מעשה שארע לי ביקום המקביל של הרשתות החברתיות. עניין שהחל בשיח פייסבוק לא מחייב והסתיים בחתיכת מסמך דרמטי שאני מחזיק בידי ויכול בהחלט להיות בסיס למחקר כמותי בעל תוצאות אמפיריות. שפטו בעצמכם.
הנושא הוא כפול. ילדות וישראליות. הוא מתחיל בשעשוע פייסבוק תמים וחביב, שנועד כדי לאתגר את המוחות, לגרות את יצר הסיפור ולהגביר את התנועה בעמוד שלי. מידי שבוע אני מעלה משחקון כזה, שכל כולו הוא שאלה שמזמינה את העוקבים לספק לה את תשובתם ולפתיחה אני מספק את שלי. למשל: דברים מהעבר שנתקענו איתם (שלי: מספרות סגורות ביום שני). למשל: מה הויכוח הזוגי שאתם הכי מרבים לקיים (שלי: למה את מעירה לי כשאני חוזר מקניות). היה גם איזה חטיף הכי אהבתם בילדות (שלי כיפלי גריל), שורה אהובה משיר, חלום שלא הגשמתם, כל מיני. זה משחק יפה ואהוב, אני נהנה ממנו וגם מפיק ממנו תועלת.
המשחק האחרון נגע גם הוא לזכרונות ילדות. שאלתי את העוקבים: "מהו הארוע הלאומי/חדשותי שהכי השפיע עליכם/ן בילדות? שלי בתגובות". התשובה שלי היתה ברורה לי. כשהייתי בן שמונה נחטף ונרצח אורון ירדן ז"ל בסביון. משום מה נחשפתי אז לכל פרט מפרטי המקרה והוא הטיל עלי אימה ופחד של חודשים ואולי שנים. אני ממש זוכר בבירור תקופת פחדים איומה בילדות וממש זוכר שהיא קשורה לאורון ז"ל ולתמונות מסיפור רציחתו. לפני זמן מה, כשמת רוצחו צבי גור בהיותי כבר בן 50 ויותר, זה אפילו הצליח לעורר את זה וזה לא היה נעים בכלל. האמת, שקצת התביישתי שזהו הזכרון הכי עז שלי מהעשורים ההם שכללו הרבה דברים ברמה הלאומית: מהפך, הסכם שלום, מלחמה ממושכת ועוד הרבה, אבל המתנתי בקוצר רוח לתגובות חבריי העוקבים. מעניין, אמרתי. בוא נראה מה השפיע עליהם. מעניין מה תהיה ההתפלגות בין חוויות טובות לחוויות רעות. מעניין איזה מקום יתפסו אירועים פוליטיים, פיגועים, ההתנתקות. מעניין.
ובכן: אמאלה. אימה וצלמוות. מאות רבות של תגובות, רובם המוחלט זוועות ופורענויות. נכון שזה היה קצת מוטה, כי אני עצמי התוויתי את הדרך בבחירה מסוג זה, אבל בכל זאת. איזה מטח! רבים מאוד מבני גילי הלכו אחרי והזכירו את רצח אורון. רבים עוד יותר את אסון הבונים. ואז: רצח נאוה אלימלך. רצח ענת אלימלך. רצח תאיר ראדה. אסון המסוקים. רצח אסף שטיירמן. חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן. פתאום זה עובר לדור אחר: שלושת הנערים. הלינצ' ברמאללה. סבארו. חוזר אחורה בזמן, לשכבת גיל מבוגרת יותר: הצוללת דקר, מעלות, הפיגוע הראשון במחנה יהודה ואז חוזר שוב לפיגועי תל אביב. ופתאום! מישהו: "שחרור החטופים באנטבה" תודה לאל משהו טוב (שמתחיל בחטיפת מטוס ומסתיים ב2 קורבנות, כן). הפיגוע במרכז הרב, רצח רבין ועוד הרבה הרבה רצח רבין. התנתקות. עוד התנתקות. אחורה. משפחת הרן. קדימה. מגדלי התאומים. רוז פיזם. אמאלה, אמאלה.
תוך שניה זה התפתח ל:"אמרו בני כמה אתם בלי להגיד בני כמה אתם", אבל תוך שניה זה גם התפתח לכדור דיכדוך שהולך ומתגלגל. במשחקים כאלה אנשים נוטים לא להתבלט או לנסות לשעשע אלא לכתוב דברים אמיתיים והתמונה האמיתית שעלתה היא של גיא צלמוות והדבר הזה מצריך לימוד דחוף, כי זה לא, נו. זה לא. המקום הזה וגם העולם הזה הם פיסת גן עדן שלמרות כל הצרות העניקו לרובנו חיים נעימים וטובים. אז מה זה לעזאזל? ומה עושים כדי לשנות את זה?
אז קודם כל, ברמה המדעית, הבנתי שזה די טבעי. הזכרונות הרעים שולטים נקודה. משרק התחלתי לבדוק את זה הוצפתי באין ספור התייחסויות מדעיות המסבירות אבולוציונית את הסיבות לכך כשהשורה התחתונה היא דאגנות=הישרדות. נשמע הגיוני גם אם לא מאמינים באבולוציה. כן. אנחנו ישר הולכים למה שרע ולמה שאפשר לדאוג ממנו. נכון שב2001 זכתה מכבי ביורוליג, אבל הילד יזכור את התאומים. למה? ככה. הישרדות.
והדבר הנוסף הוא, אולי, האופן שבו אנחנו מתווכים לילדים שלנו דברים איומים שקורים. אני לא אומר להסתיר, חס וחלילה (כאילו שבכלל אפשר), אבל משהו באופן שבו נחשפתי לדיבורים על חלקי גופות בילדותי לא נראה לי הגיוני. נדמה לי שאפשר להשקיע עוד דקה של מחשבה בנוגע לחוויה של ילדים שרואים תיק אדום שנמשה מהירקון ובתוכו גופה מתה של ילדה בגילם. לא יודע מה ואיך, אבל מנסה לדמיין כיצד ישיבו ילדים של היום על שאלה כזו שתישאל בעוד שלושים וחמש שנה בפלטפורמה שיתופית רובוטית כלשהי ומתמלא עצב ופחד (האמת היא שהמחשבה על הפלטפורמה כשלעצמה כבר מטילה עלי פחד).
ואולי, אולי אני מגזים קצת. אולי זה בסדר שרוב הזמן אנשים יסתובבו עם שיר בלב, ופעם בכמה זמן, כשאיזה משועמם ישאל אותם שאלה בפייסבוק, הם יפתחו לרגע את החדר הנסתר ההוא וידרשו בשלום זכרון ישן ועטוף היטב. הנה, מי אמר שרשתות חברתיות זה דבר כל כך שלילי.
