אם הייתם בתל אביב לפני יומיים ונרטבתם מהגשם הפתאומי בוודאי שמתם לב שזה קרה בדיוק בז׳ בחשוון, היום שבו מתחילים לשאול גשמים בארץ ישראל, אות לאמונתה היוקדת של העיר העברית הראשונה. מהי שאלת גשמים? היום שבו מתחילים לבקש בתפילה שיירדו גשמים. כמובן שזה מחולק לפי העדות והנוסחאות, אבל לפי כולם היום הזה הוא היום שבו מתחילים לבקש שיירד גשם וירווה את האדמה. ולמה דווקא בז׳ חשוון? כי התאריך הזה, על פי חז״ל הוא התאריך שבו ״מגיע האחרון שבישראל שעלה לרגל בחזרה לביתו שבנהר פרת״. כלומר עיכוב הגשמים, או, לכל הפחות עיכוב הבקשה לגשם נועד לאפשר לעולי הרגל לשוב בבטחה לבתיהם מחוץ לישראל, מבלי שהגשם יפריע להם בדרך.
וזה קורה ממש השבוע. וזה מרתק. כי זה מאיר כמה זוויות אמוניות ובעיקר חברתיות שרלוונטיות ממש לכאן ועכשיו. קודם זה כל זה מלמד על האמונה המוחלטת והטוטלית בכוחה של תפילה. זה כאילו שאלו שכתבו את ההלכה הזו האמינו שברגע שיתחילו כולם לומר בתפילה ״ותן טל ומטר לברכה״ יפתחו ארובות השמים והארץ תוצף בגשמים, לכן חייבים לעכב אותה כדי לאפשר הליכה בטוחה על קרקע יבשה לכל מי שזקוק לה. אבל מה שבעיקר עולה מההלכה והמנהג הללו הוא הערבות ההדדית. העובדה שמוסדי ארץ נעים ונדים בגלל אינטרס של יחידים -שהוא אפילו לא מצוקה או מגבלה, אלרגיה או רגישות לחומר, אלא סתם צורך בסיסי של נוחות, היא מסר מחנך אדיר שמנוגד לתפיסות חיים בסיסיות, אפילו בתוך תחומי המוסר החברתי הוא די חדשני. אחד המקורות העיקריים לתפיסה לפיה הרבים אמורים לשלם מחיר עבור האינטרס של היחיד, הוא בהלכה הזו. הארץ זקוקה לגשם. אפשר כבר להכריז על תחילת החורף, לבקש גשם ולעבור למצב חורפי – אבל לא. אנחנו לא לבד בעסק הזה. יש אחריות הדדית, יש מחוייבות לאומית לאיזה תייר אלמוני שהגיע מנהר פרת, שפתו עירקית ומלבושיו משונים ומי בכלל מכיר אותו כאן, בירושלים ובעמק יזרעאל, בשדות הגליל ובנגב. אבל הארץ כולה עומדת דום ומחכה שהוא יסיים את דרכו ויגיע הביתה, כולל עצירה לדרינק ברבת עמון. וזה מקסים ויפה וזה ייחודי רק לארץ ישראל. בחו״ל התפילה הזו משתנה במועד מאוחר יותר. וזה מאיר שוב את האופן שבו ההלכה רואה גם את הפרט ולא רק את הפרת.
ואני חושב גם הבחור ההוא מנהר פרת. שחוזר לביתו ולחייו למעלה משבועיים שאחרי שכל העסק נגמר וכולם כבר עמוק בחיים. איזה מחיר כבד הוא משלם על הבחירה שלו לבלות את החג אל מול פני האדון, בירושלים. בטח הוא לקח עימו מטען רוחני שיחייה אותו למשך כל השנה. בטח נעים לו לחשוב, לאורך כל הדרך הארוכה שהוא עושה, שכולה יבשה ונעימה וללא טיפת גשם אחת, על המשפחה הגדולה שהוא הותיר בארץ הקודש, זו שאת רובה הוא בכלל לא מכיר אבל כולה עומדת עם המעדר ביד וממתינה בסבלנו עד שהוא יגיע הביתה, יחלוץ את הנעליים ורק אז – יאללה. גשם גשם בוא.
