אנשים משלמים היום עבור ההזדמנות לשבת ולשמוע נוסחה לפתרון משהו. אני זכיתי בזה מן ההפקר, חינם אין כסף ובתוך כדי חוויה מפוקפקת ומחכימה התמלא ליבי בחום כי ידעתי שאני עומד לחלוק עמכם את כל הטוב הזה, הסכיתו.
זה היה בראשית השבוע. נקלעתי שלא בטובתי אל מוקד עיכוב תעבורתי מהסוג המוכר לכל נהג בשם הלעז הקצר "פלונטר" או בשם העברי הארוך יותר "למה לא חילקו בחינם אמצעי מניעה בשכונה של אמא של האידיוט שהחליט לצאת מהנתיב שלו ולעקוף דרך הנתיב הנגדי בכביש צר מאוד ועמוס מכוניות", אני יודע שהשם ארוך מידי כדי לתאר תופעה תעבורתית, אבל אין דרך קצרה יותר לומר זאת וגם ביליתי שם השבוע למעלה משעה אז לסתום בבקשה.
ארד לפרטים, למרות שכל אחת ואחד יודעים במה מדובר: כביש צר מידי, כלומר הוא סלול ברוחב סביר, אלא שגולם כלשהו החליט לאפשר חניה בשני צידיו ולא לאסור אותה בהחלט ולהותיר רק מקום במשורה עבור נכים וכלי תחבורה ציבוריים, ועל כן הוא מתפקד רוב הזמן ככביש די נוח, עד שנוצרת סיטואציה של עומס ואז הוא הופך, תוך שתי דקות, להיות גוש מכוניות.
מכירים? יופי. לכל אחד יצא כבר להיתקל בזוויות האלה. זה קורה בחניונים הומים, כשכולם רוצים לחנות קרוב, זה קורה בתום משחקים ואירועים. לנו זה קרה במקום שכל ירושלמי מכיר, לצערנו: העליה להר תמיר שבהר המנוחות, בשעה שמתנהלת שם הלוויה. (ואז זה הרבה יותר מסובך כי זה לא יפה לצעוק ולקלל). גשם זלעפות, טור מכוניות יורד. מכונית חונה, מפריעה, מישהו פונה, כמעט בהיסח הדעת לנתיב הנגדי. בום. חסימה. הוא מנסה לתקן, אבל מישהו כבר הגיע מאחוריו. מנסה ימינה. חסום. זהו נגמר. פלונטר. כמו פאזל הזזה. ברור לכולם מה היעד, אבל ההגעה דורשת תיאום ותכנון ומבט על. צפצופים. ובלגאן ותחנונים. ובבקשה ויש לי משמרת. וזואואוז, לאן אתה נדחף ועצבים.
מרגע זה מתחיל הקסם. לשמחתי היה לי השבוע את די הזמן ומצב הרוח לעקוב אחריו באופן פרטני, לנתח אותו וללמוד ממנו את תורת התרת הפלונטרים שנכונה לכבל של מטען, לשרשרת על הצוואר, לפקק בכביש ולמדינת ישראל. הכל בדיוק אותו הדבר.
- תמיד יש סיבה ראשונית, קמאית לבעיה. בכביש אלה התשתיות. כמעט תמיד ניתן לפתור את זה מראש בחצי דקה אבל מישהו התרשל. או מתרשל כל בוקר. כביש שמשרת ממספר מכוניות מסויים ומעלה לא יכולה להיות לצידיו חניה בניצב, כי המכוניות לא תוכלנה לצאת. תודה ושלום. זו לא תורה כל כך גדולה. מצד שני אי אפשר לאסור חניה כי זה הר ואנשים צריכים להגיע! מצויין. תחשבו על זה כשמקימים את המקום.
- אבל עזבו את הבראשית אנחנו כבר בתוך הסיטואציה. דמיינו שכל אחד מהנהגים היה מרוכז לא בצורך שלו לצאת מהפלונטר אלא בצורך שהפלונטר ייפתר. התוצאה, אגב היא אותו הדבר בדיוק. אבל דמיינו שזה היה כיוון המחשבה. זה אומר, למשל, שאם הנתיב שלך עומד, ואתה מזהה פרצה בנתיב הנגדי, אתה לא ממהר לחטוף אותה כי בעוד רגע הצעד הזה יתקע את כולם פי מאה. הסעיף הזה בעייתי כי הוא מותנה בזה שכולם, ממש כולם יחשבו אותו דבר. אין סיכוי.
- בסוף זה תמיד נפתר. ותמיד באותה דרך. איש אחד, זה שנראה הכי פחות מתאים לתפקיד, יוצא מהאוטו ולא צועק ומתחכם אלא מתחיל, בסבלנות, לפתור את הפאזל. הולך ברגל, הרבה, בגשם שוטף ומתחיל לדבר יפה. אין לאן לעלות. לא יעזור לך. חסום. בוא, סע קצת רוורס, בואי, קחי קצת ימינה, יפה תודה. עכשיו אתה. לא לא לא! חכה שניה, תן לו קודם לצאת. יופי, יופי. הי אתה, תעצור פה רגע את כולם, אני רץ לאוטו שלי.
- וזהו. נפתח. זה הליך שבדרך כלל לוקח פחות מחמש דקות, והוא לא כרוך בשום דבר. רק באיש אחד שיוצא מהאוטו והולך בגשם. לא יוצא כדי לצעוק ולחלץ את עצמו ומכוניתו אלא יוצא מתוך כוונה לפתור את הבעיה הכללית. העולם הזה נחלק, בסופו של דבר, לשני סוגים: אלא שכשיש פלונטר מכוניות יושבים באוטו ומחכים שזה ייפתר ואחד שיוצא מהאוטו ומנסה לפתור את זה. או שניים. לא צריך יותר מזה. הרי אם כולם ייצאו מהאוטו וינסו לפתור את זה הם לא יצליחו לפתור את זה כי לא יהיה מי שיזיז את המכוניות. אחד שמנהיג ורבים שמבינים את צורך השעה, חושבים קולקטיבית ומשתפים פעולה.
- זהו. זאת כל הנוסחה. כמה פשוט. כמה פשוט. ואתם יודעים מה הכי יפה? שבלי הבחור הזה שבסך הכל מנפנף קצת בידיו ואומר "עוד עוד, יש לך, יש לך", זה לא היה קורה לעולם. ומה עוד הכי יפה? שהוא לא איזה גאון ולא איזה מבין בנפש האדם. סתם איש פשוט שרוצה כבר להגיע הביתה ולאכול מרק ורק בזכות כמה דקות שלו בגשם, עוד הרבה אנשים הגיעו הביתה ואכלו מרק.
