תגידו רגע: איפה אתם במוצ"ש 24.2.24?
תרגעו. לא קורה אז שום דבר מיוחד, זהו רק ניסוי קטן. אני לא יודע איפה אני אז. בהנחה האופטימית שאהיה בחיים אז (אני בטוח בזה לגמרי, אגב), אהיה עסוק כנראה בסוג הדברים שאני עושה בדרך כלל במוצאי שבת. נתחיל מזה שאני מקווה שתיקבע לי הופעה עד אז. אם לא, אולי ארבוץ בבית, אולי אלך לבקר את הוריי, אולי נצא לסרט! אולי אבקר פצוע שאני מתעניין בו בהדסה הר הצופים, אולי אלמד חברותא בזום עם בן דוד שלי. אולי נזמין את צביקה ומירי לשאריות. אולי נזמין אותם והם יביאו בדרך פיצה. נפתחה אחת חדשה. אולי ימות מישהו חס וחלילה ונלך לנחם את יקיריו. אולי אצפה בסדרה. אולי יקרו דברים טובים (נקווה שיקרו הרבה לפני) ונשב מרוגשים מול הטלויזיה. אולי….לא משנה. בקיצור – אין לי מושג איפה אני במוצש 24.2.24.
יתירה מזו: אני גם לא רוצה לדעת איפה אני במוצ"ש 24.2.24. ממש כיף לי עם זה שאני לא יודע. לבד מן האופציה שמפרנסת אותי, היינו עבודתי כאיש במה ותקשורת, לגביה אני דווקא שמח לדעת מראש מתי וכמה היא תתרחש – אני לא רוצה לדעת כלום. לא איפה אהיה, לא עם מי אשהה, לא מה אוכל ולא כמה זה יעלה. מה שמעניק לי ריגוש בחיים זו דווקא אי הידיעה. מה שמשמח אותי הוא סימן השאלה לגבי העתיד והיכולת שלי – המוגבלת אמנם – להשפיע עליו. אם לא ברמה הלאומית, לפחות ברמה היומית, של המוצ"ש הספציפי ההוא.
הידיעה, לעומת זאת, סתם מלחיצה אות ומאכזבת אותי. אתם יודעים מי האויב הכי גדול שלי? בקבוקי קולה ומצרכי מזון. הם האויב הכי מר, כי בגלל תאריכי התפוגה הארורים המופיעים עליהם, הם תמיד מקדימים את זמנם. הימים ימי חורף, כאן ועכשיו. הבן אדם מנסה לחיות את חייו, להבין מה קורה איתו, לשאוב הנאה מרגעים טובים, להתגבר בקושי על רגעים פחות. הוא קונה בקבוק קולה זירו, מעיין בחטף בתווית כדי לוודא שלא מדובר בבקבוק אומלל שכבר מבלה חצי שנה על הכבישים ובום! 7.6.24. אתם רציניים, תגידו? מה קשור יוני עכשיו? איפה אני ואיפה חג שבועות. לפעמים הם אפילו מקפיצים את השנה קדימה! כשהיינו בעומק 2023 הם כבר דיברו על ינואר ופברואר 24. הבקבוקים הם הראשונים לזהות. הם האוייב.
יש אנשים שכן יודעים ואפילו אוהבים את זה. יש. אני כבר לא מדבר על אנשים מסודרים, שעובדים בעבודה מסודרת ומוצשיהם נראים אותו דבר מיום עומדם על דעתם. אלה – כבודם במקומם מונח ואני מכבד את בחירתם. הכוונה היא לאנשים כמוני, שעיתותיהם די בידיהם, שאורח חייהם מתיר להם תנועה ועניין וספונטניות ובכל זאת הם בוחרים להתנהל כאילו הם דרי בית מעצר.
ממש כאן, בבית, גרה אשה אחת שדווקא תשמח לדעת איפה היא/אנחנו ב24.2.24. אני גם משוכנע שכשהיא נחשפת לזוועה הקלנדרית שמופיעה על הבקבוקים וקופסאות המיונז היא ממש נתקפת אושר. לא רק בגלל הטריות והנצחון על המערכת, אלא בגלל שזה מחזק ומעצים את מנוע התכנון קדימה שפועם במרכז חייה. ברגע שהיא רואה מול העיניים "יוני", זה מפעיל אצלה את תנועת המצלמה המזנקת לאחור מקלוז אפ ללונג שוט והיא מקבלת באושר נצחי את תמונת הרוחב והעומק שהיא כה זקוקה להם כדי לנהל, ובכן, את העתיד. היא מודיעה לי הודעות כמו: שלישי, לא הזה, הבא, ההורים שלך פה עם לאה'לה. ומה שקורה לי באותה שנייה זה שכל עשרת הימים שבין היום לשלישי הבא נמחקים כלא היו. ואני מתכווץ ושואל את עצמי: אבל למה? למה אני צריך לדעת היום שהם באים בשלישי הבא? למה אני בכלל צריך לדעת משהו על שלישי הבא? מה עם היום? מה עם הרגע? מה עם השיר שהרגע שמעתי? מה עם הקנאה שהרגע קינאתי? זה ממש משגע אותי ומפחיד אותי. ככה זה מתנהל שנים. ההודעה, וההתכווצות ובעיקר תחושת הצדק האינסופית, המהולה בהתנשאות קלה, האופפת אותי ומעניקה לי תחושה של איש רוח הנישא מעל, אמן עמוק והולל שאין לו בעולמו אלא את הכאן ואת העכשיו ואת חוויותיו ואת תודעתו העילאית, שמי אתם בכלל, המון עם קרתני, משעמם ומתכנן מראש, שתשוו לה. ומה שקרה לאחרונה, אולי זה קשור למלחמה ואולי לא, זה שאיבדתי קצת את הבטחון ואני כבר לא לגמרי משוכנע בצדקת הגישה הזו. לא לגמרי משוכנע.
זה יישמע כמו קואוצ'ינג בחצי גרוש, אבל אני הולך ומבין שאולי אני לא לגמרי צודק. לא משנה מה בדיוק מלמד אותי את זה, אבל אני כבר לא בטוח שאני כזה חכם גדול עם הכאן ועכשיו שלי ועם חרדת התכנון שלי, שבטוח יש לה שם מקצועי מפורט אבל מבחינתי היא פשוט חרדת תכנות. הכל מתחיל מההבנה הפשוטה שכל ילד שרוכב על אופניים מכיר. משום מה, ההנחיה הראשונה, ממש הראשונה, שמקבלים בענף הספורט הזה היא: להסתכל קדימה. לא כדי שתראה לאן אתה נוסע ומה מחכה לך שם, ולא כדי שתיזהר ממכשולים, אלא כדי שתצליח לדווש ולנסוע ולשמור על שיווי משקל. מבלי המבט הזה קדימה, זה לא יקרה. יש משהו במבט המתכנן, הצופה פני עתיד, שרלוונטי להווה. שמשפיע עליו במישרין, שמתווה ומעצב אותו. ואת כל התורה הזו, שמן הסתם כבר יצא לכם לשמוע או להרגיש בעצמכם, את כל זה אני לומד לאיטי מאוחר. מאוחר מאוד.
מה הדיון הזה, על "היום שאחרי"? אני זוכר שהוא התחיל מצויין, ופתאום הוא התעקם. הדיון על היום שאחרי הוא לא "מה יהיה בעזה אחרי שצה"ל ייצא ממנה". הוא דיון על "מה צה"ל יעשה בעזה מחר בבוקר". העניין הוא שאין שום דרך לקבוע מה צה"ל עושה ויעשה בעזה היום ומחר מבלי לדעת בבירור מה יהיה בעזה אחרי שצה"ל ייצא ממנה. הוא אכן התחיל כך, הדיון הזה. סביב שאלות קריטיות של "מה התכנית" ופתאום הוא השתבש והפך לפוליטי ולשנוי במחלוקת ולמשהו נפרד לחלוטין משאלת הכאן ועכשיו. כאילו מי שעוסק בו עוסק בעתידנות ועכשיו יש דברים בוערים יותר לעשות. אבל לא, לא. הדיון הממשלתי וגם הציבורי, צריך להיות תקוע בדיוק שם. בשאלת המה הולך להיות שם. מזה נגזרות כל התשובות כולן, אפילו אלה שקשורות לשאלה הראשונה והכי בוערת, שאלת שחרור החטופים. אם יש משהו בטוח לגמרי לגבי הסכסוך המטורף שעומד מאחורי אירועי הימים הנוראים האלה זה שאין במזרח התיכון תמונה צרה. יש רק תמונה רחבה. וכשאתה שואל מה יהיה בעזה בעוד שנה, אתה שואל בעצם: כיצד אני פועל מחר בבוקר. וכשמישהו אומר: עזבו אתכם מהדיונים על מה יקרה בעוד שנה, בואו נתעסק עם היום, הוא אומר בעצם: אין לי שום מושג מה אני עושה היום ומחר בבוקר.
עדכון: בשלב הזה העניינים התבררו מעט ועלי לעדכן כי אך בטעות קבעתי שאין לי מושג מה קורה איתי ב24.2.24 ואפילו חטפתי על זה קצת. ובכן במוצ"ש המדובר אנחנו, כידוע, בערב לימוד משניות השנתי הקבוע. אזכרה לסבתא שלי. ת.נ.צ.ב.ה.
