שני דברים עשיתי הרבה באוגוסט החם ההוא: התפללתי ותרמתי דם. פשוט, בית הכנסת ואמבולנס התרומות של מד"א היו החללים הכי ממוזגים ברחבי הבסיס. החום היה בלתי נסבל ממש ואני, טירון בוגר ומיוזע, לא היה לי לאן לברוח מפניו אז הקפדתי, ממש בקנאות, על תפילה במניין בכל שלוש התפילות וגם נרשמתי, כל יום כמעט, לתרומת דם.
הימים האלה, אוגוסט של 2003 הם נקודת ציון משמעותית בחיי. בן 31, עב בשר וכבר בעיצומם של חיים התייצבתי בבסיס ניצנים למסלול טירונות מאוחרת שפתחה את שירותי הצבאי. זה היה קצר וזו היתה טירונות בסיסית וגם בסוגה שלה היא היתה די קלה ומקילה, אבל החודש ההוא היה ללא ספק החודש המשמעותי ביותר בחיי עד כה. דווקא בשעה שהדברים אירעו הייתי שקוע כל כולי בעמל החיילות ובפרך השירות ולא לגמרי הבנתי עד כמה משמעותית היא החוויה. אבל בשנים שחלפו מאז אני חוזר שוב ושוב אל הפרק ההוא, שוקע עמוק בתוך רגעיו ומבין מה הוא היה בשבילי.
"ופתאום", נוהגת אשתי לספר לבתנו שעוד לא נולדה אז, "בתוך כל החיילים הצעירים סבא נמוך אחד צועד ומנסה להדביק את כולם" והן מתפוצצות מצחוק, אבל התיאור הזה הוא מאוד מדוייק. הייתי איש צעיר אבל ביחס לטירונים האחרים הייתי אכן זקן וסב. אפילו קראו לי סבא. והארוע המתואר הוא טקס ההשבעה שלנו, אליו הגיעו כל בני המשפחה ואנחנו נשבענו והנפנו אל על והכל. כל חייל צעיר מרגיש כנראה ברגע ההוא שמשהו בו נחתם ומבשיל. אצלי הרגעים ההם היו דרמטיים עד כדי דמעות. הם היוו חותמת ממשית על הישראליות שלי. משהו בסגנון "היום הזה נהיית לעם" . היו לי הרבה מטעני ציניות לעבור באמצעותם את החווייה הזו. כבר ציינתי שהטירונות היתה דרדלה. החומר האנושי שסביבי, שהיה משובח מאוד מבחינה אנושית היה די חלשלוש מבחינה חיילית. עתודאים מבוגרי גיל שדיברו בעיקר על גמרא ואלקטרואופטיקה ונהנו מהעובדה שהיה ביניהם מישהו שהיה עוד יותר לפלף מהם ושניתן היה לצחוק עליו. גם גימלי"ם חולקו ביתר נדיבות, יחסית לטירונויות אחרות, לדעתי, ובכל זאת, זה היה קשה וזה היה רציני וזה טבע בי חותם אמיתי של ממש. ביום הראשון, כשרק הגענו ותוזזנו, אני זוכר את עצמי יושב באולם בשיחת המ"פ הקשוחה, דומע כילד, מביט בו כמו ביהושע בן נון המכין את לוחמיו לקרב לכיבוש העי, ומבין מצויין שעד לרגע זה לא הייתי ישראלי והחודש הזה והשירות שבעקבותיו עתיד להפוך אותי לכזה. מכאן ואילך הקביעה הזו היתה נוכחת בכל רגע ורגע. במסדרים ובמסעות, בשדאות ובמטווחים, בבית הכנסת ובניידת תרומת הדם וכן. גם בהמתנה לרופא בחר"פ בתום שבת חופשה אחת, כשרציתי להוציא גימלים (אז, כשסוף סוף הגיע תורי נכנסתי לחדש ושם ישב רופא המשפחה שלי מהאזרחות, כך שלא ממש הייתי יכול להמציא מחלות). זה הלך והתחזק מיום ליום והגיע לשיאים ברגעים שונים ובאירועים שונים.
ערב אחד, מתוך אינטואיציה מוחלטת, ביררתי מי משובץ לשמירה במגדל המרוחק וביקשתי ממנו להתחלף. כנראה נבואה נזרקה בי, כי באותו הלילה, במרחק כמה מאות מטרים מבסיס ניצנים עליו שמרתי בקפדנות, התכנסו אלפים כדי להשתתף בגמר כוכב נולד 1. אני, לבדי על המגדל, כשלמרגלותיו ישן שותפי שנת ישרים, קיבלתי את כל הערב הזה נקי ובשידור חי. התרגשתי, נשמתי במלוא ריאותיי את הבל הקיץ המיוזע ושרתי מלוא גרוני. כשנינט שרה, בפעם השניה את "ים של דמעות", ניתן להבחין בקלות בקול נוסף שמתלווה אליה בפזמון. זהו אני עומד על המגדל, רחוק מהעין ומהלב ושר את נפשי ואת טירונותי ואת ישראליותי המאוחרת. קולי שובר את הדממה.
אין אני נוהג בדרך כלל לשתף על אודות מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה, אולם הסיפור הזה הוא כה פנטסטי עד שאני מוכרח: יצא כך שאת הדברים האלה אני כותב במהלך טיסה להולנד. התקנתי את עצמי עם מחשב וראש מצוחצח ונקי כדי להקדיש את שעות הטיסה לכתיבה, מנהג שאני נוקט בו תדיר. בעוד אני שקוע בשרעפי כתיבתי חדר אל תוך אוזניי קולו של הקברניט המקדם את פני הנוסעים בקול המרגיע והסמכותי שנועד לזרוע בהם בטחון שהם בידיים טובות ולהזכיר להם איפה זה הכי בבית בעולם. וכשהוא הציג את עצמו בשמו, ניס הרשקוביץ, כמעט התעלפתי. ניס הוא המ"פ עליו סיפרתי כאן קודם. איש משכמו ומעלה ומפקד מעולה. ידעתי במעומעם שבהמשך דרכו הוא הפך לטייס אזרחי וחלמתי שפעם אפגוש בו, אבל זה לא קרה עד כה. זה קרה כעבור 22 שנה, ברגעים שבהם העליתי את זכרו וכתבתי את סיפורו. הו, הגורל! ברור לכם שלא נותרתי אדיש לעניין. תכלית דבר, את חלקה הגדול של הטיסה עשיתי ממש בקודש הקודשים, בקוקפיט עצמו, במסגרת שבירת הדיסטנס הדרמטית ביותר בתולדות המשמעת הצבאית. תודה לניס על 2003 ועל 2025 ותודה שטסתם אלעל.
