אוי לנו ואבוי לנו.
אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ
עֲלֵי קוֹלוֹת מְחָרְפֶיהָ בְּעֵת רַבּוּ הֲרוּגֶיהָ
וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ כְּמוֹ מֵימֵי יְאוֹרֶיהָ
כבר כמה ימים שאני שקוע בתוך קבוצת החדשות של גוף התקשורת שאני עובד בו. אני משתדל שלא להיות צמוד לשידורים החיים, בודאי שאיני צופה בסרטונים, אבל אני חייב להיות מעודכן אז אני צמוד לקבוצה. כתבות וכתבים מזינים כל הזמן ידיעות, איש איש בתחומו. ופעם בכמה זמן מישהו עולה ומעדכן שהידיעה הזו והזו – פייק. לא אומת. לא לפרסם. ואז מוחקים אותה. וכבר כמה ימים ולילות שאני מחכה שמישהו ייכנס ויכתוב שהכל פייק. הכל הכל פייק. כל מה שקורה פה לא נכון. לא קרה. זו מתיחה מושקעת לשמחת תורה. וזה לא יקרה כבר, כנראה. אה? אנחנו בתוך סיוט נורא. זה אכן קרה לנו. אוי מה היה לנו.
השאלה הכי לא נכונה או הכי לא מדוייקת בימי הטירוף האלה היא "איך נעבור את זה". היא לא נכונה מפני שלתהיה הזו יש תשובה ברורה, לצערנו ולשמחתנו: אנחנו נעבור את זה כי אנחנו עוברים הכל. אי אפשר לדעת מה יילד יום מבחינה בטחונית ומדינית, אבל אפשר לנבא מה יקרה מבחינה נפשית: נעבור את זה. המוני השכולים יתמודדו עם אבלם וכאבם. אלפי הפצועים יחלימו וישאו עמם את תוגת פצעיהם ואולי נכותם. אלפי נפגעי נפש יתאמצו להשיג מזור לנפשם וכל השאר ישקעו בשגרתם. עולם כמנהגו ינהג. הבנק עובד כבר היום. הוא חייב. ובעוד יומיים יפעל גם בית הספר. ואם יש איזה דבר אחד בטוח בתוך כל הכאוס השחור והמדמם הזה, זו הידיעה הברורה שבעוד זמן כלשהו, איני יודע מהו, אני אעמוד על במה בסטנדאפ קומדי, ובאולם יישבו אנשים ויצחקו. גם זה יקרה. יכולת הריפוי של חברה היא תכונה מובנית. היא חלק מחייה ואיזה נס שזה כך. אחרת באמת היינו נופלים ומתמוטטים כולנו. כשם שהיחיד נושא בחובו את מנוע החיים שמאפשר לו לקום מעפר כך גם החברה וביתר שאת. ליוויתי פעם חבר שעבר טראומה נוראה שאמנם לא כללה מוות אבל היתה מטלטלת ואיומה. בתוך כל זה הגשתי לפניו מנת עוף, שיאכל משהו, והוא טעם מעט ואמר משהו שמייד הרגיע אותי והשיב אותי אל קרקע יציבה. הוא אמר: "זה קר לגמרי" והסיט את הצלחת. האם הוא שכח מהארוע הטראומטי? ממש לא. מה שקרה זה שמנגנון הריפוי כבר הופעל אצלו, זה שיפעיל בהמשך את ההסתגלות, ההתמודדות, השכחה, כל מה שנפש צריכה כדי לקום מעפר. והעוף באמת היה קר, סליחה. החיים חזקים מהכל, לא כל שכן חיי הכלל. אפילו מזוועה בכזה סדר גודל.
ודווקא משום כך, דווקא משום שמערכת הריפוי העצמי היא כה חזקה וכה אפקטיבית – במקרה הנורא הזה צריך להיזהר מפניה. הסיבה הראשונה היא החטופים. המהירות שבה הפכו קורבנות החטיפה מפצצות מתקתקות ל"סוגיית השבויים" מזעזעת. השבוע התבטא מישהו ש"בשבויים נטפל אחרי המלחמה". זהו דבר לא נכון כשלעצמו, אבל הוא שכח עניין עקרוני נוסף: אחרי המלחמה יחל לפעום במלוא הקיטור מנוע הריפוי האוטומטי. הפוליטיקאים יקראו לו, בצדק, "הם רוצים לשבור אותנו. בואו לא ניתן להם את זה", האמנים יקראו לו, בצדק, "show must go on", והמשק והכלכלה לא יקראו בשמות. הם פשוט יקרו. משאיות תפרוקנה סחורות ומניות ייקנו ויימכרו ומערבלים יערבלו בטון ליציקה. והמצב הזה עלול חס וחלילה להכניס את גורלם של חטופינו לקצב בעייתי במקצת. כי כשמשהו לא בוער לכולם בעוצמה רבה, אז הוא לא בוער. ופוליטיקאים מכל סוג וצבע הם הראשונים לזהות מצב כזה ולקחת את הזמן. ועל כן המשימה היא להחזיק את נושא החטופים על האש הכי גדולה כל הזמן. הם לא בעיה שצריך לפתור, הם ארוע מדמם. כמו פצועים קשה. הנושא הזה הוא באמת לפני הכל, גם לפני הכרעה בעזה.
ויש עוד סיבה לכך שאולי כדאי לחכות שנייה עם הריפוי הטבעי, לנסות להיאבק בו ולעכב אותו, והיא האנרגיה החברתית האדירה שמציפה את הרחובות. אני לא מדבר רק על אנשי הסדיר והמילואים גיבורי החיל ואדירי המעש, וגם לא על אורזי החבילות, שולחי המנות, תורמי הדם ואלפי המתנדבים, אלא בעיקר על הרוח הישראלית האדירה שמפעימה את כל זה. אנחנו נחזור לריב, זה הרי ברור. חלק מזה מתרחש כבר עכשיו אני מעריך בכאב עצום ובייאוש גדול שהקצה העיקש ימשיך במריו ובמרכז יחולו תנודות בכיוון חיובי, אבל זה כבר יעבוד אחרת. אחרי הרוח הגדולה שיצאה השבוע ממחבואה כבר יש עם מה לעבוד. צריך יהיה לעשות עם זה משהו. זה יהיה משוגע אם לא נעשה עם זה משהו. גם למען הנופלים, גם למען הנותרים.
ועוד סיבה אחת, אחרונה, היא המקום שכל הזוועה הזו קרתה בו. כל אזרח שנפגע הוא עולם ומלואו אבל כשיושבי ספר נטבחים זה מחביא בתוכו גם מימד של הפרת חוזה. עשרות מפגשים היו לי בשנים האחרונות עם מנהיגי ותושבי העוטף. הדבר שחזר על עצמו הכי הרבה פעמים היה התיקון הלשוני החינני שהם אהבו תמיד לתקן: אנחנו לא עוטף עזה. אנחנו עוטף ישראל. לפני שנה וחצי קבעתי פגישה עם שמעון אלקבץ, מפקד גלי צה"ל דאז. קבענו באזור אשקלון אבל הוא משך אותי בערמה אל ביתו הזמני בכפר עזה, לשם עברו הוא ומשפחתו. הוא דיבר בקדושה כמעט על השליחות ועל איכות החיים. הוא גרר אותי אל הבוסתן וקטף לי רימון ודיבר על קלמנטינות והכל בנימה רומנטית שלא התאימה לעולמנו התקשורתי הציני. השבוע הוא ומשפחתו אבלים על בתם סיון הי"ד ובן זוגה ואני אבל יחד איתם. וכל השבוע הזה הרימון לא יוצא לי מהראש. האנשים שגרים בעוטף ידעו שהם בסיכון אבל קיבלו אותו על עצמם במין עסקה שקטה כזו שאומרת שהם שומרים עלינו ואנחנו שומרים עליהם. חצי מזה אכן התקיים: הם שמרו עלינו.
אז אנא, בואו נעכב לרגע, במאמץ, את מנוע הריפוי. נניח לו לפעול, אבל נמנן אותו. שהוא לא יהיה כל כך אוטומטי. ובינתיים בואו נבכה להולכים. בואו נחבק את הבוכים. בואו נתפלל קול גדול:
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ,בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל,רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קׇדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.
