שנה להפסקת עישון

שימשיך יום ההולדת הזה עוד ועוד. תמשיכו לברך כאן ובכל ערוץ אחר, אני נהנה מכל ברכה וברכה.
אין הרבה מה לומר על יום הולדת חוץ מלאחל לעצמי דברים טובים ונעימים ושנת הצלחה. ביום ההולדת הספציפי הזה, דווקא יש לי כן מה להגיד, והוא נוגע למתנה שהענקתי לעצמי ביום ההולדת הקודם שלי, לפני שנה בדיוק. העולם היה אז הרבה יותר תמים, עפיפונים היו פשוט עפיפונים, נטע ברזילי שיחקה בלופר וחלמה להיקלע לקריירה בינלאומית, מסי ורונאלדו עוד לא ידעו שיודחו בבושת, התאגיד עוד היה בהרצה – ואני הפסקתי לעשן.
אחרי 30 שנה רצופות של עישון למעלה מחמישים סיגריות ליום, חדלתי בוקר אחד לפני שנה מלעשן – וזהו. יותר לא חזרתי להתמכרות הזו ולאחר שנה תמימה נדמה לי שגם המחמירים בפסימיסטים יתירו לי לקבוע שגם לא אשוב אליה עוד.
מה יש לי לספר לכם על הפסקת עישון? נשבעתי לעצמי בשבועה חמורה שאהיה עדין ומתחשב ולא אהפוף למיסיונר או מטיף נגד עישון. זו שבועה מיותרת כי ממילא אין בידי נוסחה להציע או תהליך בשנים עשר שלבים שבסופו תזרקו את החפיסה. גם אין לי תשובה על השאלה איך הפסקתי. כששואלים אותי למה הפסקתי לעשן אני משיב: כי עישנתי כבר. 30 שנה.
אני גם לא יודע לספר על טוהר נשימה שלפתע פקד אותי ועל כושר אדירים שפתאום נמסך בשריריי. נותרתי אותה פדלאה עגלגולת וגרם מדרגות באופק עדיין נתפס בעיני כאיום קיומי. חוש הריח קצת השתפר אבל ככל שאני יודע לא רבות הן מודעות הדרושים שכוללות את השורה "עדיפות תינתן לבעלי חוש ריח מפותח".
מה כן?
הגאווה האדירה, הבלתי נגמרת, המתחדשת מידי יום. על זה שעשיתי את זה. שניצחתי. אני פשוט לא מפסיק ליהנות מזה. זה ממש יומיומי. כמעט כשם שהעישון היה שם, כל הזמן וללא הרף, כך גם הגאווה הזו, נוכחת ומציפה ומעניקה סיפוק. קטן אמנם, כי עם גאווה לא הולכים למכולת, אבל מי צריך ללכת למכולת כשאין צורך בסיגריות.
והסיפור הזה, הריני להודיעכם, הוא מאוד גדול ומאוד ממלא. וכשאתה מצרף לזה עוד כמה יתרונות, כמו החופש מאלף אלפי ההגבלות שהעישון מטיל על מכוריו, כמו הסתלקותו של הסירחון המזעזע מהבגדים בסוף היום, מהספרים בחדר, מהמכונית, כמו העניין הפעוט ההוא של תוחלת החיים שעתידה, כך אומרים, לגבוה – מתקבל משהו שאכן יש להתקנא בו.
ועל כן ביום ההולדת ה-46 שלי אני לא משכנע אתכם או מטיף לכם חס ושלום להפסיק לעשן, אני רק מספר לכם מכל הלב כמה אני מאושר מהעניין, כדי לעשות לכם חשק לשקול את האופציה הזו בחיוב. ומשפט אחד של מסיונרים אני כן מוכרח להגיד לכם לסיום, בשקט, בינינו, כי רק אתם ואני יודעים אותו, את הסוד הגדול של המעשנים, והוא שסיגריה, להבדיל מסמים, להבדיל מאלכוהול, להבדיל משוקולד, להבדיל מעינוגי גוף אחרים שנוטים להתמכר אליהם – לא באמת נותנת כלום. רק אנחנו יודעים שסיגריה לא ממסטלת בכלל, אפילו לא טיפה, אפילו לא ז'יטאן ישנות בלי פילטר, כלום כלום. שום סוטול. ורק אנחנו יודעים שסיגריה לא מרגיעה בכלל עצבים וסיגריה לא מתגמלת ולא נותנת תחושת שובע ולא תחושת פורקן. הדבר היחיד שסיגריה מספקת זה את הצורך בסיגריה (ומייד מולידה את הצורך בסיגריה הבאה). זהו. וזה באמת עלוב מאוד. וזה מה שהופך לדעתי את ההתמכרות הזו לזו שהכי קל להיגמל ממנה. אין צורך למלא את החלל שהיא תותיר, אין צורך למלא את מקומה, אין צורך לשקם את הנזק הצפוי בעקבות ההיגמלות, כלום. רק להיחלץ ממנה ודי.
טוב. עד כאן. אצא להפסקת פלפל וקוטג'.