פעם בחיים

אנחנו שנינו באותו הכפר

קובי אריאלי

מה שקרה בעצם זה שאשכנזים חילונים תל אביביים לקחו דוס ופרענק לבקר ערבושים. ישראל הראשונה לקחה את ישראל השניה וישראל השלישית לסיור בישראל הרביעית.

הנה הקומבינציה הטלוויזיונית: קובי אוז וקובי אריאלי עוברים לגור שבוע בכפר ערבי לצורך צילומי תוכנית דוקו דרמה בשם "פעם בחיים". מיד שמחתי, מיד הסכמתי. והיו לי כמה סיבות.

ראשית, רציתי לברר אם אכן כיף להיות ערבי ישראלי, להריץ דחקות, לאכול חומוס פול,  להיות מנותק, לעשן דברים ולא לשרת בצבא, כמו בבועה התל אביבית אבל בערבית.

 שנית אני די מסמפט את האריאלי הזה, חרדי, חביב ונבון בצורה בלתי רגילה. איש שהוא כמעט מטר שישים של גשר בין דתיים לחילוניים, על הגשר הקצר והמזוקן הזה חוצות עגלות ריקות ומלאות מצד אל צד והוא, חורק שיניים, מהדק את הכיפה וממשיך לקיים דיאלוג הומוריסטי עם עצמו ועם שאר העולם. אני מכבד את אנשי הבין לבין, אלה עושים אותנו עם.

שלישית, למה לא?

 (קובי אוז, "למה הסכמתי")

ראשית דבר ביוזמה של חברת ההפקה 'סינרגיה' להפקת סדרת דוקו-דרמה המציבה אנשים ישראלים בסביבה ובסיטואציות המנוגדות לאורחות חייהם, ומצלמת אותם עד שתצא נשמתם. מסלול דומה עברו שועי ארץ דוגמת אביב גפן וגיא מרוז, אסי וליאור דיין, שלומי סרנגה ומושיק עפיה ועוד. מי אנו שנסרב. אין כאן מקום להאריך אודות כל מה שקדם לצהרי אותו יום בו ישבנו בתוך לימוזינה מהודרת, ספונים מעין רואה מאחורי וילונות עבותים, חוששים וחרדים מן הצפוי לנו ברגע שתיפתח הדלת. פתאום בא נער ההפקה, פתח את הדלת כדי סדק ואמר: הגענו.

יצאנו אל מרכזו של כפר הומה.

ברטעה עיר פצועה, עיר הקרועה במרכזה בין ישראל לפלסטין, ברטעה המערבית, עיר ישראלית עם חינוך של משרד החינוך, תקציב של משרד הפנים ועתיד בישראל של שנות האלפיים לעומתה ברטעה המזרחית עיר פלסטינית מלאה במצוקה, כשלים חינוכיים ועוינות. תושבי ברטעה הם כולם משפחה אחת, משפחת כבהה, אין שם שמות אחרים, כולם כבהה, במערבית ובמזרחית כבהה. רק הברטעים הישראלים יכולים להסתובב בארץ עם תעודות הזהות הכחולות ואילו הברטעים הפלסטינים צריכים להסתפק בשטחי הרשות.

לכל אחד בברטעה יש איזה דוד פלסטיני מקופח ובן דוד ישראלי מוצלח. בסוף שהותנו בברטעה הנחינו יום ספורט לילדים משני הצדדים, די מהר ראינו שהילדים שבאו מהצד הפלסטיני הפריעו, זרקו שקיות מים, לא הקשיבו למדריך והיו פושטקים לעומת בני משפחתם מהעבר הישראלי שהיו חמודים וקונסטרוקטיביים, מה שמוכיח שחינוך זה דבר חשוב. באמצע השוק המשותף, בין שתי הברטעות, עובר הוואדי המסריח ביותר בעולם, הוואדי נמצא באחריות הפלסטינית, בתוך הוואדי זרוקות שאריות של כבשים שנשחטות בשידור חי אצל הקצב הפופולארי, יתושים שעוקצים באותה מידה כבהה ישראלים וכבהה פלסטינים ועכברושי ענק מבהילים רצים עם רצח בעיניים.

(קובי אוז, "הוואדי באמצע הכבהה")

הימים ימי החופש ועשרות ילדים רכובים על אופניים הקיפו בפליאה את הלימוזינה הארוכה, כשהם מפריעים למשלחת המכובדת של זקני הכפר לפלס את דרכה לעבר זוג האורחים נשואי הפנים שהגיעו להתגורר בכפר. אני מתאר לעצמי שיותר מילד אחד בקהל שאל שם את עצמו או את חברו את השאלה המתבקשת, אם כל היהודים הם כאלה נמוכים, איך זה שהם הצליחו, פעם אחר פעם להכניע את צבאות ערב, אבל אין זה הנושא.

ראשון הגיע יוסף כבהה. איש זקן בעל מראה ערבי טיפוסי, רזון שדוף, עיניים חכמות, כפייה ונעליים איטלקיות שלחץ את ידינו בחום והציג את עצמו כאביו של עאדל, המארח. אחריו הגיעו שני אחיו, גם הם זקנים בעלי רזון שדוף, עיניים חכמות, כפייה ונעליים איטלקיות, עוד שני בני דודים וילדיהם, ואז ארבעה אחים ומשפחותיהם, ורק אחרי כל הכבודה הגיע הדבר עצמו: עאדל כבהה, בעל הבית, המארח. דווקא אותו היה קל מאוד לזהות. אם הייתי נכנס לכפר עם מאה אלף משפחות והייתי מבקש לבחור אחד מהם כדי שיארח שניים לצורך צילומי טלויזיה, הייתי פונה היישר לעאדל כבהה. לאריה דרעי של הערבים יש את זוג העיניים הממזריות ביותר במרחב השמי, הוא יפה תואר, בעל נימוסים טובים והרבה קשרים בחדרה. ברגע שהוא לחץ לנו את היד ידעתי שמספר הטלפון שלו ייצרב לנצח בזיכרון המכשיר שלי.

כל אותה העת צילמו אותנו, כל אחד בנפרד ואת שנינו ביחד שתי מצלמות שתיעדו כל צעד מצעדנו. חי נפשי שאף לרגע לא השגחתי בהן. כקורבן ריאליטי ממוצע אני עתיד להתעלם מנוכחותן גם בהמשך הערב, כשנגיע, אוז ואני יחדיו אל הבית שלנו בברטעה המערבית, נעלה מותשים אל חדרנו המשותף, נתקלח לפי תור ונשכב לישון איש איש על מזרונו: הוא מתחת לקישוט החשמלי עם אפקט המפל, אני מתחת לגובלן עם התמונה של ערפאת.

אנשי המצלמות צילמו וצילמו וצילמו. את התוצאה יוכל עם ישראל לראות, החל מהשבוע, בתכנית הדוקו דרמה "פעם בחיים" שתשודר בערוץ הקולנוע הישראלי. אני לא אצטרך לראות. גם כך השבועיים האלה, בהם בילינו קובי אוז ואנוכי בבית משפחת כבהה וחיינו בברטעה כתושבים לכל דבר, חקוקים בי כאחת החוויות המסעירות שעברתי ושעוד אעבור. אני משוכנע שזה היה בדיוק אותו הדבר גם אילולא פרצה, עשרים ושבע שעות לאחר שהגענו להתגורר בכפר, מלחמת לבנון השנייה.

הערבים בברטעה די מנותקים מההוויה הישראלית, בשביל להמחיש עד כמה הם מנותקים, די להזכיר שהערוץ הישראלי נמצא במספר 109 בממיר. החברים אוהבים לראות סטאר אקדמי, שזה הכוכב הנולד הלבנוני וכל מיני תחנות צבעוניות מהעולם הערבי. אני, שאני מכור לחדשות התעקשתי לזפזפ לחדשות בישראל ומה שראינו כולנו בסלון של סובחי היה מעשה החטיפה המנוול של החיזבאללה. היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה. לא רציתי להיות שם, בלילה הסתגרתי בחדר ושמעתי זיקוקים של שמחה בכל הכפר, "זה זיקוקים של חתונה או אירוע משמח", אמר עאדל, אבי המשפחה ואני רציתי לקבור את עצמי מתחת לכרית. המלחמה עברה על ברטעה כמו מלחמה במדינה אחרת. הקטיושות עפו ברחבי הצפון וברטעה המשיכה לגמרי כרגיל. ורק אני חיכיתי לחושך כדי לקבל מבזק סלולרי לווריד.

(קובי אוז, "יורים")

ואז התחילו החיים שלנו בכפר. מכאן ואילך נעשה איתם את הכל יחד. נאכל (הוא חומוס וכבשים, אני קרקרים וטונה), נשתה (קפה ותה), נישן, נדבר, נכיר כל דקה וחצי פנים חדשות, נחגוג, נלמד, נתיידד, נגלה עולם חדש. במשך ימים שלמים הסתובבנו בין אנשי המקום במטרה ללמוד. להתערות. אני יודע היום היטב לשחק מינקלה, משחק ערבי פופולרי ששנותיו כשנות הסכסוך לפחות, אם לא יותר. אני יודע גם הרבה על הדת המוסלמית. כמובן שרק דברים טובים. האמת שהיה לנו די קל. הרקע שלנו, גם של אוז וגם שלי, עשה את מחצית העבודה. אני, למשל, הכרתי היטב את חוויית ההפרדה המוחלטת בין המינים. מהבית. אוז הכיר שפה, אוכל, צלילים ואווירה. גם הוא מהבית. כל זה הפך את החוויה לקלה יותר, אבל גם למעניינת יותר.

החברה בברטעה מסודרים בהיררכיה של מין וגיל. כשיש חפלה ביתית מתחלקת המשפחה באופן טבעי לגברים ונשים. הגברים מדברים בענייני גברים ומעשנים, הנשים דנות בענייני נשים ולעולם לא מעשנות. כאילו עולם מקביל, הגברים חיים בעולם של עסקים, עישונים וקלות דעת והנשים חיות בעולם של מגבלות, אחריות לטיפול בילדים ובבית ועבודה קשה לפרנסת המשפחה. כל פעם שעברתי מהצד של הבנים לפטפט עם הבנות, ניגש אחד מהגברים עם מגש בקלאווה לרמוז לי לחזור לצד הנכון.

בוקר אחד גיליתי שבזמן שהגברים אוכלים ארוחת בוקר על השולחן הערוך במרפסת, הנשים אוכלות בוקר על הרצפה.

ולא רק הנשים והגברים מופרדים ככה, גם מעגלי הגיל מובדלים. הילדים והנוער לעולם לא יתערבו בשיחה של מבוגרים מהם, הם ירוצו וישרתו את אבא, ימלאו לו את הנרגילה, יביאו קפה או תה, ימלאו כל ציווי והכל בשתיקה. אין כמעט שיחות בין גילאים שונים וכשהזקנים מדברים מושלך הס מכובד. כשהייתי ילד, אבי היה מתגאה בי מאוד על כך שהייתי חריף פוליטית ומתווכח עם כל הדודים שלי על סוגיות חשובות, כאן אין מצב כזה, כשהבקבוקים מדברים הפקקים שותקים. שמתי לב שלעומתי, קובי, החבר החרדי שלי מסתדר שם די טוב, שואב נרגילה ומסנג'ר את כל הילדים. לא צרמה לו ההפרדה בין גברים ונשים, לא הפריע לו שילדים, זקנים ונערים רצים בכל הבית כדי למלא אחר פקודותיו, הוא פשוט ישב באמצע הבית והתנהג כמו שייח סעודי.

(קובי אוז, "שייח אריאלי")

בוקר אחד הגיע מולי בכביש ילד בן שלוש עשרה, נוהג במכונית. אני יודע שזה קצת מלוכלך לספר על זה, כי זה מכליל ומתנשא וגם בבת ים יש ילדים כאלה (וגם המשפט הזה מכליל ומתנשא), אבל אני חושב שראוי לספר על זה, מפני שברגע שראיתי את זה לא אמרתי לעצמי "אוי ווי", אלא אמרתי "נו, ערבים". ואם אני רוצה להיות אותנטי ולספר מה הרגשתי, זה מה שהרגשתי. מהיום השלישי בערך עשיתי לי מדד פנימי שסופר כמה פעמים אני אומר לעצמי "נו, ערבים". מטבע הדברים, מספר הפעמים היה אמור לרדת עם התקדם הפרוייקט ואיתו הדו-קיום המדהים שנוצר בינינו. זה לא קרה, אפילו לא במעט. אמרתי לעצמי "נו, ערבים" בכל פעם שירדתי במדרגות וכמעט נפלתי כי אין מעקה, אמרתי כך בכל פעם במהלך הלילה שרעמי הזיקוקים המטומטמים החרידו את השמים כי עוד זוג החליט להתחתן (מדובר ב4-5 חתונות ביום, לא כולל את הפיצוצים שנשמעים בכפר קרע, בערה, ערערה וערערערה), אמרתי  "נו, ערבים" בסלחנות בכל פעם שאיש בוגר, בורגני ובעל משפחה הציע לי מיני עשבים לעישון ואמרתי את זה, בכאב גדול, כשראינו את הסרט של עלי. הסרט של עלי הוא עניין מדובר מאוד בכפר. עובדה היא שנלקחנו לראותו באחד הימים הראשונים, כששובל של ילדים ונערים מלווה אותנו ברעש גדול. עלי הוא דודה של אינאס הקטנה, שאחיה נהרג מירי של צה"ל ישבנו בביתו של עלי ושמענו לפי מיטב המסורת הדמגוגית, המגזימה והבלתי מאוזנת של עמי האזור, את הסיפור בפרוטרוט. איך הם הגיעו, כל המשפחה למחסום, איך החייל פתח באש ללא כל סיבה וירה מאה חמישים כדור ואיך הילד נהרג. הילדה הפצועה ישבה כל העת בצד במבט עצוב ומאשים שגרם לקובי אוז הנאיבי וטוב הלב להיכנס לכל מיני שיחות ולי השפן והדיפלומט לעשן ולשתוק ולצייר במחשבתי את קלסתר פניו הענוג ונוסך הביטחון של ברוך מרזל. אבל אז, הזמין אותנו עלי לצפות בסרט שצולם באירוע. זה היה מעניין ומסקרן וגם עיתונאי ועל כן ברור שהסכמנו בחדווה.

ובכן, מה שראו בסרט, היה גוף של ילד בחולצת טי אדומה שראשו, יסלחו לי הקוראים, חצוי ומרוקן ומוחו שפוך על המושב האחורי של המכונית המשפחתית. הצלם כיוון את העדשה, הגיע לפוקוס הנכון, ואז תפס מישהו בצווארו של הילד ההרוג, והרים אותו פעם ופעמיים לכיוון המצלמה. אחרי שברחנו משם והקאנו את נשמתנו, אמרתי למצלמה שמעניין אותי לפגוש את החייל שירה בשוגג, אבל הרבה יותר מעניין אותי לפגוש את האיש שהרים את הגופה למצלמה. את המראה הזוועתי ראינו בדי וי די בחנות חומרי בניין, מוקפים בילדים מהכפר וביניהם, חווה מחדש את החוויה, אחותו של ההרוג אינאס. הם לא חסו על הילדה והקרינו את הסרט שוב ושוב בנוכחותה, "נו, ערבים".

באישון לילה אני שומע לחשושים, האור נדלק ואני שומע קולות של התגנבות. במקום להיבהל ולצעוק "הצילו!" למאבטח, אני מחייך, מסתובב על הבטן וממשיך לישון. בבוקר אני מגלה שהילדים ניסו לצבוע אותי בשפתון.

פתאום קלטתי שהרגשתי בבית משפחת כבהה, בלב הכפר הערבי ברטעה, דווקא בטוח לגמרי, כששמעתי שמתגנבים אלי לא עלה בדעתי שום תסריט חבלני, לא חשבתי שבאים לחטוף אותי, לא דמיינתי את עצמי מוקף קלצ'ניקובים, פשוט חייכתי לעצמי כי שיערתי שיש פה רק איזה קונץ של ילדים.

(קובי אוז, "קונץ")

ה"נו, ערבים" הכי גדול והכי מהדהד היה עצם מראהו של הכפר והאווירה השוררת בו. המקום השמח ומסביר הפנים הזה נראה נורא. הוואדי שאוז מתאר בעדינותו כהכי מסריח בעולם הוא הרבה יותר מזה, והוא עובר במרכז הכפר. כל פקיד עירוני היה פותר את הבעיה הזו בעשר דקות. שם, משום מה, זה לא קורה. צריך להיות אשתו של אורי אבנרי כדי לחלוף על פני הטינופת הזו עשרים פעם ביום ולא להפטיר חרש "נו, ערבים". ניסיתי. זה לא הלך. בפגישה מלבבת שקיימנו עם ריאד כבהה, ראש המועצה, איש מאוד מרשים שאירח אותנו יפה, עלו ממנו נהמות הייאוש הרגילות של ראשי מועצות. את כל הבעיות תולים פה בבעיית הבעיות, היותו של הכפר חצוי בין ישראל והרש"פ. נכון, אמרתי לו. תירצת את זה יפה. אבל איך לעזאזל אתם חיים עם זה? התירוץ הרי לא מפחית את הריח?

כמה שהם אוהבים לירות, זה לא יאמן, באמצע ריקוד מעגלים בחתונה, שולף גברבר מבני המשפחה אקדח ויורה באוויר מחסנית שלמה. ואני מזועזע, נטול אטמים. נזכר כמה התאמצתי להתחמק משעורי הירי בטירונות שלי כשידעתי שאני מיועד ללהקה צבאית. העדפתי להיות נטול עוצמת ירי מלפגוע בטעות באיזה חף מפשע. והם…לוחצים על ההדק, יורים באוויר, מעיפים זיקוקים, זורקים חזיזים ללא כל היסוס.

(קובי אוז, "חתונה בכפר קרע")

כמה לילות אחרי זה הייתי ברחבה העורפית של ג'סר א זרקא, כפר ערבי ישראלי לא מן המשובחים, ורקדתי כמטורף עד כלות נפשי בחתונה של חסן וחמיד, זוג אחים שנשאו לנשים זוג אחיות מבקה, ומטעמי חסכון ערכו את חתונתם יחד, באירוע אחד. על הבמה עמד קובי אוז, סולן ומנהיג 'טיפקס', ושר באקסטזה את 'מברוק תהיה יא חתן מברוק' לצלילי להקתו של שפיק כבהה, גדול זמרי ישראל הערביים שניצל את קטעי העברית בביצוע אוז לעישון חפוז של סיגריה שנותרה בין אצבעותיו גם בקטעי הסולו שלו עצמו. זה היה רגע אחרי שהוא הזמין לבמה את "אח שילנו, חבר שילנו, הזמר המיפורסם קוביעוז!" אני ניצבתי ברחבה ויחד עם ההמונים הרעתי עד שגרוני ניחר. אחר כך קובי ירד וניגש אלי. יחדיו פסענו אל אחורי הבמה, ובין הצעירים שביצעו שם מלאכה בלתי נודעת של גלגול פירורים בפיסות נייר, כרענו ארצה וכתבנו יחד שני צ'קים: אחד לחסן ואחד לחמיד. שיהיה במזל.

הלכנו לעשות ביקניק בפארק המים בכפר ערה, בתוך הבריכה היו ים של ילדים שחומים משתוללים בחוסר סדר, לא כמו בבריכה המנומסת של דיזנגוף סנטר, בריכת שחיה למטרת שחיה, מפוצלת למסלולים, אתה מחכה שיתפנה מסלול ורק אז קופץ למים,  בערה כמו בשדרות יש בריכה לצורך בלגאן. ליד הבריכה הגועשת פגשנו משפחות ערביות שחלקו אוהלים. מסתבר שהם ברחו מתרשיחא בעקבות הפגזות נסראללה, הם כועסים עליו ומתים כבר שתגמר תקופת הקטיושות ושהם יוכלו לחזור הביתה.

(קובי אוז, "ביקניק")

היום החמישי. 4:50 בבוקר. מישהו מעיר אותי בצעקות. דוחפים לי ביד שקית עם חצי לחם לבן, פחית מלפפונים, שמנת, חומוס, זעתר וזיתים. יורדים למרכז. נוסעים לעבוד בתל אביב.

ישבנו, רדומים ומבוהלים, באוטובוס עם חמישים פועלים בני הכפר שנסעו לעבוד בבניין בתל אביב. לא ידעתי מה מצפה לי. כל שיכולתי היה להביט סביבי בקלסתרים החרושים ולנסות ללמוד על קווי האופי של הפועל הערבי הישראלי. הוא מבוגר. בן חמישים-ששים לערך. לא. הוא צעיר. בן עשרים-שלושים. בעצם גם זה וגם זה. בליל של גילאים. אבות ובנים. דודים ואחיינים. אין לפועל הערבי גיל. יש לו רק ידיים טובות ומשפחה לפרנס.

כעבור שעה החזקתי בידי הקצרות את המסעיר שבכלי הזין באזור. משור דיסק לניסור פלדה הוא התגלמות חוויית האקסטרים לגבר החרדי השמנמני. לקח לי יומיים להשתחרר מהרטט שפשה בכל עצביי. איזה כוח! איזו עוצמה! חמש שעות עבדנו שם, ניסרנו, ריצפנו, פינינו, טייחנו, צבענו את מגדלי פנקס, טפו טפו, גועל נפש של בורגנות נובורישית שמכאן, מבעד ללחם הלבן עם השמנת והזעתר היו נראים הדבר הכי מגעיל ומרוחק בעולם. מעלינו התנשא יעקוב, פועל בן 21, שמונה בידי האחראי לפקח עלינו וללמד אותנו את אומנותו. האיש תפקד באופן שגרם לנו לצחוק, לבכות ולפחד גם יחד. הוא רדה בנו בצעקות אימים, שפך עלינו זעם והתעלל בנו בצורה שחורגת קצת ממשחק תפקיד של שלוש שעות. מבעד למסך הזיעה, האבק ומשקפי המגן הסתכלתי על אוז, אוז הסתכל עלי ושנינו תהינו אם לנגד עינינו נולד שחקן האופי הטוב במגזר, או שמדובר בסוג של פריקת תסכולים מהסוג הבסיסי והנמוך ביותר, מין גירסה ייחודית וחדשנית לטיפול גשטאלט בין עמים. בדרך לכאן דיברנו איתו. הוא שואף להחליף עבודה ולהפסיק עם הבניין. קשה מידי ולא תכליתי. נו, שאלתי בהתלהבות, מה אתה רוצה לעשות? מסעדה, הוא ענה. הרבה יותר טוב. גם משלמים יותר טוב. נו נו.

האנשים הכי מעניינים בברטעה, הם כל מיני חבר'ה שהיו בעולם או בתל אביב, התפרפרו וחזרו לכפר ולאסלם, תמיד יש להם איזה סיפור גס ועסיסי לספר על איזו רוסיה שהם פגשו כשהיו עוזר טבח או משהו במסעדה בדיזנגוף. רוב האנשים חיים כאן במעגל חיים די מרובע. רוב הבנים יסיימו בית ספר, ילמדו מקצוע ויעבדו בעסק המשפחתי או כשכירים באזור, ברי המזל יזכו לאבא עשיר שיבנה להם ווילה מרשימה וימלא אותה ברהיטים יקרים, בעלי המזל הסטנדרטי יותר יצטרכו לעבוד כפועלי בניין בתל אביב כדי לממן את בניית ביתם בברטעה, עד אז גרים עם המשפחה. ברגע שיש בית מסודר, מתחילים לגשש לכיוון של כלה, ההוא מסתכל על ההיא, זה מדבר עם קרוב של זאת ומסדרים שידוך לתפארת. מקימים משפחה ליד המשפחה הגדולה, לא מתפזרים לארבע כנפות הארץ כמו היהודים. אחרי שהתחתנת והבאת ילדים אתה מרוויח וחוסך כדי להגיע למעמד שבו תוכל לבנות לבניך ווילות על חשבונך.

(קובי אוז, "החיים לא קלים בכפר")

מאז שבתי לביתי אני שב ונשאל מידי שעה איך הרגשנו בברטעה במלחמה. לא פחדתם? לא רציתם לברוח? ובכן, כדאי שכל אזרח ישראלי יידע כי המקום הבטוח ביותר עלי אדמות לשהייה בעת מלחמה הוא כפר ערבי במשולש. הרבה מסקנות שהסקנו במהלך הסיור הזה מפוקפקות או שנויות במחלוקת. על זו אין חולק: המלחמה בצפון עניינה את הסבתא של הכבהה. לידי שכב חולה חדשות המכור למבזקים סלולריים, שאיבד כיוון ברגע שהחלו האירועים בצפון להתחמם, וכל רגע הגיע לחדר בפנים נפולות ובישר על עוד נופל ועל עוד פצוע. אלף פעמים ניסינו להיכנס עם המארחים לשיחה פוליטית על המלחמה, ותמיד זה הגיע אחרי שתי דקות לדיונים על הבשלת סברסים וסחיטת חרובים. כך זה נמשך לאורך כל התקופה. ברגעים מסויימים זה התחיל אפילו לעצבן. נו, באמת, אמרנו להם, אתם לא מפה? מה קורה? במשך כל התקופה הזו חיפשנו, לשווא, "ישראליזציה" של ערביי הכפר. אתה מרגיש באוויר שיש תהליכים, אתה מחפש ביניהם תהליך התקרבות לישראליות, ולא מוצא.

חזרנו מהכפר עם תכנית לקירוב לבבות בין יהודים לפלסטינים ישראלים. הדו קיום בינינו לבין אזרחינו הפלסטינים הוא לא שלום בין שני עמים, הוא שלום בין ממלכה לתושביה.

לכל ישוב ערבי יש בעיות משלו וסכסוכים משלו עם המדינה. יש ישובים המחוברים בנינוחות למדינה וישובים שבהם הקרע עמוק ממש. השלום הפנימי הזה הוא לא משיכת חבל בין שתי קבוצות, הוא יותר דומה למשחק דוקים, אתה צריך לשלוף כל פעם דוק מערימת הדוקים מבלי למוטט את הערימה כולה. ישראל צריכה למנות נציג מוסמך מטעמה לכל משפחה גדולה, נציג שיהיה בכל האירועים המשפחתיים וייצג את הריבון ומצד שני יוכל להשתדל לטובת המשפחה במוסדות הישראליים. אפשר לראות בנציג זה שליח דיפלומטי.וכך, משפחה משפחה, נלמד לשלוף אותן כמו במשחק דוקים ממעגל העלבון ולהכניס אותן למעגל החברים שלנו.

 (קובי אוז, "דו קיום זה כמו דוקים")

טוב, נו, אז לאן כל זה הולך? אין לדעת. מידי שבוע אני משוחח בטלפון עם עאדל וסובחי, מחליף הודעות כתובות עם עותמאן, אבל זו לא חכמה גדולה. לכל שמאלני משנות השמונים יש בפנקס הטלפונים מספרים של חברים ערבים. כן, אבל אני באמת מתגעגע אליהם! יכול להיות, אבל זה עדיין לא אומר כלום. מה דעתי על הסכסוך בעקבות החוויה הזו? נותרה כשהייתה? בהחלט, רק בשינוי אחד. ברור לי כיום שהסוגיה של ערביי ישראל צריכה להיות מופרדת לחלוטין משאלת הפלסטינים. כל מי שכורך אותן יחדיו, עושה עוול לעניין. מה דעתי על ערבים בעקבות הביקור? דעתי היא שאי אפשר לקבוע דעה באמצעות ביקור של שבועיים, גם לא של שנתיים. אני יודע שאת עאדל וסיהאם, ילדיהם, הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, אני מאוד אוהב. נו, אבל ממתי אהבה היא דעה? מה שנותר בסופו של דבר זה מעט מאוד מסקנות מדעיות, עוד פחות הנעות לפעולה ומנגד הרבה מאוד חברויות וגעגועים. בפרספקטיבה של שבועות אחדים אחרי, מה שכן נותר לי מהתקופה היפה הזו זה חברות אמיצה עם אחד, קובי אוז, ים של געגועים לעשרים שלושים איש אשה וילד בכפר ברטעה והרבה מחשבות. אה, כן, ועוד משהו: כבר חודשיים שאני נוסע לצפון דרך ואדי ערה ואם אני נתקע בלי דלק, אני לא חושש לעצור בתחנת דלק דוברת ערבית.