ביום שהבטיחו שלג בירושלים נקלעתי לבית וגן. זאת שכונה ירושלמית שקרובה לליבי משום שעשיתי בה את כל שנות ילדותי ונערותי כתלמיד. כיון שדרתי בשכונה מרוחקת ממנה, ביליתי בה שעות ארוכות גם לאחר הלימודים. אני מכיר בה כל אבן.
יש יתרון מסויים במרוצתו של הזמן והוא היכולת שלה לספק רגעים נוסטלגיים. זמן מייצר געגוע. תודה לאל, אני כבר בגיל שמאפשר לי להתגעגע. כשאתה בן שלושים ושלוש אתה עדיין צעיר ובלתי מנוסה אבל מחסנית הזכרונות שלך כבר מתחילה לפתח חיים פעילים. זה היה יכול להיות מאוד נחמד לספר שביקרתי במקומות שלא הייתי בהם כבר עשרים שנה, אילולא הביקור הזה היה חווייה נפשית מטלטלת.
בית וגן היא שכונה חרדית ברובה, שהגרעין הקשה שלה הוא חרדים יוצאי גרמניה. העובדה הזאת היא מתכון בטוח לכך שבשעה מסויימת ביום, בהפרש של עשרים שנה, יקרה בה אותו הדבר בדיוק. השעה היה שתיים ורבע בצהריים. עמדתי מול שער בית הספר שלי. משהו בתת ההכרה ציווה עלי להסיט את הראש ימינה אל הפשפש שליד השער. כעבור דקה, כאילו לא עברו עשרים שנה הוא הגיע. סגן המנהל. כולו לבן, קצת שפוף, עם התיק השחור ביד ימינו. בשעה הזו הוא הולך הביתה. זה התחיל עשרים שנה לפני שלמדתי בבית הספר, זה נמשך עד היום. נכנסתי פנימה, אל חצר בית הספר וראיתי שני מורים שהיו מורים שלי. כבר אז הם היו עייפים מאוד. עכשיו הם היו תשושים. מפורקים. מרוסקים. כמו מכונות הם שוב עזבו את חדר המורים ושוב עלו לכיתות. שוב הקריאו שמות ושוב פתחו את הספרים בעמוד מסויים. עשרים שנה בפנים.
מדוכא ברחתי מבית הספר בחזרה אל הרחוב. מכל עבר בצבצו פנים מוכרות. הכל היה מוכר, רק לבן מאוד. ברדיו אמנם הבטיחו שיירד שלג, אבל מה שהיה לבן הם רק הצדעיים והזקנים. זקנים לבנים שמעטרים קלסתרים מוכרים הם מראה שיכול לגרום לך לבכות. הכל תקוע. הכל נשאר באותו מקום. הנה חיים, בעל המכולת. כפוף ואיטי מעט. הנה הפועל הערבי שלו. הוריד את השפם. סוף סוף משהו דינמי. שינוי. באחת מקרנות הרחוב הראשי ניצב פעם טלפון ציבורי שהיה תפוס רוב היום בידי אחד ממשוגעי השכונה, אחד שהיה עומד שעות ומשוחח בטלפון בצעקות שהיו מפחידות את הילדים. חלפתי על פני קרן הרחוב. תא הטלפון ניצב על מקומו, מתוכו מבצבץ חוט קרוע ובמרחק כמה מטרים ממנו, על גדר אבנים, הוא ישב, המשוגע ההוא, כפוף, שערו לבן, רזה ועצוב, וצעק לתוך טלפון סלולרי. דור שלישי.
****
אין בי כל יכולת להבין את המנגנון המעוות שגורם לאדם לעשות את כל ימי חייו באותו מקום ובאותה שעה. אולי זה האילוץ, אולי תחושת היציבות, הביטחון. אולי משהו אצלי דפוק. לפני זמן מה הופעתי בפני מורות ומורים. ההרצאה לא נגעה כלל בנושאים פוליטיים והתנהלה באופן נעים מאוד. סמוך לסופה נשאלתי בקשר לדו"ח דברת שאיני מבין בו מילה וחצי מילה. נאלצתי להגיב. באולם ישבו מאות מורות ומורים שמשאך שמעו את השם המפורש דברת, עיניהם מלאו דם חם, אצבעותיהם שמטו את תכריכי הניירות שמורים ממוללים בדרך כלל וכולם הביטו בי. והנה, לרגע נתקפתי בתמימות כנה שכמעט עלתה לי בחיי. יכול להיות, אמרתי, שחלק גדול מכם עתיד להיות מפוטר בשנים הקרובות. זה מאוד עצוב, כמובן, ואת זה כולם מבינים. מצד שני, הוספתי, יש מעט מאוד אנשים באולם הזה שמכהנים כמורים מפני שהם נהנים מזה. רובם כלואים בתוך רוטינה מבלי יכולת להיחלץ ממנה. ובכן, כמה פעמים בחיים נקרית על דרכו של אדם ההזדמנות להיחלץ מהמעגל השגרתי שהוא לכוד בו ולבצע בחייו שינוי כלשהו? אולי חסד עושה עמכם הועדה, סיימתי, בכך שהיא מאלצת אתכם להתחיל בחיים מקצועיים חדשים. נסו להביט בחצי הכוס המלאה קודם שאתם יוצאים לרחובות להבעיר גירים.
אש אחזה באולם. שלושים וחמש שנות תסכול מתמשך, מרירות שנאגרה מהפסקה להפסקה ואלף אלפי שעות לימוד משעמם ומייגע לגמולי השתלמות הוטחו בי באחת. פתאום הרגשתי כמו מורה מחליף שנקלע לכיתה המקדמת ביום רע במיוחד. בליל צעקות, אצבעות מונפות, סיסמאות וכרזות מילאו את החלל. מובן שהודעתי מיידית שממש לא התכוונתי לכלום ושזה היה רק בצחוק ושוועדת דברת היא חרפה למדינה וכתם שחור לחברה ושואה תרבותית כמוה לא נהייתה. בחסות מחיאות הכפיים נחלצתי מהאולם ואיפשרתי לסגן מזכיר יושבת ראש ועדת הרווחה של הנהלת המחוז לעלות לבמה ולהודות לאנשים הנפלאים שבזכותם התאפשר הערב וכמובן תודה לדן היקר שנבצר ממנו להשתתף באירוע עקב מחלת השפעת בה לקה. מחיאות כפיים.
נו, שוין. החלמה מהירה, דן.
