אנרכיזם של ראש גדול קוראים לזה, והוא מתחיל הרבה הרבה לפני הגשר, והאזעקה והיציאה מהמרחב המוגן.
הוא מתחיל בארון של איקאה. יש שם איזה חיזוק אלכסוני ומתחתיו רפידת מחיצה. הוא מופיע בהוראות ההרכבה כשלב f אבל אין באמת שום סיבה בעולם שהוא יורכב לפני הרפידה. הוא הרי מעליה! ועל כן האנרכיסט-ראש-גדול אומר לעצמו אחת משתיים:
- גם שוודים טועים, עובדה. גרטה תונברג המהבולה ועל כן ברור שקודם שמים את הרפידה ואחרי זה נראה כבר מה עם החיזוק;
- לא מעניין אותי. אני שם קודם את הרפידה.
חצי שעה לאחר מכן, הנוהל הרגיל: קללות, בעיטות, פירוק כללי והרכבה מחדש. זה תמיד כך, תמיד בסדר הזה, באלפי בתים שהמשותף לכולם הוא שגר בהם איש אחד, גבר, שהוא אנרכיסט, אבל לא סתם אנרכיסט. אנרכיסט רגיל בכלל לא יגיע לשלב הזה זה יתבחבש לו הרבה לפני. הגיבור שלנו הוא, כאמור, אנרכיסט-ראש-גדול.
הימים האלה הם הימים שלו. הוא מלא עיזוז ותעצומות. כל רגע כמעט מספק לו אתגר הגדלת ראש אנרכיסטי. קחו למשל את הסיטואציה שחלקכם אולי גם חוויתם השבוע: נסיעה, התרעת מיגון. חולפות שמונה דקות והנה באופק מתנה: גשר! ממש גשר. מבנה מבטון, תקרה איתנה שסוככת על הראש ועל הרכב ומגינה מפני כל דבר שייפול מן השמיים. אבל רגע: ההנחיה הברורה של פיקוד העורף, זו שעובדה ושופצרה ונבדקה במלחמות קודמות, היא שאין להתגונן באמצעות גשר! וכאן קורה דבר מדהים: האוכלוסייה מיד נחלקת לכמה חלקים: האנרכיסט המובהק לא מצוי בבעיה. הן הוא ממשיך לנסוע כאילו לא הופעלה התרעה מעולם. הצייתן הנורמלי עוצר בצד הכביש, לא ליד הגשר, שוכב על הרצפה ושם את ידיו מעל לראשו. תפקיד הידיים הוא כמובן להסתיר את הפנים שמא יבוא מישהו ויראה אותו במצב המגוחך הזה. האנרכיסט-ראש-גדול מתחיל ברגעים כאלה לפרוח. ממש ממש לפרוח כמו פרח שפותח את עלי כותרתו וחושף את ליבתו הגאה. רגע, הוא אומר לעצמו. הרי לא מדובר בפחד מפני פגיעה ישירה. פגיעה כזו הרי תרסק אותי לאבק דק בין אם היא תתרחש על הגשר ובין אם מצדו ובכלל, באין מקלט איתן ההתגוננות היא אך ורק מפני רסיסי יירוט. נכון? נכון. כיוון שכך, הוא אומר לעצמו, והוא אומר את זה במנגינה כמובן, החשש מפני שבר יירוט שנופל על הגשר ומרסק אותו על ראשי, קטן בהרבה מן החשש מפני שבר יירוט שייפול על ראשי החשוף בעודי שכוב שם כמו אידיוט בצידי הכביש על גבי שמיכת אברי גלעד. נו מה? ואת כל זה הוא אומר לעצמו בעודו מתחת לגשר, חולם שזה יסתיים ומפנטז על קנייה באיקאה.
איך אני יודע את כל זה? כי האנרכיסט-ראש-גדול הוא אני. ממש ממש אני בעצמי. אחד כזה שגם אם הוא נכנע בסוף לדרישות החוק או התקנון זה עולה לו בבריאות ובמאבק פנימי. זה קורה לי בכל "אין פנייה שמאלה" מיותרת, ויש הרבה כאלה, בארונות של איקאה, בגשרים של שאגת הארי, בתאריכי תפוגה של תרופות וגבינת חרמון שמשום מה תקפה רק לשלושה ימים, בהנחיות רפואיות של ליטול כדור רק עם מים כאילו שבזירו אין מים וכמובן ביסוד היסודות של האנרכיסט מגדיל הראש הדתי – זמן כניסת השבת.
בשלב מסוים בילדותו או ונערותו של האדם הדתי, מישהו לוחש באוזניו את הסוד הלאומי שהשעה הנקובה בעיתון לכניסת השבת היא לא באמת. יש אחריה עוד פרק זמן, (שבכל הארץ הוא משהו כמו 18 דקות ובמקומות אחדים, למשל ירושלים, עניין של מנהגים, הוא מגיע ל-40 דקות) ורק אז נכנסת השבת. ומה שקורה אז לילד זה שהוא מאבד אימון במוסדות ובמערכות. הכל הופך בעיניו להמלצה ולהזמנה לדיון. ריחוק חברתי בקורונה – שני מטר. סליחה?! הוא שואל את עצמו. מאיפה הנגיף יודע למדוד שני מטר? ואיך יכול להיות שהמספר עגול ומדוייק? מישהו מדד את זה? ברור שזוהי סתם המלצה! ועכשיו מה שנותר לבדוק זה האם המרחק האמיתי שיש לנקות הוא חמישה סנטימטר או מקסימום ,25 30. מפה לשם, כל עוד לא התקבלה החלטה בוא נתכנס לדבר או להתפלפל על זה וטראח. 300 מאומתים. ככה זה עובד. וזה כל כך פשוט וגם קצת עצוב כי הראש הגדול הזה, שבדרך כלל הוא צודק, ממש ממש צודק, כי שני מטר זה הרבה מידי, וגשר כנראה מגן מרסיסים ואופטלגין פג תוקף דצמבר 25 יעשה כנראה את העבודה, – בכלל לא רלוונטי לענייננו. מערכות הגנה, תקינה ואסדרה לא עובדות כך. הן עובדות, בהגדרה, עם ראש קטן. פשוט מאוד, מפני שאם הן היו מבוססות על ראש גדול, הן לא היו בכלל. אי אפשר לשאול את הנגיף מאיזה מרחק הוא קופץ ומתי הוא מקבל שבת. אפשר רק לייצר הוראות מיטביות ולהתפלל שיהיה לאוכלוסיית היעד ראש גדול מספיק כדי להבין שצריך ראש קטן.
