האדם, יותר משהוא תבנית נוף מולדתו הוא תבנית נוף ילדותו. "כל אשר פגע במשעולי טללים ילד מתלבט" קורא לזה טשרניחובסקי בהמשך שירו ההוא. מה שנתקבע אז בילדות, נותר תקוע ולא זז. בתודעתנו "עץ" הוא עץ ספציפי, בפינת הרחוב. "טיול" הוא חוויה ספציפית, עם שם וכתובת ותאריך וכך גם "נעים", "רע", "חוף". הכל.
כשצבי גור הגיש השבוע כשהוא מורדם ומונשם את בקשתו לשחרור מוקדם עקב מחלתו הסופנית נזכרתי ש"רצח" מבחינתי, כבר ארבעים שנה, זה צבי גור. וגם רוע. וגם אסון. ובעיקר: "פחד". באיזשהו מקום כל מה שרע, מאיים, כוחני ומפחיד מתקשר איכשהו לתמונה רחוקה בשחור לבן של אורון ירדן ז"ל, הילד שצבי גור חטף ורצח ב-1980. הייתי אז בן שמונה ומה שאני זוכר בעיקר זה את דיווחי הרדיו ובגין ושיחות של ההורים שנפסקות פתאום כשאני נכנס למטבח ואת צמד המילים "שטרות מסומנים" שמתקשר אצלי מאז למשהו רע ומאיים. אני זוכר תקופה ארוכה מאוד שבה בגאז' של מכונית זוהה אצלי כמשהו מאיים ואני זוכר בבירור תהייה קיומית שלי, בתוך תוכי, על איך יכול להיות שאדם הוא גם צייר וגם רוצח, תהייה שאגב לפעמים מתעוררת בי עד היום.
החווייה הזו משותפת כנראה לכל ילידי ראשית שנות השבעים. לתוך עולם של תום וטוהר, שהרעים היחידים בו היו דמויות ספרותיות או קולנועיות (כילד חרדי גם מזה היה לי מעט מאוד), נכנס פתאום מנוע של פחד אמיתי. יומיומי. פחד בסיסי מפני האיום האולטימטיבי: מישהו רע יבוא ויחטוף אותי מהעולם שלי, יכאיב לי ויעשה לי דברים רעים. אורון ירדן היה בדיוק בן גילי. הוא חי בעולם מרוחק ולא ידוע מבחינתי, אבל המקרה הפך אותו לחבר שלי. בני השמונה מכל פינה בארץ התאחדו בבלי דעת והתכנסו סביב חווייה שאני בטוח שאצל רובם ככולם חיה, במידה כזו או אחרת, עד היום הזה. רצח אורון ירדן היא חווייה מכוננת אצל רבים מבחינת הגדרת תודעת הרוע ומבחינת הביטחון האישי, האומץ וההתמודדות עם פחדים וסיוטים.
גורלו של צבי גור הוא סוגיה משפטית טהורה הקשורה לכללי השחרור ולתקנות השב"ס שאין לי בהן שום הבנה והדיון היה צריך להתקיים בהתאם לכללים אלה. בנוסף לדיון המשפטי התקיים גם דיון ציבורי ער סביב השאלה האם ראוי המקרה הזה להיות יוצא מן הכלל והאם ראוי היה האסיר גור להחמרה יתירה (היתה לו גם הרשעה קודמת והוא גם ניסה ואף הצליח לימים לברוח מן הכלא). גם הסוגיה הזו מסובכת וגם לגביה אין לי עמדה ברורה. אני רק רציתי להביע את חלקו של ילד בן 49 בסיפור ולהוסיף על סל חטאיו האיומים של צבי גור גם את אחריותו על אובדן תום שלוותם של אלפי ילדים רכים שנאלצו לשמוע ברדיו על ילד בן גילם שנחטף ונחנק תמורת כופר. בשטרות מסומנים.
