את המושגים שלי בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, לא שאבתי מבית אבא, גם לא מבית המדרש. כל ימיי, ב"ה, גדלתי בין החכמים. בבית ראיתי תורה וחכמה והסביבה הקרובה גם היא היתה רווייה בתלמוד תורה וב'שאיפות'. ובכל זאת, חווייה אחת שיש עמה לקח של ממש בנושאי עמל ועבודה, קפיטליזם ושוק חופשי, סיפקה לי ילדותי המאושרת. זה היה בגבעת שאול וזה היה בערב פסח.
חוויית ערב פסח של גבעת שאול עולה בעיני על כל תיאור חווייתי ששמעתי אי פעם. כל אחד יודע לספר סיפורי אוירה על ערבי פסחים בילדותו ותמיד יש לסיפורים האלה את אותו הריח. אבל אנחנו, מה יש לדבר, אנחנו היינו הדבר האמיתי.
ותתפלאו. דווקא לא חיינו בחצר לפנים מחצר, כמו בסיפורים הפותחים ב" ענן אבק התאבך מעל החצר שהיתה מלאה בכלים מכלים שונים". אנחנו גרנו בבניין קומות, ולא סתם בבניין קומות אלא בבניין הכי גבוה בשכונה, ולא סתם בבניין הכי גבוה בשכונה אלא בקומתו האחרונה של הבניין הכי גבוה בשכונה. העניין היה שבכשרוננו כי רב, הצלחנו להפוך את גוש הבטון הענקי הזה, בן חמש הקומות ושלוש הכניסות, לחצר של פעם.
המושגים שלי בנושא איכות חיים נקבעו בתקופה ההיא ע"פ פרמטר אחד: ההבדל המהותי בין הדירות הצפוניות לדרומיות. לצפוניות היה מסדרון מדרגות צר ומינימלי. לדרומיות – מבוא רחב שתפקד כמין חדר נוסף. אנחנו גרנו בדירה דרומית. כיון שאנחנו התגוררנו בקומה האחרונה בבניין, כך שחדר המדרגות "שלנו" היה רק שלנו ושל השכנים שלידנו, נמתחה ההגדרה הזו עד למקסימום ודווקא בערבי פסחים. חדר המדרגות היה הופך אז לחדר האוכל האלטרנטיבי לימי ערב פסח. שולחן, כסאות, מזווה, סכו"ם, צלחות וכוסות. לשכנים שלידנו היו גם, לא תאמינו, כיריים של גז שהגיע בצינור שנמשך דרך חור בקיר.
השבוע הבודד הזה בחדר המדרגות היה השבוע היפה בשנה. מסביב נהם סער איום של אקונומיקה וצעקות. באויר עמדו שני ריחות עיקריים, של ניקיון ושל פלאפל טרי ולוהט. זו היתה תעשייה של ממש שחזרה על עצמה כל שנה עם חידושים והמצאות בתחומי הדטרגנטים והפאניקה. אושר גדול מאוד. למה של ניקיון ושל פלאפל? ובכן, בן גילי הירושלמי אינו מטריד עצמו בשאלה הזו. הוא יודע וזוכר היטב שאלו היו שני הריחות שעמדו באויר. ניקיון ופלאפל. נקיון – בגלל הניקיון; ופלאפל – זאת בגלל מנהג ישראל דין הוא שלא תפחת משפחה שמכבדת את עצמה מכמה וכמה מאות של כדורי פלאפל בי"ד ימים שבין ר"ח ניסן לערב פסח, לקיים מה שנאמר כל שישנו בלא תאכל חמץ בפסח ישנו בקום אכול שבע מאות וחמישים מנות פלאפל בערב פסח. יש שנהגו בפיתה, יש שנהגו בלאפה שקורין בלשון ערבי אשתנור"א, יש בטחינה ובחריף יש בטחינה בלא חריף יש בחריף בלא טחינה, נהרא נהרא ופשטיה. בכל מקרה, בית ישראל כולו ניזון בפרק הזה, שבין משכו וקחו לבין עשו הפסח, מאותו מאכל שמנוני שכמה כדורים ממנו כבר מביאים את האדם לידי שביעה ואין עימו פירורים וזוהמה כלל. (אמר הכותב, אפשר תשובת המשקל יש בדבר, שהרי כידוע וכמפורסם מקורו של הפלאפל בארץ רהבים מצרים, ומה נעים שימלאו זרע יעקב כרסם באלוהי מצרים, להגביר חיילים לכבוד חג גאולתם ודו"ק)
בגבעת שאול הנזכרת היו בעת ההיא אולי עשרים שיעורי תורה מידי ערב, אבל חנות קבועה לממכר פלאפל לא היתה. מה לעשות, עניין של סדר עדיפויות. אמנם פה ושם נפתחו חנויות כאלה, אולם לא שרדו די זמן. הצורך בחנות פלאפל מסודרת שתענה על הדרישה הגוברת זעק לשמיים. אני הייתי אז בן 11.
יום אחד הגיע שכני, האדון חזקי נ"י, כיום מיקירי קרתא דשופריא בני ברק יע"א, ואז ילד בן 9, והציע לי שותפות בעסק הפלאפל שהוא עומד להקים בביתן האשפה הישן והריק שסוייד וכוייר היטב לרגל המעמד. עגלת הציוד היתה עימו בדברו עימי. היו בה ארגז ירקות, אמגזית, שני סירים, כלים שנטל מביתו, ערימת פיתות ו…קופה רושמת ישנה, שתפקידה להעניק אוירה. אין צורך לומר שתוך שעות אחדות כבר עמד "פלאפל קוטלר" (ע"ש הרחוב) על תילו, ותוך עוד כמה שעות כבר השתרך תור ענק מול חלונו עד שיצא קול בכל השכונה לאמור שכבר אין צורך לנסוע העירה כדי לקנות פלאפל, אלא כל הרוצה ליטול יסור לרחוב קוטלר ויטול, במחיר השווה לכל נפש. מניות "אגד" החלו לצלול פלאים. ריח של הצלחה כלכלית כבירה עמד באויר.
אנחנו עמדנו כל אותה העת ולא השגחנו במה שקורה סביבנו מרוב עבודה. האחד חותך והשני פורס ושלישי מטגן ורביעי מקבל תשלום. עבודת פרך שגם מבוגרים חסונים היו מאבדים בה את כוחם, לא כל שכן שני ילדים רכים.
כעבור יומיים, כשהורינו ובני משפחותינו כבר העלו עפר על ראשם למראה בניהם שהפכו באחת מתינוקות של בית רבן למוכרי פלאפל, הוצע לי העסק המסחרי הראשון בחיי. זוג נוסף מילדי השכונה, מבוגרים מעט יותר מאיתנו, הגיעו אלינו לפגישה בסופו של יום עבודה עמוס, והציעו לקנות את העסק בסכום עתק. אינני זוכר בדיוק מה היה הסכום, אבל אני זוכר היטב שהוא היווה תשואה נאותה עבור מאמץ ההקמה. אז לא ידענו עדיין שהיה זה אביו של שותפי שהערים עלינו ומימן מכיסו את העסקה כדי להרחיק את בנו וחברו מהמחבת ומהשמן הרותח, אני שהיה לי חוש בכסף סברתי מייד וקיבלתי. הצלחתי לשכנע גם את השותף וכבר היינו מחוץ לחנות בכיס מלא כסף וידיים ריקות מעבודה. חלף יום תמים, אני כבר הספקתי לתת להורי את הכסף שהרווחתי והם כבר הספיקו להחזירו לשכננו הרב שליט"א ושלום על ישראל.
כעבור יומיים נודע לנו דבר התרמית. שנינו לקחנו את זה קשה מאוד. דרך הכעס הגדול שפעפע בנו הבנו שנינו שלא כסף רצינו וגם לא קריירה או כבוד. רק להנות מיגיע כפינו, זה מה שרצינו אז, בגיל 11. ניסינו למרוד ולפתוח מחדש את העסק המשגשג אולם ביומיים האלה, של ההצלחה הכלכלית כבר דאג מישהו להגיד למישהו להביא מישהו ולאטום את הביתן הנטוש בבטון. יומיים תמימים עמד על תילו "פלאפל קוטלר". טעמו שמור עימי עד היום ומתעורר כל שנה. בערב פסח.
