עימי. היו בה ארגז ירקות, אמגזית, שני סירים, כלים שנטל מביתו, ערימת פיתות ו…קופה רושמת ישנה, שתפקידה להעניק אוירה. אין צורך לומר שתוך שעות אחדות כבר עמד "פלאפל קוטלר" (ע"ש הרחוב) על תילו, ותוך עוד כמה שעות כבר השתרך תור ענק מול חלונו עד שיצא קול בכל השכונה לאמור שכבר אין צורך לנסוע העירה כדי לקנות פלאפל, אלא כל הרוצה ליטול יסור לרחוב קוטלר ויטול, במחיר השווה לכל נפש. מניות "אגד" החלו לצלול פלאים. ריח של הצלחה כלכלית כבירה עמד באויר.

אנחנו עמדנו כל אותה העת ולא השגחנו במה שקורה סביבנו מרוב עבודה. האחד חותך והשני פורס ושלישי מטגן ורביעי מקבל תשלום. עבודת פרך שגם מבוגרים חסונים היו מאבדים בה את כוחם, לא כל שכן שני ילדים רכים.

כעבור יומיים, כשהורינו ובני משפחותינו כבר העלו עפר על ראשם למראה בניהם שהפכו באחת מתינוקות של בית רבן למוכרי פלאפל, הוצע לי העסק המסחרי הראשון בחיי. זוג נוסף מילדי השכונה, מבוגרים מעט יותר מאיתנו, הגיעו אלינו לפגישה בסופו של יום עבודה עמוס, והציעו לקנות את העסק בסכום עתק. אינני זוכר בדיוק מה היה הסכום, אבל אני זוכר היטב שהוא היווה תשואה נאותה עבור מאמץ ההקמה. אז לא ידענו עדיין שהיה זה אביו של שותפי שהערים עלינו ומימן מכיסו את העסקה כדי להרחיק את בנו וחברו מהמחבת ומהשמן הרותח, אני שהיה לי חוש בכסף סברתי מייד וקיבלתי. הצלחתי לשכנע גם את השותף וכבר היינו מחוץ לחנות בכיס מלא כסף וידיים ריקות מעבודה. חלף יום תמים, אני כבר הספקתי לתת להורי את הכסף שהרווחתי והם כבר הספיקו להחזירו לשכננו הרב שליט"א ושלום על ישראל.

כעבור יומיים נודע לנו דבר התרמית. שנינו לקחנו את זה קשה מאוד. דרך הכעס הגדול שפעפע בנו הבנו שנינו שלא כסף רצינו וגם לא קריירה או כבוד. רק להנות מיגיע כפינו, זה מה שרצינו אז, בגיל 11. ניסינו למרוד ולפתוח מחדש את העסק המשגשג אולם ביומיים האלה, של ההצלחה הכלכלית כבר דאג מישהו להגיד למישהו להביא מישהו ולאטום את הביתן הנטוש בבטון. יומיים תמימים עמד על תילו "פלאפל קוטלר". טעמו שמור עימי עד היום ומתעורר כל שנה. בערב פסח.

 

שפת הים

 

פעם, טרם עידן הטלפון שיודע לצלם והמצלמה שיודעת לדבר, כל מה שהיה זה לנסוע לים ביום שישי אחר הצהריים ולהחליף כוח. כל בחור וטוב, בין אם היה זה אחד שאוהב את הים וכבר מחכה לקיץ כדי ללכת לים ו"לא יכול בלי ים", ובין אם היה זה אחד שסולד מהים ונגעל מהחול ועורו לבנבן כסיד ההיכל – כולם היו נוסעים לים ביום שישי, אלא שבני הסוג האחרון היו סובבים בחוף, בגדיהם לעורם, נזהרים בהליכתם שלא ייכנס חול לנעליהם הענוגות ומלהגים מסככה לסככה. כאן מקום להקדים ולומר שכבודי היה מהמשתייכים למחלקה השנייה. הזו.

עם הזמן, נוצר בחוף הים החרדי הווי של יום שישי. זה מן הדברים שאי אתה יכול להם. שהרי מהו "הווי"? אם אריה בא בקביעות בשעה שתיים וחצי, גורר אחריו את בנו המצעק מרה, ומוישה מחפש בקולי קולות מי ישחק איתו שחמט, ומתחת לסככה השמאלית יושב דרך קבע ר' בצלאל ומעיין בגזיר "המודיע" – הרי הווי כאן. אין צורך לייצר אותו, הוא נוצר כבר מעצמו.

הבעיה היתה שיש סוג של אנשים שאינם מסתפקים במועט. ים זה נאה, הווי של חוף 'ישיביש' זה יאה, אולם אין די בכך. לי אישית כבר קצת נמאס לבוא כל יום שישי של קיץ לחוף הים, להזיע ולחזור לישיבה. היה ברור שיש צורך באיזה תוכן שמעבר לכך. ואחרי ששיתפתי בבעיה הקטנה הזו כמה מטובי המוחות, נמצא פתרון מקורי לבעיה.

כמו לכל חוף מסודר גם לחוף הנפרד של תל אביב היה מציל, משכמו ומעלה מכל העם. הוא היה ניצב על מרפסתו עיזוז ושגיא כוח, רמקול בידו והוא נושא בו נאומים לאומה. אתה תצא מהמים, אתה תיכנס למים, הילד עם הגופיה תחזור מהר לכאן ואבא של מוטי ואלי, מוטי ואלי מחכים לך ליד סוכת המציל.

מיקרופון זמין על סוכה רמה ונישאה היה שיקוי לעצמות שיעמומנו בחוף הים. מהיום, החלטנו, יהיו חדשות מסוכת המציל. עולם הישיבות חי, תוסס ומפכה. הן לדבר בלימוד אי אפשר בחוף הים, ועל כן, מדוע לא למסד את שיחות החולין ולערוך אותם כמהדורת חדשות שבועית? הרעיון מצא לו קונים אחדים מבין הבטלנים שסבבו אותי. שניים מהם נטלו על עצמם את המשימה לקשור קשרים עם המציל ולשחד אותו בכל מיני סיפורי מעשיות ואילו אני מוניתי על דסק החדשות והוטל עלי לברוא את התוכן אותו אנו עתידים להשמיע ברמה מעל סוכת המציל. תכלית דבר, באותו שבוע לא יצא כלום מן היוזמה אולם מאחר והמציל, מר יוסי הנכבד, גילה עניין כלשהו ביוזמה, קבענו כי לשבוע שלאחר מכן תפתח מהדורת החדשות הימית הראשונה בהיסטוריה.

אך טבעי היה שהשבוע שבינתיים הוקדש רובו ככולו להכנת המהדורה, אלא שבערבו של יום חמישי, יממה טרם העלייה לאויר, ארע דבר ששינה את המהדורה המתוכננת, או לפחות את ראשיתה, באופן קיצוני. ישיבה אחת היתה בירושלים, מצויינת ובעלת שם, ושמה כנסת בית אהרן. הישיבה הזו נודעה במיוחד בין המצויינים שבישיבת חברון שהיו נוהגים ללמוד בה מידי יום את סדר שלישי, כך שהקורות אותה היו ללא ספק מעניינם של רבים וטובים, הרבה מעבר לתלמידיה. והנה, באותו יום חמישי נפל דבר. ידיעה מהימנה הגיע אלינו, כי הישיבה עתידה להיסגר עוד טרם בין הזמנים, וכבר מסוף אותו שבוע עתידים תלמידיה להתפזר בין ישיבות שונות. מי שקצת מצוי בעסקי ישיבות יודע כי חדשה מסוג זה סנסציונית הרבה יותר ממגדלים שנכנס בהם מטוס או ממשלה שנופלת, ועל כן הוחלט ברוב קולות שהידיעה שתפתח מחר את המהדורה הימית תהיה "ישיבת 'כנסת בית אהרן' בירושלים נסגרה". לא פחות ולא יותר.

למחרת היום, ב-13:30 בדיוק, בשמש קופחת ובידיים רועדות הגשתי למר יוסי את דף הטקסט וביקשתי ממנו את המיקרופון. הוא סירב. מה פתאום שאתה תקריא, הוא תמה. קודם כל אני מקריא, ושנית, תן לי לקרוא את זה ואני אומר מה שאני רוצה ולא מה שאתה כתבת.

במו עיני ראיתי איך חלומי להיות קריין הרדיו הבכיר של חופי ישראל מתמסמס, אולם התנחמתי לפחות בעובדה שהיוזמה תצא לפועל, גם אם אני אזכה רק בתהילת אחורי הקלעים. ברגע האחרון עוד הספקתי להוסיף בסוף הטקסט שורה: "את החדשות ערך היום קובי אריאלי".

כעבור רבע שעה סיים מר יוסי האינטליגנט את שיפוץ הטקסט והכנתו, וכשחיוך רחב על שפתיו ניגש אל המיקרופון, הכה בו קלות פעמיים, ופתח בקריאת הטקסט הערוך.

"שימו לב!", הוא הרעים קול גדול. "ישיבת כנסת בית אהרן מירושלים – לצאת מהמים! הולכים הביתה!"

בשלב הזה, כשאני מתקשה לכבוש את צחוקי, חטפתי ממנו את הנייר וברחתי מהר למטה, וכך נגוז חלום חדשות הים התיכון. רק בדרך הביתה, כשחשבתי על כך, הבנתי שאיש לא היה יכול לכתוב את הידיעה המרעישה הזו טוב משכתב אותה יוסי המציל.

 

איש לרעהו

 

מעשה בשני גבאי צדקה שהיו בעירנו, יחיאל מיכל ושאול זאב המכונה שאול לבד. מיום שעמדו על דעתם מורגלים היו בצדקה ובחסד ויש האומרים שעוד מימי אבותיהם כך, אלא שאין אפשר לידע אם כך הוא, שהרי לא בעירנו היו בימי אבותיהם. ופעם אחת סיפר שמחה קליינמאנן גבאי חברה קדישא, שמלאכה זו באה לו לשאול זאב המכונה שאול מסבו זקנו שהיה הגבאי הראשי של הכנסת אורחים ועזר יולדות בעירו שברוסיה ועד שלא מלאו לו ארבעים שנה חלה ומת. מאז, העמידו פרנסי העיר את בנו תחתיו, והוא, אביו של שאול זאב המכונה שאול עמד ולימד לבנו אומנות זו כדי שלא יזדקק להחזיר על הפתחים. טעם זה משום מליצה אמרנו, ובאמת היה שאול זה צדיק גמור שלא היה נהנה מכספי צדקה אפילו בפחות משווה פרוטה ואם נתערבו בידו כיס של חולין וכיס של הקדש היה מניח שניהם לצדקה ועוד מוסיף מדיליה כדי לברוח מן הספק. אומן היה בצדקה וחסד. משהיה פוגע בגביר בעמיו – חזקה עליו שהיה נפטר ממנו באיזה אלפים לצרכי צדקה. פעם אחת בשנה היה מסבב על פתחי הנדיבים והללו כבר היו ממתינים עליו ונותנים בידו מתת נאה; והיה שאול מסבב על פתחי עניים ואביונים כמו שהיה מסבב על פתחי שועים ונדיבים ומשביע גרונם של תינוקות רעבים ללחם, אבות אמהות שאין הפרוטה מצויה בכיסם.

וכמשפטו של שאול זאב המכונה שאול – כן משפטו של יחיאל מיכל רעו. ירא שמים מרבים היה ומדקדק בקלה כבחמורה. אמרו עליו על יחיאל מיכל דנן שעל כל מעה שהיה מקבץ מנדיבים, היה מוסיף מעה משלו לצדקה. בעל ממון היה. מפעל של נרות בא לו בירושה מחותנו עליו השלום והיה מוציא ממנו את פרנסת אנשי ביתו בריווח גדול; אלא שיותר משהיה בעל ממון היה בעל נפש, ומעצם טבעו נשתוקק להיות עסוק בצדקה וחסד כל ימיו. כשהיה מסיים את חוק מלאכתו במפעל – מייד היה נשמט והולך לעסקי הצדקה והיה מנהלם כשם שהיה מנהל את עסקיו: בחשבון ובשום שכל, כדין אפוטרופוס נאמן של יתומים ואלמנות.

 

עתים, היו שניהם עסוקים במצוה בשותפות. פעם אירע מעשה במוט'ל בן שמעון מהדגים שנלב"ע ל"ע בקצויו"ש והותיר אלמנה ותשעה ילדים – נתייצבו שניהם, יחיאל מיכל ושאול זאב  ואמרו: עלי היו כולנה. תיכף לאחר ה"שבעה" הקימו קרן צדקה מיוחדת והניחו בה הון רב להחזיק נפשה של האומללה.

ויותר משהקפידו שני אלו במצוות הצדקה, הקפידו שלא להלבין פני חברם ברבים. נזהרים היו ב"מתן בסתר" זהירות מופלגה, עד שפעם או פעמיים נמנעו ממצוות צדקה משום הלבנת פנים שהיתה כרוכה בה. קיצורם של דברים, צדיקים גמורים היו שני אלה שבזכותם העולם מתקיים.

 

ברבות הימים, נתלבנו שערות זקנם של יחיאל מיכל ושאול. כבר היו שניהם בני חמישים שנה ויום אחד ויגעים היו מטורח מלאכתם כל ימיהם. ואם בעמל ויגיעה וליבון זקן הדברים אמורים החרשנו; אלא שצרות ובעיות נתרגשו ל"ע על שניהם.

צרה גדולה ארעה ליחיאל מיכל בעל מפעל הנרות שראה ברכה בעסקיו. שריפה לא עליכם השתוללה יום אחד במחסן הראשי של המפעל וכלתה ריבוא ריבותיים נרות מוכנים ועד שעלה השחר והגיעו יחיאל מיכל ובניו אל שערי לא נותרו לפליטה אלא עיי חרבות בלבד. ויחיאל מיכל רואה והוא מצעק גם זו לטובה. הכל בידי שמים. בשעה שעמדו בניו בוכים ומתאבלים על אסונם, נפנה יחיאל מיכל מעמם והלך לישב בישיבה מיוחדת של ועד הקהילה בעניין של הצלת נפשות, ומשחזר למפעל הודיעוהו בניו כי קיפח פרנסתו לגמרי. מכאן ואילך, הריהו נצרך לצדקה כמו שנצרכים לה ענייו ואביוניו שלו.

לא יצאו ימים מועטין וכבר יצא קול בעיר לאמור ירד יחיאל מיכל מנכסיו והריהו עני ואביון. באו אצלו הרב מרא דאתרא וחשובי העסקנים לנוד לו ולנחמו ויחיאל מיכל מסביר פנים ואומר בקול שחוק: מוטב תדאגו לצרכי עניים. יש לי רב, ממון שחסכתי וטפחתי וריביתי וממנו נחיה אני וביתי.

כך חלפו איזה שבועות וכבר נשתכחה צרתו של יחיאל מיכל מלב בני העיר. לכשעצמו, המשיך להתעסק בכל מאודו בצדקה ובחסד ולא גרע מכל שהיה רגיל בו מאומה. תיכף אחרי השריפה הגדולה נתן דעתו, הוא ובניו, לבנות ולהקים בשנית את מפעל הנרות, אולם לא היו ברשותו די מעות לצורך זה. תכלית דבר, היה יושב בביתו ומכלה את כספו שחסך כל ימיו. בכל זאת לא חטא יחיאל מיכל בשפתיו ולא ידע איש מצרתו לעולם.

 

סמוך לאותו פרק, הזמין עצמו לבית יחיאל מיכל נתנאל הרכלן, שהיה מסבב כל ימיו בחוצות ובשווקים ועוסק בדברי רכילות. ולשם מה בא? דבר נחוץ בעסקי צדקה היה לו, כך הסביר, וביקש לבוא ולשוח בו עם יחיאל מיכל. ידע כבודו, המתיק לו סוד, שמצבו של שאול זאב המכונה שאול בכי רע ממש. אמת שעסקן גדול הנהו ועל שולחנו מונחים תדיר אלפי אלפים של צדקה, אלא שהוא עצמו – עני ואביון ובעל יסורים גדולים. שש בנות יש לו לשאול ואת כולן השיא בשעה טובה ומוצלחת בתוך חמש שנים, ושתיים מהן סמוכות על שולחנו עם בעליהן. לפני שנתיים נסתבך בהלוואות גדולות ושקע בחובות ושוב ל"ע אין לו יום ולא לילה. הריהו עסוק מבוקר עד ערב בגלגול חובותיו ללא קץ, והגיעו הדברים עד כדי כך שבשבוע האחרון באו לביתו פקידי בית המשפט, ונטלו מטלטלין למשכון כנגד חובותיו.

נפלו פניו של יחיאל מיכל. נחמץ בו ליבו מצרתו של חבירו ובאמת, יותר משנצטער בצער עניותו של שאול, נצטער בצער אביונותו שלו שבשבילה אין הוא יכול לסייע לשאול במתת של כבוד.

עד כדי כך נצטער, שלא נתן שינה לעיניו בלילה ההוא. היה מסבב על משכבו ממקום למקום ומצטער בצרת חברו ובצרתו שלו. עד סוף אשמורה ראשונה היה מצטער ובאשמורה שנייה היה מחשב חשבונות: כמה יש לו מכספי צדקה וכמה יש מחסכונותיו ושמא יוכל לצרף שניהם ולסייע לשאול במתנה או בהלוואה. אלא, שככל שהיה מהפך בחשבונותיו כך גבר בו ייאושו. ברי היה לו כי תם הכסף. אם יש את נפשו לתת מתת של ממש לחברו שאול, יהא צריך לכתת רגליו על פתחי נדיבים כמשפטו מאז ומקדם.

 

אותו היום, תענית אסתר היה והיה יחיאל מיכל מצטער פעמיים: פעם מפני התענית ופעם מפני צרתו של שאול. אמת, הרבה לא יכול היה להצטער משום שהיה טרוד במצוות היום והיה מתקין "צלחות" לצדקה לפזרם בבתי הכנסת כמנהג ישראל "זכר למחצית השקל". אדהכי והכי נפל בליבו רעיון.

גביר אדיר היה בעירנו ושמו שמואל מרדכי קימלמן. רוב ימיו היה שמואל מרדכי זה מעבר לים, מנהל את עסקיו הגדולים שמחוץ לארץ, ורק פרק אחד בשנה היה בא לעירנו להיות עם משפחתו ואביו ואמו. זה היה משפטו במשך שנים רבות, בפורים הוא בא ובאסרו חג של פסח הוא שב אל מלאכתו שנית, באחת מערי הים.

קימלמן זה כילי גדול היה ולא היה חלקו בין בעלי הצדקה. למעשה, מעולם לא היתה ידו פשוטה לצדקה וגם מכתבים שהיו מריצים אחריו בני עירנו למקום מושבו היו שבים כדרך הילוכם חתומים; זו היתה דרכו מאז ומעולם.

אחת בשנה, ביום הפורים, היה ליבו נפתח כפתחו של מחט. כבר אמרו חכמינו "כל הפושט יד נותנים לו" והרי זה מן המצוות שכולם מדקדקין בהם כמה וכמה דקדוקין עד שהמליץ עליהם ר' ישעי' מגיד דמתא "דקדוקי עניות"… בכל אופן, בכל שנה ביום הפורים היה שמואל מרדכי זה יושב בביתו כמלך בגדוד וכל בניו ובנותיו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, וזוגתו אסתר מביאה אל השולחן מכל טוב ארץ העמים שהביאו עמם מחוץ לארץ, והיו הבריות מלחשות כי ביום זה פתוח ליבו של שמואל מרדכי משהו וניתן להציל ממנו איזה מעות לצרכי צדקה.

אמת, כבר היו שני גבאי הצדקה יחיאל מיכל ושאול זאב המכונה שאול איזה פעמים בבית קימלמן ביום הפורים ואף יצאו הימנו במתת נדיבה. אף עתה אמר יחיאל מיכל לנפשו כי מחר ילך ביתה שמואל מרדכי ויספר לפניו צרת רעו שאול, אולי יחוס עני ואביון אולי ירחם.

אומר ועושה. למחרת ביום הפורים, אחרי שהשלים יחיאל מיכל את מלאכתו ואסף את צלחות הצדקה מעם כל בתי הכנסת ואף יצא בהידור ידי חובת מצוות היום של מקרא מגילה ומשלוח מנות, שם פעמיו אל שכונת מגוריו של שמואל מרדכי קימלמן. אמת, בנפשו לא האמין כי מקימלמן תבוא הישועה; כדרך גבאי צדקה מתכווין היה לבקש הימנו סכום עתק שאף בעלי צדקה מופלגים לא היו נותנין; בכל זאת, לא היסס ולא נתגמגם אלא נתמלא כולו גבורה כארי מחביבות המצווה ונתייצב פתח ביתו של שמואל מרדכי.

עוד לא הספיק לעבור מחצית החצר החיצונה, וכבר פגע ברעו ועמיתו שאול זאב המכונה שאול.

ולשם מה בא שאול זה אל בית קימלמן? ובכן, שמועה הגיעה אליו איזה ימים קודם פורים, כי מצבו של יחיאל מיכל חברו גבאי הצדקה המפורסם בכי רע. הן יצא קול בכל העיר כי נשרף מפעלו ובית מסחרו, אולם קול שני יצא בעיר כי לא נפגמה פרנסתו של יחיאל מיכל כמלוא נימא, לפי שנשתלמו לו דמי הביטוח שביטח את בית העסק קודם לכן. והיו הבריות מתלוצצות כי נתקיים בו מאמר העולם "אחרי שרפה מתעשרין" בהידור; הוי אומר מן השריפה עצמה – מתעשרין.

אלא שלא כאחד האדם שאול זאב המכונה שאול. טביעת עין של גבאי צדקה היתה לו והיה מכיר בצער ידידו יחיאל מיכל; ועד שהיה מסתפק בינו לבינו כיצד יסייע בידו בא אצלו שמעון תנחום הבטלן, גיסו מזוו"ר של יחיאל מיכל והודיעו דבר. יידע לו, כך אמר, כי עניות גדולה רובצת על גיסי לשעבר ר' יחיאל מיכל עד שאין כמעט לחם בביתו והריהו חשוב כמת, אלא שמפני הבושה הריהו מעמיד פנים כמי שיש לו.

נחרד שאול זאב חרדה גדולה והחליט החלטה נחושה, כי ביום הפורים הבעל"ט ילך אל שמואל מרדכי קימלמן הגביר וישטח בפניו צרת רעו יחיאל מיכל. ועוד החליט, כי לא יזוז מביתו עד שיהא בידיו סכום הגון לסייע בידי רעו ולא רק לסייעו במאכל ומשתה אלא אפילו כמאמרם ז"ל "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" כמשפטו מאז.

כך פגעו שניהם איש ברעהו פתח ביתו של שמואל מרדכי קימלמן.

 

נכנסו שניהם אל הבית פנימה וקבלם הגביר בכבוד גדול. "שלום עליכם צדיקים דמתא", הכריז קול רם וכבר הציעו לפניהם כסא ומגדנות ומזגו לפניהם כוסיות "לחיים" כמצוות היום.

"נו", פותח בעל הבית, "מה בפיך ר' יחיאל מיכל?"

יחיאל מיכל מפלבל בעיניו, מביט לצדדין ופותח פיו בנעימה: "בום בו בום בו בום בו בום בו בום בום בום בום בו בום…..שושנת יעקב צהלה ושמחה…"

מיד מצטרפין אליו שאול ובעל הבית וקול זמרתם עולה מעלה עד שנחרדו כל בני הבית לקראתן. תם ניגונו של יחיאל מיכל, ושמואל מרדכי בעל הבית זורח מאושר. "יישר כוח ר' יחיאל מיכל, תנוח דעתך שהנחת את דעתי, לחיים! לחיים!"

מזגו כוס שני, ונפלה דממה על החדר. פתח שאול זאב בדברי תורה והקשה קושיא חמורה במילי דפרוז ונעשה מוקף, אימתי יקרא ויצא. סחו בדברי תורה, נתפלפלו ונתדיינו ובתוך כך מזגו להם כוס שלישי ורביעי ואמרו לחיים, והיו מנגנים בניגונים וסחין בדברי תורה כל אותו היום.

"נו מיכל", אמר שאול זאב, "תמהני. כלום אינך הולך לסעודת פורים?"

"לא", אמר יחיאל מיכל, "בני שיחיו, מנהגם לסעוד בשקיעת החמה והן עוד היום גדול. בוא וננגן ניגון".

נגנו ושתו וסעדו ליבם, ושמואל מרדכי קימלמן עומד עליהם לשמשם ומניח בפניהם כוסיות משקה משובחין עד שנתבסמו שניהם והחלו רוקדין ומקפצין בקול רעש גדול וסופם שנפלו ונרדמו מחמת שכרותם.

אתא לילה, שמואל מרדכי קימלמן וביתו סעדו ליבם הם ואורחיהם בסעודת היום ונשתכחו מהם שני השיכורים הישנים בחדר המשכב. ובבית יחיאל מיכל ושאול זאב – תאניה ואניה. נעלמו יחיאל מיכל ושאול כאילו בלעתם האדמה. נקפו שעה ושעתיים משקיעת החמה, והחלה זוגתו של יחיאל מיכל לתת קולה בבכי. לא די בעניות שקפצה עליה, עתה קיפחה גם את אישה והכל משום עניותו של שאול זה שהטרידה מנוחתו של בעלה. "עניי עירך קודמים!", זעקה, עמדה ונטלה מעילה ושמה פעמיה בית שמואל מרדכי קימלמן לראות את שלום בעלה.

משהגיעה אל פתח הבית, פגעה בזוגתו של שאול זאב המכונה שאול, שהיתה בוכה ומלאה יסורין מדאגה. נכנסו שתיהן הביתה, ומיד פתחה אשת שאול בחרפות ובגידופין: "תבוא מארה עליך ועל אישך!", צעקה, "פורים, יום אחד בשנה הוא וגם אז אין אישי בבית משום איזה יחיאל מיכל שנשרפו נרותיו! ואנחנו, מה אנחנו? כלבים אנחנו? וכי יחיאל מיכל מעניין אותו או אשתו מעניינת אותו!"

וכנגדה, זועקת אשתו של שאול בבכיות ובזעקות: "בושה!, בושה וחרפה!, מוסר היא נותנת לי מכשפה זו! והרי לקבץ צדקה בשבילכם בא בעלי הנה! ואפילו תבשילים שהכנתי ממשכונות שמשכנתי הקדיחו כבר!"

 

עמדו שתיהן בבכיין, וכנגדן עומד שמואל מרדכי קימלמן שפיקח היה ומזיל דמעות כמים. נטלו בעליהן השיכורים והובילום בבכיות ובזעקות הביתה לסעוד את הנותר מסעודת הפורים.

 

תכלית דבר, ביום שאחרי פורים הזמין עצמו שמואל מרדכי קימלמן אל בית יחיאל מיכל ושאול זאב ונתן בידם סכום עתק מתנה על מנת להחזיר, כדי שיעשו באיזה עסק ויפרנסו אנשי ביתם. סוף מעשה שנתעשרו שניהם יתר על מה שהורגלו בו בראשונה.

ובכל שנה ביום הפורים מסבב קימלמן בין בתיהם של יחיאל מיכל ושאול זאב לשמוח בשמחת הפורים, וזוגתו של יחיאל מיכל מחמיצה לו פנים וגורעת מצלחתו מנה של קרעפלאך, זכרון שמחתה שהושבתה בשנה ההיא.

כך, עד היום הזה.

 

אלו ואלו אומרים

 

כבר נתקצרו הימים וגם אלול בא לסיומו. אפשר טעינו בדבר זה; שהרי אלול לעולם אינו מסתיים לפי שכל כולו אינו עומד בפני עצמו אלא כהכנה לימי הדין, נמצינו למדין שאין לו לחודש זה סוף לעולם אלא טרקלין שבקצה הפרוזדור. כך או כך, כבר נקפו ובאו הימים הנוראים והרי עומד סיפורנו בערב ראש השנה.

בשעה זו היה שמשון, מבחירי הצורבים בישיבה שקוע בעצמו ומהלך רצוא ושוב על פני האולם הגדול של אוצר הספרים. נתון היה בסוגיא חמורה של פרק השותפין והיא שהדריכה את מנוחתו. אולם הישיבה ריקן היה. בני הישיבה, מהם שנסעו לביתם לברך את בני משפחתם לשנה החדשה ומהם שנפנו לעסוק בענייני דיומא. רק מתי מעט נותרו בבית המדרש הגדול ובחדרים הסמוכים ועסקו בתורה. שמעון ונסים, שני חזני הכנסת כבר כמעט השלימו את מלאכת הכנת בית המדרש לתפילות הימים הנוראים, והיו מפקחין בקול גערה על חמיס וסאלח, שני עכו"ם שהיו עובדים בישיבה הגדולה עוד מן הזמן שבני ישמעאל עסקו בשימושה של תורה, קודם שבאו בני דודיהם מן הפיליפינים ומערי רומניה ופולניה ונטלו אומנותם.

שקט היה שורר בהיכל אוצר הספרים. מעת לעת היה שמשון מפזם בנגינה כדי להגביר חשקת הלימוד. מן הון להון נתפזם בנוסח התפילה של ימים נוראים וכבר הפליג בנגינה ונשתכחו ממנו השותפין ומה שחלקו ביניהם. שקע כל כולו בתפילת החג, והיה מעביר מתוך שפתיו בקול ובכיווץ פנים של דביקות, נוסח של מוסף עד היכן שידו מגעת.

אמת, היתה ידו מגעת למרחוק. בעל תפילה היה ומחונן בחוש הנגינה ואילולא היה עול ימים וללא חתימת זקן – כבר היה זוכה לעמוד נרעש ונפחד ולהביא צלותהון דישראל לפני בוראם. לעת עתה היה מסתפק באחד מששים, רוצה לומר בעל תפילה ארעי בבית תפילה שכל כולו לא מנה אלא מניין אחד או שניים. גם שם היה נותן בקולו כש"ץ בעזרת ישראל של בית הבחירה, והיו הקירות מזדעזעין ומתי מעט המתפללין היו גאים ומתרוננים במרגלית זו שנפלה בחלקם. ראו, היו אומרים, בית מקדש מעט שלנו שכל כולו ד' על ד' וזכה בשליח ציבור שקול נעימתו מהלך מסוף העולם ועד סופו. עד כדי כך היו הדברים מגיעים.

בתוך כדי לימודו ופזמונו היה שמשון דבק ומתרגש ונצטערה נפשו. מיצר היה על דבר זה שבשנה זו, בראש השנה הבעל"ט שיתקדש בערבו של יום לא יעבור לפני התיבה, משום מעשה שהיה.

 

כבוד זה שנפל בחלקו של שמשון לא בא לו בירושה מאבותיו. מימיו גם לא האמין בעצמו שיתגלגל אצלו עמוד תפילה אלא שכך כוננה ההשגחה העליונה שזימנה אל הישיבה הגדולה את אשר השמש, סגן המלצר הראשי שהיה מעין בעל הבית בחדר האוכל בישיבה ועל פיו יישק כל דבר. אליבא דאמת, מופקד היה על חלוקת הצלחות למרק ותו לא; אך מן הסתם חכם היה או שמא ותיק ורגיל היה ומשום כך זכה למקום של כבוד בין בני הישיבה. ידו היתה בכל. היה נכנס בשיחות חולין עם התלמידים וקושר עמם קשרים של ידידות עד שקרא עליו אחד הצורבים מקרא שכתוב "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך רוצה לומר "והוא" יתן, את עצמיותו נתן רבי אשר לתלמידי הישיבה.

אשר זה, גבאי היה בבית כנסת קטן וישן בשכונה שבה היה גר. למעשה לא בית כנסת היה שם אלא חדר קטן למרגלות בניין ישן שבו היו נאספים זקני השכונה שנתרגלו מבית אבותיהם להתכנס לתפילה, וקבעוהו למקום תפילתם. עתים היה מתכנס מניין אחד, לעתים שני מניינים ובימים הנוראים, בראש השנה וביום הכיפורים היו מתכנסים בבית הכנסת של רבי אשר למעלה מעשרים מתפללים לשפוך שיח לפני קונם.

ואל בית מקדש מעט זה הביא אשר את שמשון מיודענו לעבור לפני התיבה בראש השנה ויום הכיפורים בשלוש השנים האחרונות. הגדיל לעשות שמשון, והיה נוטל עימו  ארבעה חמישה בחורים מבני הישיבה להתפלל עימו והיתה תפילת הימים הנוראים בבית הכנסת השכונתי הקטן ברוב עם הדרת מלך וכבר סיפרנו שהיה שמשון מתגעגע אחריה ונפשו יוצאת אל יום הדין בבית הכנסת ההוא.

אלא שבין לבין נתקלקלה השורה ושוב אין שמשון יכול לסמוך על תפילתו בבית הכנסת. וכל כך, משום מעשה נורא שארע לאשר השמש שאין מקום להאריך בו הרבה. ומעשה שהיה, נוגע לחשד גדול שנפל על אשר זה בישיבה הגדולה.

עם פרוס זמן הקיץ בישיבה פקדה רעה חולה את בני הישיבה עד שכמעט ונתבטלו מלימודם. מכה של גניבות התחוללה בישיבה רח"ל והיו הדברים מגיעין עד כדי כך שתלמידי הישיבה חוששין היו מלהניח כסותם בלא השגחה אף רגע אחד משום אותם גניבות. ראשי הישיבה ומנהליה שקלו וטרו ונמנו וגמרו כי חרפה שכזו יש בה משום שם רע להישיבה ומן הדין לבער את הנגע ו"עת לעשות לה' הפרו תורתיך". היו כל בני הישיבה מתעסקין בסיפורי הגניבה ופתרון אין.

עד שביום אחד בא אחד הצורבים לפני הנהלת הישיבה והעיד עליו שמים וארץ שהוא במו עיניו ראה כיצד אשר השמש, אהובם וחביבם של בני הישיבה נכשל בפועל ממש בעוון נטילת ידים ו…שולח ידו ברכוש רעהו. במו עיניו ראה, כך סיפר, כיצד אשר דנן פונה כה וכה, שולח ידו בכיס אחד המעילים התלויים בכניסה לבית המדרש ומעביר את כיסו מעות. הגדיל לעשות אותו עד מרשיע, ובעוד ראשי הישיבה שוקלים ודנים ומהרהרים אחרי צד זכות לאשר, כבר הוציא את שמו הרע בכל הישיבה והיו הכל מסיחין בחרפת זקנותו של אשר שביישה את ילדותו. לא יצאו ימים מועטים עד שנגשו שלושה גבאים מבני הישיבה אל אשר והודיעוהו כי מוטב שייכבד ויישב בביתו ואל יטריד את בטחונם של בני הישיבה, ובכך, אמרו, יכופר עוונו ומודה ועוזב ירוחם.

אשר זה עקשן היה. לא הוציא מילה אחת מפיו ללמד זכות על עצמו. נטל בחמת זעם את מטלטליו והלך אל ביתו שבור ורצוץ. מעודו לא הסכין לחרפה כזו. מאז ואילך היה יושב בביתו מחוסר תעסוקה ופרנסה ושקוע במרירות נפשו עד למרה שחורה.

כך חזרנו לסיפורו של שמשון הנזכר שהיה מיסב באוצר הספרים ויודע שבשנה זו לא יזכה להיות עמוד צלותהון דישראל, שהרי איך יאמר "למען נחדל מעושק ידינו" כשגזלן כזה עומד בראש הקהל? יתירה מזו, הוא עצמו מוכן היה בינו לבינו להיות ש"ץ בבית הכנסת גם בשנה זו, אלא שאשר בחרפתו בוודאי לא יהין לבקש ממנו בקשה שכזו.

כך היה יושב ומהרהר עד שלפתע נתעורר משרעפיו ובא לעומתו אשר בעצמו.

שחוח היה ומבוהל. דרך הילוכו היה מסתכל לצדדין כדי שלא יראו בבואו ובצאתו. השמיע אנחה ארוכה נטל כסא והושיב עצמו מול פניו של שמשון. על כרחו, נתלחלחו עיניו של שמשון בדמעות. כלי שבור היה אשר. מאז ועד עתה הוכחש מראהו עד שנדמה היה כעור ועצמות. ראה שמשון ונזדעזע.

 

***

 

הטה אשר עצמו לעבר שמשון ואמר: הן אמת, משום כבודי וחרפתי לא הייתי בא הנה לעולם, אלא שכבודי לחוד וכבוד שמים לחוד. והנה בא ראש השנה ובבית הכנסת שלנו שכבר נתדלדלו מתפלליו אין בעל תפלה ראוי לראש השנה ואפילו מניין לתפילה יש בקושי ואני אני אני בא. הריני שוטח תחינתי לפניך שתקום ותעשה מעשה ובוא עמנו לתפילתנו כדי שלא יגרע חלק קהילתנו משום חרפתי שלי, כה היו דברי אשר.

שמשון דנן, שכפי שכבר הזכרנו היה יושב ומצפה להזמנה כזו התרגש עד שנעשה בשרו חידודין חידודין. נטל את אשר בשתי ידיו והבטיחו נאמנה כי כך יעשה. קבעו ביניהם זמן ומקום ונפטרו לשלום.

בראש השנה הזה געה אשר בבכיה גדולה, עד שבכו עימו כל הקהל בבית הכנסת. בני קהילתו נשתוממו מן הסתם על מה ולמה; אולם בני הישיבה שנלוו אל שמשון לתפילות החג ידעו היטב והיו מתעוררין גם הם בתשובה, בתפילה ובצדקה עד שהיתה תפילת ראש השנה בשנה ההיא לזכרון עולם בליבותיהם; וכל כך משום דמעותיו של אשר זה, יהודי פשוט שנתגלגלה על ידו הזכות לעורר לתשובה צורבים מרבנן. והיו הבחורים מייסרים עצמם ומתחבטים בספקם: הלנו אשר או לצרנו. החטא אשר ושב מחטאו ובשל כך מזיל דמעות כמים, או שמא כשר הוא, ולחינם חשדוהו, ועל דא קא בכה והריהו צדיק גמור ממש.

בסוף תפילת ב' דר"ה נטל אשר את בני הישיבה אל ביתו. כל שעת הסעודה היה ראשו נתון בין ידיו עד שחשו התלמידים ברעתם והביטו זה בזה כמהרהרים בתשובה. עד שקם שמשון בעל התפילה ואמר: אהובנו רבי אשר! האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. אין אנו יודעים אם בדין צערנוך אם לאו. כך או כך, סלח ומחל לנו על אותו צער גדול שנגרם לך, לנו ולכל בני הישיבה ונכפר להם הדם.

באותה שעה נהרו פניו של אשר כמו רגע אחד וענה ואמר : מחול לכם ידידי, ובלבד שתעלה תפילתנו למרום.

בחנוכה של אותה שנה נפטר אשר לבית עולמו. ואין איש מבני הישיבה ומבני המניין של השנה ההיא יודע עד עתה אם חטא ושב, או שמא צדיק היה בחייו וצדיק במותו. ומניין זה בבית הכנסת של אשר מתקיים עד היום, ושמשון, בעל בעמיו ובעל משפחה הריהו בעל התפילה כמקדמת דנא וקודם התקיעות נוהגים להזכיר לטובה את הגבאי הראשון רבי אשר זכר צדיקים לברכה.

 

 

בחנותו של יענקל

 

בין האמות הבודדות מהן הורכבה חנותו המיתולוגית של שימען מהטמבור (מלעיל, כמו ינקול), היה מקום לשלושה לקוחות רזים וילד עם פתק. הטרקלין המרכזי של החנות, היינו המטר המרובע שהכיל פריטים שאפשר לדרוך עליהם, כמו פחים רקועים לגז ופומפיות בעלות גודל חורים אחד (להבדיל מהסוג המרובע, הרב תכליתי), היה גדוש באופו קבוע בכאלו שקונים כלים בערב פסח בשביל החוויה. הם יודעים בדיוק מה חסר להם, מביטים על העסק כולו בראייה מערכתית וקונים מתוך רשימות מהשנה שעברה. כל שאר העשרות, אלו שנתקעו באמצע הבישול בלי קולפן ירקות, אלה שנתקעו באמצע ההורדה בלי כיור לחלבי ואלה שהחליטו השנה לעבור לפי.וי.סי. ורק רוצים לברר כמה זה עולה – היו נשארים בחוץ וצועקים את שאלותיהם קול גדול לאמור: שימען, הבטחת לי אתמול שהחלפה זה בלי תור. שימען, מה ההבדל במחיר בין נשלף ללא נשלף. שימען, נכון אני הייתי לפניו?

שימען בעצמו היה ניצב בלב המהומה כמו פלאורוסצנט בלי סטרטר: הוא בקי ורגיל בלחץ הזה ויכול לעמוד בו בכבוד גדול. הוא רק לא יודע ממה להתחיל.

מידה מגונה היתה בו בשימען, שהיה מקפיד על הענקת שירות אדיב ומסור לכל קונה וקונה. כל אחד היה מקבל טיפול אישי פרטני, תוך התייחסות לכל צרכיו. כשהיה הלקוח שואל האם יש מחבת עם מכסה, היה שימען יורד לפרטי התבשיל. מה אתם רוצים לבשל, הוא היה שואל, באידיש רצוצה, זה, הגדול, הכי מתאים ללטקס. השני, עם העיגול האדום מתאים לקציצות, וזה, זה עם הידיות המוזהבות, מתאים להכל. אבל זה יקר, חבל לך.

התיאור הזה נשמע מלבב מאוד. מה רע במוכר כלים שגם נותן יעוץ ומשרת בנפש חפצה?

ובכן, שתי בעיות. האחת, ששימען היה עובד מהר מאוד אבל באופן לא כל כך תכליתי, בלשון המעטה. כלומר, היו לו תנועות מהירות והוא היה נע במהירות רבה, יחסית לגילו המבוגר, סביב החנות הקטנה, אבל תמיד רגע לפני שהוא היה שולח את היד למדף הנכון כדי לשלוף את הסיר הנכון, הוא היה נזכר במשהו ורץ במהירות על עברה השני של החנות, כדי לסדר משהו ושם נזכר בעוד משהו וחוזר לצד הזה. בכל פעם שהוא היה רץ הוא גם היה מתנצל במגומגם ולעיתים הוא היה עוצר ומרביץ בלקוחותיו הנאמנים את האני מאמין של בטלני כל העולם: צריך סבלנות, הוא היה אומר בנועם. בלי סבלנות לא משיגים כלום. כך היה אומר וממשיך לרוץ ולעצור. לרוץ ולעצור. יושבי התור היו אומרים אל ליבם באגרופים קפוצים ובפלאפון רוטט כי לא סבלנות צריך בחיים, אלא בעל חנות כלים יותר צעיר ויותר נמרץ; את המחשבה הזו הם שמרו עמוק בלב לעצמם. מי שהיה מעז להעיר לשימען על האופי המסויים כל כך של התמודדותו עם התור הארוך, היה מקבל ממנו מבט כזה אומלל, ספוג גלות יהודית שורשית, שכל מה שהוא היה רוצה זה לשבת בתוככי התור עד התקדש החג.

הבעיה השניה היתה, שסוג התנהלות שיווקית דוגמת התנהלותו של שימען, היה מתאים במיוחד לשבוע שבין כ"ג באב לר"ח אלול. אז יכול בעל חנות כלים לתת שירות, לייעץ במילי דקדירא, להיות אדיב ומסור וסבלני אין קץ. ערבי פסחים סמוך להתקף לב, כשכל הבית כולו עומד על חצובת הגז החסרה, אין מי יודע מה זמן לאדיבות ומתן שירות. אבל ככה זה אצל שימען. נימה לא היתה זזה באחת מגבותיו. את קולו לא הרים מעודו. בשקט ובנחת היה מרקד בין הסירים, עוסק באובססיביות בפחים קטנים ומי שמאבד את הסבלנות שילך להום סנטר. שם באים, קונים והולכים. לכאן באים כדי להתחתן.

שתי הבעיות המתוארות, היו בעיותיו האישיות של שימען. מכאן ואילך, נדון בבעיותיו של זרח, אחי שימען הגדול. החנות לממכר כלים היתה ירושתם המשותפת של שני האחים. מי שהתאמץ לקרוא את הכתובת על השלט המהוה שמעל הדלת הדולפת יכול היה להבחין בכתובת "האחים כהן – כלי בית ועבודה". אלא שמאז ומתמיד חלקו של זרח לא היה בין החרוצים בעבודתם. הוא העדיף לעסוק כל השנה בעיסוקים אחרים ולהנות מפירות שותפותו בחינם. בשבועות הסמוכים לפסח, הוא נהג לבוא לחנות ולסייע, בשל הלחץ הגדול.

ליד זרח, היה שימען האיש היעיל בתבל. פעולה פשוטה של לחיצת אברי מספרים לחיתוך היה לוקחת לזרח כמה וכמה דקות. לא זו בלבד שהיה איטי כצב, אלא תפקידו המסורתי בחנות בערב פסח היה חיתוך גלילי מפות הניילון והטפטים. כשהיה זרח צריך למדוד מידה של טפט היה נוטל קצה אחד, מבקש מאחד הלקוחות להחזיק את הגליל, ויוצא למסע סביב החנות. כשהיה נשלם מניין המטרים המבוקש, הוא היה נעצר, מתיישב לנוח ואז מתחיל בטקס הקיפול שהיה מוציא משפיותם גם את מתי המעט שעוד נותרו שפויים. זו היתה, באופן כללי,  חנות הכלים של שימען וכך היא שירתה את בני קהלנו מאז ועד היום הזה.

 

חוץ מהסירים המתגוללים על הרצפה והמפות הנמתחות והתור והעצבים ושבעת מדורי הגיהינום, היה בחנות של שימען עוד משהו, מיוחד לשבועיים שלפני חג הפסח.

במרכז הרחבה, בדיוק מעל קופסאות המסמרים והשעונים המעוררים, ניצב כלי מים ענק מנירוסטה, מכוסה באבק ובסגנון המוכר והידוע של הדורות הקודמים. הברז בתחתיתו לא היה מתקן סיבובי מתרומם אלא ידית כמו של מטריה ושוליו כבר השחירו מרוב שנים. בחזיתו של הכלי היה פתק בלשון הזו:

 

"ב"ה

 

השבת אבידה

 

מי שקנה בערב פסח את הסיר של מים מה שנמצא כאן ושכח לקחת אותו, מתבקש לבוא ולקחת. זה לוקח מקום הרבה"

 

כלי המים הנדון היה מוצא את מקומו מעל לשעונים המעוררים, מידי שנה בערב פסח. בראש חודש הוא היה מוצב, ובאסרו חג היה מוחזר לפינתו הטחובה, אי שם במרתפי שימען. שימען לא ידע חוכמות. השבת אבדה או לא השבת אבדה?

בשעה שהסיפור הזה ארע סגר הכלי האמור עשרים ואחת שנה במסלולו האכזרי. בשנה הראשונה, סמוך למועד הקניה, השאיר שימען את הכלי סמוך לקופה, כדי לאפשר לקונה המסכן להתעשת ולחזור על עקבותיו. משזה לא קרה, עבר הכלי לשכון במקומו הקבוע מעל השעונים המעוררים. ההיגיון היה פשוט לחלוטין: מישהו שהיה פעם בחנות וקנה משהו, סביר להניח שישוב בשנית לחנות, לקנות משהו אחר. דרכו של איש לחזר אחרי אבידתו. כך יכנס יום אחד בעל האבידה, יתן עיניו נכחו ותיכף ומיד ייזכר בכלי עם המים. איפה, הוא ישאל את עצמו. איפה הייתי עד היום. אם כך, ישאל השואל, מדוע להניח את הכלי על מכונו רק סמוך לפסח? למה לא לנצל את ההזדמנות במשך כל ימות השנה?

את השאלה הזאת שאל פעם אחד הקונים הותיקים את שימען ונענה בפרץ שחוק אדיר שהדהד לאורך כל התור. "דוס איז דאך פסח'דיג", התפוצץ שימען מצחוק של לגלוג. הקונה ההוא הרי קנה את הכלי לפסח. איך אפשר לערב אותו עם כלי חמץ של כל השנה? נכון שבין כלים חדשים מי לי חמץ ומה לי מצה, אבל, בכל זאת. בחנות יש גם ילדים, עם חמץ בידיהם וכלי זה כבר נתקצה לשימוש בפסח. כך עמד הכלי כל שנה באותו מקום, ומהיתה עולה החמה של יום אסרו חג, היה נגרר בידיו הזריזות של שימען ומונח במקומו הקבוע, סמוך ונראה אצל עכברי המחסן.

 

 

בשנה הבאה כבר לא יעמוד הכלי על השעונים המעוררים. לפני שבועיים ימים, כך שמעתי, נטלו כמה ליצנים מבני מקומנו עולה חדש זקן שנוהג להסתובב בשכונה הסמוכה ולקבץ נדבות. לאחר שנתנו לו אוכל ומשקה די מחסורו הוא הסכים לשתף עמם פעולה. המשחק היה פשוט: עליו להיכנס לחנות של הכלים, לשאול "מי זה שימען", להציג את עצמו לפניו ולספר לו כי לפני עשרים ומשהו שנה, תייכף אחרי שעלה בניסי נסים מרוסיה הסובייטית, הוא היה בחנות הזו וקנה כלי לחימום מים. לדאבונו, כך עליו לומר, הוא שכח לקחת את הכלי. כלום יש אפשרות לקבל תחתיו כלי אחר? האיש הזקן, הסבירו לו הנערים, יתן לך סיר מעופש ומלוכלך. זרוק אותו בפח האשפה ושוב בחזרה אלינו למנה העיקרית.

כך היה. הקבצן, סאשה היה שמו, נכנס לחנות. התור היה ארוך עד לב השמים, אלא שאין דרכם של קבצנים שיכורים להשגיח בתורים ארוכים. הוא נכנס לחנות, שאל על שימען, הסביר את מבוקשו ונענה בענייניות קרה מצד שימען. שמע, אדוני, הוא אמר לו. אין לי כל אפשרות לתת לך כלי חדש. זה הכלי, הרי שלך לפניך, קח ולך. רק תחזיר לי את הפתק הזה, כן, כן, זה המודבק…יופי. חג כשר ושמח.

וסאשה יצא מהחנות והלך לפח, לזרוק את הכלי. רגע לפני שזרק, הוא נמלך בדעתו שאולי אפשר לאחסן בו בקבוקי וודקה ריקים עד שהוא מזדכה עליהם בקיוסק ונטל אותו עימו, בדרך אל הליצנים.

 

 

התרגיל המסריח

 

יום אחד, אם אפסיק לעשן, אהיה זקן. יעשו לי מסיבה גדולה וישאלו אותי מהי החווייה העיתונאית הראשונה שזכורה לי. אני אענה מייד ואף אוסיף ואומר שזאת היתה לא רק חווייה ראשונה, אלא אף יסודית ומכוננת בחיי המקצועיים, עלק. זה סיפור שהוא לא רק אישי ועיתונאי, אלא גם היסטורי וישראלי. תכליתו היא, כיצד כמעט הגשתי לשמעון פרס את ראשות הממשלה על מגש, וכיצד כמעט הפכתי בחצי יום למושיען של ישראל. הייתי אז בן שמונה עשרה.

ובכן, פסח תש"נ לא היה שונה מפסחים שקדמו לו. כמו תמיד חבטנו בספרים, הפכנו את המגירות ועזרנו להכין אוכל. את ליל הסדר חגגנו בדיצה ובששון. החג הראשון עבר אף הוא בחדווה. שום דבר באוויר לא בישר על העובדה שעוד מעט מתחיל סרט שלא במהרה יישכח.

בבוקרו הראשון של חול המועד, קבעתי עם שני חברים להיפגש. חול המועד פסח הוא זמן איכות. הרחוב החרדי מקבל אז פנים של פרבר יוקרה. כולם לבושים היטב, בבגדי שבת, יש מעט מכוניות בכבישים כי כולם נוסעים לטיולים ומין נהרת חג רוגעת ומנומנמת שורה על הרחובות. יצאנו שלושה משכונת מגוריי וטיילנו, משוחחים בענייני השעה, עד למרכז ירושלים, שם החלטנו לעלות על אוטובוס ולנסוע לכותל המערבי.

פתאום ראינו את אליעזר מזרחי.

 

 

 

אליעזר מזרחי היה חבר כנסת מטעם אגודת ישראל. באותה קדנציה, זכתה אגודת ישראל לחמשה מנדטים ודגל התורה, הסיעה שפרשה ממנה, זכתה לשניים נוספים. אנחנו הכרנו היטב את פניו של אליעזר מזרחי. כיון שהיינו תלמידי ישיבה טובים והגונים ועם זאת סקרנים וחובבי חיים, הדבר היחיד שבאמת היה נטוע לנו במוח, היה פוליטיקה. שנתיים קודם לכן, ב-88', התקיימו בחירות כלליות שמבחינת החרדים היו גורליות. זו היתה הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה שבה ניגשו החרדים לבחירות בשתי רשימות נפרדות, אגודת ישראל ודגל התורה.

הפילוג הזה, שזכור לי עד היום במלוא העוצמה, היה קרע אדיר. ברחוב החרדי אכלו אנשים אחד את השני. בכל מחנה נישבה אז רוח גדולה שסחפה את כולם לקלחת ויצרה אמביציה מטורפת. כולם עבדו כמו חמורים. בסופו של דבר השתלם הפילוג. נגד כל הסיכויים הצליחו החרדים, כאמור, להכניס לכנסת שבעה נציגים, במקום הארבעה המשותפים שהיו קודם לכן. החמישי בין החכי"ם ברשימת אגודת ישראל, היה אליעזר מזרחי, תימני צעיר וחביב, תושב לוד, חבדני"ק חם ואדוק שיעשה הכל למען רבו ולמען אמונותיו. אפילו לרוץ לכנסת.

באותו יום, לפגוש ברחוב את אליעזר מזרחי היה כמו למצוא בעוד שבוע את אוסאמה בן לאדן עושה קניות בשוק של קאבול. לילה אחד קודם לכן השלים יו"ר המערך, שמעון פרס את ההכנות למה שעתיד להתכנות 'התרגיל המסריח'. זמן קצר קודם לכן פיטר ראש ממשלת האחדות יצחק שמיר את שמעון פרס מהממשלה ובעקבותיו התפטרו, בצעד של מחאה, כל שרי המערך. ב-15 למרץ 1990, נפלה ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון.

פרס החליט להקים ממשלה. הוא נעזר בעריקתו של ח"כ מהליכוד, השר אברהם שריר והובטחה לו תמיכתה של ש"ס בתנאי שתצטרף למהלך מפלגה דתית נוספת. עם 'דגל התורה' של הרב שך לא היה שום סיכוי (אז פרץ 'נאום השפנים והחזירים'). פרס הצליח לרתום את אגודת ישראל על חמשת חכי"ה לקואליציה החדשה, ותהי ממשלה.

במוצאי החג הראשון של פסח כינס שמעון פרס את חברי מרכז מפלגת העבודה בבית ברל, ושם הכריז בדרמטיות על רקע מחיאות כפיים סוערות, על חברי הממשלה החדשה שהקים. למחרת בא פרס עם אשתו לכנסת לבוש חגיגית יחד עם השרים המיועדים, שגם הם היו מצוחצחים בלבושם, לישיבה שהייתה אמורה להיות ישיבה בה יצביע רוב מצומצם על הקמת ממשלה חדשה בראשות פרס.

כבר בראשית הישיבה החגיגית התברר לפרס ולאנשיו שמשהו בעייתי קורה. שניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרו מן הבניין.

לולא נחפז פרס להכריז על הממשלה החדשה, הוא היה יכול לחזות את הבעיה. ורדיגר ומזרחי לא השתייכו לחוג הרגיל של חכ"י אגודת ישראל. הם היו ימניים ולאומיים שסרו למרותו של הרבי מליובאוויטש שהתנגד נחרצות לממשלה בראשות פרס. באותו בוקר תקפו עליהם נקיפות המצפון, והם החליטו להיעלם.

אנשי פרס זיהו שהחוליה החזקה היא אליעזר מזרחי. בעוד פרס מסתגר בלשכתו בכנסת, התפרסו נאמניו בכל קצווי הארץ לחפש את מזרחי, כשעיתונאים ואנשי תקשורת מלווים את החיפושים. במשך יום תמים תרה המדינה כולה אחרי אברך תימני מלוד, שעומד לדפוק לפרס את חלום חייו.

 

ואנחנו, כאמור, ראינו את מזרחי. השעה היתה שעת צהריים בשכונה חרדית במרכז ירושלים. הרחוב כולו המה ככוורת סביב ההתרחשויות הפוליטיות. בשלב הזה של היום כבר החל המתח לפנות את מקומו לגיחוך קל, שהלך והתפתח לצחוק גדול. פתאום ראינו אותו. דמות שחרחרה בגובה בינוני, עם פאות קטנות ומסולסלות, יוצאת, שפופה מעט, ממכונית ונבלעת בתוך בניין גדול. אי אפשר היה לטעות. זהו מזרחי המסתתר.

ברגעים הבאים נהגתי כמו שנוהג נער חרדי עירני בן שמונה עשרה, שחולם להיות עיתונאי גדול, אולי אפילו חבר כנסת. רצתי כל עוד רוחי בי לטלפון ציבורי, איתרתי חבר שאחיו היה עיתונאי ברשת א' והיו לו קשרים טובים, והודעתי לו שאני מחכה לו כאן וכאן עם הסיפור של החיים שלו. כעבור חצי שעה כבר היו במקום שלושה כתבים חרדים, שני אנשי רדיו וצוות צילום של הערוץ הראשון. פיקחתי עליהם כמו קצין עיתונות. את כתבי הרדיו הסתרתי מאחורי הבניין, סמוך לבלוני הגז, את הכתבים הושבתי מול הבניין על ספסל בתחנה, ואילו הצוות ואנוכי דילגנו אל מעבר לרחוב, מאחורי גדר שיחים ונותרנו לשבת בדממה. כשיש זיהוי, אמרתי לכולם, אני נותן אות וכולם קופצים עליו, ברור?

ישבנו שחוחים קרוב לשעתיים. ברקע נשמעו דיווחי הרדיו על הדרמה הטרגית שנבנית בכנסת. הרגשתי שאני מתפוצץ. נו, הם האיצו בי כל רגע בלחש, איפה הוא? חכו, אמרתי. אני צריך להסביר לכם שהעיקרון הראשון בעיתונות חוקרת הוא הסבלנות?

כעבור שעתיים בערך, הוא יצא. 'עכשיו!' צעקתי, כולם קפצו ואני איתם. הבטתי בדמות היוצאת מן הבניין ישר אל יער המיקרופונים. אור השמש נפל על פניה ואני נתקפתי חרדת אימים. אני מכיר את האיש הזה. הוא תימני, גובהו בינוני, פאותיו מסולסלות, מעילו ארוך. הוא שכן של ההורים שלי וקוראים לו….שלום.  עורקבי או עמרני או סינואני, אני לא זוכר בדיוק.

הכל, חוץ מאליעזר מזרחי.

יש מעט תימנים חבדניקי"ם, אבל כולם נראים בדיוק  אותו הדבר. כיון שתמיד הייתי שפן, נסתי מנוסת בהלה מן המקום, בעוד הכתבים מתעקשים עם עורקבי, או עמרני, או סינואני, ומשכנעים אותו שהוא דווקא כן אליעזר מזרחי.

מרחוק עוד הספקתי לראות מכונית הדורה שועטת ברחובות השכונה, עוצרת בחריקה במקום ההתקהלות ומתוכה יוצא איש צעיר עם טלפון ובלייזר וניגש במהירות ל"מזרחי". היום נדמה לי שזה היה נמרוד נוביק. איך הוא ידע? נו, תמיד אמרו שכל העיתונאים שמאלנים ומשתפי פעולה.

 

 

רק כעבור שנים רבות, התברר לי הסיפור האמיתי. באותן שעות ישב אליעזר מזרחי האמיתי, עם פיסת מצה וכוס מים במשרד ריק וחשוך בכפר חב"ד. את המכונית שלו הוא החנה רחוק, מתחת לסככה בקצה האחר של הכפר. ליד הדלת הוא הציב שני צעירים שתפקידם היה לחלק מצה לכל מי שיגיע ולהסביר לו שהמשרד סגור ואין אף אחד בפנים. מתוך המשרד הבודד הוא הרים טלפונים אחדים לעיתונאים, סיפר שהוא שוהה בבית מלון בתל אביב, וניתק מייד. בשעות אחר הצהריים גילה מישהו שמזרחי מסתתר בכפר חב"ד. רחובות הכפר השקטים נשטפו בעסקנים ובכתבים שהפכו כל אבן ומצאו הרבה חבדניקי"ם, אבל לא את אליעזר מזרחי.

הסוף ידוע. מזרחי נשאר בכפר חב"ד גם בלילה וגם בבוקר שאחריו. שמעון פרס פשט את החליפה האיטלקית, מחה את האיפור והלך לנשיא הרצוג לבקש עוד אורכה, שלא העלתה דבר. כעבור חודש הקים יצחק שמיר עם אברהם שריר ("אברשה חזור הביתה!)  ועם החרדים ממשלה איתנה, עד שהפסיד לרבין, ב-92'. שמעון פרס נאלץ להמתין עד 95', אז החליף את רבין שנרצח והפסיד, ב-96' לנתניהו. לפני חצי שנה מלאו לו שמונים והוא עומד להתמודד בעוד שנתיים על ראשות הממשלה. אליעזר מזרחי השלים קדנציה אחת ולא נבחר בשנית לכנסת. הוא מנהל בית ספר תיכון בלוד. אני התקבלתי לכתוב ב"מעריב".

 

מעשה במשפחת סוכות

 

השכונה הירושלמית שבה גדלתי יכולה היתה לספק השראה לכתיבתם של כמה עשרות ספרים. באופן כללי, ירושלים היא יותר מקור השראה לסופרים מאשר עיר כדי לגור בה; אולם השכונה שלנו היתה פחות או יותר הספר עצמו ולא רק השראתו. היא היתה מספיק ירושלמית כדי להיות שורשית ומסורתית ומספיק מתחדשת כדי לייצר קונפליקט ופערי דורות. היו בה כורדים זקנים והונגרים צעקנים וחילונים נרגנים וחרדים קנאים ומשוגעים אין מספר.

בפאתי השכונה, סמוך למדרגות הרעועות שהובילו לכביש הראשי ומתחת עץ בן כמה מאות שנים, שכנה בבית דו-מפלסי משפחה שכינויה היה "סוכות." בעצם, זה מתחיל מזה שבקומה העליונה, גר עיראקי זקן ששמו היה חנוכה. לא, לא רבי חנוכה ברבי משה הכהן השדכן מירושלים, אלא סתם חנוכה. אותנו זה מאוד הצחיק.

עבורנו, ילדים אשכנזים שלא ראו מאורות מימיהם, חנוכה היה שם של חג. אני מתאר לעצמי שלעמיתינו ילדי נחלאות, שבה מי שלא קוראים לו חנוכה מוסיף בעצמו לעצמו את השם חנוכה כשהוא עומד על דעתו, מפני הבושה, דווקא חג חנוכה היה קצת מוזר; איזה מין חג זה, עם שם של איש? אנחנו, בכל אופן, עשינו עסק גדול מהשם של חנוכה.

איני יודע אם חנוכה הוא זה שגרם לכך, או שאין כל קשר בין שני התהליכים החברתיים שהתרחשו באותו בניין, אולם את המשפחה שהתגוררה למטה היינו, כאמור, מכנים "סוכות," וכך נבנה קומפלקס חגים מרהיב בפאתי שכונת ילדותי. ליצני השכונה היו מקפידים בכל דור ודור להוסיף על השנינה ולעטר אותה בקישוטים. אחד אמר שלא זו בלבד, אלא שהבניין נראה כמו תשעה באב והנה עוד חג, שני הוסיף שבפסח מחליפים כנראה השכנים את דירותיהם, כמו במחצית, שלישי אמר שאם יוסיפו לבניין קומה יקראו לה כנראה אדר ב' וכן הלאה.

למה סוכות? ובכן, מכל כינויי הלעג ששמעתי מימיי, זהו כנראה הקולע והלמדני ביותר. משפחת סוכות מנתה אב ואם חביבים, ולהם עדת ילדים שמתחילה ואינה מסתיימת לעולם. כאן המקום לומר שהילדים, תבוא בריאות על ראשם, היו דומים להפליא איש לרעהו במראם, בקולם ובאופיים המעצבן. ההורים, לעומת זאת, היו שונים בתכלית איש מאשתו והמה מילדיהם. האב, שהיה בדרכו שלו איש נשוא פנים, היה גוץ ועגלגל, אציל ושתקן ואילו האם היתה גבוהה כתורן, דקה, צנומה וכפופה, מתנועעת ומצווחת מבוקר עד ערב.

אפשר שצריך להיוולד דתי כדי להבין את האסוציאציה, אולם משהיית מביט במשפחה המוזרה הזו מהלכת יחדיו ברחובות השכונה, היית צריך להיות עיוור כדי לא לראות מולך מראה אחד ויחיד: לולב, אתרוג, והרבה הדסים וערבות. מכאן "סוכות."

 

את "סוכות" קיבלתי בירושה. למרות שההשוואה היתה, כאמור, מתבקשת, מישהו כבר חשב עליה הרבה לפניי. סביר להניח שעוד תחת חופתם של העגול והלולבית היה איזה חכם שלחש לרעהו משהו בקשר לארבעת מיני החג.

גם הטבעיות שבה היו בני משפחתי הבוגרים משתמשים בשם הזה, במלעיל זורם, הוכיחה כי הכתם שדבק במשפחה הוא בן נצח. בסביבתי התרבותית היו לדאבוני הרבה כינויים ושטויות מעין אלה, אולם זה היה אחד המושרשים ביותר. גם היום, לוקח לי כמה דקות כדי להיזכר בשם המשפחה האמיתי של "סוכות."

מאז ימי סוכות העליזים חלפו 20 שנה ויותר. במהלך השנים התפזרו שכניי העגלגלים ותקעו יתדות בכל מיני פינות. אחד הבנים למד איתי בישיבה. שני נשא לאישה קרובת משפחה שלנו וכך הזדמן לכולנו להשתמש שוב בכינוי המרושע כמה עשרות פעמים. שלישי נהרג, מסכן, בתאונת דרכים וכל מי ששמע על זה אמר בטבעיות: מי, סוכות? אוי ואבוי. אחד הבנים, זה שהתבלט כבר בילדותו, הצליח בחיים. במונחים חרדיים זו היתה הצלחה סוחפת. הוא למד היטב כל שנותיו והפך לרב ומרצה מבוקש. במהלך השנים עקבתי אחריו והתגאיתי חרש בשם השכונה. הנה, אחד משלנו שעושה כבוד, ועוד דווקא סוכות המצחיק.

יום אחד, בחג הסוכות שלפני שנים אחדות, הייתי בבני-ברק בשיעור תורני שהוא העביר. על המודעות הגדולות שבישרו על השיעור נכתב כמובן שמו האמיתי של מוסר השיעור. לא היתה זו הפעם הראשונה, גם לא עבורי, כמאזין. כבר יצא לי בעבר לשמוע יותר מפעם אחת משיעוריו, ומרובם נהניתי מאוד. מה שכן, זו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לשמוע את "סוכות" מדבר על סוכות.

הבן המוצלח של סוכות דיבר ממש לעניין. הוא חילק את השיעור שלו לשניים: שיעור בהלכה ושיעור באגדה. בחלק ההלכתי הוא בירר כמה מסוגיות החג המסובכות, כמו דין סוכה שהיא גבוהה למעלה מ20- אמה מדוע היא פסולה. הוא פלפל ודן בהתלהבות ואני הבטתי בו ולרגע ראיתי את הילד המנוזל שרץ עם 11 אחיו בין רגלי אמו הלולבית. צחקתי.

ואז הוא עבר לחלק האגדתי ודיבר על מהותו של החג כחג שכולו אחדות ושתפקידו לכנס את כל עם ישראל תחת סוכה אחת. פתאום הוא אמר רעיון מסוים שגרם לי להחניק צחוק אדיר ולברוח אל מחוץ לבית הכנסת. חג הסוכות, הוא אמר, במיוחד ארבעת המינים שאנו נוטלים בו, מסמל את המשפחה היהודית: האם, שדרת הבית, היא הלולב. האב, הדרו ומרכזו של הבית, הוא האתרוג. והילדים, הילדים הם כמו עלעלי ההדסים והערבות, השוכנים למרגלות הלולב ומייפים אותו.

כך אמר כבוד הרב, הבן של סוכות. לא סתם אמר, אלא אף ייפה בצבעים חדים ובשפת גוף ערנית. כשהוא אמר "אתרוג," הוא סימן בכפות ידיו כדור עגלגל, כמו אבא שלו המנוח, וכשהוא אמר "לולב" הוא משך שתי ידיים זו מזו בצורה אנכית, כאילו צייר את אמו הארוכה וכשהוא תיאר את ההדסים והערבות כבר לא ראיתי, כי יצאתי החוצה לצחוק.

 

האמת ניתנת להיאמר, שמאז הגילוי הגדול, שכמובן טרחתי לעדכן בו את כל מי שהיה שייך באיזשהו אופן לימי ילדותי, איני רגוע. פתאום נחשפתי לפינה אפלה בחיים החברתיים. פתאום אני חש לעתים חוסר ביטחון בכל מיני הנחות יסוד. פתאום הכל לא ברור.

הוא ידע, אין ספק. לא יתכן שלא. פילטר הגנה פנימי גרם לו, בתהליך סמוי שהוא אפילו לא ידע על קיומו, להפנים את הטראומה כיתרון, ועוד לעשות ממנה שיעור הגותי. כלום ייתכן שיש חיץ עבה כל כך בין האדם ובין סביבתו? כלום יש סיכוי ששמעון פרס חושב ש"חתרן בלתי נלאה" זו מחמאה? כלום יכול להיות שחברי מכנים אותי מאחורי גבי "שמחת תורה" בגלל סיבה עלומה כלשהי, ואני כלל איני יודע?