בימים כמו אלה שהיו השבוע אני נוהג להסתבובב כארי בכלוב. עצבני, זועם, מכווץ עיניים. מחפש את הזיוף, את השקר, את הגוזמה. מביט בסקרנות בדוברים, שותה בצמא את דבריהם וממתין שיפלו. בדרך כלל זה קל מאוד. הגוזמנות התקשורתית הסוחפת כשמדובר בדבר שניתן להדביק לו את המילה"…לאומי", היא מן המפורסמות. קל מאוד לשרטט קווים לדמותה ולעקוב אחרי הדינמיקה שמפעילה אותה. זהו עבורי ספורט נושן.
השבוע, עם אריק איינשטיין זה לא קרה לי, גם בשל האהבה שאהבתי אותו וגם מפני שככל שפשפשתי, ופשפשתי, – שקר וזיוף לא מצאתי. פה ושם היו שטויות נוראות ("זה לא רק מותו שלו. זה מותה של התקווה", היגג מושיק תאומים בתכנית הבוקר. מה? למה? איזו תקווה? לא התבלבלת עם רבין?), אבל שקר וזייפנות – לא היו. היתה רק אהבת אמת תמימה וטהורה. אבקש גם אני לומר שני דברים על אריק איינשטיין.
בערב מותו ישבתי בחתונה. לידי ישב חבר והזכיר לי, שבישיבה היו שרים לתלמיד שהתחתן ועזב את "עוף גוזל". ככה. עם כל המילים. אמרתי לו שזה נכון סיפרתי לו שאצלי בעצמי, שיר הערש המועדף על אבא שלי היה יושב בסן פרנציסקו על המים, והזכרתי לו שבאופן כללי, במשך שנים, אולי אפילו עד היום, השיר הראשון שהיה בחור ישיבה שומע כשהיה רוצה לפזול החוצה, אל הישראליות, היה שיר של אריק איינשטיין (ומערכונים של הגשש). הימים היו ימים תמימים, החומות היו נמוכות יותר, האלטרנטיבה של המוסיקה החסידית עוד לא היתה קיימת, ובעיקר: רוב המילים בקלאסיקות הנפלאות של איינשטיין היו כאלה שמתאימים לאוזנו של תלמיד הישיבה, ללא פחד וללא חשש. זה אמנם היה אריק ממציצים ומאדון גוטה, אבל המילים בדשא אצל אביגדור היו נקיות ונעימות. אלה היו, בקיצור, ימים בהם אפשר היה לייצר משהו שמיועד לכולם. ממש ממש לכולם. זה שכתב כתב לכולם ואלה שנהנו ניסו ליהנות מהכל. או לפחות מכמה שיותר.
ומכיון שבכל פעם שמנהלת התרבות הטוטאליטרית מנסה לשווק דברים "של כולם", בשעה שהם בקושי של כמה אלפים בלב תל אביב אני נתקף עצבים, במקרה הזה עלי לומר שבאמת, באיזשהו אופן, אריק איינשטיין היה של כולם, או של רובם, ועל כן עליו ראוי לבכות ועליו ראוי להתאבל.
העניין השני אינו נוגע לשבטים ולעדות וגם לא לטעם מוסיקלי. הוא נוגע לאיינשטיין האיש ובעיקר לחשבון הבנק שלו. אין בידי נתונים מדוייקים, אבל סוד גלוי הוא שאריק איינשטיין נפטר נטול ממון. מקור העניין יכול להיות בסיבוכים ואולי באי אלו שגעונות, אבל עובדה היא שבשורה התחתונה, האיש היקר הזה יכול היה לעשות כסף ולא עשה. עזבו את המניירות שלא היו, את הפמלייה שלא ליוותה, את ההסתגרות ואת הבריחה. אני מדבר על כסף נטו: אריק איינשטיין יכול היה להרוויח כסף ונמנע מכך.
האם ראוי שאמן לא ירוויח כסף? מה פתאום, חס וחלילה. שיתפרנס, שירוויח, שיתעשר כאוות נפשו. נהפוך הוא. יפה הדבר שאדם יכול להתפרנס מאמנות ואינו צריך לכלות את זמנו בחיפוש אחר לחמו. אבל האם ראוי שאמן לא ירוויח כסף? האמת היא שכן, בהחלט. בעולם נקי ומתוקן, טוב ויפה שכסף אינו חלק מערכי המותג של האמן. כן. כך אני חושב.
על כן בימים אלה בהם זמרים הם בראש ובראשונה מכונות מגעילות של כסף גדול, ממש גדול, וחלק עצום מיצירתם וממעשיהם מכוון אל התכלית הזו, ואם זה לא הולך באולפן זה יילך בהופעות, ואם לא בהופעות אז בטלויזיה, או גם וגם וגם, בימים כאלה צריך להבין שגם לעניין הזה יש תפקיד באהבה הגדולה וחסרת התקדים שאפפה את אריק איינשטיין, האיש שהיה יכול למלא את קיסריה ואת הפארק ואת כיסיו ובכל זאת, תהיה הסיבה אשר תהיה, הלך אל התה והלימון והספרים הישנים
