"משה", אמר הראשון. "נעים מאוד. גוט אז מען זעהטזיך (טוב שמתראים)".
"אנרי", השיב השני, עיניו לחות. "נעים מאוד גם לי".
מבוכה קלה נפלה כששניהם הושיטו יד ללחיצה. ארבעת האנשים שמסביב נטו דרוכים קדימה בהתרגשות, ואז, רגע לפני החיבוק, עשו שני הקשישים מה שרק בני עם אחד בכל העולם מסוגלים לעשות: הם השוו את המספרים המקועקעים על זרועותיהם, וחישבו את הפער ביניהם. הילדים החלו לבכות. הזקנים התחבקו. "בואו", אמרה אורנה. "בואו ניכנס אל בית הקפה". אבל השניים כבר לא היו צריכים כלום. הם דיברו ודיברו ודיברו.
***
במהלך 2013 היה לי הכבוד לקיים בתל אביב מופע חביב בשם "סוגרים שבוע". זה היה בוקר ראיונות שהופק על ידי ביתי המקצועי, תיאטרון היידישפיל. אירוע נחמד. ראיונות, תרבות, מוסיקה, אוירה, אפילו קוגל ווודקה היו.
שישי אחד, אירחתי בתכנית את אחד האמנים הישראלים הכי אהובים עלי, הצייר מישל קישקה, גאון אמנותי עניו וצנוע, מלא חן וכשרון, לרגל צאת ספרו החדש "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". זהו ספר קומיקס שעוסק באומץ נדיר ובטונות של הומור ורגישות בחוויית הדור השני, כשבמרכזו, דמות אביו של מישל, אנרי, תושב בלגיה, ששרד את אושוויץ ובוכנוואלד, צעדות מוות ושנים של אימה ועינויים. קישקה לא עושה בספר שום הנחה, לא לעצמו, לא לאביו ובעיקר לא לקורא. פעם בעמוד, בערך, הבטן מתכווצת, ואז משתחררת בצחוק גדול, ואז שוב מתכווצת בדמעה. אני אישית עברתי עם הספר הנפלא הזה חווייה. המפגש הבריא בין ההומור הקישקאי של הדור השני לאימה הקישקאית של הדור הראשון, הניב בשורה אדירה.
מישל קישקה הוא מרואיין מהסוג שהופך את חיי המראיין לקלים מאוד. אתה לוחץ על כפתור, וזה נוסע. הוא היה נפלא. שפע תיאורים וסיפורים, חשף טפח וטפחיים, תיקשר עם הקהל, הכביר בדוגמאות והצליח להכניס אותי ואת הקהל כולו לא רק לתוך הסיפורים אלא בעיקר לתוך החווייה.
בשורה השנייה של צוותא, בכיסא השמאלי, ישב כהרגלו משה קסלר. משה הוא איש נעים וחכם, שלא הפסיד לגאוותי כמעט שום מופע בסדרה שלי. גם כי הוא אינטליגנטי ועל כן הוא נהנה מכל רגע, אבל בעיקר בגלל סיבה אחרת: משה הוא אביה של אורנה. ומי זו אורנה? או. אורנה דון, מהנהלת היידישפיל, היתה המפיקה המקצועית והמסורה של המופע שלנו, על פיה יישק כל דבר. רוב הזמן היא היתה עסוקה בלגעור ולנזוף בי, ובשאר הזמן היא ניהלה את המופע הזה שהיה די מורכב, בהצלחה רבה. כל כך טוטאלי הוא החיבור שלה איתו, עד שאך טבעי שאביה, חובב תרבות מושבע, הגיע לכל מופע כזה.
בעוד קישקה מדבר ומספר ונוגע בפרטים, שמתי לב שמשה זע באי נוחות בכסאו. הוא אפילו רשם משהו. כשהסתיים המופע, ניגשו רבים אל מישל קישקה מאחורי הקלעים והודו לו בהתרגשות. קסלר המתין בצד בנימוס, וכשנותרנו לבדנו הוא פנה לקישקה, הציג את עצמו והחל לחקור אותו על פרטים הקשורים באביו. קישקה השיב ומן הדברים עלה סיפור שאתם כנראה כבר ניחשתם אותו ולנו הוא גרם לצמרמורת: דרך הסיפור גילה משה שהוא זוכר היטב את אנרי קישקה מן המחנה, כולל מספר מדוייק של צריף ודרגש. כבר למעלה משישים שנה שלא ראה אותו והוא, כמובן, כלל לא ידע שהוא בחיים. משה קסלר נלקח מברגסס עיר הולדתו בהונגריה לאושוויץ ומשם למחנה בוכנוולד, שם שהה עד לשחרורו המפורסם של המחנה בידי האמריקנים/האנגלים (תלוי את מי שואלים). אנרי, המבוגר יותר, נלקח מבריסל, בגר את אושוויץ והגיע אף הוא לבוכנוולד. שניהם שרדו את התופת הזו, אנרי שב לבריסל, נשא אשה והקים משפחה. בנו, מישל שלנו, עלה ארצה והוא מתגורר בירושלים, אב לשלושה וסב לשניים. משה קסלר עלה ארצה, בנה את ביתו ברמת גן, הוא נשוי לאווה, ניצולה בעצמה, אב לשתיים וסב לארבעה.
משה חקר וחקר. פרט הצטרף לפרט. נתון לנתון, עד שלא נותר ספק. מדובר אכן בשכנו למחנה. אחר כך באה, בתיווך הילדים, שיחת טלפון דומעת. ואחר כך התהדק הקשר בין הילדים והסיפור הזה היה יכול להסתיים כאן, אבל אורנה לא ויתרה. מפיקה, כמו מפיקה, פשוט מפיקה. אז היא הפיקה עם מישל מפגש פיסגה שתוכנן לפרטיו, וכך, בערב אחד לפני כמה שנים, נחת אנרי בישראל. למחרת הוא הלך, יחד עם בני משפחתו, לצפות בגרסת היידיש החדשה של "מדריך למטייל בוורשה" בתל אביב, ובתום ההצגה, כשיצאו מן האולם, צעדו לקראתם משה, אשתו ובתו המרוגשים. אנרי אמר: אנרי, משה אמר: משה, ואז באו המספרים. על הידיים.
ואנחנו כולנו, שלא ידענו זוועה ולא ידענו רדיפה, עמדנו ובכינו ונקרענו מצער וצהלנו משמחה, ובעיקר תהינו על גורלו הפתלתל והמטלטל של העם המוזר הזה, ששניים מקשישי בניו עומדים בפואיה של אולם תיאטרון בתל אביב הפורחת ובטבעיות מקפיאה משווים מספרים החקוקים על זרועותיהם.
(את הסיפור הזה פרסמתי בשעתו באתר מאקו. שנה לאחר מכן, על מדשאה נאה במרכז הארץ הופעתי לכבודו של איתי, נכדו של משה, שחגג בר מצוה. בתום הארוע הגיש לי משה את המחזור העתיק הזה עם ההקדשה המתוקה הזאת. למשה ולאנרי, כאן בתמונה להלן, שלום. שניהם בטוב, זה ברמת גן וזה בבריסל, ממשיכים לשאת בגבורה את הלפיד. לשניהם אני משגר הערב נשיקה של כבוד ואהבה).
