חבל שמשרד הדתות העמיד מכסות רישום נישואין כדי להפריע לרבני צוהר להמשיך ולהשיא זוגות. ובעצם. לא חבל. ממש לא חבל. כך ניתנת האפשרות להציף את הנושא העקרוני הזה אל על, לדון ולדוש בו ואולי, סוף סוף, גם לפוצץ אותו. שידמם.
בכל פעם שחבר או חברה חילונים באים לקטר בפניי על מה שהם עוברים בלשכת הרבנות בדרך לרישום הנישואין, קורה לי דבר מוזר: אני נעטף קנאות, קופץ אגרופים, מנפח נחיריים ובכעס כבוש אני גוער בהם. מה, אני אומר להם. בביטוח לאומי זה יותר טוב? במשרד הפנים התור יותר קצר? תפסיקו לקטר. ככה זה. פרוצדורה, בירוקרטיה וזהו. אנטישמים, זה מה שאתם.
זה מוזר, מפני שאני דווקא מכיר מקרוב את מערכת רישום הנישואים בלשכות הרבנות השונות ויודע היטב את גודל הזוועה. אני מכיר את סניפי הרבנות בהם אין מחשב, אני מכיר את הכמות הגדולה של רשמי הנישואין המבוגרים מידי, העצלים, הלא-חכמים, הבוטים, נעדרי הנימוס, אני מכיר את האוירה הכללית המיושנת, הבלתי ידידותית, את המדריכות הבלתי מעודכנות ואת השפה הלא מזמינה.
אני מכיר היטב את כל אלה, ומתפלץ. לא רק בגלל שחשוב להאהיב את הליך רישום הנישואין על הרבים, אלא מסיבה עקרונית פי כמה. המפגש הקצר הזה של זוגות ישראלים עם המערכת הרבנית הוא במקרים רבים המפגש הראשון, היחיד והקובע של הישראלי החילוני עם פניה של הדת. בפעם הבאה זה יקרה בקרית שאול, מעל גופתו העטופה בטלית של האב ז"ל. המפגשים הבודדים הללו הם הצוהר הבלבדי כמעט של האזרח הלא דתי להצצה אל קרביה של הדת. במקרים רבים מספור הם יהיו אלה שיקבעו את תדמיתה של הדת בעיני החתן, הכלה, היתום והיתומה לעד. לכל החיים.
והמקומות הקריטיים האלה, הם המקומות המוזנחים ביותר בכל הסביבה הדתית. כן. המוזנחים ביותר. אני לא יודע אם נעים לומר את זה, אבל אני בוכה כמעט בכל לווייה בה אני משתתף. גם אם לא הכרתי את הנפטר וגם אם הוא מת בשנתו בגיל 95 והותיר כמה וכמה מגרשים מופשרים לבנייה. אני בוכה לא בגלל המת המוטל על האלונקה, אלא בגלל החי המתנשא מעליו ומשמיע את תפילות האשכבה. אני בוכה בגלל הסגנון. בגלל העליבות. בגלל חוסר הכבוד. בגלל הכיעור.
אני בוכה בגלל חילול השם.
אשר על כן, במקום להתעסק עם רבני צוהר, יתכבד כבוד שר הדתות יעקב מרגי, איש נמרץ ויעיל ומן הבודדים במערכת הפוליטית שמסוגלים באמת לבצע מהפיכה, יתעשת ויתנער ויטלטל את המערכת האיומה והמופקרת הזו. על כל שירותי הדת בארץ לעבור, בדחיפות, מהפיכת שרות מזורזת ומושקעת. פיטורי עובדים לא מתאימים, הכשרת צוותים צעירים ובעלי תודעת שירות, מיחשוב כולל של המערכת, שיפור חזותי של לשכות רישום הנישואים והחדרת סטנדרטים מקובלים של שיווק ושל שירות. כן. תהיינה דיילות בעניבות צבעוניות ועליהן לוגו המועצה הדתית. כן. תהיה מכונת שתייה. וכן. בתוך החדר יישב רב, תלמיד חכם, שמדבר בשפה אותה דוברים האנשים היושבים מולו. וכן. גם כשאומרים לכלה שאי אפשר להשיא אותה מפני שיש בעייה עם יהדותה, אפשר לעשות את זה באופן שלא יגרום לה לרצות לשרוף את הבניין.
אלו צעדים ישימים ולא קשים לביצוע. התביעה הבסיסית הזו אינה תביעה של הקהל החילוני. היא צריכה להיות תביעה הפגנתית, נוקשה, בוטה של הקהל הדתי. אי אפשר לדבר כל היום על קידוש השם ותדמית נאותה ולבכות על היעדרן, בשעה שהזירה הזו מופקרת כמעט לחלוטין. זו בגידה בשליחות וזה פשע.
כדי להעמיד דברים על דיוקם ראוי לומר שיש כמה וכמה קרני אור בתוך הייאוש הזה. יש כמה וכמה לשכות רבנות שהפנימו, באופן עצמאי, את העניין הזה והן פועלות בצורה נאותה. גם בין הרבנים, ישנם רבים שעושים עבודה נהדרת. רבני צוהר, הם דוגמה מצויינת לכמה טוב יכולה המערכת להיות. ולא רק הם. רבנים רבים שאינם חברים בצוהר עושים עבודה נהדרת בתחום הנישואין ומותירים רושם עצום על הזוגות ובני משפחותיהם. זה יפה, אולם זה לא מספיק. כל עוד מערכת הרישום הפורמלי לא תשתנה, כל עוד לא תתרחש מהפיכה תפיסתית של שירות וייעול בכל מערך שירותי הדת, יתנוסס אות קלון מעל מצחה של הרבנות הראשית והגופים הפוליטיים העומדים מאחוריה.
רבני צוהר ימשיכו כמובן להיאבק על זכותם וחובתם להשיא זוגות. הם ינצחו. ללא ספק. אל להם לעשות את המאבק בדרך פוליטית ולהישען על המחלוקת העתיקה בין חרדים לבין דתיים-לאומיים. עליהם לצאת, ביחד עם אחיהם הרבנים החרדיים בני הדעת, למלחמה עקרונית שדגלה לא יהיה פכים קטנים כמו תשלום או אי תשלום לרב שעורך חופה, אלא דגל גבוה, מתנפנף, של קידוש השם, של הפצת יהדות ושל הפיכת הרבנות הראשית מגמ"ח עלוב של סידור ג'ובים למרכז העיקרי של תודעה יהודית בישראל.
