לאחר שכבר כמעט נואשו מהעניין לחלוטין, הודיעה נ. בתם של מכרינו המאושרים אודי ובת שבע להוריה על כוונתה לבוא בברית הנישואים עב"ל. הם כמובן לא ידעו את נפשם מרוב אושר וגם אנחנו, כששמענו על כך בפגישה אקראית, ששנו איתם מכל הלב. הקטע הזה של ילדים סרבני או מעוכבי חיתון הוא באמת לא קל להורים ובאמת ששמחתי איתם ועם בתם.
שמחת הבשורה היתה כאין לעומת השמחה האמיתית שנכונה לי חודשים אחדים לאחר מכן עת נערכה החתונה המפוארת: לאושרי לא הוזמנתי אליה.
ותודה קורונוש אהובתי. תודה ונשיקה לכל וריאנט מוריאנטייך. לולא הנגיף האלים והמטונף הזה לא היה לי שום סיכוי. שום סיכוי. אודי ובת שבע הם אמנם לא חברים, רק ידידים ומכירים, אבל הם מאותו מיליה וגרים קרוב ואילולא השתנה משהו בסיסי בתפיסת האירועים, במיוחד אירועי חתונה, בשנתיים האחרונות – ללא שום ספק הייתי מוצא את עצמי בערב מערבי הזמן האחרון עומד מיוזע חנוק בעניבה ואיש צעיר שלא רוצה להיות במקום שבו הוא נמצא וגם רואים את זה עליו, מערים אסאדו מפורק על לחמניית באן ואני נוטל אותה ושוב תוהה לנפשי אם מדובר במאכל או בכדור מכדורי הפידג'ט האלה שמועכים אותם כדי לפרוק מתח. כך או כך לא הייתי רוצה להיות שם. יפה עשיתם אודילה. אני יודע שבעוד ימים ספורים אפגוש אתכם (בחתונה אחרת, שלצערי לא הצלחתי לחמוק ממנה) ואתם תגידו נבוכים: עשינו מצומצם. בגלל הקורונה. באמת רק משפחה וחברים של החתן והכלה. ממש חבל. אבל היה מאוד מרגש. מאוד מרגש. ובת שבע תוסיף: לפעמים קטן זה ממש יפה. ואני אדע כמובן שהם משקרים, כי 400 איש זה לא נקרא חתונה קטנה, חתונה קטנה זה 50 איש, אבל אזרום איתם בחדווה ובאהבה מסיבה פשוטה: אני אוהב אותם. אני אוהב אותם כי הם לא הזמינו אותי.
בתום שנתיים כמעט לקונספט החדש מותר כבר להגיד את האמת: אני מתעב חתונות. חתונות זה נורא. כלומר, לא את כל החתונות אני מתעב. דבר ידוע הוא שיש חתונות מוצלחות ויש חתונות מעצבנות ומיותרות. החלוקה ברורה ואני מפרסם אותה כאן לראשונה כדי שתגזרו ותשמרו: חתונות מוצלחות הן חתונות שלכם ושל ילדיכם. חתונות מיותרות ומעצבנות הן חתונות של אחרים.
אומר לכם משהו: זה לא יכול להיות מוצלח. אין סיכוי. חתונה היא מסיבה מוזרה בה משתתפים, באולם אחד ועם מוסיקה בסגנון אחד, בני שבעים ובני שלושים. הייתם פעם במסיבה של בני שבעים ובני שלושים? אפילו לווייה לא יכולה להצליח בפער גילאים כזה. כך יוצא שקבוצת גיל אחת חייבת להיות מקופחת או משועממת. או שיכורה מידי או קצרת רוח.
והנסיעה. ואורך הזמן. אלוהים אדירים, למה זה צריך להיות כל כך הרבה שעות. והכסף, הכסף. מי לעזאזל חשב שהגיוני לכפות על אנשים יציאה למסעדה לא כל כך טובה, בתאריך שרירותי שאחרים בוחרים עבורם, בחברת אנשים זרים שיושבים איתם באותו שולחן (!), בקוד לבוש נוקשה והם עוד צריכים לשלם על כך במיטב כספם(!).
וכן, אני מכיר את הקשקוש על זה שהכסף הזה חוזר. בחתונה שלכם. זה לא נכון. קודם כל כי הכסף הזה יילך לילדים שלכם ושנית, משום שמי יודע. אולי כשאתם תערכו את החתונה תהיה קורונה ותהיה חתונה מצומצמת. רק משפחה (וחברים של החתן והכלה).
אז שוב תודה לחברים שלא הזמינו. יפה עשיתם תמשיכו כך. אני יודע שבעוד רגע ייגמר הכל ונחזור להיות בדיוק מה שהיינו, אבל אם יישמר ולו קצת, המנהג היפה הזה שגורס שמסיבת חתונה היא משהו שקורה בקטן, זה יהיה דבר גדול. זה יקרה אם יותר ויותר אנשים ינצלו את התקופה הזו, ייצאו מהארון ויגידו ליותר ויותר אנשים: סתם חייכנו מאוזן לאוזן והחמאנו. כשעזבתם את השולחן קיטרנו ושאלנו מתי זה כבר יסתיים. העיקר שיהיה במזל.
