אני לא הרגשתי.
ברגע שרזי ברקאי עבר במהירות לכתבת הדס שטייף כדי לשמוע על רעידת האדמה, דקות אחדות לפני שהעם כולו התאחד סביב סדקיו, ישבתי בחדרי ועשיתי מה שאנשים הגונים עושים בשעות הבוקר: דיברתי בטלפון. מהלך השיחה, שהיתה לטלפון סלולרי, נקטע מספר פעמים בשל בעיות קליטה. אם אינני טועה, בן שיחי גם השתעל בקול רעם מספר פעמים תוך כדי שיחה, עובדה שהקשתה על זרימתה התקינה של השיחה, אולם התרחשות דרמטית יותר לא נרשמה. בדיעבד אני נזכר שאולי שמעתי חריקות משונות ואפילו קול רעש שמזכיר המראת מטוס עלה באוזניי המבוהלות ושמא אף צווחה מרוסקת של סטרטר תקוע. על כן ברור שהרגשתי גם הרגשתי את הרעידה. מצד שני, אני מתגורר מרחק קילומטרים ספורים מנמל התעופה. הייתכן שהיה זה קול רעמו של מטוס ממריא? לא מסתבר.
תכלית דבר, כאן המקום להתוודות: לא חשתי ברעידת האדמה אפילו לא במעט ואילולא פעל הרדיו במלוא עוצמתו והעביר דיווחים מכל הארץ המזדעזעת, מן הסתם הייתי נוטל את ידה של אשתי שהעידה בהתרגשות גדולה על רהיטים שזזים ונוסע עימה לבית החולים בואכה המחלקה הפסיכיאטרית.
אלא שכאן הסיפור רק מתחיל. דקות אחדות לאחר מכן החלו כל אביזרי הטלקומוניקציה בביתנו לצלצל בקול רעש גדול. המשפחה המורחבת, החברים, השכנים והנושים החלו במלאכת החלפת החוויות. הלו? נו, הרגשתם? מה אתה מדבר! אסתר יושבת על כיסא ופתאום היא אומרת לי תסתכל! התמונה רועדת! אמרתי לה את הוזה! פתאום אני רואה את השעון הגדול נופל, וכל הקומקום קופץ מצד לצד ואף אחד לא נגע בו! טוב ביי, יש לי ממתינה! הלו! אמא! נו, אבא הרגיש?! וכן הלאה והלאה, עד שהנפש יוצאת.
עכשיו, נא לשים לב. פתאום, תוך כדי שיחות עבשות ומתלהבות, מצאתי את עצמי מתאר למישהו, דומני שהיתה זאת גיסתי, איך על השולחן מולי עמד מגדל מטבעות שנפל לפתע בקול רעש וצלצולים. נתתי תיאור מפורט ככל שניתן: איך בניתי את המגדל, איך מיקמתי אותו על השולחן, ליד הטלפון, איך הבטתי בו ואיך מוללתי אותו באצבעותיי, וכמובן איך פתאום, פתאום!, הוא התמוטט באחת, ללא כל מגע מצידי. זה מדהים! היא אמרה.
העניין הוא, שהסיפור הזה לא התרחש מעולם. זאת אומרת, באופן כללי אני זוכר במעורפל מטבעות על השולחן, אם אני לא טועה, בשלב מסויים גם שיחקתי בהם באצבעותיי. לא היה מגדל, הוא לא התמוטט, לא הרגשתי את רעידת האדמה, מבחינתי היא לא היתה. אני, איש בוגר ובר דעת, ראציונאליסט מושבע עם נטייה קלה לאקסיסטנציאליזם, שיקרתי ביודעין וסיפרתי בהתלהבות סיפור שמעולם לא התרחש, מתוך איזה דחף קמאי בלתי נשלט להיות חלק מהמסיבה הכללית. ברי, שבשיחות שבאו לאחר מכן כבר דבקתי, מתוך שכנוע עצמי עמוק, בסיפור מעשה המטבעות ואף עיטרתי אותו בפרטים: אלו מטבעות היו במגדל, איך מטבע אחד התגלגל ארצה ואני התכופפתי להרים אותו מהרצפה, שגם היא זזה, אחוזת קדחת.
מה זה אומר עלי: שאני דפוק? שקרן עלוב? אנושי?
זה אומר שיש מסיבות שאתה לא יכול להרשות לעצמך לא להיות חלק מהן. תארו לעצמכם שפתאום היתה הממשלה מייקרת את מחיר הלחם באחוזים אחדים. בוא נאמר שבוקר אחד היה עולה מחיר הלחם האחיד הפרוס מ – 4.55 ₪ ל – 4.95 ₪. עלייה של ארבעים אגורות. זו פגיעה מזערית שאינה מורגשת כמעט אפילו בקרב אוכלוסיות עניות מאוד. מדובר בתוספת של עד 15 ₪ לחודש, בערך. היא, בכל מקרה, חמורה הרבה פחות מפגיעות אנושות אחרות שמבצעת הממשלה. מישהו היה מרשה לעצמו להישאר מחוץ למסיבת הלחם הזו? מישהו היה מעז להגן באיזשהו אופן על ההתייקרות הזו, להטיל ספק בפוגענותה או לכל הפחות להתעלם ממנה? ברור שלא. כי לחם הוא לחם ורעידה היא רעידה ומסיבה היא מסיבה. ומי שלא שם, לא קיים.
