עב דק מעיב על חגיגות השמחה של יום העצמאות ה-60. חקירותיו אסורות הפרסום של ראש הממשלה נפלו בזמן לא כל כך טוב. עוד מעט קט תצאו כולכם אל מרבדי הדשא, חמוצים מן הזיעה ומפוייחים מן האסכלה, או אז יעמוד מישהו לצד המנגל ויאמר: הפעם הוא לא יוצא מזה. הפעם זה הסוף. כך הוא יאמר וכולם יצקצקו ויאמרו אויויוי. או לבושה. מושחתים הביתה. אין הנהגה. כולם גנבים.
ואני רוצה להגיד לכם משהו, ישראלים: הכל בסדר. שישו ושימחו בחגכם ובמנגלכם. לכו על זה, בכל הכוח. אתם יודעים למה? כי הכל כתקנו. ולא קרה כלום. ואיש לא גנב ולא נטל שוחד, גם אם הרבה אנשים טפשים ומשועממים מייחלים לכך שזה יתברר כנכון. איכס. תיפח רוחם של משביתי השמחות. נמאס מהם.
מה זה קרה לנו, שהשיח הזה, שיח החשדות והפלילים, החקירות ואיסורי הפרסום, השתלט טוטאלית על חיינו? כמו מכונת עשן שפעם בזמן מה מפיצה גל עכור, וכולם מתמסרים אליו בחדווה מזוכיסטית משונה, ושחים בו, ושוחים בו, ומתעסקים בו – והרי אין בו כלום. אני מניח את כל כבודי על השולחן ומודיע כי הפרשה הזו תסתיים בלא כלום. בדיוק כמו קודמותיה. הכל הבל ורעות רוח. יוזמת רדיפה של אנשים רשעים שרוצים להפיל את השלטון, העושה שימוש בעליבותה של המשטרה, בבינוניותה של הפרקליטות ובלהיטותה של התקשורת, ויחדיו מצליחים כולם לעשות דבר אחד: להרוס לכולנו את החיים. מה, באמת לא נמאס לכם מן השיח הפלילי הזה? בא לכם עוד מן החומר הזה? אוהבים כותרות מזועזעות, ספוקולציות פוליטיות ותרחישי אימה? נהנים מן ההתבוססות, צקצוקי הצדק ונהמות המוסר השקריות? אני לא. טוב לי שקט ושלווה וחגיגות נעימות על פני כל הרטוריקה המזוייפת הזו. עוד מעט יהיו בחירות ואז, אם ארצה להדיח מישהו מכסאו – אעשה זאת בחדווה.
רוח בלהות מהלכת על פני המדינה, רוח הבלהות של "רדיפת השחיתות". לא צדק בכנפיה ולא טוהר, לא משפט ולא כמיהה אל טוב, כי אם רוח ככל הרוחות: שקרית. מוגזמת. אופנתית. המונית. בלתי אחראית ובלתי מבוססת. המולתית. לא תואר לה ולא הדר. לכי לך, רוח, כלעומת שבאת. עייפנו מחוקרים ומעדויות, מחשיפות בלעדיות, מתיבות נסתרות ומחביות חומר נפץ. לכי לך ואל תשובי. לו יבוא צדק משפטנו בלא כל הסחי הזה. חג עצמאות שמח.
