פעם בשבוע בערך, ללא גוזמה, אני מנהל שיחת טלפון שנראית בדיוק כך:
"קובי, שלום. מדברת מאיה/דנה/קרן מקשת/רשת/קומדי סנטרל/הוט/נגה. אנחנו מעלים עכשיו פורמט חדש של תכנית/ריאליטי/סרט דוקומנטרי/ שסוקר זוגות נשואים במקלחת/רווקים שמחליטים להביא ילד/פושטי רגל שמשתקמים/בעלי חיים שמחפשים עבודה בהייטק, ואנחנו…".
כאן אני עוצר אותה בנימוס וממשיך בעצמי: "….מחפשים זוגות חרדים שיסכימו לקחת חלק".
-"בדיוק. אתה יכול לעזר לי בזה?".
בשלב הזה של השיחה אני נאנח אנחה יהודית מעומקו של לב דואב ומתפנה להשיב את התשובה הקבועה. לא. אין לי זוג כזה. לא. אני לא אחשוב על זה ואחזור אלייך. זה לא יעזור. אין לי ולא יהיה לי זוג כזה.
חרדים לא מעוניינים להשתתף במיזמים כאלה. הם מערימים קשיים ופחדים ובעיקר, הם לא בדיוק מבינים למה צריך בכלל לעשות את זה.
אז למה האנחה? מפני שזה מבחינתי עצוב מאוד. זאת אומרת, ברגע שדרישה כזו באה, ואני לא מדבר על מופרעויות כמו האח הגדול או הישרדות, אלא על מיזמי ריאליטי נוחים ותרבותיים, אני יכול בקלות להרים טלפון לחבריי החרדים איציק ואיילת, זוג נאה ומרשים עם ארבעה ילדים והריון, הוא מלמד בישיבה, היא יועצת מס, שניהם יצרנים ואינטליגנטים וחכמים ושלמים באמונתם ובעלי חוש הומור וחום טבעי (אחרת הם לא היו חברים שלנו) וחרדים על כל הראש. אני יכול לשתף אותם מנסיוני בחווייה שבמיזם כזה, אני יכול להסביר להם שיש גם תמורה כספית לטרחה ובעיקר – אני יכול להרצות בפניהם בלהט על התועלת התדמיתית העצומה שתצמח מהשתתפות כזו לעניין החרדי שכה חשוב להם. וכולה שני ימי צילום.
חבל על הזמן שלי ושלהם. זה לא יעבוד. הם יסרבו, יקשיבו, יהססו, יקחו יומיים למחשבה ואז יחזרו אלי ויבשרו לי שהם החליטו לשלילה. למה? ככה. לא מתאים להם.
זו זכותם המלאה, כמובן, אבל מבחינה ציבורית, הסירובים האוטומטיים האלה הם אסון. באופן קטגורי, כל הבלחה של בן מיעוטים תרבותי, חרדי, ערבי, מתנחל, עולה, בטלויזיה – היא סיפור הצלחה ענק. אני לא מדבר על טאלנטים, מגישים ואנשי מקצוע, אלא דווקא על אזרחים מן השורה, בלתי מוכרים. הפרק על המשפחה החרדית בסדרה של ירון לונדון הוא דוגמה מצויינת. כמותו יש עוד דוגמאות מעטות. הצד השווה בכולן הוא השוק התרבותי שחוטף הצופה מול מה שהוא רואה והאמפטיה שבאה בעקבותיו. ככה זה. בהיעדר ייצוג נאות לציבורים הללו בעשייה התקשורתית, הדרך היחידה שלהם להיחשף בצורה לא סטיגמטית היא זו. זוהי לא הדרך המועדפת, כמובן, אבל היא הרע במיעוטו והיא תמיד עובדת.
זה לא קורה, למרבה הצער. החרדים ממשיכים, מצד אחד, לבכות את תדמיתם בעיני החילונים ואת הדעות הקדומות ביחס אליהם, ומנגד מסרבים לבצע כל פעולה שמסוגלת לשבור את המצב הזה.
את התוצאה הם קיבלו ישר לפנים בשבועות האחרונים, בדמות הסדרה "החרדים" של אמנון לוי ואיתי דנקנר בערוץ 10. לא רוצים להשתלב, להתמסר? בבקשה קבלו אותה במרוכז, בסדרה אנתרופולוגית שהיא לא "אתכם" אלא "עליכם". סדרה עשויה היטב, באה מאהבה, די מדוייקת, חפה משנאה, ששואפת להבין, להכיר, להתחקות ובעיקר לאהוב. בדיוק כמו הסדרות של מוטי קירשנבאום באפריקה: עשויות היטב, באות מאהבה, די מדוייקות, חפות משנאה, ששואפות להבין, להכיר, להתחקות ובעיקר לאהוב. ג'ירפות.
