לאנשים מבוגרים קשה לבכות. כך חונכנו מילדותינו. דווקא משום כך משהו בבכי של מבוגרים, במיוחד בכי קולקטיבי, הופך להיות חגיגי מאוד. חבר שלי מנדי שהוא קולנוען עובד כבר הרבה זמן על פרויקט דוקומנטרי במסגרתו הוא שואל אנשים מול המצלמה מתי הם בכו לאחרונה ומה שיוצא זה מסמך מרתק מעין כמותו. כמובן שבשנתיים האחרונות מלאכתו קלה להפליא כי קול יבבה קבוע מלווה את חיינו ויש מן המרואיינים שפורצים בבכי אף מול המצלמה. אבל עדיין רגעי בכי הם משהו שראוי לפצח אותו ולספר עליו.
קוראים ותיקים של העמוד הזה מכירים כבר את החוויות שלי ממסעות הלימוד בפולין. אלה מסעות קטנים רוויים בתוכן וברגעי התרגשות שבמרכזן גרעין הזהות היהודית של המשתתפים. אנו פוגשים גם את זכר השואה וגם את יסודות החסידות שנבטו במקום ושגשגו במשך שנים ארוכות וגם את ליבת הרעיון של נקודה יהודית פנימית בת נצח שכל אחת ואחד פוגשים בה בדרכם שלהם. הפרויקט הזה, הולך הלוך ונסוע כבר הרבה זמן וכבר סיפרתי לכם שמאז השבעה באוקטובר המרקם הפנימי שלו השתנה לבלי היכר. הבעל שם טוב הוא אותו בעל שם טוב וה"יחידה שבנפש", הנקודה הפנימית הזו, שמתחברת כמו מגנט אל שורשה ומצליחה לדלג על כל משוכת מחלוקת – נותרת בעינה מצב הצבירה, לעומת זאת, משתנה לגמרי. אנחנו כולנו ילדיים יותר, רגישים וחשופים, נוטים לבכות וכמהים לאהבה ולחסד. זה באמת חוצה מגזרים וזה באמת מאפיין בימים אלה את לב ליבה הפנימי של הישראליות. אנחנו בוכים היום פי מאה יותר מאשר לפני האסון. ופי מאה יותר מהר.
אל קרקוב הגענו ביום האחרון. עיר יפהפיה, קרקוב והקשר היהודי שלה לא זקוק להסברים מיוחדים. להבדיל מאתרים אחרים בפולין, רוב הסיפור היהודי שלה מתרחש מאות רבות לפני השואה ומונצח בצורה בולטת מאוד גם בתרבות העכשווית שלה. גם האווירה בעיר רוגעת. פולין היא ארץ ידידותית ליהודים ולישראלים גם בימים קשים אלה. אבל כשקבוצת ישראלים שנמצאים כמונו בתוך חוויה רוחנית סוחפת מסתובבת בעיר הזו – אנחנו במצב נוזלי לגמרי. אני כבר לא מדבר על האזעקה הפתאומית במלון והקריאות שנלוו אליה, מין הכרזה במערכת הכריזה שפותחת במילה המפחידה uvaga שהיא בסך הכל "לתשומת ליבכם" בפולנית, אבל ישר מעיפה אותך למחוזות אחרים. מסתבר שהטוסטר בחדר האוכל הייחודי שלנו העלה עשן שהפעיל את מערכת האזעקה. לא הצלחתי להתאפק וכתבתי בקבוצה שלנו: "פתאום עשן מפריע להם".
כשנכנסנו לתוך בית הכנסת העתיד של הרמ"א לא היה במקום שוב טריגר לשום מציאות אסונית. זה דווקא היה אתר שהנציח חיים מפכים ונותר על עומדו, אבל אנחנו הגענו אליו בלבבות פתוחים וחשופים לגמרי. ישבנו ביחד והאזנו להרצאה על פסיקה ושופר וסליחות. בפאתי האולם הקטן ישבו זוג תיירים אמריקנים שניכר היה עליהם שהם אינם יהודים והם אכן הציגו את עצמם בנימוס כנוצרים אוהבי ישראל וביקשו רשות להצטרף לקבוצה והאזינו בהתרגשות להרצאה שהם לא הבינו אף מילה ממנה. לפני ששרנו "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה" הסברתי להם את מהות ההצהרה הזו והם זמזמו יחד איתנו. ואז תקענו בשופר ועל גבי הבימה המוגבהת השמענו תפילה לשלומם של החטופים ושל הפצועים ולעילוי נשמתם של המתים הרבים שלנו. וככל שהתקדמה התפילה והתקיעה התלחלחו העיניים והלבבות וכל בני הקבוצה התקרבו והתאחדו. אלה היו באמת רגעים יפים וחמים עד מאוד שכולנו נזכור. וכשסיימתי וכולם צעקו אמן זה באמת היה שיא ההתרגשות, כך לפחות חשבתי.
ואז, בעודי מחזיר את השופר לנרתיקו, פנה אליי פתאום הבחור האמריקני, מארק שמו כשלצידו גלוריה אשתו וביקש לספר לקבוצה משהו ואת האמת אומר שלא הייתה לי כל כך סבלנות, כי טיפוסים שמבקשים בקשות כאלה הם לפעמים, תסלחו לי, קצת טרחנים. אבל עוד לא הספקתי לפתוח את הפה והוא כבר הוא סיפר, בעיניים בורקות ודומעות, לא פחות ולא יותר כך: שביום שישי השישי באוקטובר 2023, שניהם, שני בני הזוג, סיימו את ביקורם בישראל. התחנה האחרונה שלהם הייתה שדרות, ממנה הם עברו לטיסה שהחזירה אותה הביתה. יומיים אחרי זה הם התחילו לקבל תמונות זוועה וזיהו בין הקורבנות אנשים שאיתם הם נפגשו והלב שלהם נשבר. ומאז הם עסוקים במה שעוברת ישראל, מסייעים ככל שניתן וכפנסיונרים בעלי אמצעים, משתדלים להסתובב בכל רחבי אירופה, להביע את עמידתם לצד ישראל ולעשות נפשות לעניין. והם בכלל לא ידעו שאנחנו נהיה כאן ורק רוצים להודות לנו על הזכות לפגוש אותנו ולהתפלל עמנו לשלומה של ישראל אהובתם ולהגיד לנו שהם איתנו.
ובשלב הזה, כולנו, אבל ממש כולנו, פרצנו בבכי סוחף. את נפשנו בכינו ואת ארצנו בכינו ואת שבוינו וחטופינו בכינו. קול השופר פתח והתפילה העמיקה וחיבוק האהבה הפתאומי הזה בא אל המוכן והמיס אותנו לגמרי.
אהבה היא חומר חזק מאוד. תודה לכם מרק וגלוריה על שליבכם בצד הנכון.
