זו היתה שמחה גדולה. ברית מילה מרגשת של ילד יפה עיניים, בן של ידידתי הטובה שגם ביקשה ממני להזמין את המוהל, לנהל את האירוע, לברך את הברכות, לכבד את המכובדים ועשיתי את זה, יש לומר, לא רע בכלל (מפוצץ בבריתות ולא פנוי להזמנות ב2023, מצטער). ארוע ברית מילה תמיד מרגש אותי ואני אוהב במיוחד שני פריטים: את ברכת הברית (אשר קידש ידיד מבטן) במנגינה האשכנזית ואת הפיוט "לכבוד חמדת לבבי" במנגינה המסורתית הספרדית, זו שמושרת גם במוצאי שבת עם "המבדיל". כל מי שמכיר את הפיוט הזה, מפזם אותו בפיו ממש בשניה זו. כי הוא יפה וקליט ונעים מאוד לשירה. ואכן, כשהסתיים הטקס, נתתי קולי בשיר הזה והזמנתי את הקהל להצטרף.
אני זוכר שכולם שרו בעוז ובהתלהבות, אבל אי אפשר היה לשמוע את המקהלה המרגשת כלל, כי ממש מאחורי עמד אורח אחד מעט מבוגר, איש מסורתי מלא חן, בעל קול זמבוראי-מרוקני אדיר ממדים ובעל כשרון מוסיקלי של, נגיד קורקינט חשמלי, ומתחת לקולי הנישא נתן בהתלהבות את הגירסה שלו לפיזמון, והיא נשמעה כמו צפירה אחת ארוכה ומחולקת למילים שכולה באותו הטון בדיוק. זה לא היה זיופון קל או אי דיוק וזה לא היה אפילו מקרה חמור יותר של שירה בסולם אחר משלי. זה היה גם וגם וגם. לא שיר ולא סולם ולא מנגינה ולא קצב. זמבורה. צפירות עולות ויורדות.
ואני זוכר כמובן שלאט לאט התחלתי להתעצבן, כי זה נורא, זה באמת נורא, ואני זוכר שחלפה בי המחשבה שזה ממש לא אחראי מצידו לעשות לי את זה כשבהישג יד עוד מונח סכינו של המוהל, אבל אז הסתובבתי אליו והבטתי אל דבקותו ושמחתו בשירה ואל פניו הטובות והאוהבות ואל כפיו הנמחאות זו לזו בחדוה ותוך שנייה הבנתי משהו ששינה את חיי החברתיים והמשפחתיים לתמיד: הוא לא יודע שהוא מזייף.
השבוע כשראיתי את נועה קירל פוסעת על השטיחים האדומים המוגזמים שייקחו אותה לאירוויזיון, נזכרתי שפעם אהבתי מאוד את המוסד הזה. "ווטרלו" הוא אחד מחמשת השירים שאני שומע שוב ושוב ללא הרף, אני יודע פרטי טריוויה על טוטו קוטוניו (האיטלקי מ1990), את נציגינו לאירוויזיון נתן דטנר (1987) וגיא אסיף (2000) אני מכיר אישית ועם אלדד שרים (1977) יש לי בכלל את הכבוד לחלוק במה ואפילו לשיר בעצמי את שירו. וכל התיאור הזה בא בעצם בשביל שתי המילים "לשיר בעצמי" ונועד כדי לספר שאני די בעניין של מוסיקה. לא ממש זמר מקצועי אבל בהחלט שר היטב. למה להכביר במילים? עיזבו אותי. תשאלו את הקהל.
וזו היא לגמרי הזדמנות נאותה לפתוח נושא כאוב, מפרק משפחות, מנתק חברויות ובעיקר: טאבו חתום ונעול שנהוג לא לדבר עליו, וזו היא העובדה הפשוטה שחוש מוסיקלי אינו נחלת הכלל. להבדיל מדברים כמו ענבל באחורי הלוע או דעות פוליטיות שאלו דברים שיש לכולם – חוש מוזיקלי ויכולת שירה יש רק לחלק מן האנושות. גם אין לי מושג, אגב, אם או לרוב או למיעוט. בטח יש גם נתונים מדעיים בנושא. ומה שמפעים הוא שלהבדיל מאלף אלפי דיפרנציאציות אחרות המתקיימות בין בני אנוש שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות וגזעיהם שונים ותרבויותיהם שונות ובכל זאת הבדלים אלה ניכרים ומדוברים בריש גלי – החלוקה הזו שבין המוסיקליים ובין הזייפנים היא מין עניין מסתורי, בלתי מודע וטובל במבוכה רבתי. הסיבה לכך היא כנראה זו שתוארה לעיל: רוב גדול של הזייפנים אינו מודע לכך שהוא שר מילים ללא מנגינה. נכון שבדרך כלל חברי הקהילה המכובדת הזו נמנעים מלשיר, זאת בשל שנות הילדות מלאות החסד שמציבות את היסודות החברתיים לחיינו בחסות התום והטוהר הילדי החף מנימוסים מיותרים וכללי התנהגות אנינים. שם, בעולם הנקי הזה כשילד גועה כקרפד נוהגים להסות אותו בגסות. גם אם מנצח המקהלה אומר לו בחן נימוסי: אני מציע שדני יבוא לכאן לעזור לי בניצוח במקום לשיר – החברים האחרים כבר ידאגו לומר לו שעדיף שיחשוב על קריירה אחרת זולת לימודים ברימון; הטראומה הזו, כאמור, אכן מעבירה את הזייפנים למצב השתק רוב הזמן,אבל זה לא באמת. על פי האמת, הם מאמינים שנעשה להם עוול ולא יודעים מה רוצים מחייהם. זה כמו ראש ממשלה לשעבר שיושב בבית לא בגלל שהוא חושב שהוא צריך לשבת בבית, אלא מפני שלתפיסתו נעשה לו עוול.
כשהקונפליקט הזה חודר לתוך תאים משפחתיים ואינטימיים – הוא הופך להיות קשה עוד יותר, מפני שבמקומות המוגנים הללו פורק הזייפן מעליו כל עול ביישני ונותן דרור לזמיר הלכוד בתוכו לפרוץ החוצה. הוא שוכח לרגע שלמרות האהבה והקשר והמחויבות המשפחתית והנאמנות לתא, האנשים האחרים השוהים בחלל – גם הם בני אדם ולהם אוזניים. וכשהם יושבים בחדרם ושומעים את הזוועות העולות מהסלון, קופא ליבם לעד.
ובאווירת הימים האלה שבהם הצורך הבהול בפיוס, הכלה וקבלה ממלא את חלל האוויר, אני מבקש להושיט יד לשלום. זה הזמן לסלוח. אני לא מדבר כמובן על רשות הרבים ולא דורש מעיריות או קונסרבטוריונים לקבל לשורותיהם מאותגרים מלודית. אני מסתכל לתוך הבית פנימה. אל משפחות שמתמודדות עם הדיסוננס הזה. כאלה שעל שולחנן, לכל מילות זמר המושרות יש יותר ממנגינה אחת בו זמנית; כאלה שאצלם בבית הסולם היחיד המשותף לכולם הוא סולם האלומיניום שבמחסן; כאלה שאצלן עיוות פנים מכאב פתאומי תוך כדי שירה משותפת, אצל חלק מן האנשים, אינו נובע כאב שיניים פתאומי או מעקיצת עקרב אלא מסיבות אחרות לחלוטין;
לכל אלה אני קורא באהבה ואומר: זה הזמן לסלוח. ביתו של אדם זהו מבצרו. בתוך משפחה מתקיימת דמוקרטיה מהותית ובדמוקרטיה כזו יש מקום לכולם ולכל אחד יש סולם משלו ודרך משלו לשיר את שירו. ואתם יודעים מה? לא חייבים לקרוא לזה שיר.זהו טקסט לירי המובע ברגש ובקול נישא באמצעות תזוויג טונים שלא באמת קיים, אבל למי אכפת, לעזאזל. אנחנו כאן לא בהיכל התרבות. אנחנו בסך הכל משפחה אוהבת, שחלק ממנה אפילו יודע לשיר היטב.
