זבולון

זבולון מושיאשווילי

זבולון מושיאשוילי שנפטר השבוע היה אחד השחקנים המתוקים והאהובים בישראל. כשנודע דבר פטירתו נתמלאתי צער ומייד חזרתי אל סיפור אחד שקשור בו ושפרסמתי לפני שני עשורים. ציור: לי-אור עצמון פרואין

זבולון מושיאשוילי שנפטר השבוע היה אחד השחקנים המתוקים והאהובים בישראל. כשנודע דבר פטירתו נתמלאתי צער ומייד חזרתי אל סיפור אחד שקשור בו ושפרסמתי לפני שני עשורים, כשהחל את תהליך התקרבותו לדת וחזרתו בתשובה.

הייתי יושב אז בבית קפה תל אביבי קבוע, "קפה גינצבורג" ברח' אחד העם. זה היה מוסד שכונתי קטן וכשר ומצויין, ומאחר והמיקום שלו היה ממש במרכז של המרכז הוא שאב אליו כל מיני פרצופים מפורסמים מעולם התקשורת והאמנות. עבורי הוא היה האמצעי הטוב ביותר להגשמת המשימה שמילאה באותם ימים את כל כולי והיא הצורך להתערות ולהיות בעניינים. עשיתי אז את צעדי הראשונים בתקשורת ובטלויזיה ובכל יום הייתי מטיל אל סלי עוד גיבור או גיבורה שהכרתי ושהצלחתי להפיל ברשתי. המקום החמוד ההוא יצר איזושהי אינטימיות חברתית שהקלה מאוד על מלאכת טוויית הקשרים החברתיים וכיון שהייתי מיושביו הקבועים זה הפך את העניין לקל עוד יותר.

יום אחד נכנסתי לקפה ונתקלתי בחיוכו ההמפורסם של זבולון מושיאשוילי. כל מי שצפה בשנים ההם בטלויזיה הכיר את החיוך הזה, החיוך של ששי מ"שמש", מתוך שינה. אם יום אחד יערוך מישהו את רשימת האייקונים הויזואליים הזכורים ביותר בישראל, החיוך הזה, שבכלל לא ברור שהוא חיוך אלא יותר מבנה פנים חייכני, יתפוס את אחד המקומות הראשונים. ששי, הדמות האהובה והנוגעת ללב מהסיטקום המצליח שמש, היה מהדברים שנכנסים לתוך הנשמה. אני משוכנע שלא היה צופה אחד בסדרה שהיה נכנס לבית הקפה, רואה את זבולון ולא מגיב כמוני. פשוט נפלט לי אה! כזה של מעריצים, ובלי הקדמות מיותרות ישבתי על ידו ותוך רגע נעשינו ידידים. הבעיה היא, שהשיחה שניהלנו היתה מוזרה מעט. למעשה, היא נעה בשני קוים מקבילים שהתקשו להיפגש.

כיון שיש לי יד ורגל בטלויזיה, ניגשתי מייד אל החלק המקצועי ובנונשלנטיות, בעודי מוזג משקה לתוך הכוס שאלתי: תגיד, זבולון, כמה פרקים הייתם מצלמים ביום צילום אחד, אה?

נתן בי ששי את עיניו המחוכמות, נאנח ואמר משהו כמו: כמה פרקים? אני יודע כמה פרקים? איך אומרים: הבן אדם חושב והאלוקים צוחק. מה שנקבע מלמעלה זה מה שיהיה. זה הכל.

מצד אחד, התשובה לא לחלוטין ענתה על השאלה ששאלתי. מנגד, לא היה לי שום דבר נגד הקביעה שהוא השמיע, ועל כן המשכתי היישר לרובד נוסף של התעניינות מקצועית. תגיד, שאלתי, איך טנצר בחיים, מניאק?

זבולון החויר. ניכר היה בו שהוא נלחץ מהשאלה. "תשמע", הוא אמר לי. "עזוב אותי מלשון הרע ומלדבר על אנשים. האור הגדול של האמונה יותר גדול מהכל". הוא שם לב שאני מלטף את רגלי שכאבה משום מה והוסיף "מה יש לך ברגל, נקע? זה כואב? למה לא תתפלל? למה לא תאמין שזה יכול לעבור?"

כן, גמגמתי. אבל תגיד, גלית גיאת…"אתה יודע למשל", הוא קוטע אותי, "מה פרוש צמד המילים המפורסם "אברה קדברה"? בוא, בוא תשמע: אתה יודע שזה מונח מהקבלה "אברא כדברא" (אברא כדבריי) שהתגלגל אל מה שהוא כיום? האמונה, האמונה, היא שתסדר אותך. למה אתה לא משתמש בה תגיד, למה?

ניסיתי, באמצעים מגוונים, להעמיד את ידידי על טעותו. בסוף דיברתי בפירוש. אני דתי. אמרתי לו. אין לך מה לחדש לי בתחום. תגיד, יש סיכוי ש'שמש' חוזרת? מישהו מדבר אתך על זה? וזבולון, בחיוך גדול גדול, התחיל לשיר לי בשקט שיר על האמונה, שיר שהוא חיבר.

השיחה התמשכה עוד ועוד ובאותו מבנה מוזר. בשלב מסויים שיתפתי אותו בתכנית שעברה לי בראש: לבנות ביחד איתו מופע סטנדאפ. ניכר היה בו בזבולון שהוא מאוד מתעניין בנושא כי מייד כשסיימתי להציג את הפורמט הוא שאל אם אני מכיר את בית הכנסת של חסידי סקרנביץ' ואת השיעור המתקיים בו מידי יום, ואני הבנתי סופית שאין עם מי לדבר. שמחתי מאוד על הרכש החדש של הקב"ה ושל הקהילה הדתית, אבל התאכזבתי קצת מזה שחיר כבר לא הולך לצאת לי מההיכרות החדשה הזו. שיעורי תורה – כן.

ואז נגמר לי הזמן והלכתי לאוטו שחנה ממול. כשהגעתי וניסיתי להניע, הבנתי שהמצבר נגמר ואף נזכרתי בזעף שהוא החל לגסוס עוד קודם לכן ואני בחפזוני שכחתי לטפל בזה. עזבתי בתסכול את המכונית וחזרתי לבית הקפה. אל זבולון.

"המצבר שלי נגמר", אמרתי וזבולון אמר בטבעיות: "צריך להתפלל".

בשלב הזה פקעה סבלנותי, תלמיד הישיבה הליטאי התפרץ ממני ואמרתי לו: "לא זבולון. לא צריך להתפלל ואל תבלבל את המוח, צריך לקחת ממישהו כבלים" ותוך כדי שאני אומר את זה בכעס, הבנתי שאני נמצא בלב הסואן של תל אביב באמצע היום, והמשימה לקבל כבלים ממישהו היתה כבר אז בלתי אפשרית. עוד אני מתייאש וזבולון בשלו: צריך להתפלל. תנסה, תראה שזה יעבוד. מרוב ייאוש כבר כמעט הלכתי על זה, אבל אז פתאום הבנתי בדיוק מאין יבוא עזרי.

"יאללה", אמרתי לו. "בוא נתפלל, אבל בשני תנאים: נתפלל ביחד, אתה ואני, ונתפלל בחוץ. ליד האוטו".

זבולון הסכים בשמחה, יצאנו ביחד החוצה, פתחתי את מכסה המנוע, הנחתי משולש אזהרה במרחק מה, הצבתי את זבולון בחזית, ממש ליד מכסה המנוע המורם כך שכל מכונית שעוברת לא יכולה לפספס אותו, נעמדתי לידו וכשעוד לא הספקתי להתחיל אפילו את פסוק התהילים הראשון כבר עבד הרעיון שהגיתי באופן מושלם:

תוך חצי דקה הוצף הרחוב הצר בעשרות מתנדבים שקראו בקצב "ש-שי, ש-שי" והיו מאושרים לחלץ את גיבור נעוריהם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה. ברור שהםפתחו בפנינו את מנועיהם ומצבריהם בהתלהבות נעורים מתמסרת. נו, צועק לי זבולון, אמרתי לך שתפילה תעזור?

שכנעתי אותו להמשיך להתפלל ותוך כדי כך גם לעצור את התנועה ברחוב עד שאסיים את ההטענה. כשהאוטו עבד כמו שעון, סגרתי את מכסה המנוע, נשקתי לחבר הקטן והמקסים הזה, נתתי תודה לאלוהיי הרייטינג שלא נטש את בניו בצרתם ונסעתי משם לדרכי.

מאז היינו לידידים. זבולון הלך והעמיק את קשריו את האמונה והפך לחסיד נלהב ולתלמיד חכם. לא הייתי בקשר איתו בשנים האחרונות אבל מכל חבריו שמעתי על הקסם הזבולוני שהמשיך ללוות את חייו ועשייתו עד הסוף העגום הזה, כשאפילו כוחה של תפילתו ואמונתו לא עמד לו והוא עזב את העולם בגיל כה צעיר. אני מקדיש לו את הסיפור הנושן הזה באהבה ובגעגועים.

רוצה לשתף את הפוסט הזה?
קובי אריאלי

סטנדאפיסט, מרצה, שחקן ואיש תרבות. נולד בירושלים ובוגר החינוך החרדי. כותב מדור שבועי קבוע ב"ישראל היום", מגיש בגלי צה"ל ויוצר ומגיש תכניות תרבות, פנאי וסגנון חיים בערוץ 24.

עוד כתבות