מראש ידעתי שאתרגש רק לא הבנתי עד כמה. זה היה פורום מרהיב. קטן בכמות ואדיר באיכות. הם לא המציאו שום דבר ולא חתומים, כקבוצה, על שום הישג, חוץ מן ההישג שבעצם היותם קבוצה.
זו היתה קבוצה של זוגות שמתמודדים עם קושי בהבאת ילדים ומטופלים במעבדות הפריה חוץ גופית. זהו ענף רחב, מפותח מאוד, גאוני וחשוב מאין כמותו שרושם הישגים אדירים. ההישגים מסתובבים כאן בינינו. מהם מגינים עלינו ברגע זה בחזית. מהם מפתחים ברגע זה את התרופה הבאה. מהם אוכלים שניצל ופתיתים ומשחקים בנינטנדו. חיים. ענף שמביא חיים. המקימים הם ארי ואפרת שמותבדויים. זוג חכם ורגיש ובעל יוזמה שעבר בעצמו תהליך כזה, הכיר אנשים, הקים קבוצת ווטסאפ, חיבר מפה ומשם בנחישות וברגישות – ותהי קבוצת תמיכה.
באתי אליהם בחדווה. בקצרה אספר שגם אנו יצאה נשמתנו עד שראינו את בתנו בת ה19 והכרתי היטב את עולמם. באתי באהבה ומתוך רצון עז שהיה בו מנוע כפול: גם לשמח ולהצחיק וגם מתוך אתגר מקצועי להתבטא בחומר שאני בקי בו. אוח! זה תענוג גדול.
ענן של תקוה נח על האולם. הם היו מאוד חמודים ונעימים, אבל מקור התקוה היה בקול בכי תינוקות בלתי פוסק שנשמע בחלל: נעמה, בתם הקטנה של זוג המארגנים, הגיעה גם היא לארוע. 18 שנה הם חיכו לה. 18 שנות תקוה ויאוש ושוב תקוה ושוב ייאוש. ומאמצים והמתנה והרפיה ושוב דריכות ואינספור לילות מטולטלים. והנה היא פה. והבכי שלה הבלתי פוסק הוא פסקול של תקוה בחלל.
ואני התחלתי לדבר ולהופיע. ומולי הקהל, קשוב ואוהד, אבל מאחוריי, ממש מאחוריי, נועה התינוקת לא סותמת. ואמא שלה, שתהיה בריאה, לא יוצאת איתה החוצה, אלא מנענעת אותה כשהיא מעורסלת בזרועותיה והיא הולכת, ממש הולכת מאחוריי: אאאאאאא נננננננ קושקושקושקוש. ואם אתם מכירים אותי כבר, אתם יודעים שאני הולך ומתחרפן. הולך ויוצא מדעתי. ואני רומז רמז קל ביידי אבל איש לא מבין. והרעש נמשך ואני מוצא את עצמי מהר מידי מתחיל לחשוב בכיוונים של: האם זה רעיון טוב כל כך לעקוף את הטבע באמצעים טכנולוגים? האם נכון להמשיך את מאמצי הפיתוח של ענף האיי.וי.אף? לא כדאי, אולי, לפתוח את הנושא לדיון מחודש?
היא בוכה ובוכה ואני ממשיך לדבר. ולרגע אחד לא הצלחתי להשתחרר מההתלהבות שלי מול קבוצת הכוח שנגלתה מול עיני. איזה צחוק משחרר היה שם. איזו קבוצה נהדרת. איזה כוח יש לקבוצת תמיכה. זאת היתה נראית כמו חוויה אחרת לגמרי מכל מה שהכרתי ומכל מה שמקובל. אלו היו זוגות דתיים וחרדים. קהילות שמרניות ששני דברים יש בהן הרבה: ילדים וסודות. לנהל סוג של משבר כזה בתוך סביבה צפופה, משפחתית וקהילתית זה דבר בלתי אפשרי. לא כל שכן כשמדובר בנושא כזה, שגם כך דוסים מסויימים משפילים עיניים כשהם מדברים עליו. הכל עטוף בשכבות של הסתרות ושל מסכנות ושל ליחשושים מאחורי גב ושל רחמים אינסופיים שבסופו של דבר אין אכזרי מהם. ומפה לשם מסתבר לי שהכוח העיקרי של הקבוצה הוא ביצירת מרחב נוח שבו אפשר להימלט מן הרחמים. לא לזכות ברחמים, אלא בדיוק הפוך.
הנה עוד מה שאמרתי להם: אל תתנו לדודות שלכם לנהל עבורכם את הדיכאון. להיות עצובות עבורכם לא לדודות ולא להורים ולא לחברים תחיו את החיים האוהבים והיפים שלכם אתם מבלים ואתם עובדים ואתם עושים קריירה ואתם מחליטים את המינון המדוייק של המקור אותו תתפוס דאגת הפוריות בחיים שלכם. יש הבדל מהותי בינכם לבין הסביבה בעניין הזה לכם יש הרבה יותר תקווה. כי זה אתם וזה הרצון שלכם והוא מייצר מנוע פנימי של תקווה מחיה, שלדודה זהבה שגם היא רוצה עבורכם רק את הטוב ביותר, אבל מבחוץ – אין. אז תחיו את החיים שלכם יחד עם הבעיה הזו שנכפתה עליכם בכיף ובשמחה. מותר לכם הכל: לקוות, להתייאש, לשכוח ממנה לשעה, שעתיים או חצי שנה. הכל מותר. סיפרתי להם על חברים שלנו שניסו וניסו וניסו ושוב ושוב התהליך נכשל. ובכל פעם שנכשל סיבוב, הוא היה קונה לה דובי חמוד כזה. מין פו הדוב בגדלים שונים: ענק, גדול, בינוני וכן הלאה. ופעם אחת כשסיבוב נכשל וזה היה ממש קשה, הם שמו לב שניהם לכך שלא בטוח למה הם ציפו יותר: לזה שזה יצליח ויבוא ילד, או לזה שזה יכשל וסדרת הגדלים של הדובים תושלם, כי ממש נוצר שם חור באמצע. ובעוד אני מדבר אני רואה את הראשים נעים מעלה מטה בהסכמה ואת הצחוק נופל בדיוק במקום הנכון ואני שמח שיצאתי מכוון ומדוייק והבאתי תועלת בזירה העיקרית.
ומה שקרה באופן כה מפתיע זה שאפילו נעמה השתתקה! לרגע! גם היא הסכימה, כנראה, עם הרעיון, אבל רק לרגע. ממש רק לרגע. אחרי רגע נמשכה המנגינה. ועכשיו היא גם תיגברה קצת, וגם האם תיגברה והמשיכה, ממש מאחוריי: אאאאאא נננננננננ קושקושקושקוש. ופתאום כבר לא יכולתי להתגבר יותר, הסבתי פניי לאם המאושרת ואמרתי לה: אפרת היקרה, המתנתם 18 שנה. אי אפשר היה להמתין עוד טיפה, עד לסוף ההופעה שלי?
אז מזל טוב שיהיה לאפרת וארי ונעמה הקטנה. והרבה תקווה לכל השאר. ואם אתם קוראים את זה עכשיו ומחכים לתשובה מהמעבדה – קבלו חיבוק גדול וזריקת תקווה. יש מלא תקווה. ואם אתם הורים של מי שמחכים לתשובה – תתפללו בלב ותלמדו לשחרר ולסתום. לא לחייך חיוך של כאב אמפתי אלא להיות רגילים ולדבר על המצב הכללי ועל סדרה ועל אוכל ועל בן גביר. לא על ביציות וגם לא על תקוה. תשאירו לזוג את אשר חזוג. איןמלהם צורך שתתמסכנו עבורם. ותודה לגאונים שהקימו את הקבוצה הזו. ירבו כמותכם בכל תחום התמודדות שהוא. ליבי כולו שלכם.
ו23:30 בלילה, כשאני הייתי כבר מזמן בבית, סימס ארי מילה אחת שגרמה לי לאהוב אותו עוד יותר, אבל עבורי זה כבר היה מאוחר מידי: נרדמה.
