לפני זמן מה עשיתי דרכי במכונית בחזרה הביתה לירושלים. הגעתי העירה, יצאתי במחלף קרית משה מכביש בגין, פניתי שמאלה אל דרך רבין ונעצרתי ברמזור של בית המשפט העליון. רגע אחרי הרמזור עצרה את דרכי ניידת כיבוי שיצאה בסירנה ואורות מהבהבים מתחנת הכיבוי של ירושלים ששוכנת בגב קולנוע הסינמה סיטי. היא יצאה מן התחנה, עיכבה לרגע את המכוניות בצומת ופנתה שמאלה אל מנהרת רבין. אני הייתי ממש מאחורה וזאת הייתה הדרך שלי ופשוט המשכתי בנסיעה אחריה. קצת מסקרנות, קצת בשובבות של היצמדות לרכב חרום. זה היה דרמטי: ניידת גדולה, אורות מהבהבים, שאון סירנה ונהג אחד דרוך שנוסע אחרי הניידת ומדמיין, כמו ילד, את סמי הכבאי שממהר לכבות עוד שרפה.
חולפים על פני הצומת הגדול של גן סאקר או ממשיכים במעלה בצלאל. זו גם הדרך שלי. תוך כדי נסיעה אני שואל את עצמי: לאן היא נוסעת? זהו מרכז העיר והאפשרויות רבות. מעניין, אני אומר לעצמי היכן מתלקחת שרפה. אולי חס וחלילה יש נפגעים? רמזור אוסישקין. האם תמשיך ישר או תפנה ימינה לאוסישקין? היא פונה לאוסישקין. גם אני אחריה. עכשיו אני כבר חושב רק על השריפה ועל אנשים המסכנים שמחכים בלחץ לבוא הכבאית. נוסעים באוסישקין. בטח, אני אומר לעצמי היא תפנה ימינה באחת הפניות לנחלאות. שם יש בתים ישנים שנוטים להישרף. ממשיכה עד לצומת אוסישקין קק״ל ואני אחריה. זו הדרך שלי הביתה. אני צריך לפנות שמאלה בקק״ל היא תפנה בטח ימינה, אני אומר לעצמי, או תמשיך ישר, לכיוון עזה. הרבה יותר הגיוני. שמה זה אזור הרבה יותר גדול, אבל היא פונה שמאלה, לקק״ל ואני אחריה. טוב, אני אומר לעצמי. בטח היא נוסעת עד הסוף לקינג ג׳ורג׳, משם תפנה ימינה או שמאלה אל מרכז העיר, בעוד אני אפנה ימינה אל אבן גבירול הקטן. אבל היא פונה ימינה. אל אבן גבירול, ואני שואל את עצמי אם היא תמשיך ישר, אל עבר רמב"ן. (לא הגיוני. לשם היא הייתה יכולה להגיע עוד קודם לכן), או שתפנה ימינה, אל רחוב אלחריזי הארוך. אבל היא פנתה שמאלה, אל החלק הקטן של אלחריזי, שבו אני גר ונעצרה באמצע הרחוב בדיוק, אבל בדיוק, מול שער בבית שלי. ואני הרגשתי איך אין לי דם בגוף. בכלל. הוא הלך לאן שהוא. ברכיי פקו. לא חייגתי הביתה במהלך הנסיעה המסוימת הזו ופתאום שמתי לב שגם לא חייגו אליי, די ברור למה.
נו, נדלג לסוף. השכן הלוקה בנפשו מהבניין ממול החליט לאיים בהתאבדות, מסכן. שלום לו. שלום גם למשפחתי, ברוך השם. אמנם עלה ריח חרוך מסוים מהבית אבל זה היה בשל 25 החצילים שנחרכו שם על הגז, עניין שבלעדיו אין ביתנו בית.
מה היה שם בנסיעה המוזרה הזו? הייתה בה נפרדות, מוחלטת. בידול עצמי הגנתי שנשען באופן טוטאלי על המנוע הכביר של "לי זה לא יקרה". הוא כל כך חזק, עד שאפילו בצומת האחרון, ממש האחרון, כשהאופציה הייתה או ימינה או שמאלה עוד אמרתי: היא תפנה ימינה. נחשפתי לאחרונה דרך חברתי החכמה יעל אל "טראומה והחלמה" של ג׳ודית הרמן ולמדתי על כוחו האדיר של המנוע הזה ובמיוחד – על המפץ הגדול שמתרחש כשהוא נשבר. כשזה כן קורה לי. היכולת להיפרד מאוד מובנית בתוכנו, למרות שהיא נוגדת כמעט כל יסוד חברתי. זה אנושי וזה מובן אבל צריך לדעת שזה לא אידיאלי. זאת בעיה.
מעודי אהבתי את הסיפור החסידי המופלא על כל בכי הילד שעלה מן החצר והאם שניגשת את החלון בזעקת: אוי אוי! ואז היא חוזרת רגועה ואומרת: זה לא שלנו. והרבי נוזף בה ואומר: מה זה. איזה מין דיבורים אלה. אז מה אם הוא לא שלנו. זה סיפור לא אנושי כל כך. הוא מדבר על דרגה מאוד גבוהה של הרגשת האחר, אבל הוא מבטא אידיאל אמיתי. ליחיד, אבל גם לקבוצה.
בשבעה באוקטובר, בחג שמחת תורה בבוקר נפלו לחלוטין חומות ה"אצלנו". כי ישראלי ויהודי, בכל מקום שהוא, הרגיש שהוא נעול בממ"ד ומבחוץ אורבים לו הרוצחים מבקשי נפשו. גם בשעות ובימים שלאחר מכן, כשאנשים בעוטף דיממו למוות ועשן עלה השמימה ובמקומות אחדים בארץ לא ארע דבר, כולם הרגישו שלהם זה קרה. ואז, מהר מאוד, החלו הקלקולים וההסתבכויות ושד הניפרדות חזר והתמקם. ובמהלך המלחמות כולם חוו משהו, כך או אחרת, אבל היו כאלה שסבלו ממש והיו כאלה שמזלם שפר עליהם וחייהם לא ממש השתנו. והאתגר, מאז, הוא לנסות ולהיאחז בערך החמקמק הזה. להתאמץ ולנפץ את ה"אצלנו". את ה"שלנו". את ה"לי".
ואני מוצא את עצמי במידה מסויימת מתגעגע ליום שחור אחד לפני שלוש שנים, שלא היה בו שום דבר טוב ולא האירה בו שום קרן אור, אבל כל מה שקרה בו קרה אצלנו. אצל כולם. בלי יוצאים מן הכלל.
