כסא זה שהיה מקומו של בנימין יוסף המכונה "ביניוסף", קבוע היה אצל העמוד השני מצד ימין, שתי אמות מתחת השעון הגדול המורה שעות זמניות של שעון ארץ ישראל ובקו אחד עם הבימה. וזה שפתחנו במראה מקום, לא לסבר את הדמיון ביקשנו שאין מנהגנו לספר שלא ממין העניין ואפילו לצורך של סבר דמיון; אלא לשם מה הזכרנו מקומו להגיד שבחו של ביניוסף שהוא כבודו של מקומו ואין מקומו כבודו. שגם תורה שלמד באף וממון הרבה שהרבה לו לא הגביהו ליבו ולא הרימו עיניו והיה קובע מקומו על יד העמוד כמו איש מן השורה, עד שהיו גבירים ולמדנים שיושבים בכותל המזרח נכלמים מפניו כל אימת שהיו מסתכלין בו. שהיו נותנים קל וחומר בעצמם: ומה ביניוסף בעל שתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד יושב אצל העמוד ומתחת לשעון ורבה ענותנותו עד כדי כך, אנו, שלא הרבינו בדעת עד כדי כן, שלא לומר בממון – הדין נותן שנהא ישובין בכותל מערב. עד כדי כך גדלה כלימתם, שהיו יושבי המזרח בבית הכנסת של ביניוסף ישובין ופניהם אל הכותל, מחמת הבושה.
אמת, מתוך שקיים ביניוסף בעצמו "ונפשי כעפר לכל תהיה" נתקיים בו מאמרם ז"ל "תלמיד חכם צריך שתהא בו שמינית שבשמינית גאוה". וכל כך, משום בין אדם לחבירו. שמתוך שהיה בורח מן הכבוד, מעקר היה עיניהם של הרודפים אחר הכבוד. ומעשה שהיה, שאחד מן הקהל היה בליבו על הרב מרא דאתרא משום שחייבו בדין ומתוך שבא לידי כעס עמד וגידף ולא נחה דעתו עד שקרא: "לך לך בעל גאוה. תן עיניך בביניוסף שעשיר ממך ולמדן ממך ולא מחזיק טובה לעצמו". מכאן ואילך, טינה היתה נתונה בליבם של פני העיר על ביניוסף זה עד שלא יכולים היו דברו לשלום. ראו נא, היו אומרים, עול ימים זה שכל עניינו להרבות ממונו ועוד עוסק בתורה כדי שיאמרו למדן הוא ולא זו בלבד, אלא אף מתנהג בענוה כדי שיאמרו עניו הוא. כך היו אומרים.
באותה שבת, שהיתה שבת מברכין החודש, ירד החורף על העיר. עוד ביום רביעי נתקשרו השמים בעבים שחורים ומיום חמישי באשמורה הראשונה ניתך מטר ארצה ולא פסק עד כניסת שבת קודש. כיון שכך, נתכנסו הבריות לתוך מעיליהם ומגפיהם והיו מאיצים פסיעותיהם בין הטיפין כדי לבוא לבית הכנסת מבעוד יום. מתוך הגשם היו ממהרים ומתוך שמיהרו נתמלא בית הכנסת כבר בשעת המנחה כשהחמה עודנה בראשי האילנות. חמה זו שאמרנו למליצה אמרנו, שהרי מיום רביעי לא ראו בני העיר צורת חמה מחמת הגשם; תכלית דבר, עמדו להתפלל מנחה ברוב עם וליצנים שבקהל הזכירו בשחוק את רבי נחום הגבאי הזקן עליו השלום שהיה מרגלא בפומיה: "עבים ומטר יפים למנחה של ערב שבת".
עד שלא נשלמה תפילת המנחה, עמד הגבאי רבי שכנא ונתן עיניו בשעון ארץ ישראל הקבוע על העמוד לידע זמן תפילת ערבית. סילק עיניו מן השעון הגדול ונתן דעתו על מי שתרם מכספו שעון זה ועוד שעון אחר שהיה קבוע בעמוד שממולו והרהר בבנימין יוסף הגביר, הוא ביניוסף שדיברנו בו מלכתחילה. העיף עיניו מטה אל מקומו הקבוע שתחת העמוד וראה שריק הוא.
שכנא זה, נשמה של גבאים היתה בו. אמרו עליו על שכנא שיותר משהיה נותן כוחו ומאודו על החזקת בית הכנסת, היה נותן שכלו ונפשו על דרכי עורמה ותככים ומזימות של ענייני הקהל. היו מספרים שפעם אחת הבהיל עצמו באמצע פסוקי דזמרא אל בית אחד מן הקהל כדי לעוררו שיגש לפני התיבה ב"שוכן עד" וכל כך – כדי שלא יגש אחר, שאינו חפץ ביקרו. בקי היה בכל הקורות את אנשי הקהילה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם עד עשרה דורות. משלא היה עסוק בענייני הקהל, היה עסוק בקהל בעצמו. היה מזמן עצמו בין סיעות הרכלנים ומתקן כל הטעון תיקון. מוסיף מדיליה ומלהג דברי רכילות ולשון הרע עד שהדעת יוצאת. וידעו כל הקהל כי כדאי הוא שכנא להסיח עימו בדברי רכילות אבל לא לסמוך עליו בשעת הדחק; שבדאי היה וגוזמן וחטטן ללא שיעור.
נמצינו למדין שכסא וסטנדר ריקנים של ביניוסף בשבת מברכים החודש שגשמיה מרובין, הריהם שיקוי לעצמותיו של שכנא. מרגע שהשגיח במה שהשגיח, שוב לא נח לרגע אחד על מקומו. תיכף דאג לשגר אצל התיבה בעל תפילה לקבלת שבת, והזמין עצמו אל מקומו של ברמן, נתיישב על ידו ופניו כממתיק סוד.
היכן הוא? שאל
היכן מי, תמה ברמן
נתן בו עיניים חשדניות שכעס ולגלוג משמשים בהן בערבוביה, על כל צרה. שאם אינו יודע מי נעדר, הריהו בטלן. ואם יודע ונשמט מלספר, הריהו רשע שברשעים.
היכן הוא בעל הגאווה, אמר, ועיניו חודרות את ברמן כמגריפה בחציר.
הביט בו ברמן בעיניים עייפות של ערב שבת בין השמשות ואמר בלחישה: איני יודע מה רע עשיתי לך שאתה מעכיר את נפשי בערב שבת מברכים, והלא גשם בחוץ.
התכעס שכנא והרים קולו עד שהסב פסח סברדלובסקי היושב לפניהם את עיניו לראות על מה ולמה.
כלום יפה השעה להשים עצמך תמים?, שאל, וכי עוור הנך? אמור מהר, ביניוסף הגזלן היכן הוא? נטרפו עסקיו וברח למדינת הים? נחלתה אשתו והריהו מחזר עמה אחרי רופאים? ואם כן, במה נחלתה? ובאיזה מצב נתונה עתה? ואם אכן מחזר אחרי רופאים, היכן מחזר: כאן או במדינת הים? ואימתי יחזור? והילדים מה עליהם, חמשה יתומים קטנים? וכי אשמים הם שאביהם שחצן וגאוותן?
ומה אעשה, אמר ברמן, מה אעשה שאיני יודע?
אם אינך יודע, אמר שכנא, הריני מספר לך: חולה מאוד אשתו של ביניוסף והריהו מחזר אחרי רופאים עבורה. ומתוך שעסקיו בכי רע, אין המעות מצויות בכיסו לרופאים והריהו בצרה גדולה. שאחרת, מה ראה שלא לבוא לבית הכנסת ערב שבת?
נו נו, אמר ברמן, זהו שנאמר כי לא ידע האדם את עיתו כדגים אשר נאחזים במצודה רעה. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.
קם שכנא לחזור למקומו ולא הגיע עד לארון הספרים עד שפגע בו סברדלובסקי, שהיה מדדה על רגלו הצולעת לעומתו.
התכופף מעליו, שגבוה היה כתורן, ושאל בלחישה: נכונה שמועה ששמעתי?
ומה שמעת, הקשה שכנא
נו, אמר סברדלובסקי, אם לא שמעת, למה להכביר במילים?
הרים אליו שכנא עין מחוכמת ושאל: בעניין מי, בעניין ביניוסף?
כן, אמר סברדלובסקי.
ומה שמעת, שאל שכנא, בעניין המחלה שמעת או בעניין הפרנסה שמעת.
שניהם שמעתי, אמר סברדלובסקי. אוי, אוי ואבוי.
נצטער שכנא שלא היה סיפק בידו לתלות מודעה אצל דלת הכניסה שיבקש הקהל רחמים בעבור רוחמה בת מטילדה, היא אשתו של ביניוסף. עד שהוא מהרהר בדבר, השגיח בעינו החדה באבשלום ירוחם, בנו הגדול של ביניוסף, שהוא נוטל מעילו מן הקולב שהיה תלוי בו ורץ מחוץ לבית הכנסת. מיהר ואמר עם הקהל פסוק ראשון של קריאת שמע ועמד ושילח מהר את בנו הקטן שידלק אחרי אבשלום ירוחם ויראה לאן פניו מועדות. תוך ששב למקומו, נחמץ ליבו על הילד הרך. שנדמה היה לו כי דמעה ראה בעיניו של אבשלום ירוחם ונתעוררו רחמיו.
עמד להתפלל שמונה עשרה ונתקשרו עיניו בדמעות. היה מלחש המילים וראשו מפליג בדמיונות למקום אחר. לא רק שנכמרו רחמיו, גם מידת אחריותו נתעוררה, שגבאי הקהל היה ונושא בעול סבלותם. מן הסתם, אמר לנפשו, כבר קשה המצב מאוד, שאם לא כן, לא היה סברדלובסקי השתקן יודע מן העניין.
עמד והרהר ועצבות שטפה את נפשו. נתן עיניו בשכנו מלובנצ'יק וראה שכבר סיים תפילתו. קשר עימו שיחה בלחישה וכמעט שפרץ בבכי.
ברמן אומר שכבר אחרי הכל, אמר מלובנצ'יק. צריך לעורר הקהל לתפילה. פלא בעיני, הוסיף, אני ששכן אני באותו הבניין, איני יודע דבר וחצי דבר. ומה אתה יודע?
אני יודע שצריך לעשות תשובה, אמר שכנא ונתכנס בתוך עצמו.
עד שלא גמר הרב תפילת עמידתו ופתח החזן ב"ויכולו", כבר נעשה בית הכנסת סיעות סיעות וקול רעם של לחישות התגלגל אל בין הספסלים. לא בכל יום מתרגש אסון כזה על הציבור. הנדל, שאשתו מצויה בעסקי רפואות, מצא סימן לדבר עוד מחג הסוכות, שנסע ביניוסף מביתו שלושה ימים מימי חול המועד, וקרמשטיין רק געה בבכי והליט פניו בידיו. הגדיל לעשות אהרונסון שטפח בידו על הסטנדר ואמר, נו שבת היום. ובשבת אין מתאבלין.
משהשלים החזן את "עלינו" ונעמדו האבלים לומר קדיש, הלך שכנא אצל הבימה והתקין עצמו להכריז בפני הקהל שיבקשו רחמים וירעישו שמים בתפילה. באותה שעה נקרעו דלתות ההיכל ונכנס פנימה ביניוסף כשמעילו רטוב מן הגשם ושני בניו אוחזים בידיו ופניו אדומות ועייפות. עמדו היתומים מלומר קדיש ושמע כל הקהל את ביניוסף מלחש באוזני שכנא כי בן נולד לו למזל טוב כשנכנסה השבת והרי מוזמן כל הקהל ל"שלום זכר" בביתו, ברוב עם.
