מאחר ובימים אלה הולכים חלקים גדולים משעות החיים ונכבשים בידי פקקי תנועה מן הדין לעסוק בהם וליתן בהם סימנים אחדים. הן במצטבר, זמן השהייה מפקקי תנועה הולך ונעשה תקופה רחבת היקף ועיקרית בחייו של האזרח, בין אם הוא מתנייד עצמאית ובין אם הוא נוסע בתחבורה ציבורית הנעה בכבישים. רבים הם זני הפקקים וסוגיהם, לכל אחד מהם סיבה משלו ודרך משלו להטריף את החיים.
ישנם פקקי עומסי תחילת היום וסופו בכניסות לערים הגדולות וביציאות מהן. ישנם פקקים שנגרמים בשל עבודות בכביש. יש את פקקי ההפגנות והמחאות כמובן ואת פקקי הגשם הפתאומי.
ויש את פקקי התאונות, לצערנו. אלה נחלקים לשלושה סוגים עיקריים: פקקים שנגרמים בשל תאונות חמורות שכוללות גם נפגעים וחוסמות בפועל את הכביש, פקקים שנגרמים בשל תאונות חמורות ועצובות שהתרחשו בנתיב הנגדי אבל התנועה מנגד מואטת בידי סקרנים. שני אלה הם מקרים עצובים ומיותרים ומי יתן שיחלפו מן העולם ולא נדע עוד שוד ושבר. היום נעסוק בסוג השלישי: פקקים שנגרמים בשל נתיב שנחסם בידי שתי מכוניות או יותר שהיו מעורבות בתאונות קלות, במסגרתן נגרם נזק לרכוש. היינו, המכוניות נפגעו.
מה קורה במקרה כזה? שני הנהגים יוצאים מהמכוניות, נפגשים זה עם זה ומקיימים טקס מקודש שאיש מעולם לא כתב אותו ולא ניסח את כלליו, אבל דור אחד דור מקיים אותו בקנאות כאילו הוא חלק ממורשת מקודשת: הם לופתים את הראש, מביטים במקום הנזק, בדרך כלל זה פגוש שניתק, פנס שנשבר, כנף שהתעקמה ואומרים: יואו יואו יואו, מה זה! מה זה! אתה לא רואה איך אתה נוסע? ואז מתחיל סבב צילומים ושיחות ליעדים שונים והישענות על גדר ההפרדה, ושתיית מים ועוד שיחה, ויד על שכם ועוד שתי תמונות וקללה ושוב מים. והנה סוכן הביטוח חוזר והוא מבקש לצלם את הרישיון ואת הפוליסה ואת האוטו, מבחוץ ומבפנים ואת השעון, שיהיה תיעוד ואת הנהג כשהוא מחזיק עיתון של היום. ומים. שוב מים.
אני מודה שזוהי אחת האובססיות שלי כבר שנים רבות, אבל אני מתקשה להשתחרר ממנה והיא מכה בי שוב ושוב בכל פעם שאני נתקל בארוע כזה: תגידו, מה זה? איך אתם מעזים? אתם לא רואים מה קורה מאחור? אתם לא רואים כמה מכוניות משתרכות בפקק, בשעת עומס, כי נתיב אחד חסום וכל זרימת התנועה ברדיו של קילומטרים, משתנה ומשתהה? בפקק הענק שמאחור יש ילדים והורים ורופאים ומטפלים וקשישים ואנשים עצבניים ותלמידים וחולים ושבורי לב וחתן/כלה ומרצים ואחיות חדר ניתוח וחצוצרנים וקברנים וקצינים ולוחמים וחוקרות וטכנאים. כל אלה, לאלפיהם ולרבבותיהם, אמורים להתעכב בגלל ספק נזק ממוני? כדי שהפרטים יהיו ברורים ולא ייגרם לחברת הביטוח נזק כלשהו בשיפוי או בשיבוב או בשימשהו מעצבן אחר? כדי לא לאבד את סעיף היעדר התביעות? זה נראה לכם נורמלי?
כביש מהיר הוא קודש קודשים ממש. כלי לשרות הציבור. רשות הרבים. קדושתו נובעת מכך שהוא מאגד בתוכו את מכלול הרצונות, הזכויות (סליחה על המילה, אבל היא רלוונטית) והבעלויות של היחיד, כפול כל אלפי היחידים הנעים בו, זאת בצירוף עצם מעמדו כמשאב ציבורי, עניין המעניק לו משקל וקדושה אובייקטיביים, גם כשהוא ריק ממכוניות. וכל זה מופקע ומחולל בשביל הטקס האידיוטי של "החלפת הפרטים"? עניין שיכול להיפטר בצילום אחד של לוחית הרישוי (ושל הנזק) והחלפת מספרי טלפון מבעד לחלון פתוח? אתם באמת הולכים לעמוד כאן ולחכות לניידת, או לבוחן תנועה או לגרר בשעה שעיר שלמה מעוכבת מאחור?
אני לא יודע מה חשב החוק על מקרה כזה ואפלו לא בדקתי. בטח יש כללים כתובים אבל הם לא מענינים אותי. העניין הוא אישי לחלוטין והוא קשור אלינו, הנהגים שכלי רכבם מעורב בתאונה קלה: זה קרה בכביש מהיר, עמוס מכוניות? אכלנו אותה. קורה. נצלם מה שניתן, נעוף משם ונקווה לטוב. ב95% מהמקרים זה יסתדר. האשם ישלם והקורבן ישופה, אני מבטיח לכם. גם אם לא, לא מעניין. נראה לכם שאתם עוצרים פה את התנועה כדי לא להפסיד כסף? השתגעתם? הנה, אני רק מדבר על זה ושוב מתעצבן. די. תירגע.
האמת שזה קרה לי שוב ממש השבוע, בדרך לדרום. כך יצא שהגעתי יגע ועצבני לשבעה העצובה. יצא לי ללכת השבוע אחר מיטותיהם של שני אנשים שאהבתי. הם לא הכירו זה את זו, אבל בשמים הם כנראה נפגשים בהיכל המיוחד השמור לאנשים שחיו בעולם בעיקר עבור אחרים ומכירים זה את זו ואולי אפילו מדברים עלי.
יהודה ספקטור ז"ל היה דמות שכל באר שבעי הכיר. מזה שלושה עשורים שהוא עסוק כל כולו רק בעסקי הציבור. העבודה שלו היתה ציבורית, הוא ניהל את הסניף הדרומי של ארגון הסטודנטים נפש יהודי, אבל היא היתה רק הגרעין של חייו. בכל הזמן שמסביבה הוא עסק, בטבעיות ובחריצות אינטנסיבית רק בחסד: הוא סייע לסטודנטיות ולסטודנטים באלף מסגרות המשך שחרגו מפעילות הארגון, הוא עזר לכל פונה ודורש ומסכן, הוא הפעיל מיזמים עבור חיילים הוא הקים מפעל ארוח ב'סורוקה' והוא היה עסוק כל הזמן, ממש כל הזמן בצרכי הציבור. המוני אנשים נהנו בטבעיות ממערכות סיוע שכאילו נוצרו בידי שמים, כמו מעיין שמימיו זבים והם באים ושותים, אבל בעצם הופעלו בהתנדבות על ידי יהודה ולא היו קיימות בלעדיו. הוא היה חבר שלי. למדנו יחד בישיבה, התנתקנו קצת כשהתבגרנו, הוא עבר לבאר שבע ומידי כמה חודשים הייתי מקבל דשים על פעילויות שלו והייתי נזכר שכך הוא היה תמיד, גם בין החברים: טיפוס מטפל. והוא מת בן 54 בסך הכל, וכל באר שבע בוכה עליו ואני איתם.
וגם יפה רפופורט ז"ל נפטרה השבוע. אמא של חבר שלי וחברה של אמא שלי. אשה מאוד חשובה, ממובילות מערכת החינוך החרדית לבנות, מנהיגה ומנהלת, מרדנית ומהפכנית שהטביעה חותם על הרבה הרבה תלמידות, אבל זה לא מענייננו. הסיפור הוא שהיא היתה אחת שבטבעיות מוחלטת חיתה כל חייה עבור אחרים. אף אחד לא ביקש ממנה להיות כזו והיא היתה יכולה לחיות חיים נוחים ומלאי תוכן בשלווה וליהנות מהקריירה החינוכית וממשפחתה, אבל היא בחרה בחיים תזזיתיים שכולם עבור אחרים. היא היתה כתובת להכוונת תלמידות למוסדות חינוך, שדכנית ובוררת, ביתה פתוח, עוזרת לאומללים וסועדת חולים, מאתגרת את המערכת החרדית בדרישות ובתביעות עבור מטרות צודקות וסתם אשה מתוקה וחכמה ובלתי נשכחת. בת 85 היתה.
יש אנשים כאלה. טובים טבעית. אבל זה לא רק זה. זה קשור בעיקר לתודעה ולהבנה של מה זה "ציבור" ומהם יחסי הגומלין בינו לבין היחיד. אף אחד ממעכבי התנועה בעקבות תאונה אינו אדם רע. הם פשוט עושים את מה שכולם עושים ושמים את עצמם מעל "הציבור". יש אנשים שכשנגמרים המים בקנקן אומרים: "הי, נגמרו המים", "צריך להביא מים". ויש כאלה שקמים ומביאים. אלפים אלפים מהסוג השני עושים את זה בימים אלה בחזיתות המלחמה השונות. הנה שניים שעשו זאת בשלמות בעורף. יהי זכרם ברוך.
