בקיץ 2011 אם איני טועה, החלה פעולתו של הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים. עוד קודם לכן צוחצח רחוב יפו והפך למדרחוב מרהיב, נקבעו הפסים ונמתחו הכבלים וביום אחד בקיץ ההוא נצבעה עיר הקודש בצבעים אירופאיים נאים ורכבת של ממש החלה חולפת ברחובותיה הצפופים ומעתה היא היתה יפה לא רק ביופי פנימי בן שלושת אלפים אלא ביופי ממשי, כזה שניתן לראות אותו גם בלא להזדקק לסיפוריו של מדריך הסיור. אני זוכר שממש התרגשתי. עמדתי סתם כך באיזו פינה על יד הדואר ופשוט הסתכלתי שעה ארוכה על הרכבת החולפת במעלה רחוב יפו שמספק כידוע למהלכים בו תמונת עומק של רחוב ראשי כמו שאין בשום מקום בארץ, בוודאי שלא בתל אביב השחצנית שלא חדלה מלהתנשא על אחותה הגדולה והעתיקה.
בדיוק ביום שאחרי השקת הקו האדום הייתי צריך להגיע בשעת ערב להופעה בפסגת זאב והחלטתי שאני חייב להשתמש ברכבת. הלכתי מביתי לרחוב יפו ושם עליתי על הרכבת החדשה לפסגת זאב. אושר אחז בי. היא היתה חדשה ומצוחצחת. השלמתי את הופעתי באולם המתנ"ס שהיה סמוך לתחנה ומיהרתי לחזור ברכבת הלילה. הקרונות היו ריקים מאדם. היא היתה מוארת וריחנית. בתחנת שייח ג'ראח שמעון הצדיק עלה פתאום לקרון טיפוס מהורהר ומוזר מעט, מקהילות החסידים הדרים באזור, והחל להתחקות בסקרנות אחר היצור החדש. הוא ליטף את המושבים, החליק בידו על העמודים, המהם בסיפוק וניכר בו שהוא נהנה. הוא הרים את ראשו, בחן את מפת הנסיעה ופתאום הבחין בלחצן אדום גדול. ברגע שראיתי את עיניו שאורו הבנתי בדיוק מה הולך לקרות וניסיתי לעצור בעדו, אבל זה היה מאוחר מידי. הוא לחץ במלוא כוחו על לחצן עצירת החרום והרכבת נרעדה כולה ועצרה בחריקה.
"מה קרה?", שאל הנהג בחרדה במערכת הכריזה, והבחור ענה בקריאה רמה: "אה, אחינו, מחילה, מחילה, לא התכוונתי. סע, סע. רק רציתי לראות מה זה עושה".
רצה לראות מה זה עושה. הגיוני. בתחנה שאחרי הוא ירד ואני זוכר שאת שארית הדרך עשיתי כשאני מהרהר בשאלה האם זה היה רעיון טוב, כל הסיפור הזה של הרכבת הירושלמית והאם העיר הזו, שטיפוסיה ומשוגעיה למטר רבוע רבים כמעט כמו שנות קיומה, יכולה להכיל מערך מורכב כמו רכבת. מסתבר שכן. הרכבת הירושלמית היא כבר עובדה ונראה כאילו היא שם מששת ימי בראשית ואפילו דוד המלך, כשעשה דרכו במצות גד הנביא אל ארונה היבוסי לקנות ממנו את הגורן, עשה זאת ברכבת הקלה וירד בתחנת ככר צה"ל. השבוע, היתה לי הזכות לשחזר את החווייה הראשונית הזאת ולחנוך את הקו האדום של ה"דנקל", הרכבת הקלה לגוש דן. מזל טוב תל אביב, מגיע לך ובתום מסע חניכה בן שתי תחנות (!) שלמות, הרשו נא לי כמה הערות.
דבר ראשון – שם מזעזע. דנקל הוא משחק מילים זקן ומסכן שאין שום סיכוי שיתפוס והוא גם בלשון זכר. למה זכר? הן רכבת היא בלשון נקבה וזה חלק ממרכיבי אישיותה. אשר לרכבת בעצמה – הוד והדר, פלא פלאות. יפהפיה, גאה, מדוייקת ולהבדיל מאחותה עליה סיפרתי לעיל, היא באמת נותנת תחושה של חו"ל. תצחקו עלי, אבל כך הרגשתי בשתי הנסיעות הקצרות שקיימתי. כאן מקום לומר גם לכם וגם לדייל שהאיר לי פנים: הן היו סתמיות. לא נסעתי לשום מקום. פשוט רציתי לבדוק את הרכבת החדשה. מה שכן, לדעתי רוב הנוסעים איתי ברכבת הצפופה היו שם בנסיבות דומות ובאו לנסיעת סקרנות. הם רק סיגלו לעצמם איזו הליכה עניינית ומהירה ונשאו בידם תיק כדי שלא יבינו שהם פה סתם מסקרנות ושיעמום ותרבה הפאדיחה. אבל אני, שבעל ביטחון עצמי רב הנני, דילגתי על כל זה והגעתי נטול כל תיק או מסמך ואפילו הצטלמתי להנאתי על רקע הדלתות הכפולות הנסגרות, כך שהיה ברור שאני משועמם לחלוטין. בנוסף, היו ברכבת כל נערות ונערי פתח תקוה, פרדס כץ ורמת גן שעשו דרכם לעזריאלי. בגדול, לדעתי נגמר הסיפור של תאי מדידה בעזריאלי. קונים על עיוור, מודדים בבית ואם לא מתאים – חוזרים ומחליפים. דקה וחצי ברכבת מהבית לזארה. מה הבעיה.
ובכן, זה הולך לתפוס. וזה הולך לשנות את פני גוש דן הענק, כך זה נראה לפחות. ברור שזה ישנה את החיים לאלה שממילא משתמשים בתחבורה הציבורית, אבל השאלה הגדולה היתה ותישאר: כמה מבעלי המכוניות הפרטיות ישאירו את האוטו בחניה וישתמשו בדנקלת? חשבתי על זה בעודי מצטופף בקרון הנאה, בעמידה כמובן. לא היה מושב אחד ריק. ובכן, צריך לומר ביושר ולעמוד מול האמת הזו: עבור מי שרגיל להתנייע ברכב פרטי, המעבר לשגרת תחב"צ הוא אסוני. החיסכון בזמן והפטור מעול החניה הם אמנם קריטיים, אבל הצפיפות היא בלתי אפשרית. זה נשמע קצת מתנשא, אבל מי שרגיל למרחב האישי של רכב פרטי ונופל פתאום לשאון תחנת רכבת נתקף חרדה. צפיפות התחבורה הציבורית היא עניין שבכלל לא עולה בקנה אחד עם תפיסות הפרטיות, הנימוסין והמרחב האישי המקובלות היום. גם בשעות פחות עמוסות, כשהראש לא נטוע עמוקות בתוך בית שחי, הכל צפוף ושיתופי ועמוס מגע אנושי עד אינסוף. אין סיכוי, חשבתי לעצמי, שנצליח לחנך המוני נהגי רכב פרטי לשנות את שגרתם בתנאים כאלה. אבל רגע, חשבתי לעצמי. הרי האנשים האלה סלחניים לגמרי לצפיפות גדולה פי כמה במרחב תעבורתי אחר, הוא המטוס, למשל. הן אנשים שכלל לא עולה בדעתם לזנוח את המכונית הנוחה ולנסוע למשרד ברכבת, עומדים מבחירה עשרות דקות כשאפם תחוב בעורף המזיע של זה שלפניהם, ידם האחת תקועה במדף שעל ראשם והשניה לופתת קצה כסא וכך הם ממתינים בקופסא מצחינה מריח שתן וכריכי טונה לפתיחת הדלת בידי הדייל. למה זה נסלח? אז נכון שהתשובה הראשונה היא כי אין ברירה ומטוס פרטי זה עניין קצת יקר, אבל בעצם הסיבה היא אחרת לגמרי: זה נסלח כי זה טיסה. כי זה חו"ל. כי זה ספוג בכל כך הרבה קסם והדר מדומיינים עד שגם הצפיפות וגם העייפות וגם השעות ללא שינה וגם כל היגע הנורא הכרוך לעיתים בטיסה נצבע בצבעי נופש ויוקרה ועולם גדול.
מה שאומר שזה אפשרי. הכל עניין של תדמית. אני סומך על תל אביב שתדע לעשות זאת מצויין. אם יש משהו שהיא יודעת זה לקחת מקום ולייצר בו תחושה של מקום אחר. המשימה היא להפוך את זה לסקסי. לשווה. למשהו שהחוויה שבו עולה על חסרונותיו והופכת אותם לנסלחים. בקיצור, להעמיק את היסוד החו"לי שבעניין. להפוך את הדנקל לסאבוויי. לאנדרגראונד. למטרו. אולי כדאי פשוט להעמיד בפתח כל קרון מישהי שתשאל: ארזת לבד? מישהו מסר לך משהו להעביר? אני שואלת את זה כי היו מקרים שאנשים קיבלו דברים בתמימות ובסוף התברר שזה פצצה וגם כדי שתרגיש כמו בנסיעה לחו"ל ולא תתבאס מהצפיפות. ולא. אין קרון עסקים. אולי בעתיד.
