בסוף השבוע הזה מתכנס בניו יורק אחד הכנסים הבינלאומיים הכי קסומים שמתקיימים בעולם: "כינוס השלוחים" של שליחי חב"ד בכל רחבי העולם. פעם בשנה הם מתכנסים לשלושה ימי עיון ומפגש מרוכזים, השתלמויות, סדנאות, אירועי מורל, ארוע הצדעה מרכזי ותמונה קבוצתית אחת שמאתגרת את מפתחי עדשות הצילום בעולם כי משנה לשנה היא אמורה לקלוט עוד ועוד משתתפים שמתווספים לפורום הזה. למעלה מחמשת אלפים שלוחים ושלוחות יש בעולם כולו שפועלים בכ-160 מדינות, בכל יבשת ובכל אזור זמן. כ-1000 משפחות שלוחים פועלים בישראל בכמאות יישובים. המפעל האדיר הזה, פרי יוזמתו של הרבי מליובאוויטש, הולך ומתפתח. בתשנ"ד, שנת פטירתו של הרבי, פעלו בעולם משהו כמו 1500 שליחים. כיום המספר הזה שילש את עצמו ויותר.
מפעל השליחות של חב"ד מעניין מכל היבט שהוא. הוא מאורגן להפליא, אך לא פועל תחת הנהלה מרכזית. המרכז היושב בניו יורק מפקח על השלוחים אך לא מנהל אותם. כל בית חב"ד הוא יחידה כלכלית נפרדת ויחידה ניהולית נפרדת. גם המודל הייחודי הזה הוא המצאתו של הרבי, שיצר מודל שהוא עצמו כינה "נרות להאיר": כל נר מודלק בבית המדרש המרכזי בניו יורק אך יוצא לפינה נידחת בעולם ומאיר אותה בכוחו הוא. הוא גם צריך לגייס את חומר הבעירה ולדאוג שלא יכבה. שלוחי חב"ד נטועים בכל מקום בעולם ומגדלים משפחות. לא בכל מקום יש תנאים אופטימליים לחיים יהודיים ולחינוך יהודי, אבל הם מתגברים גם על זה: מתאמצים באופן יצירתי לקיים מצוות מסויימות, מחנכים את הילדים בבתי ספר וירטואליים (הרבה לפני הקורונה למדו אלפי ילדי שלוחים בבתי ספר מקוונים) והופכים לפעמים את העולם כדי להשיג אתרוג או מצה בזמן.
אבל העיקר הוא המנוע הפנימי שנותן את הכח לשלוחים ולשלוחות להחזיק מעמד ולהמשיך לקיים את שגרת השליחות גם כשהיא בכלל לא מתגמלת. במפגשיי עם שלוחי חב"ד אני נוהג לספר להם על החווייה האישית שלי כמי שמכיר היטב את התנועה, אבל עדיין מוצא עצמו מופתע: לפני כעשור, הגיע לשכונה הירושלמית שלנו, רחביה המוכרת, שליח חב"ד. רחביה של לפני כעשור היתה אמנם מבחינות מסויימות מקום יותר נוח לשליח חב"ד מדונייצק או קמפלה (בשתיהן יש שליח פעיל), אבל מסתבר שלא מכל הבחינות. אני זוכר את יום שישי הראשון של הרב גולדברג במרכז השכונה, עזה פינת מטודלה. הוא העמיד דוכן קטן והחל "לשווק" את מרכולתו: מבצע הנחת תפילין. כדי לעודד אותו הבאתי לו בקבוק מים ושאלתי אותו איך הולך, והוא השיב בחיוך שלא משהו. בסוף היום חלפתי שם וראיתי אותו מקפל את השולחן והולך. "נו ישראליק", צעקתי לו, "איך השכונה? כמה אנשים הניחו תפילין?".
"אף אחד", הוא ענה בעצב. "גוט שאבעס".
וזה, אני טורח להסביר, זה החלק הפחות מעניין בסיפור. החלק המעניין הוא שבשבוע שלאחר מכן הוא בא שוב. שוב העמיד את השולחן, שוב ניסה את מזלו. עם שיניים חשוקות ואמונה בשליחות. כיום כבר יש לו בית חב"ד פעיל עם עשרות ומאות מבקרים וחברים.
זה סיפור על השליח שלי אבל כמו יש על כל אחד מהאלפים שמתכנסים שם בניו יורק ועל כל אחת מהאלפים שתתכנסנה שם בעוד חודשיים. אז בהצלחה חבריי שלוחי חב"ד, לחיים לחיים, ותמסרו ד"ש לשליח ישראל גולדברג. תזהו אותו בקלות: זקן שחור, מגבעת, קפוטה ואש בעיניים.
