דו טוריים וחד טוריים

בעל הטורים

כפעם בפעם, כשנוסעים מהבית לשבת או לאירוע כלשהו, נוטלת גברת אריאלי את נפשה בכפה ואומרת: סדר אתה את המזוודה, הנה, יש כאן רשימה.

בחורה אמיצה, הגברת. זאת יודעים כל מכיריה. אבל עד כדי כך? זה כבר באמת גובל בחוסר אחריות משווע. הרי לכל בני הבית ברור כי במקרה כזה לא רק הגרביים, הטלית, הספר והאקמול יכולים להישכח, אלא גם החצאית, המפתח, הארנק או הילדה; למרות זאת, כחלק ממגמת החינוך וההעצמה המופעלת בביתנו כלפי המפגר שעומד בראש המשפחה, היא מרשה את זה לעצמה, וזאת בכפוף, כמובן, לסיבוב בדיקה נוסף שתעשה היא אחרי שאסיים לארוז ותוודא שהכל בפנים. זה בדיוק הזמן לחסוך 450 שקלים חדשים, להשתרע על ספתכם ולשאול בקול ובדמע: למה זה? למה אני שוכח? למה יש אנשים ששוכחים דברים?

התשובה נבטה בי זה מכבר ומאז אני משתדל להפיץ אותה ברבים. היא אמפירית ומדעית, למרות שלא באה בכתובים ולא נוקדה בידי מנחה. יום אחד, אני מתכנן להפוך אותה לתיזת תואר ואז עדה יונת ודן שכטמן גם יחד יהפכו לעוזרי מחקר שלי.

ובכן, העניין הוא במבנה הפנימי של המוח. יש מוח אנושי שמחולק לשני טורים, ויש מוח שבנוי בטור אחד. אנשי המוח הדו-טורי בנויים בצורה חשבונית. הם מסתכלים על החיים באופן של הוצאה מול הכנסה וההפרש ביניהן. מערכת הקיום שלהם בנויה על נטו, ברוטו וטרה. היום שלהם מתפקד במתכונת של מטלות-ביצוע-נשאר למחר. פריט שעבר לטור ביצוע, נגרע מטור מטלות. פריט שעבר לטור נשאר למחר, נותר, באדום מהבהב בטור מטלות. הם לא מפסידים כסף, כי אין שום סיבה שפריט יעבור מטור הכנסות לטור הוצאות אם אין לכך סיבה הגיונית ומדוייקת. הם לא שוכחים, כי אין שום סיבה בעולם שפריט יעבור מטור מטלות לטור ביצוע, אם הוא לא בוצע. אין גם שום סיכוי שפריט ייוותר סתם כך בטור מטלות, שהרי לדו טוריים יש תכונת ברזל נוספת והיא השדה המגנטי הקיים בין שני הטורים. קיימת תנועה תמידית מטור המטלות לעבר טור הביצוע. טור הביצוע מצידו גם הוא מושך פריטים, וכך יוצא שכל יום מסתיים כשכלל הפריטים עשו את הדרך המגנטית ועברו לטור הביצוע, אחרי שבוצעו כמובן.

כשדו טורי נוסע לשבת מביתו, נוצרת אצלו במוח הדו"ט תת חלוקה תחת הכותרת "נסיעה", ובה מתייצבים אד-הוק לצורך הנסיעה, שני טורים: האחד הוא טור "דברים שצריך לנסיעה", השני הוא טור "במזוודה". את הטור הראשון אין צורך להזין. הוא מוזן באופן אוטומטי, ומתמלא בצפיפות בכל הפריטים הנצרכים. הם הרי כבר מוזנים, בטור הראשי תחת הסעיף "דברים שצריך להזנת תת הטור הראשון במקרה של נסיעה". הם פשוט עוברים מקובץ לקובץ. עכשיו, כשהם כבר בתת הטור, נותרת רק פעולת השדה המגנטי ששואבת אותם, פריט פריט, אל תוך טור "במזוודה". כשטור במזוודה מלא – הטור הראשון ריק. אין שום מצב שהדו"ט ישכח את הטלית של שבת, שהרי אם היא לא תהיה במזוודה, היא לא תהיה בטור "במזוודה". ואם היא לא תהיה בטור "במזוודה", הרי שהיא תהיה בטור "דברים שצריך לנסיעה" והרי כל עוד טור "דברים שצריך לנסיעה" אינו ריק לחלוטין, לא ניתן לצאת מהבית. כך עובד המוח הדו טורי.

אנשי המוח החד טורי, לעומת זאת, מכילים במוחם בדיוק את אותו מאגר נתונים הקיים במוחם של הדו"ט, אלא שהוא מרוכז בטור אחד. כולו, יחדיו, באותו טור. ברשימה רציפה אחת במוח קיימים כל הפריטים. היא נראית כך, בערך:

צריך גרביים

צריך חגורה

יש גרביים

צריך את המטען של הפלאפון

דני מחפש אותך מהבוקר

לא לשכוח את המטען של הפלאפון

דיברתי כבר עם חיים אבל שכחתי מה הוא רוצה

הגרביים במזוודה

צריך לזכור טוב את המטען של הפלאפון כי בפעם שעברה הוא נשכח

נמאס לי מהחיים הנודניק הזה

צריך גרביים

צריך גרביים?

וכן הלאה. הנטייה הטבעית של החד טורי היא לדחוס כמה שיותר נתונים אל הטור האחד שבמוחו. כדי לא לשכוח, זה ברור. הוא דוחס עוד נתון ועוד נתון ועוד נתון, ולא מבין שהבעיה שלו איננה בנתונים, אלא בעובדה שיש לו טור אחד. במצב של טור אחד, המוח אינו כלי זיכרון פרודוקטיבי, אלא ערימת מידע. כשהוא נוסע לשבת הוא ישכח משהו. בוא נקווה שזה יהיה איזה חוט קטן ובלתי חשוב ולא הארנק או הנעליים. אבל הוא ישכח משהו, זה ברור. כל עוד לא תהיה במוח תקשורת בין טורית, הוא ישכח משהו לשבת. לא יעזור שום דבר. ככה הוא. כך הוא נולד. בדרך כלל הוא גם לא יכול לשנות את זה. גם אם הוא כן מסוגל איכשהו לשנות את זה, אין שום סיכוי שהוא יעמוד מול הצורך הזה. בשביל זה, הוא צריך להעמיד במוחו את הצורך מול היכולת. לשם כך דרושים שני טורים. לו יש רק אחד. שכחתם? מכאן ואילך, כל כולו, כל הטור האחד הזה, מרוכז בדבר אחד ויחיד: את מה הוא עתיד לשכוח? אוי, אוי ואבוי: את מה הוא עתיד לשכוח?!

זה אינו תירוץ, או התחמקות מאחריות. חס וחלילה. אין זו אלא מסקנה רפואית. לו זה היה מתאפשר, האמינו לי, הייתי מצווה את גופתי למדע, או אז, אחרי שורת ההספדים קורעי הלב, היו נוטלים את הגופה השמנמנה, בוקעים את מוחה בעדינות, הנה, זה מה שהיו מוצאים שם: טור אחד, עמוס ואומלל מאוד.