זה היה מסוג הגילויים המאוחרים שלי. יש דברים כאלה בחיים שמגלים מאוחר. לפעמים זה קצת מביך. אני לא רוצה לספר באיזה גיל גיליתי לראשונה שמטריה היא מלשון מטר ובולדוג זה כלב שור. אני מרבה לעסוק בזה ואם כבר התכנסנו, זה המקום לגלות לכם שסמליל אפליקציית השעון בטלפון החכם הוא לא סתם תמונה, אלא הוא מראה את השעה האמיתית. הנה כבר הצדקתי את קיומי.
אבל הגילוי ההוא היה גילוי מהותי יותר ובכל שנה בחג הפסח, אני חוזר אליו. והוא קשור לתיאור המופיע בתורה על מה שקרה לאחר נס קריעת ים סוף ושירת משה ובני ישראל: ״ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ויבואו כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות ויאמרו שירו לה׳ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים״. הייתי כבר די מבוגר כשהפציעה בי השאלה שהיום היא מאוד מאוד נודעת ונפוצה: מאיפה היו להן תופים?
תודו שזו שאלה חמורה. הן זה עתה, לפני כשבוע, הם יצאו ממצרים, ״משארותם צרורות על שכמם״ אפילו לחם הם לא לקחו עמם כי אם מצות. עם עבדים הנס על נפשו עם המינימום שבמינימום ופתאום טמבורין ומצילות סנייר ובס-דראם. מה זה צריך להיות?
השאלה הזאת כמו הפכה להיות מאוד נודעת, כאמור, והתשובות לה רבות חז״ל בעצמם נדרשים לה. התשובה האמיתית שהם נותנים, היא תשובה שאפשר ללמוד ממנה הרבה: "ותקח מרים הנביאה את התוף בידה וכי מנין היה להם לישראל תופים ומחולות במדבר אלא שהצדיקים מובטחים ויודעים שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות עם יציאת מצרים והתקינו להם תופים ומחולות"
זה אומר שאימותינו היו צדקניות ואופטימיות אבל זה גם אומר עוד דבר: זה אומר שחלק מחבילת הבסיס של עם, של תרבות, של עדת אנשים זו גם המוסיקה. והצדקת הזו ידעה לא רק שיהיו בשורות טובות ושנצא מעבדות לחירות ושעוד יבואו אלינו ימים טובים, אלא היא נערכה עם כל החבילה. חלק בלתי נפרד מהחבילה היו גם התופים.
זה לא רק עניין תרבותי זה הרבה יותר בסיסי. זה נמצא באזורים ההישרדותיים. אל המקלט באחד הבניינים הסמוכים אלינו אני לא אוהב ללכת. לא כי הוא לא נוח או טחוב (הוא גם וגם אבל לא זאת הסיבה), אלא בגלל השכנה ו׳. כשהיא יורדת למקלט היא נוטלת עמה תוף פאנטם (פיסת הפח ההיא שגיא זוארץ עשה בה שקעים, נתן ה שם והפך לאדם הראשון בהיסטוריה שמצליח להתפרנס מליטוף טאבון) והיא מנגנת עליו בעדינות, כדי להירגע ולהרגיע. היא לא ממש שמעה על כך שאם יש דבר אחד שממש מלחיץ בשעת לחץ אלו פעולות שנועדו להרגיע. טוב שהיא לא הביאה איתה אקווריום.
אבל האמת היא שיש לעניין הזה גם סיבה פשטית. טריוויאלית לגמרי וגם היא קשורה באופן לא מפתיע לימים האלה: הן הביאו תופים כי היו להן תופים. זה נתון שנשמע בלתי אפשרי. היו להן תופים. במצרים. תוך כדי עבודת הפרך. אם היו להן תופים כנראה היו גם כינורות. אולי היה למישהו עוד ולאחר קמנצ'ה. אולי מישהי אפילו החזיקה בצ׳לו. היה מאגר כלי נגינה כי היו מוסיקאים. מה שמלמד, למרבה הזוועה, שחיי העבדות במצרים היו חיים די רגילים, כלומר כאלה שהתרגלו אליהם. זה משוגע לגמרי לחשוב על זה אבל חלק עצום מהעבדים העבריים במצרים, כבר שכחו שהם עבדים. הם כבר גם לא היו הדור הראשון והם נולדו לתוך זה והם היו מוטמעים בארץ ותרבותה ורגילים לכך שהם עבדים. וכשמשה הגיע עם בשורת הגאולה היה לו קשה למצוא לה אוזניים קשובות. איך אני יודע? כי היו להם תופים. מי שחי בתודעה ארעית ומחכה לרגע שבו הוא יצליח לברוח, לא מחזיק תוף. הוא מחזיק פנס.
זהו השיעבוד המוחלט. שעבוד התודעה. גם 4000 שנה לאחר מכן, קשה קצת לבנות על יסודות של שאיפות חירות שבטח קיימות אצל עם מדוכא וברגע שחיל האוויר הישראלי והאמריקני ישמידו כך וכך סרכזות וכך וכך בניינים – הן מייד תפרוצנה בשטף, תצאנה לרחובות ותנפצנה פסלים ומנהיגים דיקטטוריים. מסתבר שזה לא בדיוק עובד כך. חלק עיקרי ומובנה בחייו של המדוכא היא חוסר המודעות לכך שהוא מדוכא.
שני הפירושים הללו לא מוכרחים להיות סותרים זה את זה. אני מאמין באמונה שלמה שמרים הנביאה וחברותיה הצדקניות האמינו בגאולה המתקרבת ואף מתחו את יריעות העור על גבי התופים והבריקו את הצלצלים. והיו גם עוד תופים. כי גם קטני האמונה החזיקו בתופים, כדי שיהיה ממה להירגע בתום יום עבודה מפרך במצרים או במקלט. אלה וגם אלה נגנו ושרו: אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים.
