"נכון לא תמכתם בי בגלל העדתיות?", שאל נשיא המדינה הנבחר משה קצב את הרב עובדיה יוסף השבוע, "לא, בוודאי שלא", ענה הרב, "תמכנו בך כי אתה בן תורה וירא שמים".
במקום לעסוק בלוזריות הנצחית של שמעון פרס ובהבעות פניו בהצבעה הראשונה והשניה, ראוי לכל ההמומים והמזועזעים לשים לב לחומרים חדשים שהשתרבבו למאגר המושגים הפוליטי ולהבין שהם הם כל העניין. לא רק המפה הפוליטית השתנתה אלא גם האג'נדה הציבורית-לאומית השתנתה. כן. צבע עור וארץ מוצא הם רלוונטיים יותר מאי פעם. כן. טלית ותפילין, שבת כשרות וברכת שהחיינו, הם מושגים על סדר היום הציבורי.
הספורט הטפשי של עריכת המאזן בין מדד הזכויות הלאומיות של פרס לזה של קצב הוא לא רק נואל. הוא גם אינו ממין העניין. הצבעת המחאה של ששים ושלושת תומכי קצב לא גרעה מאומה מזכויותיו של פרס. היא רק הוכיחה את חוסר הרלוונטיות שלהם בסיטואציה הציבורית העכשווית.
יש לברך על כך שבישראל 2000 אינך צריך להקים כור גרעיני כדי להיבחר לנשיא המדינה. מספיק שתקים שלושה מתנסי"ם בקרית מלאכי. גם לא דחוף שתהיה מזכירו של בן גוריון, מספיק שתהיה נהגו של דוד מגן. אינך חייב לחלום ולהגשים, להציג חזונות ולהפגיש מנהיגי תבל בועידות שלום אולטרה אוניברסליות בערים אירופאיות; מספיק שתהיה ישר ואהוד ושתניח כל בוקר תפילין. לפי תהליך זה, הצעד המבורך הבא הוא ראש ממשלה שאינו חייל מעוטר, מנהיגי מפלגות שלא צמחו בשום חממה מיתולוגית כמו יחידות מובחרות בצה"ל או גרעינים חלוציים בשנות החמישים ובכלל, פחות מיתולוגיה והרבה יותר פרקטיקה מנהיגותית וציבורית.
בגיוס הדימויים הכללי שלאחר כשלונו של פרס, גוייסו כל הגיבורים הותיקים: פרומתאוס שנשר מכרסם את כבדו, סיזיפוס הדוחף את האבן לראש ההר, אכילס חשוף העקב והרקולס הנזרק אל הקרקע. אלו אינם רק דימויים סימבוליים. תוצאות ההצבעה השבוע הוכיחו כי זוהי מהותה של המציאות הפוליטית החדשה: שמעון פרס הוא גיבור מיתולוגי, משה קצב הוא נשיא המדינה.
