כמו עוד הרבה ישראלים טובים פיניתי השבוע זמן ואנרגיה כדי לקיים את מצוות הימים העיקרית. איני מדבר על התמגנות והסחות אוכל, גם לא על עזרה לנפגעים ומפונים ואפילו לא על הכנות לחג הפסח הקרב ובא בתוך אי הודאות הגדולה, למרות שגם בכל אלה עסקתי. אני מדבר על ערב שלם שבו עמדתי מול מצלמה וניסיתי לבצע בקושי רב את תנועות הריקוד של הלהיט החדש "מה זה שמה בשמיים", מאת ניר קריגל כדי שאוכל להעלות סרטון לטיקטוק. צריך לומר שזה לא הצליח בסוף. בשלב מסויים המצלמה עצמה התחילה לצעוק שהיא לא מוכנה לצלם גמלוניות כזו, לא כל שכן להעלות אותה, ועל כן יצרתי גרסת כיסוי משלי לטרנד הנחמד הזה שעוד רגע אדון בו לעומקו, אתם מוזמנים לחפש ולצפות בה.
מה שקרה בינתיים, זה ששמעתי את הלהיט האדיר הזה שוב ושוב במשך שעות ארוכות, לחנו, מילותיו, וקצבו נעו בתוכי והוא הפך להיות, כרגיל במקרים כאלה, חלק ממני. ואתם תחשבו אולי שאני מגזים, אבל אני רוצה לקוד ולהשתחוות בפני הילד המופלא הזה, ניר קריגל ואחותו שהביאו לעולם את האושר הזה. ממש ממש תודה רבה לך מותק.
למי שלא מכיר, אז ככה: מאז השבוע הראשון למערכה נשטפת רשת הטיקטוק בביצועים וגרסאות לשיר מופלא שפרסמו ניר ואחותו. המילים הן: מה זה שמה בשמים, לא ציפור ולא מטוס, זה כלי טיס בלתי מאויש, זה כלי טיס בלתי מאוייש, זה כטב"מ. זה כטב"מ. הן מושרות בחן אין סופי ובתנועות מדוייקות ודי קלות לביצוע (למי שהוא לא אני), אבל העיקר הוא כמובן המילים עצמן שכשהן פוגשות את הביט, הן הופכות לכל מה שצריך בימים אלה, פשוט כל מה שצריך: הסחה, התמודדות, תפילה, תנועה, העצמה, הכל. מה זה שמה בשמים – שאלת השאלות, שהיא גם "מה זה", וגם "אמאלה, מה זה" וגם "מה זה, לעזאזל" וגם, כמובן: "מה קורה שם בשמים, ולמה הוחלט שם שבערב פסח, במקום לעשות יסודי ופאנלים, נרוץ למקלט וממ"ד"; לא ציפור – כלומר זה לא טבעי; ולא מטוס – זה לא אנושי וידידותי; זה כלי טיס בלתי מאוייש – זאת מפלצת חדשה, מכונה לא אנושית; זה כלי טיס בלתי מאוייש – כן, זה מה שזה; זה כטבמ – אפילו שם יש לו. שם של מפלצת. זה כטבמ – אמאל'ה. אבל כל זה – הוא לא האמירה. האמירה היא – הריקוד! העובדה שאת כל האימה הזו אנחנו מסוגלים לרקוד, בתנועות! ובקצב ובצ'יל מתוק של ראפ ובמתיקות מחוייכת. כי אנחנו חיים ואנחנו מנצחים ואנחנו משלימים מתוך בטחון גמור ולא רק מתוך אין ברירה; כי כל כטבמ שם בשמים ייורט עוד בטרם נדע אם הוא ציפור או מטוס, אחרת, כמו שאומר חנן יובל, לא הייתי שר. וגם הלעג הפיצפון לניג'וס של ראשי התיבות הצבאיים, שהצליל שלו מפחיד לפעמים יותר מהפצצה בעצמה ולשם המסורבל הזה, שכולל בתוכו את המילה הדגולה והזקנה שאך לאחרונה קיבלה חיים עצמאיים "בלתי".
ואת כל זה הבין ניר קריגל המתוק הזה והביא לנו את הברכה הזו לחיים. אם עוד לא נחשפתם לכו והאזינו. עוד ועוד. לביצוע המקורי ולגירסאות הריקוד ולגירסאות הכיסוי (אל תדלגו על נעם קליינשטיין בגלי צה"ל). שמעו שוב ושוב. תנו לזה לנוע בגוף, כי רק אחרי כמה עשרות פעמים החומר הפעיל מתחיל להשתחרר וכל האפקט המתואר מעלה מתרחש.
השיר הזה יימאס תוך כמה ימים וייעלם בעוד חודש. זה גורלם של להיטי התמודדות, וזה גורלם של טרנדי טיקטוק. כבר עכשיו הוא בדרכו השמימה אל חלקת גדולי הטרנד, שם ייטמן בין סיקס לסבן ובין שווארמה דונר לבוגאטי, אבל זה כבר ממש לא משנה. הוא כבר נכנס להיכל התהילה. לא של טיקטוק, של החיים. כי זה לא סיפור של טיקטוק ורשתות. ממש לא. היכולת לייצר מנוע פנאי אמנותי פשוט, מיידי, מסיח דעת ומשמח לב – הוא לא פחות משליחות של גאולה. זה נצנוץ של נצח החיים הטוב והיפה בתוך מציאות של ערפל אפור, ומי שנפלה בחלקו הזכות לייצר אותו הוא חתיכת קדוש אהוב. לא פחות. מ"נאצר מחכה לרבין", דרך "יא סדאם יא מטומטם" ו"יאללה יא נסראללה" ועד ל"חרבו דרבו", ל"נחש אותי נחש וקרץ אותי קרץ" של לפני שנתיים (שראיתי בו חלק מכתבי הקודש ממש), ול"מה זה שמה בשמים" החדש – אנשים טובים באמצע הדרך משרבטים כמה מילים, נכנסים לאולפן ועושים היסטוריה. איש אולי לא יזכור אותם, חוץ מתחקירניות בתכניות נוסטלגיה, אבל תרומתם לא תסולא בפז. תודה ניר. אל תילחץ ותרוץ לייצר עוד ועוד להיטים. בנחת. מבחינתי את שלך כבר עשית.
