הוא היה איש די מבוגר. לא מוכר לי אישית, אבל לגמרי ידעתי מיהו. טיפוס מוכר. רב חרדי, רציני, תופס משרה בכירה בציבוריות החרדית, כבד מזג ונשוא פנים וגם טיפוס קיצוני שנחשב מאוד שמרן ומנותק מההוויה הישראלית. נפגשנו לגמרי באקראי, בסופרמרקט השכונתי. הוא במעבר של חומרי הניקוי, אני במעבר של השימורים. היתה שעת ערב, המרכול היה די ריק ושקט שרר בין המדפים. ומתוך השקט בקע פתאום זמזום חרישי, חם ומוכר וגם מדבק. הבנתי שהוא הוא המזמזם, הן לא היה בסביבה אף אחד אחד, אבל בכל זאת, בגלל שזה היה כל כך מוזר ולא ייאמן, צעדתי חרש אל השדרה המרכזית והתגנבתי, עקב בצד אגודל אל הפינה ושם ראיתי אותו, עומד מול מדף של מרככי כביסה, בוחן מותגים ומחירים ומזמזם זמר נאה. את מנגינה וגם את המילים:
אולי נחש אותי נחש,
אולי קרס אותי קרץ.
אלעד ערב טוב מה נשמע,
אלעד ערב טוב מה נשמע,
אני הייתי מתחת העץ של התין,
של התין,
ואני נפוח.
אני לא יודע כיצד לתאר את הדיסוננס שבין הדמות לבין היצירה שהושרה בפיה, אבל זה היה ממש קיצוני. ממש ממש קיצוני. ומאותו רגע די נצמדתי אליו, במרחק ביטחון קבוע והלכתי אחריו בכל פינות הופר הגדול, מתענג על הזמזום הנעים. הוא לא פספס שום פרט, אפילו את השהיית הסינקופה שלפני "של התין" השני. ואני הבנתי שאם גם הוא נפל בטרנד הזה אז כנראה אנחנו באמת מדברים על מפץ תרבותי אדיר וחסר תקדים. ובעיקר, כזה שצריך לדון בו.
הנה תקציר הפרקים לבודדים שנחתו זה עתה מן המאדים ולא יודעים במה מדובר: לפני כחצי שנה הפיץ איש אחד, שאיני יודע את שמו, הקלטה של הודעת ווטסאפ מצחיקה, בעיניו, שקיבל מפועל ערבי שמתנצל שלא יוכל להגיע לעבודה. הפועל מספר שהוא ישב תחת עץ תאנה, הוכש על ידי נחש או נעקץ על ידי חרק והוא סובל מנפיחות. בפיו של הפועל: אולי נחש אותי נחש, אולי קרס אותי קרץ ואני נבוח. צריך לומר שההקלטה אכן מצחיקה. עברית במבטא זר כבד ובמיוחד מבטא ערבי מצחיקה ישראלים, השיבוש נחש במקום הכיש או נשך (ששניהם תקניים, אגב), הוא שיבוש ילדי ותיק והוא תמיד חמוד, השיבוש היצירתי "קרס אותי קרץ" הוא שיבוש מודע כמעט והוא בכלל גאוני: קרץ בערבית זו עקיצה ומכאן שיש כאן היקש לאחור: אם נחש נוחש אזי מי קורס? בטוח קרץ (אחד מהם הוא שם העצם ואחד הפועל, לא ברור מיהו מה). המיקום הפסטורלי, תחת עץ התאנה (תין=תאנה בערבית) מעורר אף הוא חמימות נעימה, השיבוש המסיים במבטא הערבי "נבוח" במקום "נפוח" בכלל מעיף לשמים, ועל כולנה: ענן הנוכלות הקל והחביב שנח על כל הארוע והופך אותו לפיסת סאטירה. מי לא רוצה להסתלבט על שקרנותם של עובדים ובעלי מלאכה הממציאים תירוצים? כל מאזין שומע את ההקלטה הזו, נזכר מייד בפועל שלו או באינסטלאטור שלו או בקבלן השיפוצים שלו ואומר לעצמו: אם הוא הוכש בידי נחש אז אני ננשכתי בידי ערוד סגול עם קעקוע "יחד ננצח" על האוזן.
ההקלטה הזו הגיעה, כאמור, להרבה אוזניים אבל מיצתה את הפוטנציאל הויראלי שלה די מהר ושקעה. ואז באה המלחמה והתקופה המטורפת הזו ובאחד הלילות ישב היוצר המוסיקלי עודד דוידוב מול המחשב, נטל את ההודעה המוקלטת הזו שכמו רבים גם אותו שימחה והרכיב אותה בכשרון יוצא דופן על Sounds of Silence של סיימון וגרפונקל ותוך דקה וחצי היצירה הפכה להמנון לאומי. שרים אותה, מזמזמים אותה, מייצרים לה גירסאות כיסוי למאות ולאלפים. היא חוצה מגזרים וגילאים ולא מפסיקה לתת ולהעניק. כבר כמה ימים שאני עסוק בתהייה: למה? איך קרה שהבדיחה החמודה הזו שאמנם יש בה רבדי תחכום רבים ומנועי הצלחה רבים אבל בסופו של דבר היא קטע נונסנס מוסיקלי ותו לא, הפכה להיות תוך זמן קצר "התקווה"? איך ניתן לייצר הסבר מניח את הדעת לקבוצה של סטודנטים שיישבו באוניברסיטה בעוד חמישים שנה, ינתחו את התקופה הזו וייתקלו פתאום באחד הטקסטים הכי פסיכיים שהם קראו בחיים שלהם ויגלו שהוא היה הטקסט הכי נצפה והכי מושמע בחורף תשפ"ד?
זה מתחיל כמובן מהלחן. הוא אדיר, הוא נפלא. קראתי שכשפול סיימון וארט גרפונקל הקליטו אותו הוא התחיל ככשלון, הפך לבדיחה ופתאום תפס וטיפס לגבהים והזניק את הקריירה שלהם כצמד, מה שאומר שזה שיר שיודע לייצר "מצב" ובעיקר שזו מנגינה שמתפקדת היטב גם באזורים קומיים. סאונד'ס אוף סיילנס נעים, מתנועע בגוף ומרגיע מאוד. נסו אותו ברגע זה עם כל טקסט שבעולם, כולל: "ביטוח לאומי לצידך ברגעים החשובים של החיים" או "התחנה הבאה: תל אביב מרכז. הנוסעים לתחנות נתב"ג ומודיעין מתבקשים להחליף רכבת בתחנה הבאה" ותראו איזה עונג נמסך פתאום באיברים. חברו את ההצלחה הזו עם טקסט שגם בפני עצמו הוא מנצח, עשו את זה בטיימינג מוסיקלי מדוייק והנחה נכונה של המילים על המנגינה וקיבלתם שלאגר.
ואז המלחמה. שני דברים עיקריים קרו במלחמה. האחד – הנפש צמאה ורעבה לכל הסחת דעת הומוריסטית או סתמית או מה שלא יהיה. רק תתנו. ומה שעוד קרה, תסלחו לי, זה שנפתח פתאום חלון לגיטימציה לדברים שבימים אחרים מעלים ריח קליל של גזענות. הן לקטע הזה אין שום קיום ללא המבטא הערבי והשיבושים וללא הרמיזה הביקורתית העקיפה כנגד אי יושרו של הפועל. אעלק נבוח. בימים רגילים הוא כנראה בכלל לא היה לגיטימי ועכשיו הוא לגמרי עובר. אולי בגלל עוד משהו סמוי, שאני בטוח שהוא נכון:
נזכרתי כבר היה פעם טרנד דומה. עוד בטרם הטיקטוק ומנועי ההפצה שלו, הפך שיר ילדים פשוט וסתמי לויראלי בשיעור מטורף. זוכרים? לפני 6 שנים לימדה המורה לעברית ג'יהאן ג'אבר את תלמידיה שיר חביב בעזרת דרבוקה. היא שרה שורה והם עונים אחריה: "גשם גשם מטפטף, גשם גשם איזה כיף, לי קנו מעיל חדש ואותו אני אלבש". השיר הזה בביצוע ג'יהאן עלה לרשת ותוך זמן קצר הפך ללהיט היסטרי. בהרצאותיי אני טורח להסביר שבמהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל יש באמת רק דמות אחת ויחידה שהיא באמת קונצנזוס, של כולם כולם והיא ג'יהאן ג'אבר והשיר גשם גשם מיטפטף. ג'יהאן היא לא הפועל הרמאי ואין בטקסט שלה שום דבר מצחיק, זולת דמיון אחד כפול בין שניהם: בשניהם בולט מאוד המבטא הערבי המשבש מעט (מיטפטף, אילבש, נחש, קץ, נבוח) ובשניהם יש משהו מאוד תמים וחמוד. והיהודים הישראלים, גבירותיי ורבותיי, אוהבים את רגעי החום והדו קיום האלה. זה מייצר ביטחון ואמונה וזה מתחבר לכמיהה פנימית לחברות ולאהבת אדם ולשכנות וליציבות ולנורמליות. וזה קורה גם בימים רגילים המכונים "ימי שלום" ועל אחת כמה וחמה עכשיו, כשכולנו ישבנו תחת העץ בשלווה ופתאום נחש אותנו נחש, קרס אותנו קרץ ואנו נפוחים וכואבים ומדממים.
