זה מתחיל מה"יואו יואו יואו" של מוסכניקים ואינסטלטורים. בן אדם מזמין איש מקצוע וההוא, שבמקרה הטוב עייף וחסר חשק לעבודה ובמקרה הגרוע נוכל שרוצה להצדיק מחיר מופקע – נותן, באמצעות המהומים והעוויות פנים, דיאגנוזה ראשונית שאומרת: אתם אפילו לא מבינים לאיזה בוץ נכנסתם. יואו יואו יואו. זה ממשיך למקרים יותר חמורים של טכנאי רנטגן וסי.טי ואמ.אר.איי. ההנחיות הן שאסור להם לומר מילה, אבל איש לא דיבר על פרצופים. וכשטכנאי מקצועי בוחן את המסך, מכווץ עיניים ולוחש לעצמו בדאגה "מה זה?! " זה מתפרש בראש של המטופל שעומד מולו כ"מה זה הגוש הענק והמפחיד הזה ששולח זרועות וגרורות לכל פינה" בשעה שהוא פשוט לא הבין משהו שכתוב שם לאשורו או שבמקרה העוד יותר טוב, מולו על המסך היתה בכלל הצעה לשבוע במיקונוס במחיר מבצע.
לא יאומן עד כמה קל לעשות טוב. לא יאומן עד כמה קל לעשות רע על הנשמה. בפרטי כמו בלאומי. ברגעים אלה ממש עומדת אי שם אחות רחמניה מול מטופלת שעברה טיפול. היא חרדה מתופעות הלוואי שיהיו לטיפול. תגידי, היא שואלת את האחות. מה יהיה? והאחות יכולה להגיד לה שהיא תקיא ותשלשל ויהיו לה פצעונים ועוויתות, כי זה מה שקורה לרובם, והיא יכולה להגיד לה: יכול להיות שלא יהיה לך כלום. אבל אם תהיה לך בחילה או פצע אל תדאגי. זה טבעי. וההבדל בין שתי התשובות, למרות שהן בדיוק אותה התשובה, הוא כמו ההבדל בין אור לחושך. ממש. אור וחושך.
הנה זיכרון שאני נושא עימי תקופה לא קצרה, כמעט חודש, אבל בצוק העיתים של הימים האלה זה משהו כמו 10 שנים. אני מדבר על משהו שקרה ממש עכשיו, ב-15 ליוני השנה. יומיים אחרי שפרצה מלחמת עם כלביא וכוחות צהל תקפו את איראן. זו הייתה מהדורה רצה בטלויזיה וקרן מרציאנו ראיינה את האלוף במיל. שמואל זכאי שמכהן היום כראש רשות שדות התעופה, כלומר הסמכות העליונה בענייני תעופה בישראל. הימים היו ימי דאגה ואי ודאות כמובן. חלק גדול מאי הוודאות ומן החרדה היה קשור לעולם התעופה. סגירת השמיים לשעות או אפילו ליום היא כבר דבר שישראלים התרגלו אליו אבל כאן נסגרו השמיים בפני משהו כמו 150 אלף ישראלים ששהו בחו"ל. לפחות בימים הראשונים, השאלה מה יעלה בגורלם הייתה אקוטית ממש. כשזכאי הפציע על המסך כמומחה מספר אחד לעניין, נפל שקט בחדר שבו שהיתי ואפשר היה לחוש שהשקט הזה נפל על הארץ כולה, שעצרה את נשימתה כדי לקבל תשובה לשאלת המפתח שהיה בה גם משהו סמלי, מפני שהתחושה הזו שישראל סגורה ומסוגרת יש בה יסוד מייאש מאוד. נפלה שתיקת דיליי קצרה ואז, בתשובה על השאלה של מרציאנו פצח המרואיין בתשובה ארוכה ומפולפלת שמרביתה הייתה, יסלח לי, דברי רהב על היערכות רשות התעופה למצב, פרטים מעניינים, יש לומר שאף ראויים להערכה אבל לא מעניינים את הצופים, ואז הוא עבר לחלק המעשי ואמר במילים מפורשות את המשפט הבא: יקח שבועות להחזיר את כולם. בעניין הזה לא צריך לשגות באשליות. זה יקח שבועות.
ואני זוכר שלידי עמדה אז בת משפחה שלי, אמא לילדים שהבעל שלה היה תקוע בחוץ לארץ והיא דווקא אחת שלא מחצינה רגשות, אבל היה ברור שהיא בחרדה גדולה סביב השאלה מתי הוא יוכל לחזור, וכשהיא שמעה את המשפט הסמכותי הזה אני ראיתי כיצד הלב שלה נופל. זה היה כמעט פיזי. הבנתי את הביטוי הזה פתאום כמו שלא הבנתי אותו אף פעם לפני. ונהיה רע מאוד על הלב לה ולכולם באמת שמרה שחורה מילאה פתאום את החלל.
אין לי דבר וחצי דבר נגד האלוף זכאי, איש טוב ורב זכויות ואני גם בטוח שהוא עושה את מלאכתו נאמנה, וגם אין דרכי לבקר ישירות ובשמותם אנשי ציבור, אבל השורה הזאת בראיון הזה הייתה כל כך מיותרת וכל כך לא במקומה וגם כל כך לא מקצועית בנקודת הזמן ההיא, עד שאני חייב. לפני הכל – הוא לא ידע אז את המצב לאשורו. הוא ממש לא ידע, מפני שהגורם הראשון להחזרת או היא החזרת המטוסים לפעולה הוא כמובן הגורם הביטחוני, עניין שתלוי בממשלה, בקבינט, בממשל האמריקני, וביצועי צהל. כלומר בסוגיית הליבה הנוגעת לשאלה שנשאל, מבין המרואיין לא יותר מקרן מרציאנו ששאלה את השאלה. וחוץ מזה: למה לחשוב שזה ייקח כל כך הרבה זמן? הרי כל בר דעת מבין שמלחמות מן הסוג הזה, גדולות, בין יבשתיות, שיש בהם פוטנציאל נפיץ ברמה הכלל עולמי, ברור שתסתיימנה מהר. כל בר דעת גם מבין שמערכות קיומיות כמו תעופה ושמיים פתוחים תהיינה הראשונות לחזור לפעולה. כל זה נכון, אבל לא לגמרי רלוונטי. מה שרלוונטי היא השאלה: מה ראההאלוף זכאי להשמיע בקול רם, מול כל העם, את ההערכה הכי פחות אופטימית באמתחתו? הן יש בנושא זה, כמו בנושאים אחרים, קשת רחבה של הערכות. החל מן הפסימית ביותר ועד האופטימית ביותר, זו שמניחה פתח רחב לתקווה. מה הבעיה ללכת על הערכה אופטימית ואם היא לא תתגשם להתאכזב ביחד עם כולם? מה הבעיה ללכת על משהו טוב באמצע ואז אפילו לא לקחת סיכון? מה עם להגיד אני על זה, לא יודע עדיין, מקווה לטוב? למה להגיד בטלוויזיה משהו שגרם באותו רגע לאלפי בתים בישראל לעצב וצער וכאב קורע לב?
ועכשיו, לעניין המקצועי: לא רק שזכאי נהג לא כמצופה ולא רק שהוא לא צדק. הוא שגה שגיאה די גסה, כצפוי. רוב מוחלט של הישראלים שנתקעו בחו"ל הגיע ארצה בתוך פחות משבועיים. טיסות החילוץ הרשמיות הראשונות החלו לפעול שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה. ב-18 ליוני. במקביל, הגיעו מאות ואולי אלפי ישראלים בדרכים עקלקלות, דרך עקבה ודרך יאכטות וסירות מקפריסין. שבוע אחד אחרי הראיון שקיים האלוף בערוץ 12 כבר פעלו השמיים לגמרי כסדרם. נכון ש"שבועות" יכול להתפרש גם כשבועיים וחצי, אבל רוב התקועים הגיעו הרבה לפני. גם הלב של האחיינית שלי חזר למקומו מפני ששלושה ימים בדיוק לאחר מכן, ביום חמישי בבוקר נחת בעלה בטיסה רשמית של ישראייר בישראל ובערב כבר זכה לשבת עם משפחתו בממ"ד.
אז מה הסיפור, באמת? הסיפור הוא אותו סיפור של האחות במחלקה. שילוב מרהיב של תרבות כסת"ח קיצונית, של נטייה פולנית לראיית שחורות ושל גישה, כאילו בוגרת, של "בואו נאמר את האמת ולא נייפה". הגורם השלישי הוא לא בהכרח שלילי. גם יש לו מן הסתם על מה להסתמך, אבל כשהוא מתחבר אל שני הראשונים – יוצא כאן ביחד דבר מה די מאוס, שכדאי להיגמל ממנו. בסופו של דבר זה עניין של אקלים השיח ושל מזג המרחב. אפשר בקלות להפוך אותו לנעים יותר. זה כרוך פה ושם בסטיה אלגנטית מן האמת המוחלטת ופה ושם גם מסכן בתלונות או תרעומות שבדיעבד. אז מה. זה באמת לא שווה את זה?
