לפני כחודש וחצי נפל דבר בביתנו. כשאני אומר נפל דבר, אני מתכוון למונח כפשוטו. הטלויזיה הישנה והכבדה שלנו, בת 25 שנה בדיוק, נשמטה מידי הגאון שהחזיק בה מפני שרגלי פגעה במשהו ולרגע מעדתי. אני מאמין שבתוך התאונה הקטנה הזו היה גם יסוד מודע: הן היה שם שבריר שניה של דיון אני או היא (הטלויזיה) ואיך שהוא המוח הכריע להקריב אותה ולהציל אותי, תיכף נבין מדוע.
היא היתה, למעשה, הטלויזיה השנייה שלנו. מקומה היה בחדר השינה, שם היתה תלויה על זרוע מחוברת לקיר. היא היתה מהטיפוס הישן. לא קופסה מרובעת כמו פעם אלא מסך דק אבל דק כמו פעם כעשרה ס"מ עוביה וכבדה כמו מקרר. הפעם האחרונה שהדלקנו אותה היתה לפני שלוש שנים בערך, כשחלה על אחד מאיתנו חובת בידוד בשל הקורונה ונאלצנו להסתגר בחדר. מאז, היא היתה תלויה שם, רק כדי לנקות ממנה את האבק כמה פעמים בשבוע, אה ויש לה עוד תפקיד: לעיתים אני תולה עליה חולצה כדי שלא תתקמט. והיא נשברה ממש כשעמדתי להעביר אותה לסלון, במקום הטלויזיה הראשית שהתקלקלה מבלי אפשרות תיקון.
הטלויזיה הראשית נקנתה בתקופת סגרי הקורונה והוצבה במרכז הסלון. כמו עוד דברים בחיים שציפו לתירוץ טוב והקורונה סיפקה אותו, גם הטלויזיה בסלון היתה רעיון שנמנענו ממנו עשרות שנים עד שבאה הקורונה. עד היום אני לא יודע אם הסיבה היתה הצורך בעדכונים שוטפים בתקופה הסגר או שמא העובדה שאף אדם זר לא פקד את ביתנו וכך נוצרה ההזדמנות לעשות מה שרוצים. עובדה היא, שעד לפני כמה שנים לא עלה בדעתנו להעמיד את הצלם הזה במרכז הסלון. בחסות המגיפה, הבאתי יום אחד טלויזיה גדולה, מתחתי כמה חוטים – ויהי בר סימנטוב. (זוכרים?) מאז היא ניצבה שם ולמעשה פעלה כמעט כל הזמן. אנחנו לא כאלה. באמת שאנחנו לא כאלה,אבל מה לעשות. ככה זה. שנתיים היינו מחוברים לדיווחי מגפה וכשהיא הסתיימה היינו כל כך עייפים עד שלאף אחד לא היה כוח לקום ולכבות. הזמזום הטורדני שלה המשיך לפעום גם הלאה והפך להיות חלק מפס הקול של חיינו. בחירות, שיעמום, מחלוקת חברתית גדולה, עוד בחירות וכן הלאה. כשבא אסון אוקטובר והמלחמה היא כבר היתה שם, פועלת ומכוונת על תדר קבוע ופעלה ברצף. ביום שישי היינו מכבים אותה ומעבירים אותה לחדר אחר כדי לזכור שהיא זמנית ולא חלק אינטגרלי מריהוט הסלון, אבל היא היתה קבועה מאוד. קבועה יותר ממני אפילו. עד שיום אחד היא התקלקלה ונזרקה ואני פירקתי את הטלויזיה הישנה מהזרוע שלה בחדר השינה וניסיתי להעביר אותה לסלון.
בבית שגדלתי בו לא היתה טלויזיה. המכשיר הזה נחשב לשיקוץ רשמי והיה המבחין הנאמן ביותר בין בית חרדי לבית שאינו חרדי. היינו משפחה די פתוחה וסקרנית. הוריי לא התעלפו תחתיהם אם הבזיק מולם מסך טלויזיה, הם רק לא העלו על דעתם להכניס אחד כזה הביתה. זה היה כל כך ברור וכל כך מובהק עד שזה יצר איזו כמיהה מוגזמת ובלתי מוסברת לחווייה הזו. השכנים עם הטלויזיה הפכו להיות הדבר הכי נחשק, הדודים עם הטלויזיה הפכו ליעד מועדף ולמושא געגועים. אני זוכר במדוייק חוויות צפייה בארועים כמו למשל נישואי הנסיך דאז צ'רלס ודיאנה. רבים ממקמים את הארוע בכנסיית סנט פול בלונדון ביולי 1981. טעות. זה אכן קרה בתאריך הזה, אבל בבית של השכנים אברהם והדסה. אני זוכר את הגעת הנשיא סאדאת לארץ שנתיים קודם לכן, את ימי מלחמת לבנון הראשונה (הבית של יהושע ואהובה), פרק או שניים מבית קטן בערבה (הבית של חברי יענקי), ומשחקי כדורגל חשובים (הבית של בועז מזרחי). בהמשך זה נהיה עוד יותר נחשק ועוד יותר אובססיבי. בישיבה כבר היינו מתחכמים, מתכנסים כולנו סביב טלויזיה בבית של סבתא של דודי או אפילו שוכרים מכשיר במועדים חשובים ומציבים אותו בבית (הריק) של מי מאיתנו; רבים מאיתנו גילו את קסמם של ברים אחדים בעיר ובעיקר את מחלקות האשפוז בבתי החולים שלבד ממזור רפואי ובריאות טובה הציעו בלובי שלהם גם מסך דלוק 24/7. אני זוכר פעם ליל בחירות אחד או משחק גמר שבמהלכו נוצר כזה עומס מבקרים בפנימית ג' עד שהחלטנו לסגור את הלובי למבקרים חדשים ולהעביר חלק לקרדיולוגית ולנפרולוגית בקומה מעל. יש במשפחתנו הרחוקה זוג שבמשך שנים, מידי ליל העצמאות היה עוזב את ביתו ללינת לילה בבית מלון כדי לבלות מול המסך ולצפות בתכני יום העצמאות. אמיתי.
תמיד היה לי ברור שבבית שלי תהיה טלויזיה. זה היה חלק מהמרידה שלי ומפריקת העול. זה גם היה ביטוי להתנגדות הגורפת שלי להתבדלות ולהסתגרות. וכי מה הבעיה בקיומו של המכשיר הזה בבית? הן אתה קובע במה לצפות ובמה לא לצפות. קנינו טלויזיה אחר טלויזיה וצריך לומר שכמעט שלא צפיתי בהן. בוודאי שלא בקנאות או בקביעות. למעשה, ברבות השנים האלה אני יכול לקבוע שהייתי יותר זמן בתוך הטלויזיה, כשדרן ומגיש מאשר מחוצה לה, כצופה. אבל היא היתה שם. אף פעם לא בסלון, כי לא נעים, אבל בסוף, כאמור, גם זה נפרץ והיא עברה לסלון.
מה שקרה לאחר שהטלויזיה השניה נשברה הוא אחד הדברים שמאוד משעשעים אותי. לאחר שנוקו חלקי הפלסטיק והמתכת והמכשיר פונה אחר כבוד לאשפה, התחלנו מייד בהכנות ליציאה חפוזה מהבית כדי לקנות טלויזיה חדשה. בדקנו לרגע איפה כדאי, התייעצתי עם חבר אבל אז הסתבר שאין לנו זמן לזה היום והוחלט לדחות למחר. למחרת בבוקר היינו צריכים להיות במקום מרוחק ודחינו את זה לאחר הצהריים, אז היה לילדה טקס בלימודים וביומיים שלאחר מכן היו לי צילומים (לטלויזיה!).
מפה לשם – חודשיים. חודשיים ימים שאין בבית הזה טלויזיה ומה שמדהים הוא, שלא קרה שום דבר. הלילות הם אותם לילות והימים אותם ימים. זה לא שאנחנו מנותקים, כן? את פניו הנאות של דניאל הגרי אנחנו רואים בקטן, במכשיר הסלולרי, את פטריות העשן מעל עזה בווטסאפ, דיווחים כואבים וחדשות מתפרצות אנחנו מקבלים אל כף היד ואפילו ביצועים מוצלחים בתכניות ריאליטי ותכניות אוכל משובחות אנחנו רואים, במסכי בחירה אחרים, מחשב וטלפון. מה אין לנו? את פס הקול הטורדני, את הפרסומות המעצבנות, את הפאנלים החוזרים על עצמם ואת סדר היום שנקבע לנו בידי אחרים. זהו זה. אין לנו טלויזיה ואם זה תלוי בי – כבר לא תהיה.
תגידו – חכם גדול. מדובר בגיבור שמחובר לרשתות החברתיות באובססיה ומקבל דיווחים באמצעות קרוב למאה קבוצות ווטסאפ? הכל נכון. ובכל זאת, דרך השקט הזה הבוקע מן הסלון אני מבין שהסיפור הוא לא תכנים ספציפיים ולא מסרים או משהו כזה אלא עצם נוכחות מכשיר שתפקידו ייצר פסקול ולייצר, על כרחנו, סדר יום. ומתוך ההבנה הזו אני רוצה לומר משהו לקובי בן ה11 שיושב בבית של משפחת הבלין וצופה בטלויזיה ונפשו יוצאת: תירגע ממי. זה לא גליק כזה גדול.
