ביטויי המחאה של אישים פוליטיים מן השמאל כנגד חקירתו המתוקשרת של בנימין נתניהו, הינם, ככל הנראה, כנים ובאים ממקום טוב, אך אי אפשר להתעלם מן החשבון הפוליטי הנלווה אליהם.
לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין שהמסע המשטרתי-עיתונאי המכוער נגד נתניהו הינו שיקוי לעצמות שיבתו הפוליטית של האיש ומקור לבסיס כוחו המתחדש. כל ארגז נוסף שהועמס על משאית החוקרים, ליבה עוד יותר את תחושת הנרדפות, שכבר הספיקה להתעמעם בעזרת זריקות ההרדמה של הממשל החדש. פתאום חזר הברק לעיניים: בוא, אחי, יש מכות.
אופיה הייחודי של המפה החברתית פוליטית בישראל, אינו מותיר אפשרות להישאר עומדים מן הצד. כאן חייב כל אחד לתפוס לו מחנה, לירות או להתגונן. תופעות מסוג חקירת נתניהו, מעוררות אינסוף זעם כבוש, רגשי נחיתות חבויים ומחוללות בפועל סיטואציות חברתיות קשות. בתרגום פשוט לשפה הפוליטית, פרשה כזו מחזירה הביתה את עשרות אלפי האנשים היפים שנמאס להם להיות חלק מן המחנה הנרדף ובמחי הצבעה בעד ברק, ניסו להפוך גם הם לרודפים.
בשבוע שעבר שוחרר לאחר ריצוי קבוצת מאסר, אדם חרדי שהואשם במעשה אלימות כנגד קבוצת מסיונריות במאה שערים. במשך כל תקופת חקירתו, משפטו ומאסרו, זכה האיש לתמיכה מסוייגת מן הממסד החרדי. עם שחרורו, הפכה התמיכה לבלתי מסוייגת. האיש התקבל בחיבוק חם ואוהב מקשת רחבה במיוחד של פלגים ועדות בציבור החרדי, בהם גם המתונים ביותר.
מה שהוציא את ההמונים לרחוב הוא הקוקטייל שאי אפשר לעמוד בפניו של חקירות נתניהו, יום הזכרון ל"רוצחי רבין", הויכוח על פינוי המאחזים ושחרורו של האסיר, אב לשמונה ילדים. בין ה'חוגגים' היו אמנם מי שהביעו בדרך זו אי אמון במדינת ישראל ובמוסדותיה; אלו היו חלק קטן. רובו של הקהל לא הלך רחוק כל כך. הוא רק הביע אי אמון חריף במערכת עשיית הצדק בישראל בכלל ובמשטרת ישראל בפרט, ואמר, בפשטות, שהוא מרגיש רע מאוד.
אף אחד אינו מצפה מן המשטרה להתחשב תוך כדי עבודתה בשיקולי אחריות ציבורית וחברתית. למען האמת, היא אינה מסוגלת לכך. מדובר, להזכירכם, באותה משטרה שעצרה באישון ליל את בני הזוג בר הישרים והתמימים, רק כדי לספק את רצון כתבי המשטרה ועוד כהנה וכהנה פרשיות תמוהות ובלתי הגונות ההופכות אותה לגוף שאיבד את כבודו לחלוטין.
העיניים נשואות אל בית המשפט והפוליטיקאים המגבים את החרפה ואל התקשורת, התליין הראשי בשירות חוסר האחריות.
