יש מטבעות לשון שהם רק קצהו של סיפור. כבר עשרים שנה בערך שאני מוצא את עצמי נוקט במטבע לשון בשפה הערבית. לפעמים אני אומר אותו אפילו במבטא כבד. זוכרים שפעם היה ז'אנר כזה בהומור הישראלי, שאריות מדור הפלמ"ח, להשמיע מכתמי חוכמה ערביים? דור שלם היה מתחכם ומשמיע ביטויים במבטא מתגלגל של אבו זאקי, למי שזוכר. היום זה כבר עבר מן העולם, אבל זכר לזה עוד נותר לי ובעקבותיי גם למשפחתי בסיטואציה אחת ויחידה: כשיש צורך להביע איזו השלמה אמונית, להצדיק את הדין, עוברים פתאום מעברית ויידיש לערבית ואומרים: "כול מן אללה" (הכל מא-לוהים). המנהג הזה לא בא לי מאבותיי ולא מבית המדרש והוא גם צעיר בפי. בסך הכל עשרים שנה עברו מאז הסיפור שסיפר לי חברי כב' השופט יאיר חסדיאל כשחזר משירות מילואים כתותחן בגבול הצפון במלחמת לבנון השניה. יאיר הוא מספר מופלא וטוב שהסיפור החזק הזה פגש דווקא אותו וכך זכיתי לקבל אותו מפיו ואף לפרסם אותו בעבר. הוא שב ופקד את כל ישותי השבוע, כל אימת שרעמו הטילים ורצנו למקלטים ולממדי"ם ועוד יותר מכך, בבוקר התעתועים ההוא של יום שלישי, שבו בחר האויב המרושע והמובס לרוקן את אשפת חיציו שעתיים לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה וגם שלוש שעות לאחריה.
ביולי 2006, ממש באמצע התמוז, יצאה ישראל למה שכונה לימים מלחמת לבנון השניה. (לאחרונה גיליתי, אגב, שבלבנון היא מכונה 'חרב תמוז'). מלחמה עזה ומתסכלת שגבתה מחירים רבים ולמעשה, במידה רבה, רק השנה היא הושלמה. במשך 34 ימים רצופים פעלו כוחותינו נגד כוחות חיזבאללה בדרום לבנון. בין שאר הכוחות הוצב שם גם חברי יאיר במסגרת סוללת התותחנים בה שירת במילואים, וזה מה שהוא סיפר לנו כשחזר:
בשבוע הראשון ללחימה הם הגיעו ונפרשו על הגבול, על פני שדה רחב ידיים ושומם. הכל, לכל אורך העין, היה ריק ושומם והשמים הלוהטים נשאו עמם אימה ודאגה מפני מה שצפוי בהמשך.
היום ירד ובא הלילה, וכשזרחה השמש ביום שלמחרת, כוסה לפתע השדה הנטוש בהמון כבשים שלשווא חיפשו פיסת ירק במרחב הצהבהב. בלב העדר ניצב, כמו דמות מקראית קדומה עבד הרועה, ערבי ישיש, מקלו בידו, שקיבל בנימוס שקט ובנענועי ראש ומלמולים כאילו לעצמו את האורחים הלא קרואים, הם וכלי נשקם.
הלוחמים עוד לא היו עסוקים בשלב ההוא וקשרו עימו שיחה. הוא חי כאן, לדבריו, בכפר הסמוך, המבודד, מאז שנולד. מגיל שמונה הוא רועה את צאנו בשדה. ולא. הוא לא מפחד מקטיושות והוא לא מפחד למות. למה? כאן בא משפט המחץ שעתיד לחזור על עצמו אינספור פעמים בימים הקרובים ושיהפוך בהמשך גם לכזה שאאמץ אני בעצמי: "כולו מן אללה", אמר עבד. "הכל מא-לוהים. לכל קטיושה יש כתובת. אם היא צריכה לתפוס אותי, היא תתפוס אותי בכל מקום".
בתוך זמן קצר הפך האזור לשדה קרב ארטילרי. כשהחלו רעמי הפיצוצים, בתוך סבך האובך והאבק, עמדה אמונתו התמה של עבד ועדרו בפני מבחן ראשון. הוא עמד בו בכבוד. מסביב נהם סער איום של ירי ארטילרי בשני הכיוונים, חיילי הפלוגה נכנסו לשגרה איומה של ריצה ותפיסת מחסה בכל פעם שהמוות שרק מעליהם, והדבר האחרון שהם צעקו, בכל פעם שהם רצו אל מעבר לקומנדקר, אוזניהם מכוסות בכפותיהם ושברי תמונות של המשפחה חולפות בראשם, היה תמיד: "עבד תתכופף!". אבל עבד, מאמין שכמוהו, לא הכיר בסמכותו של הפגז ולא בעליונותה של הקטיושה. הוא נותר איתן על עומדו, ובכל פעם שהאבק שקע והרעש שכך, הוא הביט בסובבים ברבע חיוך חכם ומדברי וחזר שוב על המנטרה: כולו מן אללה. לכל קטיושה יש כתובת.
הכבשים של עבד, לעומת זאת, האמינו קצת פחות בהשגחה עליונה. העדר החל, טיפין טיפין, להתדלל. כל מטח כזה עשה שמות בעדרו של עבד. הרעמים וההדף גרמו לכבשים נזקים חמורים והן צנחו מתים מידי יום כמעט. הוא היה מגיע לשדה יום יום, פניו עגומות, כתפיו שחוחות, עדרו מדולל, וממשיך להנהיג את מעט כבשיו אל איי הירק המאובקים שעוד נותרו בשוליים. לאט לאט ובכאב גדול, הוא החל להבין שמלחמה, ככל שתהיה מן אללה, איננה דבר טוב. עם התקדם הלחימה הוא הגיע פחות ופחות. בשבוע השלישי הוא ביקר בשדה עם כבשיו הנותרים רק פעמיים. אחר כך גם זה לא נשאר. עוד פעם אחת הוא הגיע, ממלמל, כרגיל, את המנטרה "כולו מן אללה" ולכל קטיושה יש כתובת, ואז חדל מלבוא והסתגר בכפרו, מרחק מה מסוללת התותחים.
יאיר וחבריו המשיכו בשגרת הלחימה. טיווח, ירי, תפיסת מחסה, ירי. מבלי דעת, הפכו עבד ונבואות התום שלו למוטו מרכזי בהתנהלות הגיהינומית הזו שנכפתה עליהם. עבד תיפקד כמין נביא ומורה, ודבריו והתנהלותו הפכו לסוג של נבואה או חכמת קדומים פלאית. המאמינים התחזקו באמונתם והפחות מאמינים נלכדו אף הם במנטרה, שהפכה לסיסמה, שהפכה למנוע מרגיע. אין אתאיסטים בשוחות וכו'. וגם אם יש, אתה יכול להיות ריאליסט וציניקן ורציונליסט אבל כשרועה ישיש חרוש פנים ומיובל ידיים עומד בלב עדרו הנכחד ושב ואומר שהכל מן אללה, זה פועל עליך פעולה מאגית ואתה מתחיל להאמין שהכל מן אללה. את שבוע הלחימה האחרון עשתה הפלוגה מבלי שעבד ביקר בסוללה אף לא פעם אחת, אבל כבר לא היה בו צורך. קלעים, רגמים, מטווחים, קשרים, מפקדים ופקודים, כולם תפקדו היטב בצל הידיעה הברורה שהכל מן אללה ולכל קטיושה יש כתובת.
ב14 באוגוסט 2006, כ' באב, ב7:00 בבוקר נכנסה לתוקפה הפסקת אש, עליה הכריזה מועצת הבטחון של האו"ם. זה קרה אחרי יומיים של קרבות קשים ומרובי אבדות. רוב היחידות החלו בקיפול והתארגנות חפוזה לשיבה. באותו בוקר, ממש בסמוך לשעת תחילת הפסקת האש, נורתה מלבנון, על פי מיטב המסורת המרושעת, הקטיושה האחרונה של החיזבאללה לשטח ישראל. היא פספסה מעט ונפלה במרחק מה מסוללת התותחים של יאיר. עבד הזקן, שמזה שבוע היה ספון בביתו ואיש לא ראה אותו, בדיוק יצא אז לחצרו והקטיושה פגעה ממש בו. הוא נהרג במקום. עבד היה ההרוג האחרון של מלחמת לבנון השנייה.
