רומן בכתובים/ המהדורה הדיגיטלית

עפרוני

 צחי מת בשש בבוקר.

אברם היה בפרוזדור, מתנמנם בקושי על שתי הכורסאות הסמוכות זו לזו שניצבו בין החדרים, תיק הטלית המהוה משמש לו כרית. הוא היה לבוש בבגדיו, הכובע החום הנצחי נתון על ראשו. שורקע ירדה רגע למטה להחתים איזה טופס במשרד הקבלה. האחות כריסטינה נכנסה לחדר טיפול נמרץ לסבב הקבוע כבכל רבע שעה. ומצאה את צחי נושם את נשימותיו האחרונות.

קוד ההחייאה שהופעל החריד את המחלקה כולה והעיר את אברם משנתו הטרופה. הוא נזעק ממשכבו והביט רועד בחבורת הרופאים שרצה אל תוך החדר. כיוון שצחי היה החולה היחיד ששכב באותה עת בחדר טיפול נמרץ, לא נזקק אברם להסבר. מיד כשראה את הרופאים כולם יוצאים מן החדר לאיטם בפנים מושפלות, הבין הכול. שפוף ובפנים אפורות דידה לעבר המעלית, המתין עד ששורקע יצאה ממנה, נפל על כתפיה ואמר: געהענדיקט. נגמר.

הוא בכה כמו שלא בכה מימיו. על צחי בנו ועל אמו ועל אחותו ועל ימיו ועל גורלו. על עברו ועל עתידו ועל חייו. את כל שהיה צריך לבכות בילדותו ובנערותו ובבגרותו בכה עכשיו. מוזר היה הבכי של אברם, כמו מישהו שאינו רגיל בכך, ופתאום מתפרץ ממנו נהי גדול. הוא השתופף אל תוך עצמו, ראשו מקופל וכמעט נוגע בבטנו, ורטט כולו, כאילו פרצו הדמעות מכל איבריו יחד. פעמיים בכה אברם במהלך חייו. פעם אחת כשצחי נולד, ועכשיו, כשצחי מת, בן עשרים ושבע שנים.

שורקע לא בכתה. כל ימיה ידעה כי כשיש אחד שבוכה, צריך שיהיה כנגדו מי שניצב איתן על עומדו. כיוון שכל חייה היתה היא זו שבוכה ואברם בעלה זה שניצב כצור ומוחה את דמעותיה, החליטה היא שהפעם יתהפכו תפקידיהם. אברם יילל, והיא עמדה נכחו בפנים חתומות ורק החזיקה בידו חזק־חזק. שורקע לא בכתה מטעם נוסף. יפה הבכי למצטערים ולעֵצבים, ושורקע לא היתה לא מאלה ולא מאלה. משמת צחי בנה יחידה, או נכון יותר, משהובהל אל בית החולים במצב קשה אחרי שנדרס בידי מכונית בעודו נוהג את אופנועו, לא חייתה עוד. חשובה היתה כמתה. רק גופה נע. נשמתה לא פעמה עוד. אין המת החי יכול להצטער או להיעצב.

כך עמדו שניהם על יד המעלית, עד שבא הרופא והודיע להם את שידעו כבר. מקס, חברו של צחי, אמר שהוא יטפל במה שצריך לטפל, ואברם צווח צווחה אחת, נטל את תיקו ומשך את שורקע איתו החוצה. הם חישבו לעלות לאוטובוס שייקח אותם הביתה, אבל שורקע עצרה טקסי והכניסה אליו את אברם ואת עצמה.

אחרי ההלוויה ישבו אברם ושורקע שבעה בביתם הקטן שבקטמון. מעטים באו לנחם אותם באבלם. הגיעו כמה חברים של צחי מהצבא ומהמילואים וסטודנטים אחדים מהאוניברסיטה. לאברם ולשורקע לא היו חברים או בני משפחה. מחברת המים העירונית שבה עבד אברם כל חייו הגיע סגן מנהל אגף כוח אדם, שמסר להם את תנחומי החברה על מות בתם היחידה, וכשתיקן אותו אברם, חייכה שורקע חיוך אחד מר, ואברם הזדעזע.

בתום ימי השבוע עלו אברם ושורקע וכמה מחבריו של צחי לקברו בהר המנוחות להתייחד עם זכרו ולהקים לו מצבה. אברם התנפל על הקבר הטרי ובכה בכי רב אל תוך רגבי העפר. שורקע עמדה קפואה ולא אמרה דבר. כבר שבוע, חשב אברם, שאינה אומרת מילה. כשקם אברם ונרגע מבכיו, הוא הודה בלחיצת יד למקס על שסידר לצחי הלוויה ומקום קבורה, נטל את שורקע ונסע עמה חזרה הביתה.

באוטובוס פתחה שורקע את פיה פתאום. "אברמל", אמרה, "אני רוצה להיות איתו".

"גם אני", אמר אברם והחל שוב בוכה.

שורקע נטלה את כף ידו ואמרה, "לא, אברמל. אני רוצה לשכב על ידו. תלך לאן שצריך ללכת ותקנה את הקבר הזה שעל ידו. שישימו אותי שמה".

"נו, בטח שיקברו אותך שם, אלא איפה יקברו אותך"?

"תלך ותקנה", אמרה שורקע. "בדברים האלה אף פעם אי־אפשר לדעת. אני רוצה שזה יהיה בטוח".

 

בבוקר נסע אל משרדה של החברה קדישא האחראית לחלקות הקברים. אחרי שבירר היטב אצל מקס עם מי הוא צריך לבוא בדברים, רשם אברם על פתקה קטנה, "חיים עפרוני, מנהל החברה קדישא המרכזית, רחוב השדה והמערה ,16 קומה שנייה," ויצא לאוטובוס. לפני שעזב את הבית שאל את שורקע אם לקנות משהו במכולת כשהוא חוזר. היא לא ענתה, ורק אמרה, "תקנה את הקבר הזה, ושיהיה בטוח".

אברם נכנס למשרד של החברה קדישא ולא מצא אף אחד. המזכיר אמר לו שיש היום עומס הלוויות כי בבוקר היה פיגוע, ולכן אף אחד לא נמצא. אברם אמר לו שהוא לא זקוק להלוויה אלא מעוניין לקנות קבר, ומיד קם לקראתו המזכיר והזמין אותו להיכנס למשרדו של המנהל הכללי של החברה קדישא המרכזית, ר' חיים עפרוני.

עפרוני היה איש גדול ורחב כתפיים, שזקנו עבות ויורד על פי מידותיו. כרס ענקים היטלטלה לפניו, ומכנסיו היו נתונים בכתפיות שנמתחו עד שאיימו להיתלש או להיקרע. ספל זכוכית מלא עד גדותיו במשקה ובקוביות של קרח היה מונח לפניו על השולחן, ובידו החזיק מגבת גדולה, ובה היה מוחה כל העת זיעה ממצחו. פעם בכמה רגעים היה ממצמץ בחוזקה בעיניו פעמיים ולוגם לגימה אחת מן הכוס.

עפרוני קיבל את אברם בכבוד מלכים. הוא קם לקראתו והושיב אותו בחביבות על כורסה. כשסיפר לו אברם בקול חלוש על האסון שהתרגש עליו ועל אשתו, נתכרכמו פניו, ועיניו הלחות גם כך נתקשרו בדמעות חמות. הוא קם ממקומו, הקיף את השולחן הגדול, תפס את שתי ידיו של אברם בכפותיו הענקיות, ניענע אותן בכוח ואמר בקול רועם, "אתה גיבור לעולם אדוני מחֶיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל", ואז מיהר לתקן, "משיב הרוח ומוריד הגשם. מלמעלה הוא שומר עליכם, מלמעלה. תדע לך, תדע שזו זכות גדולה להקריב בן יחיד, תדע לך. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד, ולא תוסיפו".

עפרוני שב למקומו והתרווח בכיסאו. אברם מחה דמעה אחת, ועפרוני פתח ואמר, "אתה יודע, ידידי רבי אברם, ידידי, שלקנות קבר מן החיים זו סגולה בדוקה לאריכות ימים, לקנות קבר. אז מה אני יכול לעזור, מה"?

אברם אמר לעפרוני שהוא ואשתו היו רוצים לקנות את חלקת הקבר הסמוכה לקבר של צחי. עפרוני נדרך ושאל איפה הקבר, ואברם אמר שזה בבית הקברות. עפרוני שאל באיזה בית קברות, ואברם אמר שהוא אינו יודע, שזה בכניסה לעיר. עפרוני נטל ממנו את השם המדויק של הנפטר, יצא רגע החוצה וחזר, צרור ניירות רשמיים למראה בידו. עודו עומד, אמר לאברם, "זה בסדר, אדוני. אתה יכול להיות רגוע. אני רושם את הקברים האלה עבורכם, אני רושם. תצא אל המזכיר, תצא, ותחתום אצלו על מה שהוא יגיד והעניין סגור, העניין. עכשיו יש לי כאן איזה ישיבה, ואני שוב אומר לך, מן השמים תנוחמו, מן השמים".

אברם שאל אם הוא צריך לשלם משהו, וכבר הוציא פנקס צ'קים מכיסו, ועפרוני, שכבר היה טרוד בשיחת טלפון, הפנה אליו את פניו, החווה בידו לאות לאו ולחש, "לא צריך שום דבר, לא".

 

שורקע לא היתה שבעת רצון כלל ממה שאברם סיפר בשובו הביתה. היא אמרה לו שכך לא סוגרים דברים, ושאם לא נותנים משהו על החשבון, אזי שום דבר לא סגור. משראה אברם שהיא מתעקשת, נסע למחרת בבוקר שוב העירה, ולמרות שעפרוני צעק בתוקף שזאת חלקה של הביטוח הלאומי ושאין הוא צריך תשלום, התעקש אברם ורשם המחאה על סך אלפיים שקל, ושורקע נרגעה ושבה להיות שקועה בעצמה ובאבלה.

 

תשע שנים ביכתה שורקע את צחי בנה יחידה עד שבא הסרטן וגאל אותה מכאבה. בשקט ביכתה אותו. בלא קול ובלא דמעה. היא ואברם אישּה היו ניעורים בבוקר ושותקים את ימיהם הארוכים בצער שאין לו סוף. פעם בשבוע היה הוא פוקד את הקבר הצעיר בבית הקברות, ופעמיים בשבוע היא. בכל ביקור כזה נוספו מסביב עוד ועוד קברים רעננים, אבל אברם ושורקע לא ראו אותם. לבם היה נתון לזה שלהם. הוא היה מוחה אבק, ממלמל פרק תהילים ומניח אבן קטנה על המצבה. היא לעומתו היתה מחבקת את אבן המצבה הדוממת, נאנחת אנחה אחת, עוברת לחלקת הקבר הסמוכה, הריקה, נאנחת עוד אנחה ומניחה אבן קטנה בשורת האבנים שהקיפו אותה. כשהאבנים יצרו מסגרת שלמה, פתחה שורקע שורה נוספת, פנימית יותר, וכך הלכו האבנים והתפתלו כנחש עקלתון ויצרו מסגרת בתוך מסגרת. כשכבר לא נותר מן העפר החשוף אלא מלבן קטן של טפח על טפח, לקתה שורקע בסרטן בכליותיה.

חודשיים בלבד התייסרה בייסורי המחלה ולא פצתה פה. אברם ניצב ליד מיטתה במסירות, שותק ובוכה בלבו. מעודו לא אהב אותה כמו עתה, כשהרגיש כי היא עומדת ללכת לה לדרכה הארוכה. יום אחד הזדקפה שורקע במיטתה וביקשה מאברם שייקח אותה עוד פעם אחת אל בית הקברות. אברם הזמין טקסי, הגניב את שורקע החלושה חרש אל המעלית וממנה החוצה, ויחדיו הם נסעו, כמו בימי הזיכרון לצחי, לפקוד את קברו. הקבר הדומם ניצב עתה נמוך ומבודד בין קברים רבים גבוהים והדורים, כאילו מישהו נטע אותו שם בטעות.

שורקע העבירה על המצבה יד רועדת וחייכה את חיוכה הידוע. אברם הזדעזע. אחר כך פנתה אל נחש האבנים שכיסה את החלקה הסמוכה ונטלה שלוש־ארבע אבנים כמפנה מקום.

"נחזור למחלקה, אברמל", לחשה.

אברם ישב שחוח על יד מיטתה ואחז בידה הצפודה מן הזקנה ומן הצער ומן המחלה. שלושים ושמונה שנים היו יחד, מאז הכיר אותה לראשונה במחנה העקורים בגבול צרפת וגרמניה ושאל אותה על יד צריף המרפאה אם תיאות להיות לו לאישה. שורקע ענתה הן. לבדו נותר אברם מכל משפחתו בהונגריה, וגם שורקע היתה בודדה ללא קרוב וגואל. יחד הגיעו ארצה, יחד גורשו אל מחנה המעפילים ויחד שבו ועלו לרמלה וממנה לירושלים.

גם כשעבד אברם בחברת המים העירונית ושורקע היתה נוטלת מדי פעם עבודות תפירה מן השכנות, בודדים היו. מיום שנולד צחי ניתן טעם בחייהם, בעיקר בחייה של שורקע. אברם המשיך להלך קדורנית, לשתוק ולהתכנס בתוך עצמו. השכנים נדו לו בראשם, ובבית הכנסת השכונתי לא דיבר עמו איש מילה וחצי מילה. לשווא ניסה צחי לעורר בהוריו המבוגרים את חדוות החיים. כשהיה מנסה בבגרותו לבוא בדברים עם אביו, היה זה נשמט ממנו ואומר: אינך מבין, אינך מבין. שורקע היתה אומרת: תעזוב את אבא. טוב לו כשהוא עצוב. ואת מה? היה צחי שואל בייאוש. אני האמא שלך וזה מספיק לי, היתה שורקע אומרת, וצחי היה מאושר באהבתה.

 

 

שורקע מתה בחדר שתים־עשרה. חדר אחד ליד חדר עשר, שבו מת צחי בנה תשע שנים לפניה. בשלושת ימיה האחרונים כבר לא היתה בהכרה, ורק דימדמה בהזיות מתוך תרדמתה. אברם עמד וליטף את מצחה שוב ושוב, עד שדממה. האחות לריסה והרופא התורן דוקטור ספוקויני ביקשו ממנו בעדינות לצאת מהחדר, לגשת למשרד להסדיר את תעודת הפטירה. אברם חיפש ומצא את מספר הטלפון של מקס, חברו של צחי. הוא טילפן, וקול זר ענה לו שמקס כבר איננו גר בארץ וכי הטלפון שייך עכשיו למישהו אחר. במשרד הקבלה נתנה לו הפקידה מספר טלפון של קבלן הלוויות ידוע, ואף התנדבה לחייג אליו עבורו. בתוך זמן קצר כבר התייצב נציגו בפרוזדור המחלקה ושאל את אברם, אחרי שהשתתף בצערו בכנות וברגישות, היכן ירצה לקבור את המנוחה. אברם מסר לו פתקה קטנה, שעליה רשומים מספרי הגוש והחלקה, ושאותה שמר בארנקו כל הימים האלה. האיש הלך לדרכו, וכעבור דקות אחדות חזר וביקש ממנו להתלוות אליו למשרד קטן בפינת המחלקה.

כשנכנס אברם רצוץ וחיוור למשרד, הגיש לו הנציג את הטלפון הנייד.

"עפרוני רוצה לדבר איתך". "איתי"? שאל אברם.

"כן", אמר הנציג, "הנה, הוא כאן על הקו".

מעברו השני של הקו פתח עפרוני והשמיע באוזני אברם הספד ארוך על זוגתו המנוחה אז כיחכח רגע בגרונו והמשיך, "תראה", אמר, "אני יודע שמן הסתם קשה לך עכשיו, מן הסתם, ושזה לא הזמן, אבל אין לי ברירה, אין לי. העניין הוא כזה, העניין: החלקה של הבן שלך, דני"…

"צחי", תיקן אברם.

"כן, צחי, היא כבר יותר מחמש שנים חלקת הרבנים, כבר. לפני כחמש וחצי שנים, כשנפטר הרבי מחוניקס, זכר צדיק לברכה, קברנו אותו שם. הוא נפטר בחג השבועות הסמוך לשבת, ומכיוון שכמו שאתה בטח יודע, בטח, אין מלינים את המת בירושלים, אין מלינים, קברו אותו מיד בכניסה להר, בחלקה של הבן שלך, אה… צחי. אחר כך נקברו שם גם הרב הרשקוביץ זכר צדיק לברכה והרב אלנבויגן זכר צדיק לברכה, והיום זאת חלקת הרבנים, היום. אני חייב לומר לך משהו, רבי אברם. זה כבר לא מה שהיה פעם, זה כבר לא. החלקה כבר לא של הביטוח הלאומי כבר, וקבר שם עולה הרבה מאוד כסף. בוא, רבי אברם, חבל על הכסף, חבל".

"מה שאני הייתי מציע לך, מה", המשיך עפרוני אחרי שנשם נשימה ארוכה לתוך אוזנו של אברם, "אני הייתי מציע שתעזוב את זה. חבל על הכסף. אנחנו נחזיר לך ברצון את האלף שקל מה ששילמת לי על החשבון, וניתן לרעייתך זיכרונה לברכה מקום מכובד מאוד, מכובד מאוד, בחלקה ט,' חלקה חדשה עם גינון ודיפון ולוחות בטון בצדדים, ממש תענוג, ממש. זה יהיה לכבודה ולכבודך, וחבל על הכסף המיותר. בשביל מה? לא חבל, לא? לא יותר טוב שיישאר לך ממה לחיות, לא יותר טוב"?

אברם אמר בשקט, "אבל אנחנו קנינו את הקבר הזה ואמרת שהכול בסדר, אז איך עכשיו"?…

"אז נו, ככה זה. הכול היה בסדר ועכשיו כבר לא בסדר, לא. הרי בדיוק בשביל זה אתה חתמת על החוזה שאומר, הנה, אני מצטט לך אני… 'או לשלם את מחירו כפי שיהיה באותה העת.' אז מה אתה רוצה שאני אעשה, מה? זה של אבא שלי הבית קברות הזה? לא של אבא שלי וגם לא של סבתא שלי, לא. אם אתה באמת רוצה, אפשר לקנות עכשיו את החלקה הזאת, אבל זאת חלקת הרבנים, וזה יעלה סכום עצום זה יעלה".

אברם שאל, "כמה"?

"תן לי רגע… זה גוש כ"ג… חלקה שמונה… רק רגע אחד רק… הנה… ככה: בשביל שני הקברים, לך ולאשתך, תצטרך לשלם ארבע מאות ושבעת אלפים שלוש מאות ו… נגיד ככה: ארבע מאות אלף עגול. לא נריב בשביל כמה אלפים. אם אתה רוצה, רבי אברם, תבדוק, תראה. אני כאן עד ארבע אחר הצהריים, וגם אחרי זה הבחור יכול להשיג אותי, רק תמהר ברשותך, כי צריך לעשות את ההלוויה עוד היום. אנחנו מקפידים מאוד על מנהגי ירושלים. תביא לי בבקשה את הבחור, תביא לי, ושלא תדעו עוד צער, שלא תדעו, הלו"?

אברם שמט הלום את הטלפון הנייד שנפל לארץ. הוא התכופף להרים אותו ולהגיש אותו לבעליו, כשהוא מתנצל בפניו. זה טפח לו על שכמו בעוז, שב והשמיע דברי נחמה על מות אשתו ויצא החוצה כשהוא ממשיך בשיחה.

אברם יצא את המחלקה וירד אל הרחבה הגדולה שלפני הכניסה אל בית החולים. הוא יצא החוצה אל שמש הצהריים העזה, ולובנן של אבני המרצפת החזיר בוהק אל עיניו שהצטמצמו. הוא הלך עד לקצה הרחבה ונשען על הגדר הנמוכה. הוא לא חשב על דבר. כאבו היה קהה, ותודעתו לא היתה בשלה דיה להכיל את הכעס שהחל מפעפע בו ונמוג בייאוש. הוא הביט קפוא במכוניות השועטות בכביש המהיר שמתחתיו, ודימה לראות בהן נשמות ישנות המבליחות מצד אחד וחולפות במרוץ עד שהן נעלמות בצד השני. שאון החוצות אפף אותו בקורים והלהיט את בדידותו. לבדו הוא נותר בעולמו, והכול סביבו אטום וחסר משמעות.

פתאום החלו נובטים בו הגעגועים. הוא חש כיצד ישותו כולה מתכווצת בכאב הגעגוע, ועד כמה הוא מתגעגע לשורקע המוטלת כאן למעלה בחדר המתים. הוא עצם את עיניו בחוזקה וגילה שהוא מתגעגע לצחי. דמותו ניצבה לפניו, חיה וברורה כפי שמעולם לא היתה. צחי צחק ושמט את ראשו אחורנית בחדווה, וכשהשיב את ראשו קדימה, הפכו פניו לפני אחיו פנחס. אברם נלפת באימת געגוע, ופתאום באו גם זושא וחצקל ואבא יצחק ואמא גינדל. ואז, בפעם הראשונה זה ארבעים שנה, ראה אברם את כולם: את אשתו יאכעט ושלוש בנותיו, אסתר ויפה וחנה־שרה התינוקת. מן הצד הן באו, כרוכות בחבורה וממהרות אל מרכז התמונה, מצטרפות אל סבא וסבתא ופנחס וזושא וחצקל ומאיר ודינה וגיטל ופרומה ומאטיל וזאב ושורקע וצחי. הרוח הכתה בעוז בפניו והעיפה את כובעו מעל ראשו. אברם להט בגעגועים שהציתו אש בכל גופו. הוא צעק בלא קול שמות ומילים ותפס בכוח במעקה הברזל כמחבק. הוא הרגיש איך הוא ניתק ומרחף ונמשך בעבותות אל מתיו. מת ועוד מת ועוד מת, וכולם סובבים אותו במעגל ושואבים אותו אליהם. הוא דימה לשמוע קולות ענוגים זועקים בחיבה, "אברמל… אברמל"… הוא כמה אל המתים וחשק באהבתם.

אברם נטל את כובעו שהיה מוטל על הארץ, והרוח הטיחה אותו בספסל אבן. הוא עלה למחלקה וביקש לדבר עם נציגו של עפרוני. הוא ביקש שעפרוני יבוא איתו עכשיו העירה, אל משרדו של עורך הדין קניגסברג, שאותו הכיר אברם שנים ארוכות, ושיביא איתו עורך דין משלו. שם במשרד, אחרי משא ומתן קצר שניהל עורך הדין המשתומם, חתם על המסמכים והעביר את דירת המגורים שברשותו ברחוב סן מרטין 6 א,' הידועה בשם גוש 30199 חלקה ,3 לבעלות החברה קדישא המרכזית חסד של אמת יד ישעיהו ע"ר. אחר כך ביקש מעפרוני שילך לדאוג לקבורתה של שורקע ונותר לשבת עם עורך הדין קניגסברג והכתיב לו לאט ובבטחה איך הוא, אברם, מצווה את קרן הפנסיה שלו אחרי מותו לקרן ליב"י והאגודה למען החייל. בשבע וחצי בערב נקברה שורקע ליד בנה צחי. אברם אמר קדיש, כיסה את גופה ברגבי עפר תחוח, נטל אבן אחת, הניח על החלקה שליד קברה ונסע לביתו לארוז את מעט חפציו.

 

כבר עשר שנים שאסמאעיל עובד בשירות החברה קדישא המרכזית כאיש תחזוקה בבית הקברות, אך מחזה כזה עוד לא ראה. כשחלף בבוקר בין הקברים ומגרפתו בידו, התרוממה לפתע דמות אדם מבין הקברים, עד שעמדה מלוא קומתה. אסמאעיל קפא בהלם ולא נע. אחר כך הפך פניו ורץ מבוהל מן המקום, צועק ומכה בידיו על ראשו.

אברם ראה את הזר הנס מפניו והלך אחריו. אסמאעיל ישב מצונף בפינתו רועד מפחד, וכשהגיע המת הלבוש בבגדיו ועמד מעליו, נפל על ארבעותיו והחל זועק לאלוהי כל הפחדים. אברם הניח את ידו עליו, ואסמאעיל נרגע והרים את עיניו. אברם נטל אותו בידו ולקח אותו בשקט אל חלקת הקבר של צחי ושורקע. שם, מעברו השני של הקבר של צחי, נח מזרן פשוט ועליו ערמת מיטלטלין.

אברם אמר, "אל תפחד".

אסמאעיל התאמץ להרגיע את גופו הרועד ושאל, "מן אנתא"? אברם אמר, "אני אברם, ואני פה גר. לא צריך לדבר מזה הרבה". אסמאעיל אמר, "כאן לא בית. תלך בבית".

אברם אמר, "כאן אשתי והבן שלי, וכאן אני גר עד שאני אמות. איפה יש כאן איזה חנות, אולי לחם? הנה, יש כאן עשרה שקלים. אולי תביא לחם"?

אסמאעיל הלך למשרד וחזר עם חצי כיכר לחם. אברם אכל מעט ופנה לנכש עשבים ולנקות את קברו של צחי. בצהריים באו המודדים להתקין מצבה לשורקע. אברם סייע להם בעבודתם ושילם להם בעין יפה. בבוקר המחרת, כשאסמאעיל הגיע לעבודה וראה אותו ישן על מזרן מתחת לעץ, הלך למשרד, צילצל לעפרוני וסיפר לו על הזקן שישן בבית הקברות. עפרוני ועוזרו הגיעו כעבור שעה וניסו לשכנע את אברם שיעזוב את המקום. הוא לא הביט בהם ורק קירצף את מצבתו של צחי עד שהבהיקה. עפרוני נואש וחזר למשרדו.

שבעה חודשים חי אברם בבית הקברות על יד קברי אשתו ובנו. בכל בוקר היה אסמאעיל מגיע, מעיר אותו, מביא לו חצי כיכר לחם, ויחדיו היו יושבים ואוכלים בשתיקה. אברם היה פונה אל חוק יומו, מקרצף את מצבותיהם של שורקע וצחי, ולעתים גם מסייע בידי אסמאעיל בעבודתו. כשהיו מבקרים באים לפקוד את הקברים בחלקת הרבנים, היה אברם מצטנף בפינה כדי שלא ייראה. כשבאו הגשמים, הציע אסמאעיל לאברם לנטות את מזרנו במעלה החלקה, תחת גג אוהל הקבורה של הרבי מפודהייץ. זקנו גדל פרא ובגדיו היו קרועים. אך הוא המשיך בשגרת יומו באדיקות, גם כשאסמאעיל התחנן בפניו שיבוא לגור עמו בביתו. "אני פה גר", אמר לאסמאעיל, "ולא צריך לדבר מזה הרבה".

 

בוקר אחד הגיע אסמאעיל להעיר את אברם ומצא אותו ללא רוח חיים. הוא התכופף אליו, ניער וטילטל אותו, צעק באוזניו, "אברם, אברם", ואברם לא נע ולא זע. אסמאעיל הלך למשרד, צילצל לעפרוני ואמר: הזקן מת.

עפרוני הורה לו להמתין ולא לעשות דבר. עד שהגיע עפרוני עם שני אנשיו ואמבולנס, כבר הספיק אסמאעיל לכרות לאברם את הקבר כמעט עד סופו. כשירד עפרוני לחלקה, הוא נזף באסמאעיל וצעק עליו שילך מן המקום וייקח איתו את כל החפצים שהשאיר, יצרור אותם בצרור ויזרוק אותם באחורי מכוניתו. אנשי האמבולנס נטלו עמם את גופת אברם, ועפרוני ואסמאעיל נסעו אחריהם כל הדרך אל בית ההלוויות ואל הקבר הכרוי שעפרוני הקצה לאברם בחלקה ט.'

בבוקר שלמחרת לא התייצב אסמאעיל לעבודתו. מכאן ואילך לא שב לעבוד בשירות החברה קדישא. לשווא חיפשו אחריו עפרוני ואנשיו. באותו לילה הגיעו הוא ובניו, חסן ועבד, הוציאו את גופת אברם מקברו והעבירו אותה אל הקבר שאסמאעיל כרה לו, ליד שורקע אשתו. כשכבר הנצה החמה, השלימו הבנים את בניית מצבת האבן והניחו עליה את לוח השיש שבו נחקק בחופזה:

ב"נ אברם

 

 

דינה

 

 

.א

בשעת בוקר כזו היה הבית שלנו ריק בדרך כלל. אחי ואחיותי הגדולים עזבו את הבית זה מכבר, אבא שלי יוצא עם הנץ החמה לתפילת שחרית ומשם למשרדו ברבנות, אמא שלי הולכת לבית הספר שהיא מנהלת כבר עשרים שנה, ודיני בלימודים. או איפשהו. או יֵשנה עמוקות. אני, הצעיר שבילדים, נמצא בישיבה. אני גם ישן בישיבה ומגיע הביתה רק בימי שישי ולפעמים בשבתות. או ב"בין הזמנים," כמובן.

גם היום לא הייתי אמור להגיע הביתה ולנסות לפתוח את הדלת במפתח שבידי, אילולא אירע מה שאירע בישיבה יומיים קודם לכן, אותו עניין שבגינו נקראתי לחדרו של המשגיח, ולאחר שגער מה שגער ובכה כמה שבכה ושבר את לבבי כמה ששבר, גזר את עונשי להיות מורחק מהישיבה לשלושה ימים או עד שאבי ישוחח עמו בטלפון וייתן תודה על מעשי בנו הסורר. את הלילה שאחרי השיחה הקשה עשיתי בחדרי בפנימייה, ובשעת בוקר מוקדמת, אחרי לילה טרוף שינה, נטלתי את תיק הכבסים שלי ונסעתי, מרחק שש תחנות אוטובוס, הביתה.

בדרך כלל אני אוהב לבוא אל הבית שלנו, אם כי בשנים האחרונות הוא איבד מעט מחדוות החיים שלו, אחרי שאחי ואחיותי הגדולים

 

 

נישאו או עזבו אותו, ומי שנותר בו במהלך ימות החול הם הורי ואחותי, שגם הם, כאמור, נעדרים ממנו רוב שעות היממה. הוא רחב ידיים, מרוהט בהידור, ולמרות שהוא ממוקם במרכזה של עיר סואנת, הריהו בית פרטי, צמוד קרקע, שגינה מוקפת בעצי ברוש לימוני מעטרת אותו סביב סביב. לאף אחד מחברי, אני יודע, אין בית כזה. כך היה גם לפני הישיבה, בזמן שלמדתי בבית הספר היסודי. לאף אחד מחברי אין בית כזה מפני שלאף אחד מחברי אין אבא כזה.

אבא שלי הוא הרב הראשי של העיר. גאון בתורה וצדיק גדול. רבים אומרים שמשרת רב העיר, שנבחר אליה לפני כמה כמה שנים, לא באמת ראויה לו. הוא תם וישר וסר מרע, וכל מה שהוא רוצה זה ללמוד וללמד תורה, וכל ההתנהלות הפוליטית הנלווית למשרה מן הסוג הזה אינה מתאימה לו כל עיקר. עם זאת, משנתנו בו רבותיו גדולי הדור את עיניהם וביקשוהו להתמודד על משרת רב העיר, סבר וקיבל מיד, גם משום שלא ידע כמה כוח וזמן ידרוש ממנו התפקיד הרם, אבל בעיקר משום שמצבנו הכלכלי הלך והידרדר בשל נישואי אַחי ואחותי, והפיתוי שבשכר חודשי גבוה היה עז מכדי שהוא ואמי יוכלו לוותר על ההזדמנות. כבר ארבע־עשרה שנים, מאז מלאו לי שלוש, שאני הבן של הרב הראשי.

להיות הבן של הרב הראשי זה עניין מעט מורכב. המורכבות הזאת

נחסכה מאחי ומאחיותי הגדולים, שעשו את עיקר חיי הילדות והנערות שלהם בעוד אבי אברך בכולל, והכול רוחשים לו כבוד ומנבאים לו גדולות, אולם בפועל אין הוא משכמו ומעלה גבוה מעל העם; אני, לעומתם, נולדתי וגדלתי לתוך בית שבו מתנהלת לאיטה דמות הוד רמה ונישאה, שהכול סובב סביבה. כך בבית וכך ברחובה של עיר.

רוב הזמן חייתי די בשלום עם המצב הזה. בשנות הילדות זכיתי במצבור הנחות גדול בשל הייחוס המשפחתי הזה. מורי בית הספר טרחו להחניף לי ולכרכר סביבי כל העת ואף לסלוח לי לעתים על מעשי משובה בשל ייחוסי המשפחתי, שלא לדבר על המקרים שבהם

 

 

הגיע אבי בעצמו לתלמוד תורה, במסיבות חג או סיום שנה, ואז הפכתי אני למרכז האירוע, ומאות עיניים היו נעוצות בי בקנאה. הייתי בנו של האיש הניצב על הבמה ומשפיע מחסדו על המסיבה כולה. כשהיה המנהל פותח בדברים ומודה בחיוך גדול לאורח הכבוד שטרח ובא, ידעתי אני היטב שאך למעני טרח אבא ובא, ואילולא אני בנו לא היה עולה בדעתו להופיע במסיבת בית ספר פשוטה, ומצא שאני הוא חתן השמחה האמיתי. כבר בכיתה ז,' שנה הזכורה היטב לי ולחבַרי בשל השרפה הגדולה שהתחוללה בתלמוד תורה וכילתה את הספרייה ואת חדרו של סגן המנהל, הציל אותי ייחוסי זה מגורל מר ונמהר. עשרים ואחד מתלמידי הכיתה, ובהם חברי הקרוב שייקה דיזנהאוז, הורחקו מן התלמוד תורה, וסיכוייהם למצוא ישיבה ראויה כמעט אפסו יומיים עד ששני ילדים ספרדים נשברו בחקירתם והודו כי ההצתה היתה פרי תכנון וביצוע של כל תלמידי כתה ז.' אף שהייתי בין המתכננים הראשיים ונשאתי בידי את החזיז שהצית את הדלקה, נותרתי ללמוד בתלמוד תורה עם עוד ארבעה־עשר עילויים שנמצא להם אליבי מובחר, כל כך משום היותי בנו צעירו של כבוד הרב הראשי.

האמת ניתנת להיאמר כי מאז התבגרתי ועמדתי על דעתי,

במיוחד בשנות הישיבה, הלך עניין זה והפך לאיטו למשא על צווארי. כאן צריך לומר את שכבר ניתן מאליו לניחוש, שלא נמניתי עם הלמדנים הגדולים ביותר בישיבה. לאמיתם של דברים, אף הייתי בין הפחות טובים ת בכיתתי, גם בהשקעה בלימודים וגם ביראת השמים המועטה שלי. במצב כזה הייחוס המשפחתי הלך והפך לאבן נגף. עשרות פעמים שמעתי ושבתי ושמעתי כי ממני נדרש יותר, וכי אסור לי לבייש את המקום שממנו באתי, ומה יאמר אבא ואוי לאותה בושה ועוד כהנה. בשבועות שקדמו לאותו יום מר שבו מסופר, שבתי והירהרתי פעמים רבות בכאב גדול אם לא ראוי יותר שאהיה בנם של סנדלר או רצען או אפילו מורה בכיתה נמוכה מאשר בנו של הרב הראשי, ייחוס שנזקו הולך ומתברר כמרובה על תועלתו.

 

 

אשר לאבא, הוא שמר על מקומו הקבוע הידוע בחיי כולנו. חם ומחבק ואוהב ומבין ובה בעת מרוחק מרחק שנות אור. שקוע בעצמו, בתורתו, בכתביו ובמשרתו, עיניו טובות ומלאות אהבה, אולם מי שנהנים מאותה אהבה מורעפת הם בעיקר רשב"א וריטב"א ורשב"ץ ומהרש"ם, ערמת הספרים האדירה שהיתה מונחת תדיר מול עיניו. מעודי ידעתי שמצבור אהבה אדיר טמון בלבו הטוב של אבי הרב, אלא שהוא המחליט את זהות המוטבים של אותו מצבור. אני עצמי, למרות האמור, אהבתי אותו אהבה ללא סייג, ויותר משאהבתי אותו, הערכתי והערצתי אותו ועשיתי כל שביכולתי להסתיר ממנו את מעללי.

מכאן שצער רב הצטערתי ואף חישבתי לשוב על עקבותי, כשראיתי את מכוניתו של אבי, וולוו לבנה ממשלתית, עומדת בחניון הבית. הבנתי שהוא נמצא בבית וחששתי מן המפגש איתו. האמת ניתנת להיאמר שכל פשעי בישיבה מצער היה; מחשב נייד אחד שנתפס בחדרי, כשהוא מחובר לאינטרנט במודם אלחוטי ששידר אליו בעוצמה מאחד החדרים האחרים בפנימייה, או שמא מאחת מדירות השיכון הסמוך שבהן התגוררו חברי צוות הישיבה. כשלעצמי ידעתי כי אין אבי מן המחמירים בחטאים מן הסוג הזה, זאת מן העובדה הפשוטה שבביתנו, בחדר עבודתו של אבי, היה מחשב חדיש ובו אינטרנט לתפארת במהירות משופרת של ארבעה וחצי ג'יגה־בייט בשנייה. פעם אחת אפילו שמעתי אותו משוחח בעניין עם אחד ממקורביו בבית הכנסת לאחר התפילה, ובכעס גדול מכריז כי היהדות מעצם טבעה חסינה בפני ניסיונות ואתגרים, וכי אין גזרת האינטרנט חמורה מגזרת ההשכלה או שאר גזרותיו של יצר הרע, וכי טוב יעשו הרבנים והמחנכים אם יתירו לתלמידיהם להשתמש בשירותיה של זו, תוכה לאכול וקליפתה לזרוק. ובכל זאת, היטב ידעתי כי אחת היא הסיבה להרחקתי מן הישיבה, לבו הענוג של אבי ידאב למראה צעיר בניו המגיע הביתה נכלם ומורחק באמצע יום של חול, ואני איאלץ להשפיל מבט ולהעניק הסברים. לרגע חככתי

 

 

בדעתי, ותכף הבנתי כי על אף הכול בסתר לבי שמחתי על ההזדמנות הזאת. נוכחותו של אבא בבית בשעות היום השקטות של ימי החולין היתה עבורי אירוע נדיר ומשמח. דמותו הקורנת והמרשימה היתה ממלאת כל פינה בבית הגדול, והאווירה היתה, על כורחה, הופכת חגיגית ושבתית, כאילו החליט מישהו בסתם יום של חול לטמון חמין בתנור, לכסות את השולחן במפה צחורה ולזמר זמירות של שבת. נו, כבר אמרתי שאני אוהב את אבא אהבה גדולה.

דילגתי בקלילות על שלוש מדרגות הכניסה, ריפרפתי נשיקה קלה למזוזה ופתחתי את דלת הברזל הכבדה. הסלון הענקי והחם שלנו היה מואר ושקט. בחשש קל התקדמתי כדי להביט שמאלה, אל מעבר לקיר המסתיר את פינת ההסבה. על הספה השחורה שלמרגלות ארון הספרים הגדול הסבו שניים. גבר מבוגר שלבושו מהודר ושפם צהבהב מעטר את פניו, ולצדו צעיר שלא הכרתי. מולם על הכורסה הגדולה ישב אבא שלי, ידו הגדולה חופנת את זקנו, ובתוך כך מחפה על פיו ועל אפו, פניו היו מעוותות, והוא מרעיד כולו מבכי כבוש.

"אבא", לחשתי, ואימה אחזה בי.

הוא הרים אלי עיניים מבוהלות והחווה בידו לעבר המטבח. שם, ליד שולחן העץ הגדול, ישבה אמי, במטפחת ובחלוק בית שלא כדרכה, ראשה בין ידיה, וגם היא ממררת בבכי. בחושי הבנתי כי דבר נורא קרה, אולם לא יכולתי לעצור את זיק ההקלה שחלף בכל גופי מן העובדה ששניהם טרודים מכדי לשאול אותי מדוע באתי פתאום.

"יוסי", לחשה, מתלעלעת בדמעותיה. "יוסי שלי". היא נטלה אותי אליה וחיבקה אותי, נתלית על גופי הרופס במלוא כובדה, מרטיבה את חליפתי בדמעותיה. מתייפחת.

מעוצמת החיבוק נתקשרו עיני שלי בדמעות, ולרגע קט הצלחתי להתמסר לחומו הלופת של החיבוק ולהתענג עליו.

"אמא", שאלתי, בוכה. "מה קרה"?

היא לא ענתה. מן הסלון נשמעו יפחותיו החנוקות של אבא, וכל

 

 

אחת כזו הסעירה את בכיינו שלנו. את מגבעתי הסרתי והנחתי על השולחן, ואת ראשי הנחתי בגומחת צווארה של אמי. מוכה הלם וצער נורא שעטף את כל כולי, התחלתי מנחש בלבי:

סבתא נפטרה.

התינוק של אחותי מת מתוך שנתו.

נתגלתה אצלו או אצלה מחלה קשה. אולי אפילו סרטן. הואî אולי קרה משהו איתו?

ואולי עם דיני?

פתאום התעשתה אמא, הזדקפה, משכה בחוזק באפה והניחה יד בוטחת על כתפי. ברגע אחד היא שבה להיות מה שהיא. מיד חשתי במשב קור שנישא ממנה.

"לך, יוסי", היא אמרה. "תיכנס לחדר ותסגור את הדלת. בסדר? לא קרה דבר רע לאף אחד. כולם בריאים ושלמים. יש איזה עניין עם דיני, ואני מבקשת ממך לא להתעסק עם זה וגם לא לדבר על זה עם אף אחד. בסדר? כדאי שתלך לנוח. נדבר עוד מעט".

מה קרה עם דיני? שום דבר.

אמא, מה קרה לדיני?

"יוסי"î קרא אבא מהסלון. "לך לחדר, בבקשה"î

 

 

 

.ב

דיני ואני היינו צעירי הילדים של הורינו. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים. זרה ומסוגרת, נתונה בתוך עולמה ומתייחסת אלי בעוינות ובחשדנות. זה כמה שנים שהיא הופכת את ביתנו השֵלו לזירת מלחמה בלתי פוסקת. בינה לאבא, ובעיקר בינה לאמא, בין אבא לאמא ובינה

 

 

לביני. חדרה של דיני סגור ומסוגר תמיד, ובפעמים הספורות שביקרתי בו, היטב הבנתי מדוע היא אכן מקפידה שיהיה סגור. קירות החדר היו צבועים כתום — עניין שהוכרע אחרי מלחמה ממושכת בינה לאמא — ארונית הספרים מוגפת ונעולה במנעול, וחלק מן הקירות מחופים בתמונות שונות ומשונות שלא הבנתי את טיבן. חדרה של דיני היה מקדש מסתורי לעולם הנסתר שהיא התנהלה בו.

אף שאין דרך אחים להשגיח בכך — מהערותיהם המזדמנות של כמה מחברי הבנתי כי דיני היא בחורה יפה מאוד. אין זה מן הדברים המדוברים בביתנו. אמנם אבא היה רגיל לפנות אל דיני בכינוי "ילדה יפה שלי," אולם מעודי לא ייחסתי לכך חשיבות, וראיתי בדברים מטבע לשון אבהית ותו לא.

דיני "מקולקלת." את הסמינר עזבה זה מכבר. משברי דבריה היה ניתן להציל כי היא לומדת בבית ספר למוזיקה בתל אביב ואף עובדת שם בעבודה כלשהי, אין לדעת איזו. פעם אחת שמעתי אותה משוחחת בטלפון וקובעת סדרי עבודה ושעות ב"מטבח" וב"בר," ומכאן הסקתי שמן הסתם היא עובדת כמלצרית או טבחית במסעדה או בבית קפה. פעמים אחדות ניסיתי לבוא עמה בדברים. היא נשמטה ממני והגיבה כפי שמגיבים אל ילד טרדן. בתוכי כמהתי להתוודות בפניה כי עולמה הפתלתל אינו זר לי, וכי אף נוכל לחלוק בינינו כמה מהחוויות המשותפות לה ולי, אולם היא לא הניחה לי אפילו לגשת אליה. בזמן המועט ששהתה בבית מחוץ לחדרה, בסעודות שבת ובחגים, סובבת היתה שתקנית וזועפת כאילו העולם כולו חב לה.

האמת היא שלולא דיני, היה הבית שלנו בית שמח ושֵלו.

נכון אמנם שאי־אילו סודות מעיקים הסתתרו בין כתליו, וכמנהג השמרנים לא היו מדברים בהם כלל, אולם כוחם של השלווה שהקרין אבא והביטחון שהקרינה אמא יפה היה כדי להעניק חיי בית ומשפחה שלווים ורגועים. אפס, דיני קילקלה הכול. נוכחותה בבית

 

 

היתה מרגיזה את אמי במידה כזו שהיא היתה נתקפת התקפי זעם בוטים כנגדה ומנהלת מלחמות חורמה עקובות מדמעות ומהיסטריה מדאיגה. פעם בכמה ימים היו השתיים מתגוששות לתפארת בלב הבית, כששאר בני הבית מסתגרים בחדריהם נבוכים ועצובים ומייחלים שהוויכוח יסתיים. דיני השתקנית היתה אז מחציפה פנים כלפי אמא ועולבת בה בארסיות, וזו היתה בוכה שבעתיים ומחרפת ומגדפת אותה, עד שהיה אבא מגיע ואומר בכעס גדול, "נו, שומעים בחוץ". אני עצמי נמנעתי, כמובן, מלקחת חלק באירועים כגון אלה מפני הבושה ומפני הפחד מחרונה של אחותי המשתוללת.

יום אחד נסעתי עם שניים מחברי לחנות אחת לחליפות ולבגדי גברים בדרום תל אביב. בתקופה ההיא יצא שמה של החנות הזאת, "אופנת לוי," בכל הישיבות כחנות איכותית שמחיריה נוחים, ותלמידי ישיבות מכל הארץ נהרו אליה בהמוניהם בתקופת "בין הזמנים" כדי לרכוש לעצמם חליפה חדשה לחגים. חוץ מהחוויה שבעצם הקנייה, סיפקו הביקורים הללו בתל אביב חוויה נוספת של טעימה מרוחה של העיר הגדולה, הזרה והמנוכרת. בכל פעם שנדברנו לנסוע, היינו נפגשים שעות אחדות קודם לכן ומסיירים סתם כך ברחובות העיר, חוזים במכמניה ומתענגים על זרותה ועל ריחוקה, משל היינו מבקרים ברומא או בפריז.

בפעם ההיא ביקרנו בדיזנגוף סנטר. הכרתי את המקום מביקור קודם שלי בו עם אמי ואהבתי אותו. בפאתי הקניון, זכרתי, יש חנות פלאפל כשרה למהדרין, והכרחתי את חברי לעבור דרכה ולקנות מנה פלאפל. אך הגענו לחנות, יצאה מהחנות הסמוכה, חנות לצורכי מוזיקה, נערה גבוהה במכנסיים ובגופייה. זו היתה דיני אחותי.

 

לאט ובשקט נכנסתי אל חדר השינה, וממנו אל חדר עבודתו של אבי. פרגוד דק הבדיל בין חדר העבודה לסלון. בדממה, על קצות אצבעותי, נעמדתי שעון על משקופו, הסטתי קמעה את הפרגוד,

 

 

היטבתי את עומדי והבטתי לעבר התמונה האיומה שנגלתה לעיני ולאוזני בסלון הגדול.

אבא עדיין בכה חרש. את פני האיש המבוגר שמולו הכרתי משיטוטי באינטרנט ומקריאת עיתונים אסורים. סרגיי אייזנשטיין היה אולי העולה המפורסם ביותר בארץ. שלא כעולים אחרים, הוא לא התבודד והתרועע עם בני ארצו בלבד, אלא עשה הכול כדי להתערות בחברה, וזאת באמצעות הצלחותיו בתחום העסקים. סרגיי אייזנשטיין היה בעליה של רשת "דינמו דליקטיב," שהפעילה עשרים וארבע מעדניות יוקרה ברחבי הארץ, שהצד השווה בכולן היה שהן מכרו, כך בפשטות, בשר חזיר ועוד מיני שיקוצים ותועבות. כל מי שקרא פעם עיתון בארץ הכיר את פניו העגולות של סרגיי אייזנשטיין, אותו ואת רשת "דינמו דליקטיב" שלו.

גם אבא הכיר את סרגיי אייזנשטיין. היטב זכרתי את ההפגנה הגדולה שהתארגנה לפני כשנה וחצי מול הסניף החדש של הרשת שנפתח בפאתי עירנו. אבא ועמיתו לרבנות הובילו את ההפגנה, ואף נשאו מעל הבמה דברים מפורשים נגד האיש הזה, שלדבריהם, "טימא את הארץ בשיקוצים וגילולים ומילא אותה ב'דבר אחר,' והכול למען בצע כסף." מאז היום ההוא השם "סרגיי אייזנשטיין" היה בביתנו ובבתים רבים של דתיים שם קוד לדבר רע ומשחית, ממש כמו ה"דבר אחר" בעצמו, או שמא "אנטיוכוס" או "נבוכדנאצר," והדוגמה הטובה ביותר לכך היא חברי מהישיבה אלי אייזנשטיין, שמצבו הדתי הלך והידרדר, וזה מכבר החל משרך דרכיו, וכינויו בפי החברים היה "סרגיי."

ואותו סרגיי אייזנשטיין ישב עתה על הספה הגדולה בביתנו, איש

צעיר שנראה כמו בנו יושב על ידו, ומולם אבא שלי ממרר בבכי חסר מעצורים. אינסטינקט של אהבת אב כמעט דחף אותי החוצה, אל הסלון, לזעוק ולמחות מרה, כשפתאום נקטע השקט המתוח.

"אני אומר שוב, כבוד הרב. אני יודע שזה לא טוב, שאתם לא

 

 

שמחים, אלא להפך. אני רק אומר שאין מה לעשות. אין מה לעשות. אהבה זה דבר, איך אומרים, מלמעלה. אם הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו, זה דבר שבא מלמעלה. אתה יודע, כבוד הרב. הכול בא מלמעלה. כך אני מאמין".

בכיו של אבא התעצם. נדהם ומזועזע, התחלתי גם אני לבכות. חוש נסתר הבהיר לי במה דברים אמורים.

"אני אומר שוב, כבוד הרב. כולנו יהודים. אבא שלי כל ימיו היה יהודי חם. הדוד שלי היה המנהל של בית כנסת באודסה. בבית שלנו כולם יהודים. חוץ מאמא של קוסטה, שהיא לא מבית יהודי, אבל חוץ ממנה כולם יהודים. ואני אומר שוב, כבוד הרב. אני בשביל החתונה הזאת משלם מחיר גדול. חנות פה נסגרת, חנות בירושלים נסגרת, וחנות בחיפה מוכרת רק ירקות ודגים. אני אומר, וזה מוטו שלי, אהבה אי־אפשר לנצח. רק בוא נעשה את זה יפה וכמו שצריך".

אלוהים אדירים, אני לוחש לעצמי בראשי ההולם. בוז'ה מוי, אומרים הרוסים. דיני שלנו הולכת להתחתן. עם קוסטה. או איך שלא קוראים לו. עם הבחור הזה הגוי שיושב כאן מבויש ליד אבא שלו וממולל בידו סיגריה כבויה. היא חברה שלו, מן הסתם, כבר הרבה זמן. איתו היא מדברת בלילות, איתו היא מבלה כשהיא שבה הביתה באישון ליל, אליו היא נסה כשאמא צועקת עליה ורבה איתה. יש לי גיס אחד גדול, מוישי טורנהיים, בעלה של מלכי, ועכשיו יהיה עוד אחד. קוסטה. הוא בא לכאן, הגוי הגדול הזה, כדי לנהל משא ומתן עם המחותן, כבוד הרב, אבא שלי. והמחותן, במקום לצהול משמחה על השידוך שנתקשר משמים, יושב מולו ובוכה כמו ילד קטן.

 

כאוב ומיואש נפלתי על המיטה בחדרי. מן הסלון נשמעו קולות הסטת כורסאות וגרירת רגליים. דלת נפתחה ונסגרה, שקט נורא השתרר בבית, ואבא המשיך לבכות חרש. בכיתי איתו אל תוך הכרית.

 

 

לבי היה שבור. פתאום שכחתי מכל הרעיונות שהציפו אותי זה זמן רב, וכל שחשקתי בו היה לשבת וללמוד בהתמדה גדולה. מעודי לא ראיתי את אבא בוכה, חוץ מאשר בילדותי, בתפילות יום הכיפורים, ובמיוחד בשעת "תפילה זכה."

מה קורה בבית שלנו? למה הכול סביבנו מתפרק? וכי אבא ואמא גידלו וחינכו אותנו פחות טוב מאביו ואמו של חברי הטוב אלי בלום, למשל, שאביו פקיד במס רכוש ואמו מזכירה במועצה הדתית, ובכל זאת הוא ותשעת אחיו ואחיותיו יראים ושלמים וביתם מתנהל בשובה ונחת? וכי יכול להיות שהעובדה שביתנו בית ועד לחכמים ואבא נושא במשרה רמה היא בעוכרינו? אפשר שדווקא בגינּה צמחנו רובנו אוהבי מלאכה ושונאי רבנות?

והבושה, הו, הבושהî ומה יגידו בעיר? והעיתונות? מן הסתם גם היא תחגוג על הסיפור. וכאבו של אבא, מה יהא עליו? הוא יעמוד בזה? והמשפחה המורחבת מה תאמר? אל אלוהים, אני בוכה אליו, הלא תעשה משהו?

מרוסק שכבתי במיטה, בוהה בתקרה בעיניים שטופות דמעות. כאב עז התכדר בתוכי ומחץ אותי תחתיו. אנחנו בצרה גדולה. אוי ואבוי לנו. הכאב היה עז מנשוא, וככל שנקפו הדקות הוא הלך והאפיר, ומן הצער הבליחה האימה. היא הלכה והשתלטה עלי. היה משהו בסיפור הנורא הזה שהוא מעבר למה שהיה בפני עצמו. יותר מכפי שהכאיב כשלעצמו, הוא פתח באחת מורסות סמויות שהחלו לדמם יחד במקהלה מאיימת. פתאום נתקבצו אינספור דקות מועקה נושנות, סמויות, מודחקות, והיו לכאב זועק, מאיים לבלוע. קשה מנשוא. הבית שלנו הוא בית נושא סוד. המשבר הנוכחי פרע לפתע את המסך שכיסה עליו, והנה הוא עומד מולי במלוא שחור מפלצתיותו.

ופתאום מתוך הייאוש הסמיך שאפף אותי, הבליח בקצווי תודעתי

רעיון מבהיל. ככל שהתאמצתי לבלום אותו ולהתעלם ממנו, הוא הלך

 

 

והתחפר בראשי בעוצמה גוברת והולכת. משך שעה ארוכה הפכתי והפכתי בו באימה ובחשש, עד שהרגשתי כי אני שלם עמו.

לעת ערב, כששמעתי את אבא יוצא מהבית לתפילת מנחה, יצאתי את חדרי. לאט ובלאט פסעתי למטבח. אמא עוד ישבה בו. במקום שהנחתי אותה בצהריים. השמש שקעה, המטבח האפיל לאיטו, אבל היא לא טרחה לקום ולהדליק את האור. עזוז פתאומי מילא אותי, והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.

הדלקתי את האור. היא לא נעה.

"אמא", לחשתי, "מה הטלפון של מאיר"?

אמא הביטה בי במבט ארוך, ופתאום התבהר משהו בפניה ואודם קל נצבע בה. נדהמתי כשראיתי שלא נזקקה לפנקס או לפתקה כלשהם, אלא מיד דיקלמה, בקול ובבטחה: אפס חמש שתיים שלוש, אחת אחת, שתיים שתיים, שש שש.

 

 

.ג

בעשר השנים האחרונות — מאז יצא בשאלה, עזב את ביתנו בטריקת דלת ועבר לגור במושב — פגשתי את אחי מאיר שלוש פעמים.

פעם אחת בבר מצווה שלי. זה היה שש שנים אחרי שעזב, ואני לא הכרתי אותו כלל. ישבתי שם בשולחן המזרח בין אבי לרב הראשי השני, עיני מסונוורות מהבזקי המצלמות, ובכל רגע מגיע אורח חשוב, לופת את ידי הקטנה בעוז ומורה לי בתקיפות מחויכת להרוות נחת את אבי. ערמת המתנות שמאחוַרי הלכה וגבהה, וגם כיסיו הפנימיים של אבי תפחו והלכו, כשפתאום הופיעה בפתח דמותו של צעיר גבה קומה, שתלתלים שחורים גולשים על עורפו גלים־גלים, ועל ראשו כיפה שחורה ענקית. לא ידעתי מיהו, אולם

 

 

דחף שאיני יודע את מקורו הקים אותי ממקומי ושיגר אותי אל הפתח לקבל את פניו. הוא רץ אלי וחיבק אותי באהבה, ואני לא נזקקתי שיאמר מילה. ידעתי כי זהו מאיר. נער קטן הייתי, בן שלוש־עשרה שנים ויום אחד, וכל חברי מן התלמוד תורה ישבו למולי ונעצו בי עיניים, ובכל זאת לא בושתי ולא נבוכותי, אלא רצתי אליו באהבה ובגעגועים. האולם הגדול וגדוש הקהל השתתק לאיטו, וכולם הביטו ברב הראשי מחבק באהבה מעושה את בנו הפושע, שאותו לא ראה שש שנים תמימות.

אם להתבסס על שברי השמועות ורסיסי הסיפורים שמעת לעת נפוצו בביתנו, מאיר אחי היה המוצלח שבינינו. מוכשר וחריף מחשבה, יודע ספר וסקרן מאין כמותו. את שנות בית הספר והישיבה הקטנה עשה בהצלחה רבה והרווה את הורי רוב נחת. רק כשמלאו לו שש־ עשרה החל לפתע לגלות סימני תימהונות וקשר קשרים עם דמויות מפוקפקות, ומהן אחד שעמד בקשרים עם אבא במסגרת העבודה. בשנה הראשונה בישיבה הגדולה פרש לחצי יום מן הלימודים והחל לומד באופן עצמאי לבחינות בגרות. שנה לאחר מכן כבר מיעט לבוא הביתה, וכל מה שאני זוכר מאותה תקופה הוא צעקות ומתח רב בבית. יום אחד הודיע לאבא ואמא במכתב כי החליט לעזוב את החיים הדתיים ולקשור את גורלו עם אנשי מצוק מרי נפש בצפון הארץ. אני זוכר במקוטע נסיעות ובכי ושיחות טלפון ארוכות וקולניות. יותר לא ראינו את מאיר עד למסיבת בר המצווה.

הפעם השנייה היתה בשיעור ב' בישיבה הקטנה. כמה מחברי

ואנוכי התפתינו להצעותיו של דני רחמני משיעור ג' והלכנו לראות סרט. כדי שלא יבחינו בנו, הרחקנו מן העיר ונסענו עד לרמת השרון, שבה הקרינו בקולנוע עירוני את "אמריקן פאי." החוויה כולה זכורה לי עד היום כעניין מפוקפק בשל הפחד הגדול שליווה אותנו מרגע שעזבנו את שערי הישיבה ועד לסופו של הסרט. בשעת הקרנת הסרט הגנה עלינו אפלת האולם, אך בהפסקה, כשעלו האורות, מצאנו את

 

 

עצמנו חשופים וחיפשנו לשווא דרך להסתתר. אני זוכר כי בדקות הללו שמנו לב למישהו היושב בשורה העליונה ומתמודד עם אותה בעיה בדיוק, כנראה, אלא שהוא פתר אותה בדרך מקורית: הסתיר את עצמו בעיתון פרוש לרווחה: "המודיע." בסוף הסרט, כשמיהרנו החוצה, נגע לפתע מישהו בזרועי. "יוסי", הוא לחש. הלחץ שהייתי נתון בו ממילא והחשש מפני מה שיאמרו חברי שהיו עמי, גרם לי לפלוט זעקה ולברוח משם במהירות. זה היה מאיר אחי.

הפעם השלישית היתה בעלת אופי שונה במקצת. ראיתי את מאיר ואף הוא ראה אותי, אלא שלא היתה זו פגישה פנים אל פנים. יום אחד, ב"בין הזמנים," בעודי סובב בבית משועמם, שמעתי קולות שיחה רמים מחדרה של דיני אחותי. ידעתי כי היא לבדה בחדר והסקתי כי היא מדברת עם מישהו באמצעות המחשב. לאחר רבע שעה בערך יצאה לפתע דיני את חדרה. מיהרתי להסתתר בין החליפות התלויות על המתלה שבפרוזדור, ומשהיא אך נעלמה מעבר לעיקול הפרוזדור, מיהרתי והצצתי לחדר פנימה. על מסך המחשב שלה, בתוך מסגרת, הסתמנה דמות מוכרת שתמונתה מטושטשת קמעה. המום כולי, הבנתי פתאום כי אני חשוף לעין המצלמה. מאיר אמר, "יוסי"? ואני נסתי החוצה מנוסת בהלה. ימים ארוכים לאחר מכן הצטערתי על שלא נכנסתי עמו בשיחה.

עכשיו עמדתי לשוחח איתו. נכון שהייתי נחוש ובטוח בעצמי,

אבל מששלחתי את אצבעותי לחייג את המספר, הן רעדו. לא ידעתי מה יהיה גון הקול שישיב לטלפון. איך הוא יגיב למשמע שמי. איך אציג את עצמי? "אחיך?" זה לא אישי מדי? האצליח לשוחח איתו בכלל? ואיך יגיב לעצם העניין?

"מאיר"? "כן"?

"זה יוסי", אמרתי בקושי, ופתאום עלה גוש גדול בגרוני וחסם לי את מעבר האוויר. התאמצתי לומר עוד מילה, אבל לא יכולתי לפרץ

 

 

הרגשות והכאב ששטף את כולי. נתתי דרור לעיני ולגרוני ופרצתי בבכי יבבני נורא אל תוך הפומית.

"יוסי"? "יוסי"?

"יוסי, קרה משהו"î?

מאיר אחי היה אולי בריון קשקשים, כפי שאמר אבא באחת הפעמים הנדירות שבהן דיבר עליו, אך הוא המתין בסבלנות שלוש דקות תמימות עד שחדלתי מבכיי. לרגעים דימיתי שגם הוא בוכה. כך נשמעו נשימותיו מעבר לקו.

"יוסי"? "כן", אמרתי.

הוא שתק לרגע.

"קרה משהו לאבא? לאמא"?

פציתי את פי, ומיד הרגשתי איך אני מתלעלע בדמעותי. "בוא", אמרתי פתאום. הרגשתי שזה מה שאני צריך לומר.

"חכה לי בחוץ בעוד שעה", אמר מאיר, ואני נמלאתי שמחה כמי שהותרו ספקותיו. ידעתי שיש לי על מי לסמוך.

 

 

.ד

"מאיר, לא".

אבא היה נחרץ, אבל פחות מכפי שציפיתי שיהיה. גם הפתעתו כשלפתע נפתחה הדלת ומאיר ואנוכי נכנסנו בעדה, לא היתה רבה כפי שציפיתי שתהיה. אמא ניגשה למאיר וחיבקה אותו חיבוק עז, ללא מילים. אבא לחץ את ידו, ורק אמר, "מאיר".

"אבא, אני… לא רוצה שיכאב לכם. כל השנים האלה אני חושב

 

 

לעצמי איך אני יכול לפצות אתכם על מה שקרה. אתם יודעים, אני הלכתי לא בגלל משהו… פשוט… ככה אני. חשוב לי כל כך לעשות משהו בשבילכם".

"מאיר, לא".

"אבא, תראה, בנוגע למה שקורה עם דיני, זה לא בשבילך הדברים האלה. תן לי לטפל בזה. מי יודע. אולי בשביל הרגע הזה קרה איתי כל מה שקרה".

"מאיר, לא".

"אתם המשפחה שלי. אין לי משפחה אחרת". אבא בכה עכשיו בלא קול.

"מאיר, לא". "אבא".

שבע פעמים אמר אבא, "מאיר, לא," וכל פעם היתה נחרצת פחות מקודמתה. גם הדמעות שזלגו מעיניו בתחילת השיחה הלכו ונחלשו, עד שנעלמו לגמרי. בסוף השיחה שתק אבא, תמך את ראשו הגדול בידו ונתן את עיניו בספר שלפניו. פתאום קם ובקול עייף אמר, "לך לשלום". לפני שיצא, נטל מאיר מהשולחן את כרטיס הביקור שהיה מונח עליו.

 

 

.ה

מאיר הגיע בג'יפ לבן מן הטיפוס הישן, שצמיג גדול צמוד אל אחוריו וכולו מכוסה אבק ושאריות בוץ, לא כמו רכבי הארבע על ארבע המעוצבים שהציפו כל פינה ברחוב העיר ונשאו על גבם מתעשרים שכל חפצם היה להרשים. זה היה ג'יפ שקיים את ייעודו המקורי: מסעות מאתגרים על דיונות חול והררי טרשים, שיש בהם גם הסכנה

 

 

וגם הריגוש שטיפוסים מסוגו של מאיר נזקקו להם כנראה באוויר לנשימה.

מראש קבענו בפינה נסתרת של השכונה, מאחורי בית הכנסת, מתחת לעץ גדול. דאגתי לכך שתחנת אוטובוס תסתיר אותי בעומדי שם. לא שהיה לי ממה לפחד. הרי איש לא באמת ידע אנה פנינו מועדות, ואיש, כמובן, גם לא היה שותף להתרחשויות שקדמו לנסיעה שנועדה לנו בשעות הקרובות. אולם בכל זאת משהו בי חשש מאוד. לא שידעתי מה מתכנן מאיר, אבל עצם המפגש איתו ואווירת המסתורין הכוללת הדאיגו אותי. הסתתרתי.

"בוא, עלה", הוא אמר.

קשה לי לומר שלא נהניתי מן המעמד. בג'יפ של מאיר היה משהו בראשיתי, חזק וחייתי, שבאופן מפתיע גרם לי, לבחור הישיבה העדין והענוג, ריגוש גברי מסוקס ואפילו מעט אלים. חשתי בין רגלי את רעם המנוע שעה שהג'יפ נעקר ממקומו ופתח בנסיעה מהירה.

"מה שלומך"? שאל מאיר. "בסדר, ברוך ה",' אמרתי.

"אומרים 'ברוך ה' בסדר,' משהו לא בסדר איתך, יוסי". הוא חייך.

הבטתי בצדודיתו בשעה שנסענו. היה למאיר האף הקלאסי של משפחתנו, גם העיניים הזכירו במעט את עיניהן של דיני ואמא, אבל מלבד הסימנים האלה, הרגשתי שאני יושב ליד זר. התלתלים שגלשו במורד עורפו גלים־גלים היו חריגים כל כך, עד שכמעט לא יכולתי לגשר על פני התהום שנפערה פתאום בינינו. ֵהיי, אמרתי לעצמי, זה הבחור שקמת ממקומך ורצת להתחבק איתו בחגיגת בר המצווה שלך, כשהיית אך בן שלוש־עשרה שנה, אפילו מבלי שהכרת אותו. מאתיים פעם אמרתי לעצמי במהלך השנים שחלפו מאז, שקשר הדם שבדרך כלל אנו מזלזלים בו הוא כנראה הקשר החזק ביותר בין בני

 

 

האדם, וגם מים רבים של שנות נתק ועוינות לא יוכלו לכבות ולנתק אותו.

לא ידעתי מה מאיר מתכנן. אמנם אני הוא זה שיזם את המהלך, ובמידה מסוימת אני הוא זה שגם הוציא אותו לפועל, עובדה שעוררה בי תחושת גאווה גברית לא מועטה, אבל עדיין לא ידעתי במה מדובר ולאן כל זה הולך.

"לאן נוסעים, מאיר"?

הוא לא ענה. במקום זה הושיט לי קופסת סיגריות. "אתה מעשן, יוסי"?

"לא", עניתי. "רק בפורים ובהזדמנויות מיוחדות". "מעשן־מעשן, או סתם, משתעשע ומשתעל"?

חשבתי לרגע מה לענות. אסור לי לגרום למאיר לחשוב שאני בצד שלו. אבל האיש ברעמת התלתלים שיושב כאן לשמאלי הוא אח שלי.

"מעשן־מעשן", אמרתי. "תביא סיגריה". כעבור כחמישה קילומטרים אזרתי שוב אומץ. "לאן נוסעים, מאיר"?

לא הייתי בקי בדרכים. באופן מעורפל כלשהו זיהיתי את השתפלותו של כביש גהה לכיוון דרום, אבל עדיין אין לדעת אם מחוז חפצנו הוא ראשון לציון או יבנה, או שמא עזה או קהיר.

"נוסעים", הוא ענה בבוטות. "אתה לא יכול לקרוא לי לעזרה ואז להתחיל לשאול שאלות".

"תיזהר", אמרתי. "למה שישכלו גם שנינו יום אחד. בעצם שלושתנו".

"אל תדאג", ענה מאיר. "סומך או לא סומך"? הוא הסתכל אלי וחייך.

"סומך", עניתי. באמת סמכתי.

המשכנו ונסענו. עכשיו ירדה המכונית אל הכביש המוביל לירושלים. ירושלים? חשבתי. מה עכשיו?

 

 

במהרה הבנתי שאנחנו נוסעים למושב בפאתי העיר מודיעין. שדרה ארוכה של עצים קידמה את פנינו, רחובות מעוצבים, חנויות שכמותן לא ראיתי מעולם אף שהייתי בן העיר הגדולה.

כאן צריך להבין: אמנם בן ישיבה אני, שכביכול לא ראה ולא שמע ולא ידע מאומה לבד מהוויות דאביי ורבא בין עמודי בית המדרש, מה גם שהנני בנו של רב גדול, וביתנו בית חרדי ִהלכתי שנועל עצמו מפני רוחות זרות ומגביל את בניו ובנותיו. אפס, כבר סיפרתי שלא ככל האבות אבי. הוא מעולם לא החזיק בדעה שעל ילדיו להיות ספונים וסגורים בחדריהם ולא לדעת את העולם שמבחוץ. עכשיו הירהרתי בעצב בהחלטתו זו. יכול להיות שהוא לא צדק כל כך. אולי אילו היה מקפיד יותר על סגירותם של בניו ובנותיו, היה חוסך לעצמו בכי תמרורים בשבוע האחרון, אפשר את השערורייה כולה. אולי, חשבתי לעצמי, אילו היה אבא קפדן כמו אבא של גרוסמן או של רבינוביץ,' הייתי אני יושב עכשיו עם החברותא בסדר א,' ולא שועט כאן בדרכים בג'יפ לבן מאובק עם הפרא אדם הזה שלשמאלי, שגם אותו היה אבא חוסך באותה עסקה.

אין זו הפעם הראשונה שהירהרתי בכך. פעמים רבות הייתי

רואה בדמיוני את אבא ואמא ותוהה לנפשי במבוכת־מה: האם הם מחנכים אותנו כמקובל בקהילותינו, או שמא הם מנהלים את חייהם בשאפתנות ובמצוינות, מרוכזים איש־איש במקצועו ובמעמדו, ואנו גדלים לנו ככה סתם? מנגד, כבר בגילי הצעיר הזה אין אני מן המאמינים בחינוך. היטב ידעתי בי ובנפשי, שקרירותי הדתית וזלזולי בהלכה לא באו לי מחינוך או מחסרונו. אצלי זוהי נטיית לב. כמעט קו של אופי. איני יכול לראות את עצמי אחרת. אני קר לעניין והעניין קר אלי.

מתוך שרעפים אלה גיליתי שאנחנו נוסעים באיטיות בכביש פנימי של מושב, או שמא שכונת יוקרה שבתיה וחצריה העידו בה כי היא שייכת לשכבה עשירה במיוחד. מאיר תהה לרגע, הציץ במכשיר

 

 

הניווט שלו ובשלטים שמסביב, ואז עצר. שער גדול ירוק סגר על פני חצר, שגם מבחוץ ניכר בה כי היא ענקית. על תיבת הדואר שבצדו הודבק שלט מעוצב, שגם האנגלית הרצוצה שלי הספיקה כדי לקרוא את שנכתב עליו. קצת הופתעתי מכך שהוא כתוב אנגלית, אולם לא הופתעתי ממה שנכתב בו. ידוע ידעתי בסתר לבי כבר מתחילת הדרך כי בסופה נדומם את מנוע הג'יפ מול שלט שיאמר בדיוק כך: ליסה וסרגיי אייזנשטיין.

 

 

.ו

קצת התקשיתי להתייחס למארחנו, ששפע כולו חיוכים ונימוסים, מאחר שהייתי מרוכז כולי בבית שסביבי, שכמותו לא ראיתי מעולם. סרגיי הזמין אותנו לשבת על ספה בחלקו האחד של הסלון, שהיה למעשה אולם רחב ידיים. מולי בדיוק ניצב פסל נחושת ענקי של אריה שואג בגודל טבעי. כשסרגיי ראה שאני מביט בו בהתעניינות, הוא טרח ליידע אותנו כי זוהי עבודה אורגינלית של תומרקין. לא ידעתי מיהו תומרקין, וגם הגודל סיחרר ובילבל אותי מעט, כך שרק הינהנתי כמבין והבטתי במאיר. הוא היה המום כמוני. למען האמת, צריך לומר שהופעתו של מאיר בלב טרקלין הפאר הזה היתה משונה לא פחות משלי ואף יותר. בבגדי הבדואי שלבש ובשערו הארוך ובפניו השזופות הוא נראה כמו נביא סגפן מעולם אחר, שנפל אל תוך גן עדן זר לו ומוזר.

אחרי כמה דברי הצעות לכיבוד שנענו בסירוב, כמובן, נפלה

שתיקה על החדר. מאיר מולל באצבעותיו עלה שקטף מעציץ סמוך והביט בי לרגע. עוד מאחורי דלת הענק הוא לחש לי כי תפקידי בפגישה זו יהיה לשבת ולשתוק. גם לולא זה הייתי שותק כדג.

 

 

מעודי ידעתי כי מאיר ניחן בשלווה פנימית רבה ובכושר דיבור ושכנוע, אולם הדברים ששמעתי גרמו לי להשתתק ולתלות בו עיניים מעריצות.

"תשמעו", פתח מאיר. "כמו שכבר אמרתי לאדוני בטלפון, החלטנו, יוסי ואני, לטפל בעניין כמו שצריך. אתה הרי יודע, מר אייזנשטיין, שאבא שלנו הוא הרב הראשי של העיר, ולא נעים לו עם כל העניין הזה. אמא שלנו גם היא לא יודעת מה לעשות. אנחנו משפחה מלוכדת, אדוני. אפילו אני, שכמו שאתה רואה אינני דתי, וגם קניתי כמה פעמים בחנות שלכם בתל אביב, מרגיש בנוח בבית שלנו, ואבא ואמא מקיימים איתי קשר טוב מאוד. על כן החלטנו בבית שבמקום שאתה תדבר עם אבא, נדבר איתך אנחנו, יוסי ואני".

הרגשתי שהאדמה בוערת תחת כפות רגלי מעוצמת שקריו של מאיר, אבל לַפִּתי בכוח את הספה, ניסיתי להרגיע את הרעד שאחז בי, ומאיר המשיך.

"עכשיו תראה, מר אייזנשטיין. כמו שאתה אמרת, אם קוסטה ואחותי מסתובבים יחד זמן רב, ואם הם אוהבים, ואם הם רוצים להתחתן, גם אבא שלי וגם אמא שלי מבינים שאין מה לעשות והם יתחתנו. אנחנו מעריכים מאוד את מה שאמרת על הנכונות שלכם לסגור חנויות של רשת 'דינמו' כדי שלא לפגוע ברגשות הדתיים של אבא. זה חשוב מאוד, כמובן, אבל לא זה העניין".

עכשיו הייתי גם אני במתח. סרגיי אייזנשטיין ישב דרוך בכורסתו והאזין בקשב לכל מילה. התפלאתי כיצד קיבל בטבעיות כזו את העובדה שבנו הבכור של הרב, זה שנשלח אליו מטעמו, אינו נראה, בלשון המעטה, כמו בנו הבכור של רב. ביני לביני תירצתי את הקושיה בשיחת הטלפון המקדימה שמאיר ניהל איתו או עם בנו.

"העניין הוא", המשיך מאיר, "הבעיה של היהדות. אתה יודע, מר אייזנשטיין, שאנחנו מכבדים אותך מאוד, אבל כדי שגבר ייחשב

 

 

יהודי, הוא צריך להיות נימול. כמו שאתה יודע, דיברתי עם קוסטה, והתברר לי שהוא אינו נימול".

לא נימול? קוסטה?

"מה שאנחנו מבקשים, מר אייזנשטיין, זה שקוסטה יוכיח שהוא באמת מעוניין בחתונה הזאת, ויעשה את הצעד הקטן הזה שיכניס אותו תחת כנפי העם היהודי. אני יודע שהדרישה הזאת לא פשוטה, אבל אנחנו בטוחים שהרצון של קוסטה ואהבתו אל דיני יגברו, והוא ישתף איתנו פעולה. אתם צריכים ליצור קשר עם העמותה שמספרה רשום כאן", הוא הגיש לסרגיי ההמום כרטיס ועלון. '"ברית אברהם' זאת עמותה ותיקה שסייעה למול מאות ואלפי עולים חדשים. אני בטוח שהרצון הטוב שלך, המזג הנוח שניחנת בו, אהבתך את קוסטה ואהבתו לדיני יסייעו להסרת המכשול הזה, והפגישה הבאה שלנו, מר אייזנשטיין, כבר תהיה מסביב לשולחנות ערוכים, בחתונה".

שתיקה מעיקה נפלה בחדר. סרגיי לא הצליח לפצות פה. עיניו

שוטטו בעצבנות סביב כדי לבדוק שאשתו אינה מאזינה לשיחה. פניו הזכירו לי את פניו של אבי ימים אחדים קודם לכן, כשהוא היה זה שהציע הצעות וציפה שתתקבלנה.

מאיר קם. "אתה יודע את מספר הטלפון שלי, סרגיי. אנחנו ממתינים לכם. תוכל לצלצל מתי שתרצה".

"מה זה"? אמרתי למאיר כשנכנסנו לג'יפ, "השתגעת"? "תניח לי, יוסי. תן לי לעבוד".

"אתה באמת חושב שזה מספיק, הברית מילה המטופשת הזאת שהמצאת לו? זה באמת אכפת לך אם הוא עשה ברית מילה או לא"?

"תניח לי, יוסי, אמרתי. מה אתה רוצה. אתה זה שצילצלת אלי. לא אני אליך. שב בנחת, ילד".

הייתי נבוך והמום. כל העיסוק בנושא הנסתר הזה, שהצנעה

 

 

יפה לו, הכלים אותי מאוד וגרם לי תחושת גועל לא מעטה. לא ידעתי מה מתכנן מאיר. ידעתי שהוא משקר לסרגיי ולקוסטה. אם אמו של הגיס החדש אינה יהודייה, אלף בריתות לא יעזרו כדי שהוא יהפוך ליהודי. ובכלל, הכיצד הפכה פגישה כזו, שכל כולה נועדה כדי לבקש מאת הגוי הזה שיניח ידו מעם אחותנו, למשא ומתן על ברית מילה?

"תסביר לי, מאיר. אני דורש שתסביר לי", אמרתי, דמעות עלבון, פחד וזעם בעיני.

הוא עצר את הג'יפ בחריקה.

"תשמע, יוסי, לא הכול אתה צריך לדעת, בסדר? תעזוב אותי, טוב"? עכשיו הוא צעק, ופתאום ניעור בי זיכרון נושן רע, רע מאוד, של צעקות ובכי ועלבון ודלת נטרקת ותאנייה ואנייה ובית חרב וסוד אפל ולחשושים מתחת לשמיכות ובושה, בושה גדולה מאוד.

"חבל שדיברתי איתך בכלל", אמרתי בלחש ארסי.

 

 

 

.ז

הטלפון מסרגיי הגיע מוקדם מהמצופה. רק יומיים נדרשו למשפחת אייזנשטיין ההגונה להבין כי נקרתה בדרכם הזדמנות לביצוע צעד שזה מכבר דובר בו. כבר מאז עלו ארצה ידע סרגיי כי עליו להכניס את בנו היחיד בבריתו של אברהם אבינו. הוא עצמו היה נימול. הוריו היהודים שבו וסיפרו לו פעמים רבות על התלאות שעברו בשל עיקשותם למול אותו כשנולד. הוא סיפר למאיר כי הופתע מן הקלות שבה הסכים קוסטה לדרישה, וכי כבר בא בדברים עם נציג העמותה, והלה עתיד לקבוע לו תור לניתוח הברית בתוך ימים אחדים. מאיר

 

 

השיב לו כי אנו שמחים מאוד על ההחלטה, וכי הוא מבקש להיות מעודכן מתי תיערך ברית המילה, שכן ברצונו להיות נוכח במקום. הוא אף הגדיל לבקש כי אני, יוסי אחיו הצעיר, אהיה הסנדק שיחזיק בראשו של קוסטה בשעה שתבוצע בו ברית המילה, זו שתסלול את דרכו בבטחה אל משפחתנו.

שעה שאני משחזר בדיעבד את הקורות אותנו באותם ימים, אני מבין היטב כי כוח גדול ניעור בי ודחף אותי להשים עצמי כלא מבין. על יד מאיר הייתי כאדם אחר. אמנם הייתי ילד, נער צעיר מפונק שחייו מתנהלים בשלווה ובשופי בין מטבח אמו לבית המדרש של הישיבה, ובכל זאת, כבר אמרתי כמה פעמים כי אין אני מן התמימים שעיניהם קהויות. מרגיש ויודע אני ומבחין במה שאין אחרים מבחינים. באותם ימים נועץ מוחי בלבי, ושניהם שקלו וטרו ונמנו וגמרו להורות לגופי לרפוס ולתודעתי להיטמטם.

הייתי כחולם. קהה הייתי כשבא מאיר וסיפר לי על הסכמתו של קוסטה לברית המילה, קהה הייתי כשהודיעני כי עלי לנסוע עמו לירושלים להשתתף בברית המילה, ניעורתי בבהלה כשבישר לי כי עלי להיות הסנדק, אולם מבע עיניו שב והשרה עלי רפיון חושים של הסכמה.

 

 

.ח

הם הכו והכו. באכזריות נוראה. ודאי תסלחו לי על שאיני מפרט פירוט יתר בעניין. עקצוץ משתק לופת את מרכז גופי כל אימת שאני נזכר בדבר, ואני מתקפל בבעתה. הלא תבינו. זה זמן רב שאני מתאמץ להרחיק ממוחי את תמונות אותו היום. את נסיעתנו המשונה לירושלים, את החדר לבן הקירות בבית החולים "משגב לדך," את

 

 

הסדינים הירוקים, את קוסטה השוכב, מורדם בהרדמה מקומית, את המוהל המכין את כליו מאחורי פרגוד, את ידי הרועדות תחת ראשו של קוסטה, את ברכת הברית, את ההפתעה הפתאומית כשהדלת נקרעה לפתע, ושני קלסתרים מוסתרים במסכות פרצו פנימה, את אלותיהם המונפות בכוח ומכותיהם האלימות, המכוונות היטב, את זעקותיו האיומות של קוסטה וניסיונותיו של המוהל להדוף את המכים, את ידו של אחד מהם התופסת בי בכוח ומרחיקה אותי מן החדר, ואת חיבוקו העז של מאיר, הלופת את גופי המיטלטל ברעדה, בעוד ידו האחרת מסירה את המסכה מעל פניו והמעלית עושה דרכה למטה.

 

 

.ט

כבר שנתיים חלפו מאז, ואני נוצר את הדבר בלבי מבלי שדיברתי עליו אף פעם אחת לא עם הורי ולא עם אף אחד אחר. ביתנו שב להיות כשהיה קודם לכן. צהלתו על פניו, ואלף אלפי סודות נצורים בלבו. אבי שב לשגרת יומו, ונראה כי הוא שרוי בשלווה. החודשים הקשים שעברנו מיד אחרי שנודעה הפרשה כמעט נשכחו. מאיר הטוב שלנו הביא בחשבון מראש את התוצאות ונשא בהן בגבורה. הוא לא הצליח לחמוק מן המשפט ומגזר הדין שנלווה אליו, והוא מרצה את עונשו בכלא די נוח במרכז הארץ. כבר פעמיים הייתי אצלו לבקרו מבלי שהורי ידעו על כך דבר. כשדיני התחתנה לפני שנה עם שייקה, גיסי החדש, פעלה אמא ארוכות בחשאי כדי שמאיר יצא לחופשה וישתתף בחתונה. ללא הועיל. שירות בתי הסוהר סירב בתוקף. גם כעבור שנה, כשחגגנו את ברית המילה לבנה בכורה של דיני, שבועיים בלבד לפני מועד שחרורו של מאיר, סירבו הרשויות

 

 

לאפשר לו להשתתף בטקס. כשרכן המוהל אל התינוק שהיה מונח על ברכי אבי, הסנדק, הלטתי פַני בבהלה. "זה הקטן גדול יהיה", בירך אבא בנגינה, וכולם ענו אחריו, "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים".

 

 

 

 

חנה

 

 

 

 

8

 

.א

גל זרק על עצמו את המגבת ונכנס למקלחת. הרגע הזה, של הכניסה לחדרון המקלחת המעוצב וסגירת הדלת מאחוריו, היה מרגעי העונג הגדולים שלו בסופו של כל יום. לא זרם המים החמים, שבעוד רגעים ישטוף אותו באדווה קוצפת, לא הארָיה הקולנית שבעוד דקות תבקע מגרונו ותסתלסל החוצה מבעד לחלון הזעיר, עד שהשכנה מהבית הסמוך תציין לעצמה בטינה שעוד יום הגיע אל סיומו. דווקא הרגע הבודד הזה, של סגירת הדלת והגפתה, הסרת חלק הלבוש העליון והעמידה מול הראי בחזה שעיר, שמנמן וחשוף, הוא זה שהיה מצליח לספק לגל רוגע מושלם. הוא נשם לאט ובקצב אחיד, ליטף בעדינות את חלקת חזהו המתולתלת, עצם את עיניו, הטיל את ראשו לאחור ובלע אל תוכו את חדוות קיומו.

היה לו טוב, לגל, כי היה לו את גל. מקטנות סיגל לעצמו את היכולת

לחוות את יופיו והנאתו של רגע. ברגעים שבהם לא היה טרוד בבעיות יומו המקצועיות והאישיות היה מתרפק על עצם יכולתו להתרפק על דברים שבתודעה ובמחשבה. פעם שמע מזקן אחד, ניצול השואה, שהיה מקפיד למלא את עצמו בחוויות ולייצר זיכרונות. המנוולים

 

 

האלה, אמר לו הזקן, שעשה חמש שנים במחנות ריכוז, הצליחו ליטול מאיתנו הכול. את חיינו וחירותנו ונכסינו וצלמנו. רק לא את הזיכרונות והתובנות. על כן יפה יעשה אדם ויעמיד לעצמו קופסה גדולה ומלאה ככל שניתן מאלה, כדי שיוכל להתרפק עליהם לכשיהיה זקוק להם. גל, שמימיו לא קיפח שכר שיחה נאה, לא היה צריך אפילו קופסה מלאה שכזו. די היה לו בעצם הסיפוק שבהבנת הרעיון החביב הזה. כבר כמה פעמים חשב להפוך אותו לסיסמה: "קופסה של זיכרונות," לא, מיושן מדי. "יש למה לחזור," לא. פשוט מדי. "משהו לקחת איתך," זהו זה. לאבקת מרק או גבינה מסורתית. אולי טיול. או סרט. הוא שירבב את היד מחוץ למקלחת, נטל את העט מהארונית ושירבט את השורה הזאת על קופסה של תרופה, שכבר היתה מושחרת בשורות קודמות. גם אם לא ֵיצא מזה קמפיין גדול, לפחות את הרגע המתוק של השקט שישתרר בחדר הישיבות כשהוא יציג את הרעיון, בעוד כולם עוקבים אחר תנועת כפות ידיו, המרחפות באוויר כמתארות כרזת חוצות, הוא יצליח להשיג. צריך לרשום, רגילים הקופירייטרים לומר. הכול צריך לרשום. אחרת זה בטוח יישכח.

 

 

.ב

בחדר הסמוך היטיבה חני את ארבע הכריות שלגבה והתקינה את עצמה לשנת הלילה. היא סגרה את הספר שהחזיקה והצניעה אותו יפה מתחת למיטה. מבחוץ נראה הספר כמו עוד עשרות ספרים ששכנו בביתם הצעיר והמעודכן של חני וגל. עטפה אותו עטיפת רב־מכר מבהיקה, שעמדה בסתירה מוחלטת לשורות השחורות, המנוקדות, שהופיעו בפנים הספר. זו היתה הפעם הראשונה, כפי הנראה, ש"התיקון הכולל" נעטף ב"קוד מיכלאנג'לו," ורבנו נחמן

 

 

מאומן היה מן הסתם מרוצה מן החיבור הזה. חני הניחה את ראשה על הכרית והשימה עצמה ישנה. היא התרגלה לפעולה מביכה זו. כך היתה נוהגת בכל לילה בשנה וחצי האחרונות, מאז הגיעה התרחקותה מגל לממדים שלא התירו אפילו את ספק ספקו של מפגש אינטימי בחדר משכבם. רק המחשבה על בדל דיבור ביניהם בחשכת חדר המיטות גרמה לה להתחלחל. בינה לבינה צחקה במרירות למצבם, מצב שאפשר שיתרחש רק בין בני זוג. הו, מה משוגעים הם חיי הנישואיםî הירהרה, מתלעלעת בדמעותיה. אך הבוקר בילו שניהם עוד שעתיים מייסרות בין קירותיו הלבנים של המכון להפריה חוץ־גופית, מטיחים בכוח את כתפיהם בדלתות הפלדה של העקרות שנכפתה עליהם מבלי רצון, מנסים את מזלם זו הפעם השלוש־עשרה לבצע מחזור הפריה שסופו היריון עמיד. כמו תמיד נפרד ממנה בנשיקה בכניסתה לחדר הטיפולים. כמו תמיד המתין לה בדריכות, טורח לסגור את הטלפון הנייד רגע לפני שייפתחו הדלתות האוטומטיות, ביציאתה לחדר ההתאוששות, אחרי שלרחמה הוזרקו שני העוברים המוקפאים שנרקחו מזרעו ומן הביציות שנשאבו מגופה ימים אחדים קודם לכן. גם אז שהה עמה במרפאות החוץ, וגם אז, אחרי שסיפק בצנצנת קטנה את חלקו הזעום במאמץ הזוגי, נפרד ממנה כשידו על מצחה, מזרים אל המגע הקצר את מקסימום החום שהיה יכול להפיק.

עתה היא שוכבת כאן לבד, במיטתם הגדולה, ומשימה עצמה

ישנה. אין היא כמהה לא לקולו ולא למגעו. אין היא מבקשת ממנו דבר, זולת התרומה הזעומה שבלעדיה אי־אפשר. ברצון היתה מוותרת גם על נוכחותו בחדרי הטיפולים, אלא שאין זה מן המקובלות. כך זה עובד שם, במכון העגום להפריה חוץ־גופית. זוגות־זוגות באים כולם, האחת מתייסרת בכאביה, והאחר תומך בשתיקה. כבר זמן רב שאין היא מחליפה איתו אפילו מילה אחת שאינה טכנית או קשורה לפרויקט המשותף שזה עתה נכנס שוב לשלב המכריע — ציפייה מורטת עצבים לתשובת המעבדה שתקבע אם סוף־סוף התעברה חני

 

 

ובא מזור לייסוריה, או שמא נגזר עליה להמשיך במסע החתחתים הנורא הזה למחזור ניסיונות נוסף.

 

 

.ג

גל סגר את הברז, סחט משערו את עודפי המים, פתח את מחיצת המקלחת ויצא, עודנו מפזם. הוא התעטף במגבת הגדולה, פתח את הדלת ונכנס אל צינת חדר השינה. בדרכו אל המיטה העיף מבט חטוף. ישנה. כרגיל. מה טוב. כדרכו מדי ערב תחב לכל אחת מאוזניו קיסם אוזניים וסובב אותו סיבובים אחדים שהידהדו בכל מוחו ומילאו את תודעתו ברעש נעים ומאלחש, הסיר את המגבת והשתרע עירום על המיטה, מתמסר לצינת הכסתות המלטפת. במהרה קם והלך לארון. שם, על המדף, מתחת למגבות ולבגדים התחתונים, ניצב נרתיק המסמכים שעליו לשאת עמו למחרת אל נמל התעופה. הוא בדק שוב את תכולת הנרתיק: דרכון, כרטיס טיסה, כרטיס מגנטי למעבר הגבול באמצעות טביעת אצבע, ארנק, טלפון נייד, צרור מזומנים. אין הוא מן המסודרים והמאורגנים, אולם בכגון אלה הוא אינו מזייף: מעולם לא איבד טלפון או חפץ אחר, מעולם לא שכח דרכון או כרטיס ויזה. הוא נהג כבוד מופלג באביזרי גבריותו, והם, מצדם, חגו כל העת סביבו ככוכבי לוויין.

מחר בשעה כזאת הוא כבר יהיה בבית המלון בפריז. זו השנה

השלישית שהמשרד משתתף בתחרות הבינלאומית היוקרתית לקמפיין המצטיין, אולם זו לו הפעם הראשונה שעבודה שלו מועמדת, ואולי יהיה זה הוא שיעלה על הבמה ליטול את הפסלון. גל לא באמת נזקק להכרה הבינלאומית. גם בלעדיה ידע כי הוא הטוב ביותר בתחומו, ושותפיו לעבודה במשרד הפרסום "תוחו־צוף־

 

 

אפרתי" ידעו זאת גם הם. מאז הגיע למשרד לפני עשר שנים כפרח קופירייטינג מבטיח, בוגר מכללה יוקרתית ששמו כבר הולך לפניו, עשה כברת דרך. מאחוריו שובל מעשן של הצלחות מדוברות בהגיית סלוגנים, ביצירת סיסמאות שחוללו מהפכות, ובעיקר — בשכנוע לקוחות פוטנציאלים כי תקציב שמונח בידיו האמּונות חזקה עליו כי יקצור הצלחות, ובעיקר יחולל מהומות. במהלך השנים יצא שמו בכל רחבי הברנז'ה הפרסומית. דובר עליו כעל מטאור שאי־אפשר בלעדיו וככוכב שאך בו תלויה הצלחתו של המשרד, שלא היה אמנם משלושת הגדולים ביותר, אבל נתפס כמשרד צעיר ומרדני, והיה כל העת במגמת עלייה.

את חני הכיר בתחילת הדרך. הוא היה קופירייטר במשרד קטן, והיא תקציבאית. ביום שנישאו, בתום שנתיים להיכרותם, פרשה מהמשרד והחלה לעסוק בפרויקטים בתחום יחסי הציבור. הוא תמך בשתיקה בצעד מתוך הכרה כי טוב יעשו בני זוג אם יפרידו את מסלולי התקדמותם, לפי שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד. מקץ שנתיים ימים ולאחר כמה וכמה כישלונות, פרשה חני מעבודה בכלל והתרכזה בפיתוח תחביבים למיניהם, ובעיקר בפרויקט האישי שהלך ושאב אותה אל תוכו בכוח יניקה אדיר — ילד. מקץ שבע שנות נישואים וחמש שנות ניסיונות עקרים נראתה המטרה הזאת רחוקה ובלתי מושגת. שלושה־עשר ניסיונות הפריה עברו בתקופת המתנה זו, וכולם היו לשווא.

 

גל שקע בכבדות במזרן, התכסה בשמיכה והתרפק על אירועי יום המחר. תמיד כשנועדה לו נסיעה לחו"ל, היתה שנת לילו הקודם מיטרפת בייסורי מתח ובהיפוכי בטן. הוא הביט בשתיקה בגוף שנח לצדו והירהר בחני הנותרת כאן לבדה כשייסע. כבר שנתיים ויותר שלא אירע בחדר משכבם דבר. בשלב הזה של חייהם הנתק בינו לחני היה כה גדול, שהוא אף הפסיק להטריד אותו.

 

 

עודו מהרהר, הכתה בו ההכרה כי הוא מנהל חיי שקר וכזב. אין הוא תוהה על יחסו לחני ועל יחסה אליו, ואין הוא תוהה על הנתק ביניהם. לאלה כבר התרגל וחי עמם בשלום, שלא לומר לא השגיח בהם כלל. אולם פתאום הבין כי הוא גורם עוול מבלי דעת לאישה ששוכבת כאן לצדו, יהיה יחסו אליה אשר יהיה. אין הוא מעוניין בילד. אין הוא כֵמַה לגדלו, אין הוא שואף לחנכו, אין הוא מעוניין במעבר הדרמטי מחיים חופשיים של רווק או נשוי בלא ילדים לחייו של איש משפחה. לא רק שאין הוא שואף לכל אלה, אין הוא מסוגל אפילו להרהר באפשרות הזאת, מאחר שהוא מרוחק ממנה עשרות מילין. פתאום הבין שבכל אותן הפעמים שבהן הוא מלווה את חני באהבה מעושה ובשותפות מלאכותית בדרך החתחתים אל מחלקת הנשים וממנה, הריהו משקר לה. הוא לקח חלק במאמץ, זה נכון. היה מתייצב כחייל בכל עת שנקרא לכך, ממלא את חובתו, מלווה, תומך, משוחח עם הרופאים, מביע דעה ומתעדכן ללא הרף. גם בשיחות האינסופיות שהיתה משוחחת בעניין בתחילת הדרך נטל חלק פעיל. הוא יעץ ושיתף וחיבק ושם עצמו מעורב עד למקסימום כמעט. הכול מבלי שהיה באמת שותף. רק בשנה האחרונה, כשתהליך ההתרחקות ביניהם הגיע לשיאו, חדלה חני כמעט מלשוחח עמו בעניין. הוא כמובן עט על המציאה, המשיך להתייצב בשקדנות לכל פגישה או בדיקה שאליהן זומן, אך לא אמר מאומה. יחדיו היו יושבים בקפטריה של בית החולים, לוגמים קפה הפוך, הוא שולח ומקבל מסרונים בטלפון הסלולרי, היא מהרהרת וקוראת עיתון. כששמה היה נקרא במערכת הכריזה, היה נכנס עמה לחדר הרופא, יוצא עמה החוצה, סר איתה אל חדר הטיפולים, ממתין בנימוס בחוץ, קופץ ממקומו כשהאחיות היו מגלגלות את מיטתה אל חדר ההתאוששות, נעמד על ידה ומביט בה שותק. את כל התהליך היו עוברים מבלי להחליף אף מילה. על מה היא חושבת? שאל את עצמו. כלום היא מבינה כי האיש המתנהל לצדה אינו פועל מכוחה של אותה אנרגיה המניעה אותה? כלום היא

 

 

מבינה כי אין הוא לוקח חלק במסע אלא כממלא פונקציה הכרחית שאי־אפשר בלעדיה? הגם היא רואה בו תורם זרע ולא עוד? בדרך כלל לא היה מייגע את עצמו במחשבות מן הסוג הזה, אבל דווקא עכשיו, ערב הנסיעה, כשפתאום חש את קצה קצָה של חיבת געגועים לאשתו, דווקא עכשיו הכתה בו ההכרה הזאת והתכדרה לכדי מועקה, שהתיישבה במרכז חזהו ועיכבה במעט את השינה, שבכל לילה היתה פוקדת אותו בתוך שניות, כתינוק הנרדם בשלוות עולמים. גל נאנח, כיבה את מנורת השידה, סב על צדו ונרדם.

 

 

.ד

חני פקחה את עיניה ושלחה יד אוטומטית אל מתחת למיטה. הספר נם שם את שנתו בנוחות. היא הביטה סביבה וראתה שגל כבר עזב את הבית. מבעד לערפילי ההתעוררות נזכרה כי הוא בדרכו לצרפת. היא קמה לאיטה, צעדה לשירותים ונטלה את ידיה בכוס, שש פעמים לסירוגין. שמאל ימין שמאל ימין שמאל ימין. אחר כך בירכה את ברכות השחר והתלבשה לאיטה. בעוד שלוש שעות היא עתידה לקבל שיחת טלפון שתקבע אם הפעם נשאו סוף־סוף מאמציה פרי. באחת־עשרה וחצי עתידה לצלצל מזכירת היחידה ולבשר לה על תוצאות הבדיקה.

כפעם בפעם עמד בפניה הפיתוי לרכוש ערכת בדיקה ביתית ולקבל בעצמה את התוצאה. היא נמנעה מכך לא משום שלא האמינה בתוצאות הבדיקה הביתית, אלא מפני שלא היתה מסוגלת להיות לבדה בשעה שתקבל את התשובה החיובית המיוחלת. כך בהמתנה להודעה הרשמית היא תוכל לפחות לחוות את הרגע עם המזכירה. רק לא לבד.

 

 

כבר חמש שנים שחייה סובבים בין רצף הפעולות המתיש של הזרקה־שאיבה־החזרה של ביציותיה המופרות ובין ההמתנה האיומה, הבלתי אפשרית, לתוצאות. עד כה זה הסתיים במפח נפש. כל סיבוב כזה ינק ממנה את לשד חיותה. היא היתה מותשת ומרוסקת מן המאמץ לאסוף בכל פעם מחדש את שבריה ולגשת, נחושה ועיקשת, לניסיון נוסף. זה שנתיים שהיא לבדה במסלול המפרך הזה. גל עומד שם לצדה, נוכח־נפקד, מנסה בכל כוחו לשחק את המשחק, אך לא מצליח. היא חכמה ממנו ומתוחכמת ממנו. מעולם לא שיתפה אותו בידיעתה את כזבו. רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. פעם בפעם היה הדבר עולה ביניהם, והיא מכסה בעקשנות. היתה נשמטת משיחה אמיתית אל תיאומים טכניים ושיחה טריוויאלית בנושאים צדדיים. הוא הוסיף להתחפר בעולמו, זר ומנוכר למצוקתה. כל כך אטום וכל כך מנוכר, עד שלא השגיח כלל, אפילו לא במעט, בעולמה החדש שהלך ונבנה בשקדנות מתחת לאפו, ובסוד הגדול שנצרה ממנו בהצלחה כה רבה.

כבר שנה וחצי שהיא דתייה בכל רמ"ח ושס"ה. תלמידה נאמנה

של הרב המקובל המלוב"ן, גדול המחזירים בתשובה, רבי אליהו הכהן, ראש ישיבת "מזוזת ההיכל" בירושלים. במקרה ומבלי דעת פגשה בו אז, לפני חודשים ארוכים. חברה אחת, תקציבאית במשרד פרסום ששירתה לקוחות חרדיים, המליצה לה על שיעור של הרב באחת משכונות תל אביב, והיא באה, הציצה ונפגעה. הוא עמד על הבמה ודיבר על פרשת השבוע, על סוד היקום ועל זוגיות ותכלית החיים, והיא הלכה ונכבשה בכוח חזק ממנה. כל הלילה לא הצליחה להוציא את הדברים מראשה, עד שכעבור יומיים הלכה ונרשמה לסדרת הרצאות של הרב בירושלים. לגל סיפרה שהיא נוסעת פעמיים בשבוע להשתלמות יוגה במושב בפרוזדור ירושלים, והוא, כרגיל, האמין בתמימות ולא חקר אחרי העתידות.

אחרי חודשיים כבר היתה מתפללת דבר יום ביומו ונמנעת מכל

פעולה שיש בה חילול שבת. גם במקווה טהרה טבלה אחרי שספרה

 

 

שבעה נקיים, ולא היתה מכניסה אל פיה דבר שאינו כשר. אחרי שהסתיימה סדרת השיעורים, היתה נכנסת אל הרב הכהן ביחידות פעמיים בשבוע ומדברת על כל דבר שבעולם. פעם אחת נסבה השיחה סביב זרע של קיימא, ומיד השתנקה בבכי גדול ולא ידעה את נפשה. כיוון שלא היתה דרכה בכך, הביט בה הרב משתומם וחשבּה לשיכורה. משנרגעה עמדה וסיפרה לו את כל תלאותיה, והוא נשא תפילה על שמה ושם אמה והעניק לה ברכה לבן זכר בזאת השנה.

חודש וחצי לפני סבב הטיפולים האחרון הציע הרב לחני את מבצע "ארבעים יום בכותל." על פי מסורת מקודשת, הצריך לישועה מתייצב במשך ארבעים יום, כל יום באותה שעה, אל מול הכותל המערבי ומתפלל — ולבסוף נושע. הרב לא נכנס לפרטים, אולם מרמזיו היה ניתן להבין כי ראוי לתכנן את ארבעים הימים כך ששיאם יתאים בדיוק למועד הפריית העוברים. חני לא היססה. במשך חודש וחצי נסעה מדי יום לביקור של שעה ויותר מול הכותל המערבי. כבר למדה את המסלול בעל פה. מחנה את המכונית, ממהרת אל הרחבה המקודשת, תופסת מקום קבוע סמוך לקיר בעזרת הנשים ושופכת את לבה. בדרך כלל היתה קוראת את כל ספר התהילים ושבה לביתה בטוחה ומלאת תקווה. כך עד ליום הטיפול עצמו שלתוצאותיו היא מחכה עתה, רועדת ומקווה.

 

 

.ה

.Positive

גל לא הבין את ההודעה. הודעות מחני היו תמיד קצרות ולקוניות, אבל כאן הוא היה משוכנע כי אירעה טעות. ?Positive מה כל כך חיובי, לכל הרוחות? ולמה היא צריכה להטריד אותו שעתיים לפני

 

 

האירוע, כשהוא יושב כאן, בלובי של הריץ, לבוש בטוקסידו ומהלך בין שועי עולם?

îPositive התוצאה חיוביתî היא היתה צריכה לקבל היום את תוצאות מחזור ההפריה שעברה ביום חמישי, הוא לגמרי שכח מן העניין. יש תוצאה והיא חיוביתî הייתכן שחני בהיריון?

גל חייג בבהילות. "חני"?

"כן, אני בהיריון. מזל טוב. תיכנס לאימייל. שלחתי לך משהו". "את בסדר"?

"אני בסדר גמור. תגמור שם עם האירוע ותיכנס לאימייל. ביי, גל".

זה מה שגל מצא בתיבת הדואר האלקטרוני:

 

"גל,

איני יודעת כיצד תסתיים הנסיעה שלך לצרפת. אני מעריכה כי תזכה בפרסים ובפסלונים, ואני מברכת אותך על כך.

לפני שעתיים הודיעו לי מבית החולים שאני בהיריון. מזל טוב לנו, גל. סוף־סוף זה קרה, בעזרת ה.' כבר שנתיים שאני יודעת מה אעשה ברגע שיתברר לי שאני בהיריון: אכתוב לך את המכתב הזה. הוא כל כך ברור וחד אצלי בתודעה, עד שכמעט הכנתי אותו מראש לשליחה. עכשיו זה קורה, תודה לאל.

אנחנו נפרדים, גל. למעשה, כבר נפרדנו מזמן. אני לא רוצה להיכנס להתנצחות או למריבה, אבל אתה הרי יודע שנפרדנו זה מכבר. אני מצפה שעם שובך תיקח את הדברים ותעזוב את הבית. הילד שלך מחכה לך ברחמי. אני בטוחה שתשמח בו. או שלא.

חני

 

 

.ו

"חני, צריך לנסות".

"גל, זה סגור. אני מבקשת ממך לא להערים קשיים. היה לי מספיק זמן לחשוב על זה ולתכנן את זה. אם אתה לא עוזב אני עוזבת".

מיד מנמל התעופה הגיע לכאן, אל בית הקפה השכונתי שמעת לעת היו יושבים בו. למגע חיבוקו נרעדה, אך לא דחתה אותו מעליה. כבר בטלפון טרח לומר לה שמיהר אל נמל התעופה כשהוא מותיר מאחוריו את חבריו הנדהמים בדרכם לטקס. ואכן, בית הקפה הקטן לא היה רגיל לראות אורחים לבושים בטוקסידו ועטורים בעניבת פרפר.

ברגע שגל שמע על הריונה של חני, נפל בו משהו בלתי צפוי. כמו כוח אדיר שאב אותו מהמקום שהיה בו אל חדרו, ומשם אל נמל התעופה, לדוכן חברה התעופה הישראלית, שבו התחנן למקום שלא מן המניין בטיסה הקרובה. לא איומיה של חני בפרידה דחפו אותו לשוב מיד לארץ, כי אם דווקא הבשורה שבישרה לו על הריונה היא זו שגרמה לו לפתע פתאום סערת רגשות שכמותה לא חווה מעולם.

פתאום הרגיש שהוא מחובר. יש לו ילד המתהווה ברחמה של חני אשתו, יש לו אישה שאליה הוא חש פתאום רגשי אהבה עזים, כאילו לא עמדו ביניהם שתי שנות ניתוק קשות וזועמות, ויחד הם יהיו משפחה. המשפחה שלו.

עכשיו הוא כאן, בלבוש מגוחך ומעל שני ספלי קפה הפוך, מתקשה לעצור בעד דמעות התרגשותו. היא, מבטה נוקשה, פניה אטומות, והיא שבה ומסבירה לו את שכבר כתבה ואמרה כמה פעמים: עליהם להיפרד. דווקא עכשיו? הוא מקשה בכאב. כן. דווקא עכשיו. וכי מה אני: תורם זרע? אין בדעתי להתעמת. החלטתי ודי. והילד? עזוב את הילד עכשיו. מתי אתה עוזב?

 

 

.ז

תשעת חודשי ההיריון עברו עליו כבחלום. משראה כי כלה ונחרצה עם חני, עזב את הבית ושכר לעצמו דירה קטנה בקרבת מקום. בכל יום היה מתראה איתה, מלטף את בטנה, מלווה אותה לכל בדיקה רפואית ומתנהג כפי שלא התנהג מעולם. יחדיו התבשרו כי ברחמה בן, ויחדיו עברו את כל שלבי ההיריון. חני מצדה הלכה והתבצרה בשתיקתה ובריחוקה, אך בניגוד גמור לכך איפשרה לגל לחוות איתה את חוויית ההיריון והתמסרה לליוויו ולהתעניינותו. גל עצמו חש מיום ליום כיצד החוויה משתלטת עליו ולופתת אותו. הוא חדל להתעניין כמעט בעבודתו במשרד ושקע כל כולו בלידה הממשמשת ובאה. רק מתוך שהתרכז ברגשות האבהות המתרגשת ובאה, הצליח שלא לכרוע תחת נטל הפרידה הכפויה שחני גזרה עליו. בבוקר יום ראשון של ראש השנה הודיעה לו חני על ציריה; יחדיו הם נסעו אל בית החולים, וכעבור שעה קלה חבק בזרועותיו את בנו. חני שמרה על ריחוק, אך איפשרה לו חופש פעולה מוחלט בטיפול בילד ובארגון כל מה שנדרש לשחרורו מבית החולים ולהעברתו לביתה. את ברית המילה חגגו יחד. חני התעקשה על כך שלילד יקראו שמואל. גל לא הבין על מה ולמה בחרה בשם כה זר ומוזר. לשווא ניסה להעלות בפניה שמות משמות שונים, אך חני עמדה בעיקשותה. לילד קראו שמואל.

 

 

 

 

מיכל

 

 

 

 

8

 

 

"תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב: כן. אני מאושר. כן, טוב לי עם זה. טוב לי עם זה מאוד. אני הייתי בעננים עם הפרס הזה. אני אוהב אותו, אני גאה בו. הוא מגיע לי. הפסלון המצחיק הזה שאת רואה כאן — הוא שלי, ואני שמח בו. הפסלון הקטן הזה שווה יותר מכל הקריירה המקרטעת של אבא שלך הנפוח, שכבר עשרים שנה מקבל רק פרסים על מפעל חיים, אבל לא זכה בשום הוקרה על הצטיינות כלשהי כי הוא לא מצטיין בדבר, ואני כן.

"תפקיד של שפן, הוד מעלתה, בתו־הבכורה־של־גדול־שחקני־ ישראל־לדורותיהם־ואושיית־תרבות־נחשבת־בזכות־עצמה, תפקיד של שפן הוא תפקיד גדול וחשוב, אם אתה עושה אותו טוב ואם אתה מקבל עליו פרס. הקהל בחר בי, השופטים בחרו בי, הפרס הזה הוא שלי. הוא בידיים שליî

"עשרים שנה אני אוכל את החרא הזה. עשרים שנהî עשרים שנה אני שומע את ההערות הקטנות, 'או־קיי, יש משחק ויש משחק;' עשרים שנה אני הולך לפרמיירות משעממות ומשמימות של מחזות מזעזעים ויהירים, ואני מחייך במבוכה ומסביר לעיתונאים כמה זה טוב וכמה אני מתחבר לתיאטרון רפרטוארי וכמה אני מאושר בזכות שנפלה בחלקי, להיות חתנו של הוד מעלת גדול־שחקני־

 

 

ישראל־לדורותיהם, שאול בנקיש הגדול, עם המבטא הרומני הכבד, המשחק המוגזם, השפם המגוחך והמשקפיים המגדילים. עשרים שנה אני יושב בארוחות משפחתיות ומברך לפני ואחרי האוכל התפל בצלחות הקטנטנות את אלוהי כל האמנים, שזימן לידי את הזכות לשבת בשולחן אחד עם גדול־שחקני־ישראל־לדורותיהם ועם אשתו המכשפה ולגלגל שיחה על האירועים שקדמו לפירוק 'האוהל' ועל הרפרטואר האמנותי של 'המטאטא.' עשרים שנה אני קולט את המבטים הקטנים והמתחשבים של אמא שלך, כשאני מספר על תפקיד חדש או הצגה חדשה שקיבלתי ואת ה'נו, טוף' האכזרי של אבא שלך כשסיפרתי להם על התוכנית החדשה ב'הופ קטנטנים.'

"את יכולה להמשיך לשחק בטלפון ולא להקשיב לי, את יכולה לשתוק ולא לענות, אבל אני אמשיך להוציא מה שיש לי בפנים. בסדר? אל תעני. לא צריך. עשרים שנה אני רגיל לחיות חיים כפולים. בחוץ אני נישא על כפיים ונהנה מכל שנייה. אני מלא סיפוק וחדוות יצירה וגומע במנות גדולות אהבה והערצה. אין כמעט רגע שבו אני לא מברך את גורלי ואת ההזדמנות שניתנה לי לחוות את אחת החוויות המתוקות ביותר ביקום — התחושה להיות נאהב על ידי אנשים רבים. אני מתמכר לכל תגובה ברחוב, לכל חתימה שאני מעניק, לכל תמונה שאני מצטלם. אני מקפיד ללכת למקומות הומי אדם ולהביט לעוברים והשבים לתוך העיניים כדי לעורר את זיכרונם. אני נעשה שיכור מאושר כשהם מזהים אותי פתאום, ואז רוכנים אל בן לווייתם ואומרים לו משהו בעיניים בורקות, משהו שאני מדמה לשמוע בו: 'זה הוא, זה הוא'. אני כבר מכיר היטב את התהליך. בן הלוויה מרים אלי עיניים חרדות, מצמצם אותן מעט ואז לוחש: 'זה לא הוא'. 'כן, זה הוא'. 'זה לא. לא יכול להיות'. ואז: 'סליחה, אתה דודי בן ישי'? 'כן', אני אומר בענווה, 'זה אני'. ידעתי שכך זה ייגמר. לא לחינם אני הולך ברחוב ללא משקפי שמש. רק כדי להקל את הזיהוי.

"תראי איזה גורל אכזר: מישהו שם למעלה החליט שראוי לי

 

 

להיות כוכב נערץ, מוכר ומפורסם. מישהו שם החליט להעניק לי את היכולת לדלג על פני הפערים ולעבור את כל המשוכות, אבל באותה נשימה הוא החליט להעניק לי עוד משהו: את ההכרה וההשגה בעולם שאליו אני הולך ושבו אני עומד להצליח. ואני הטיפש, השוטה והאומלל, עוד לפני שהבנתי מה אני ומי אני, כבר הבנתי מה אני לא. והבנתי שמה שטוב וחשוב וגדול ונכון זה השאול בנקיש, גדול־ שחקני־ישראל־לדורותיהם, מה שאני לעולם לא אהיה. זו הפכה עבורי מטרה. וכשדני, יימח שמו וזכרו, הכיר לי מתרגמת־מה־זה־חמודה בהוצאה שלהם שהיא־גם־הבת־של־בנקיש, כבר היה לי מספיק מושג, לעזאזל, להבין שאני בדרך הנכונה. וכשנפגשנו והיית חכמה ויפה ומקסימה זה בכלל חישמל אותי לחלוטין, ומעוצמת החשמל לא ידעתי אם במיכל אני מתאהב או אחרי הבנקיש אני נוהה. וכך עשרים שנה אני אוהב אישה בגלל שהיא הבת של מישהו, ובדיוק מאותה סיבה היא שונאת אותי והופכת את חיי לגיהינום.

"נו, ודאי שאת קמה והולכת, זו הרי השיטה שלך תמיד. תלכי,

תלכי, תיכנסי לחדר השינה ותסגרי את הדלתî אל תשמעיî כדאי גם שתאטמי את האוזנייםî כן, אמרתי את זה. אמרתי שאני איתך לא בגלל מי שאת, אלא בגלל מי שאבא שלך. סוף־סוף אמרתי את זה. ואת, איתי, למה? בגלל מי שאני? אולי בגלל שמתאים לך, הבת של גדול־שחקני, לנהל זוגיות עם כוכב צעיר ומבטיח מז'אנר אחר? אולי זה מסתדר לך טוב עם איזו תדמית מזויפת שאת רוצה להקרין?

"שבועיים לא דיברת איתי אחרי הסיפור של החיילים במסעדה ההיא, שרצו להצטלם איתי כשבאנו כל המשפחה לחגוג להוד מעלתו יום הולדת. את לא זוכרת, אה? אז תיזכרי, תיזכרי. שבועיים ברוגז. על מה? אני אשם שהם רצו להצטלם איתי? אני אשם שהם אמרו, 'תבקש מהזקן הזה שיזוז קצת', והוא שמע? פתאום הוא שומע? הרי כבר עשר שנים שמילה אחת הוא לא שומע, פתאום את זה הוא שמעî

 

 

"כן, כן. אני דודי בן ישי, הילד מרמלה, שיצא בגיל שתים־עשרה לעבוד במוסך של סבא שלו, אני כוכבî ואני מוערךî ואני נבחרתי לתפקיד הזה מתוך עשרה אחרים. ואני עושה אותו לא בשביל הכסף או בשביל התהילה, אלא בגלל שאני מאמין בו ואוהב אותו. כן, כן, אני אוהב אותו. אני מאמין שזה מה שאני צריך לעשות, ולעשות הכי טוב בעולם:

 

'הו, שפנפני, לאן אתה הולך? ממי אתה בורח? מישהו רודף אחריך'?

'לא, אני הולך למסיבת יום הולדת'. 'יום הולדת? למי יש יום הולדת'? 'לקלוקי התוכי. הוא בן תשע היום"î

'אז למה שלא נלך יחד? בוא, ארנבון, עלה על הגלגיליות שלי ונעוף יחד. לקלוקי התוכי'î

 

"כן, אני באני השפן. לא סקיני המתורגמן, לא הדיבוק, לא המלט ולא רומיאו. באני — השפןî זה אני. לא רצית לבוא לטקס — שתקתי. אמרתי לעצמי, ככה זה. סגנון כזה של הסתגרות. הלכתי עם אחי ואחותי. ישבתי שם מלא מתח וציפייה, מחפש רמזים בעיני השופטים, בשפת הגוף של המנחה, חושב עלייך ורוצה אותך לידי, צובט בכוח ביד של אליאב אחי, ממתין לפרסומות, ועוד פרסומות, ואז שומע את המנחה מכריז: 'בקטגוריית השחקן המצטיין בסדרת ילדים זכה'… הוא השתתק רגע ואני נחרדתי, ואז הוא הכריז: 'דודי בן ישי על תפקידו כבאני השפן בסדרה "אלף אוזניים'î" ואני עליתי על הבמה וחשבתי עלייך והודיתי לך ולכולם והזכרתי את האבא הנפוח שלך, גדול־שחקני, והודיתי גם לו, לא יודע על מה, וכולם הקיפו אותי באהבה ונשאו אותי על כפיים וראיינו אותי לגיא פינס ול'ויי בעשר' ול'רייטינג' ול'טיים אאוט,' ואז את לא עונה לי בטלפון, וכשאני בא

 

 

הבית בסערה ומטיח את הפסלון על השולחן באושר, את מסתכלת עלי בשקט ולוחשת: 'שפן'?…

"עכשיו אני הולך, מיכל. לא רוצה לראות אותך יותר. תמצאי לך מישהו שֵידע להעריך את המתנה שהוא קיבל. אני אלך לי לדרכי ואתחיל לחיות באמת ובאושר, רק תצפי לכך שמחר כל העיר תדע שגדול־שחקני־ישראל־לדורותיהם, שאול בנקיש, נורא רצה את תפקיד הסבא של עומרי ב'האהבה שלנו,' כדי שמישהו ידע מיהו ומהו, כדי שיהיו לו כמה שקלים לעת זקנה לקנות ביסקוויטים לטבול אותם בתה עם הסוכרזית, אבל הוא לא קיבל. את התפקיד. ואת יודעת למה הוא לא קיבל? כי הוא עשה אודישן, והוא לא היה מספיק טובî יפה לך, מיכל"?

 

 

 

 

 

 

פעמיים ברוחו

 

 

 

 

8

 

 

שקט מעיק נח על חצר המפגשים המוזנחת של האגף התורני בכלא שקמה. גם הצמחים הנבולים באדניות שפוזרו כאן ביד רחבה, תרומת אגודה או עמותה, מן הסתם, לא מצליחות לגאול את המקום מעגמומיותו המייאשת.

"ככה זה", אומר חזי אוסבוחר, אסיר הצווארון הלבן המפורסם ביותר בשנה האחרונה. "מתרגלים".

אבל קשה, אני אומרת, בסוג של התניה פאבלו־עיתונאית מרושעת.

העיניים הממזריות ההן נדלקות פתאום במין זיק מרוחק, שניצת בעומקן בהבהוב קליל שהולך ומשתלהב, עד שהוא חורך ומכלה לחלוטין את דוק האפרוריות שקנה לו שביתה בעיניים הירוקות. במבט הכי ערמומי וחודר שראיתי בחיי הוא עונה, בשקט ובביטחון מצמיתים, "כן, קשה. אבל כולה שלוש שנים בניכוי שליש. נצא מפה, נתקלח, נמצא הרב לישה אחר".

בן שלושים ושמונה. נשוי ואב לשתי ילדות קטנות. כבר חמישה חודשים שהוא כאן, באגף התורני של "שקמה." זו לו הפעם הראשונה שהוא מסכים להעניק "מבפנים" ריאיון לכלי תקשורת כלשהו. אין לו הרבה מה לומר לאומה, וגם גרסתו לכתב האישום החמור שהוגש

 

 

נגדו הופיעה בהרחבה מעל דפי כל עיתון אפשרי. ובכל זאת, המפגש האישי, נטול הגֵדרות, עם מי ששלט בדלת המבוקשת ביותר במדינה במשך עשור, לא יכול שלא להיות מרתק.

בתחילת אוגוסט קבע בית המשפט המחוזי פה אחד כי אוסבוחר אשם ברוב סעיפי האישום שהוגשו נגדו, להוציא אחד. הוא הואשם בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בהעלמת מס בסכום אחד־ עשר מיליון שקלים, במרמה ובהפרת אמונים ובשורת עברות הונאה. העונש הסביר עבור כלל העברות עמד על יותר משלושים שנות מאסר, אלא שהסכם עד המדינה המפורסם שעליו חתם העמיד את עונשו על שלוש שנים בלבד, ומנגד חיסל לצמיתות את חירותו של יפים נאמן־ארמובסקי, האוליגרך מדנייפרופטרובסק, המבלה, מתוך דאגה לשלומו של חזי, בכלא מרוחק בצפון.

הוא חולק תא עם עוד חמישה אסירים; שני מעלימי מס, עורך דין שהיה מעורב בתאונה קטלנית, ח"כ שסרח וסרבן גט, שהוא במקרה גם בן דודו מצד אמו. שגרת יומו די קבועה: קימה למסדר וספירת בוקר בחמש, תפילת שחרית בבית הכנסת של האגף ")אני הקורא בתורה", הוא מתגאה,( ארוחת בוקר צנועה, לימודים עד חמש אחר הצהריים וכמה שעות חופשיות לשיחות ולבילוי. את אלה הוא מקדיש לכתיבת ספר זיכרונותיו. לדבריו, כבר חתם על הסכם עם הוצאת ספרים מכובדת, שאת שמה הוא מסרב לחשוף. בדיקה קצרה עם רוב הוצאות הספרים המובילות מעלה שאין הסכם כזה, אך ניתן להניח כי זה איננו השקר האחרון שיושמע במהלך הריאיון הקצר שאני מקיימת עמו.

איך יקראו לספר?

"אני מתלבט. חשבתי על 'כל השקרים המלוכלכים של הרב לישה המניאק,' אבל העורכת רוצה לקרוא לו משהו כמו 'נערו' לא יודע. לא מבין בזה".

ומה הוא יכלול?

"הכול. את כל הסיפורים. מההתחלה. אני רוצה שהעם הזה ידע

 

 

עם מי יש לו עסק. אני רוצה להוציא הכול החוצה. לחשוף את הכול ישר לפנים. גם אם זה ייקח לי חמש שנים — בסוף זה יצא. חזי לא מפחד מדרך ארוכה. חזי כבר עבר הכול".

 

חזי אכן כבר עבר הכול. שנה וחצי קודם לכן, בעשרים ושלושה בפברואר, פשטו חוקרי רשות המסים על משרדי מוסדות "פעמיים ברוחו." הגורם לפשיטה היה, לדבריו, הלשנה. "את זוכרת את הסיפור של ארבעים ושניים הילדים שצחקו על הרב ועפו מהתלמוד תורה? אז אבא של אחד מהם, עבריין אחד, רצה לנקום, הלך והלשין למס הכנסה שמסתובב מלא כסף במוסדות של הרב לישה. מה רצית, שלא יבואו? באו. באבו אבוה באו".

אוסבוחר נעצר ראשון. הרב עצמו נקרא לשורת חקירות. לאחת החקירות, כנראה המפורסמת ביותר, הוא נגרר היישר מהמסיבה השנתית למען מוסדות "פעמיים ברוחו," כשבאולם יושבים בכירי המשק ואישי ציבור רבים. האירוע הצליח איכשהו שלא למצוא את דרכו לכותרות, אולם כשהפרשה התפוצצה חודשים ספורים לאחר מכן, הוצגו בטלוויזיה תמונות מביכות מאוד שתיארו את עזיבתו הכפויה של הרב את האירוע.

התמונה שעלתה היתה של בור אינסופי של כסף שחור, שבא ממקורות חובקי עולם ואיכשהו נספג בדפנות העבות מאוד של המקום. חוקרי היחידה המרכזית, שחברו לחוקרי רשות המסים, לא הצליחו למצוא את ידיהם ורגליהם בסבך סכומי הכסף, חשבונות הבנק, החברות והעמותות. שלושה צוותי חקירה הוקדשו לנושא, ושלושתם פעלו במקביל כדי להשליט סדר בחומר. בשלב מסוים הם החליטו להרים ידיים, אבל אז הושגה באקראי פריצת דרך בלתי מתוכננת בזכות חשיפת מה שכונה בתקשורת "אי המטמון." אחד החוקרים גילה, אגב שיטוט בין הררי הניירת, מסמך המאשר העברת מיליון אירו מחשבון בנק בקייב לחשבון פרטי באיי קיימן על שם

 

 

אוסבוחר. חזי, שעד כה שמר בעקשנות על שתיקה והצליח לסבך שוב ושוב את החוקרים בפרטים סותרים ובסיפורי כיסוי, נתפס לא מוכן. גילוי המסמך שבר אותו. הוא נאלץ להודות בעֵברה המרכזית, אבל ניסה להפליל בה את הרב לישה. שנה ארוכה של חקירות צולבות ושל ניסיונות אינסופיים מצד החוקרים לשבור את הרב לישה, הסתיימה בהסכם טיעון שנחתם עם אוסבוחר ובכניסתו לכלא, כשבו־בזמן מופלל גם מושא הפרשה האחר, האוליגרך יפים נאמן־ ארמובסקי. לרב לישה, בשלב זה, שלום. מחוסר הוכחות.

 

כשחזי אוסבוחר שומע את שמו של ארמובסקי, פניו מתעוותות בשנאה. "אני לא רוצה לדבר על האיש הזה", הוא אומר. "מה שהיה היה. יבוא יום שבו אחשוף הכול, ואז השמים ייפלו". יום כזה לא יבוא, משום שהוא כבר בא. אינספור פעמים סיפק אוסבוחר את דעתו המדויקת על ארמובסקי, ובכל פעם מחדש זה נשמע לא אמין, כמו התובנות שסיפק על הרב לישה ועל אחרים המעורבים בפרשה. בית המשפט, אף שהאשים את ארמובסקי בשורת עברות ושלח אותו לכלא, לא האמין לאורך כל הדרך לגרסתו של אוסבוחר והאשים אותו שוב ושוב ברמייה ובשיבוש הליכי חקירה ומשפט.

 

הפעם הראשונה שנפגשו היתה שנים אחדות קודם לכן. יפים נאמן־ ארמובסקי, מתעשר חדש מהעיר דנייפרופטרובסק, לא העלה על דעתו שיום אחד יסור לביקור בלשכתו של רב יהודי במדינת ישראל. הוא נחשב אז לאחד מחמשת עשירי אוקראינה. את הונו עשה, כמו רבים מחבריו, בתקופת ההפרטה הגדולה. הוא השתלט בהדרגה על משק הגז במדינה בעלת העצמאות הטרייה, ובאמצעות הרבה קשרים נכונים בממשל צבר הון עתק.

הקשר של ארמובסקי עם יהדותו החצויה היה מזערי ונסמך על נוכחותה של סבתא יהודייה בשש השנים הראשונות לחייו. חזותו

 

 

החיצונית לא הסגירה במאומה את הלאום הכפול שלו. גבה קומה, בהיר שיער ותכול עיניים, הוא יצא ובא במסדרונות השלטון ובהיכלי העסקים של אירופה, כשהוא מוקף עדת עוזרים וחנפים שהלכו שבי אחר קסמו והונו. בין חבריו האוליגרכים הוא התבלט בעורמתו, אבל בעיקר באופיו הקשוח ובמהירות חמתו שהיתה לשם דבר. יפים ארמובסקי היה, ככל הנראה, איש העסקים העצבני ביותר בתבל.

מה ששינה את מצב העניינים היה היכרות חדשה בחייו של ארמובסקי, שבאופן מפתיע השפיעה עליו השפעה מאגית כמעט.

מאיר זילברמן הגיע לדנייפרופטרובסק בשליחות מטעם ארגון יהודי בינלאומי שמרכזו בניו יורק. משימתו היתה הקמת מוסדות חינוך יהודיים וגיבוש הקהילה היהודית במקום. בהיותו צעיר מוכשר וכריזמטי, הוא הצליח לקבוע במהירות שיא יתדות בעירו החדשה ולהתערות היטב בקהילה היהודית ובקהילת העסקים. הוא הקים בית ספר יהודי ללימודי העשרה, שבמהרה הפך לבית ספר של ממש, זאת נוסף על "המועדון היהודי," שהפך בתוך חודשים אחדים למקום מפגש פופולרי ליהודים ולספק יהודים מתושבי העיר, כשהצד השווה בכולם היה מעמד חברתי בינוני וגבוה ועושר רב.

ארמובסקי הפך בשלב מוקדם מאוד לאובססיה עבור מאיר זילברמן. הוא עודכן על אודותיו כבר בשבוע הראשון לשהותו בעיר. בתקופה ההיא היה ארמובסקי, כאמור, מעשירי המדינה, וללא ספק המפורסם שבהם. זילברמן ניסה את כוחו בכל דרך, אך כל מאמציו עלו בתוהו. ארמובסקי, שאת רוב זמנו בילה באוויר בין מדינות שונות, וגם בשהותו בעיר מגוריו היה עסוק עד מעל לראשו, היה בלתי נגיש לחלוטין. עשרות המכתבים והפניות שנשלחו אליו נותרו ללא מענה, ואף השימוש בקשרים אישיים כדי להגיע אליו לא נשא כל פרי. זילברמן כבר כמעט התייאש, כשיום אחד קיבל מפקיד עירוני גבוה פיסת מידע שעתידה לפרוץ דרך במאמציו להשיג קשר עם האיש.

*

 

 

יפים נאמן־ארמובסקי סבל מבעיה רפואית קשה. פסוריאזיס אריתרודרמה היא גרסה חמורה במיוחד של ספחת, שבמהלכה נוצרים ומוחלפים תאי העור בקצב מוגבר, והיא מתאפיינת בעיקר בהיותה פסיכוסומטית במידה רבה ומושפעת מלחצים נפשיים ומחיים ברמת ריגוש גבוהה. ארמובסקי לקה בפסוריאזיס עוד בילדותו, אך רק בבגרותו התפרצה המחלה בכל עוזה. הרבים שתהו לפשר הסתגרותו הפתאומית והתחמקותו מחשיפה תקשורתית וציבורית תלו את הדבר במתח הרב הקיים בינו לשלטון על בסיס עסקי. חוג מקורביו, לעומת זאת, ידע ואף שמר בסוד מוחלט את הסיבה האמיתית — התקף מתמשך שהשחית את פניו ויצר מראה דוחה ובלתי ידידותי. אין צריך לומר כי ארמובסקי עצמו סבל נוראות, ולא חסך כסף וזמן כדי למצוא מזור למחלתו.

מאיר זילברמן ידע כי אין באפשרותו לסייע לארמובסקי בריפוי

מחלתו. הוא ידע כי בישראל קיימים אתרי הריפוי של ים המלח, אולם תיאר לעצמו כי האיש כבר שמע עליהם, ושמא אף ניסה אותם או את סמי המרפא שמקורם במימיהם. למרות זאת הוא הבין בחושיו כי ספחת לאחד היא הזדמנות לשני, ולא חדל לחשוב כיצד יוכל להשתמש במצב העדין והמביך כדי למצוא מסילות ללב האוליגרך.

 

במוצאי חג השבועות התקיים בתל אביב, באולם המפואר של מלון דייוויד אינטרקונטיננטל, הקונגרס השנתי של יוצאי הקווקז בישראל. האירוע הזה, המתקיים פעם בשנה בתאריך קבוע, הפך למקום המפגש האולטימטיבי של בעלי הון יוצאי חבר המדינות בישראל. במהלך השנים נוצרה מסורת שלפיה כל מי שהוא משהו בעולם הכלכלה וכל מי שקשור באופן כלשהו למדינות חבר המדינות, משתתף בכינוס ואף דואג ששמו יופיע בפרסומים השונים שקודמים לאירוע ומסקרים אותו לאחר מכן. על פי מיטב מסורת ההתחככות המקובלת בהיכלות הממון והתהילה, גם מקומם של ה"חפצים להיות" לא נפקד. אלה

 

 

הרכיבו למעשה את רובו של הקהל, שהיה רוחש ככוורת במעגלים צפופים ועשנים סביב בעלי ההון ושועי השלטון, מלחך את פנכתם ושואף שמשהו מהילת הצלחתם ידבק גם בו.

בין הבאים היה, כמובן, גם זילברמן. עוד בטרם הגיע למחוז שליחותו, ידע היטב כי הוא עתיד להשתתף בקונגרס, ולמעשה, כל כולה של שליחותו באוקראינה החלה בקונגרס לפני שנתיים, שבו פגש מישהו שהכיר לו מישהו וכן הלאה, כמקובל בענף נפתל וחמקמק זה.

אורח הכבוד של הקונגרס השנה היה הרב המקובל אלי לישה. בהזמנות לאירוע נכתב: "אורח הכבוד, הרה"ג המלוב"ן איש הפלאות רבי אליהו לישה שליט"א, שיאציל מברכותיו הקדושות על המשתתפים." בשיאו של הערב הוא הגיע למקום, מלּווה בפמליית ענק שהובלה, כמובן, בידיו האמונות של חזי אוסבוחר. האמת ניתנת להיאמר כי לחזי, חוץ מהיותו נאמנו ומקורבו של הרב, היה תפקיד מכריע נוסף. הוא היה אחראי ליצירת הילת ההערצה והמסתורין האדירה שאפפה את הרב. בתחום זה הוא היה מומחה של ממש. לאט ובהדרגה הוא בנה את ההילה הזאת, ידע לתחזק ולנהל אותה ציבורית ותקשורתית ותיפקד למעשה כאיש יחסי ציבור וכיועץ תדמית ומיתוג במשרה מלאה. הוא היה, לכל הדעות, האחראי הישיר למעמדו הציבורי הרם של הרב לישה ולהצלחתו הרבה בקרב קהל מאמיניו ובכלל.

לאורך כל הערב נעץ זילברמן את עיניו ברב לישה, שאת שמעו

שמע עוד קודם לכן, כמובן. בינו לבינו הוא תהה לרגע בדבר מידת האמת בשמועות המסעירות על כוחותיו של הרב, אולם התהייה הרגעית פינתה מהר את מקומה לרעיון כביר שצץ במוחו הפעיל.

יפים נאמן־ארמובסקיî

הוא יביא את האוליגרך הבלתי מושג אל הרב לישה, וזה ירפא אותו מצרעתו. זו תהיה עבורו הדרך הטובה ביותר להתחבר אליו ולהתחבב עליו. הוא יחדור את שכבת השריון העבה המכסה עליו,

 

 

ייטע בלבו שביב תקווה — וביותר מכך אין כל צורך. הוא כבר יהיה בידיים שלו.

בחושיו החדים הבין מאיר מיד כיצד "לתפור" את המבצע ואל מי הוא צריך לגשת. השיחה הקצרה שניהל עם חזי אוסבוחר מאחורי הבמה היתה תכליתית מששיער. אוסבוחר שמע במה המדובר, ומיד היסה את מאיר ועבר לשלב מעשי. עזוב, הוא אמר. הבנתי. אני בא.

באורח פלא גם מלאכת השכנוע בדנייפרופטרובסק עלתה יפה מן המשוער, זאת בזכות מקורב לארמובסקי שהשתתף באירוע, ראה את הרב לישה, ומשהגיעה הצעתו של מאיר, שהצליח לעבור במהירות וביעילות את כל המכשולים בדרך אל לשכתו של ארמובסקי — המליץ בחום על האיש וכוחותיו. מבצע הישועה יצא לדרכו.

 

"כשהגעתי לארמובסקי", מספר חזי, "ראיתי בן אדם גמור. האיש היה מחוק. הוא הסתכל לצדדים בלחץ ובמבוכה והסתיר כל הזמן את הפנים בעיתון ובמסך המחשב הנייד. הבנתי שהוא במצוקה ענקית. ידעתי שהרב לא באמת יוכל לעזור לו, אבל האיש היה כל כך עשיר וכל כך מסכן, עד שאי־אפשר היה להניח אותו כך".

אתה אמרת לו שביקור אצל הרב ירפא אותו?

"בטח. לאורך כל התקופה שלי אצל הרב אף פעם לא רמזתי שיש איזושהי בעיה. כולם יגידו לך שמבחינת אמונה — חזי היה זה שהכי האמין ברב".

בייאושו נעתר ארמובסקי. הפגישה תואמה לשבועיים לאחר מכן. חזי שב ארצה. במטוס הפרטי שהביא את ארמובסקי וזילברמן מדנייפרופטרובסק הגיעו גם אשתו ושני בניו הקטנים של האוליגרך, למקרה שתהליך הריפוי ייקח זמן רב מן הצפוי. למטרה זו הוטסה גם ערכת המטה הניידת של ארמובסקי, כדי שיוכל לשלוט באימפריית העסקים שלו מישראל בימים שבהם ישהה בה.

"כשהם הגיעו", מספר חזי, "לקחתי אותם דבר ראשון לכותל.

 

 

הגוי היה לחוץ להגיע לרב, אבל אני רציתי ליצור קודם הילה של אמונה. בחדר במלון הכנתי כל מיני עיתונים שבהם נכתב על הרב וחילקתי לאישה ולילדים קמעות עם תמונה של הרב ובקבוקי מים קטנים שאנחנו מייצרים. רק למחרת בבוקר קבעתי לו את הפגישה. אמרתי שהערב אי־אפשר. הרב בתיקון".

מהשלב הזה קיים תיעוד מדויק של האירועים בפסק הדין מתוך עדותם הכפולה של חזי אוסבוחר ושל נהגו חילקי וייס:

"בשעת בוקר של 4.11 הביא נאשם מס' 1 (אוסבוחר( את מר נאמן־ארמובסקי אל לשכתו של הרב לישה בלימוזינה ששכר יום קודם לכן ב'אבי את אבי קריסטל לימוזין לאירועים של פעם בחיים' (מצ"ב חשבונית, נספח /43א.( עם נאמן־ארמובסקי היה מאיר זילברמן (עד התביעה מס' (4 ששימש מתורגמן, ואל אוסבוחר התלווה נהגו, מר חילקי וייס. הרב לישה קיבל את נאמן־ארמובסקי בפתח הבית, הם סרו ללשכתו, ושם הסיר נאמן את הצעיף שכיסה את פניו והוריד את משקפי השמש. לאורך כל שלבי הפגישה לא שהו הרב ונאמן־ארמובסקי לבדם אף לרגע."

עם הנקודה הזאת, לב לבו של כתב האישום, יש לחזי בעיה חמורה.

"הם היו לבד. יותר מרבע שעה. זה היה הזמן שבו הם סגרו על הכסף".

בפסק הדין נאמר במפורש, בהתבסס על העדויות, שהם לא היו לבד.

"על העדויות של מי, של החילקי הפושע הזה? שאני אספר לך מה הוא היה עושה באוטו בלילות? הוא בכלל אמין המניאק הזה"?

המשך פסק הדין: "הרב לישה פתח בשיחה עם נאמן־ארמובסקי כשזילברמן מתרגם את דבריו. הוא שאל אותו לשורשיו היהודיים וסיפר על ביקורו באוקראינה לפני שש שנים. לאורך כל השיחה היה נאמן־ארמובסקי קצר רוח, והדבר בא לידי ביטוי ברקיעות קלות

 

 

ברגליים ובחוסר הקשבה בולט. רק לאחר שיחה ארוכה, משובצת בשתיקות מביכות, פנה הרב לנאמן־ארמובסקי ושאל לדבר מחלתו. נאמן תיאר במהירות ובלחש את התפתחות הפסוריאזיס וסקר בקצרה את האמצעים הרפואיים שכבר ניסה. בשלב מסוים הורה לו הרב לחדול מן התיאור ושקע בעיון בשני ספרים. בתום העיון קם הרב, הביט בנאמן־ארמובסקי והורה לו לנסוע צפונה, לעיר צפת, ושם לטבול שבע פעמים במקווה האר"י, הממוקם במורדותיה הדרומיים של העיר."

"ברגע שארמובסקי שמע את התרגום", מספר חזי, "הוא קם בעצבים, זרק את הצעיף על פניו, פנה החוצה, ומעבר לדלת הוא תפס בצווארון של זילברמן, הרים אותו וטילטל אותו, והתחיל לירות קללות ברוסית שהביכו אפילו אותנו. מהתרגום של מאיר הבנו שהוא זועם על העצה שקיבל מהרב. הוא הזכיר בצעקות את שמות כל מעיינות המרפא שביקר בהם והכריז כי מרמים אותו ומשחיתים את זמנו. הוא היה בטוח כי כשיגיע אל הרב, יעביר הרב את ידו על הגוף, והספחת תיעלם. הוא אפילו התחיל לאיים בתביעות, ואנחנו התחלנו לפחד. כשראיתי שזילברמן לא מצליח להרגיע אותו, ניגשתי אני, תפסתי אותו והתחלתי לאט ובעדינות לשכנע אותו ללכת על מה שהרב הציע".

מקווה האר"י השוכן בצפת נבנה סביב מעיין טבעי קטן בסמוך לכניסה העליונה לבית העלמין העתיק של העיר. במשך ימי חייו הקפיד האר"י הקדוש — רבי יצחק לוריא אשכנזי, מאבות הקבלה, לטבול בו כמה פעמים בכל יום. על ערש מותו הורה האר"י לרחוץ שם את גופתו, ועל פי המסורת, במהלך ההכנות לקבורה קם הרב בדרך נס על רגליו כדי לטבול את עצמו. מאז משמש המקום אתר עלייה לרגל לטבילה ולישועה, לגברים ולנשים.

בתום מסע שכנועים קצר נעתר ארמובסקי. שיירת המכוניות ששעטה בפיתולי הכביש לצפת הביאה את דיירי הבניינים הצפופים שעל צלע הר כנען לקרוע את עיניהם בתדהמה ואת קבצני העיר

 

 

העתיקה לדלוק בלהקה אחרי המכוניות הנוצצות, שפילסו במאמץ את דרכן בסמטאות הישנות. כשהגיעו אל חניון התיירים, שממנו יוצא שביל ההליכה הרעוע למקווה, החצוב בסלע במורדות ההר, גאתה חמתו של ארמובסקי להשחית. רק סבלנותו של חזי וקסמו הנכלולי הצליחו לגרום לו להירגע, לצעוד את מאתיים המטרים שהפרידו בינו לריפוי המוחלט שהבטיח לו הרב לישה ולטבול, עירום, נבוך, זועם ומתוסכל שבע פעמים במימיו הקפואים של המקווה.

 

את הלילה שאחרי עשה יפים בחדרו במלון דייוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, מתוסכל ומיואש. הוא החל לפתח גם רגשי שנאה ומזימות נקם. זו היתה לו הפעם הראשונה בחייו הבוגרים שחש מרומה ומנוצל, ויפים לא התכוון לשכוח או לסלוח. בלבו גמר כי כבר עם בוקר הוא נס מכאן הביתה כל עוד רוחו בו, ומשם כבר ידאג לתגמול ולשילם. אבל כשקם משנתו והביט במראה, הוא גילה לתדהמתו כי לא הונאה היתה כאן, אלא ישועה גדולה. פניו היו חלקות כשל תינוק. גם גופו, שכבר מזמן התעוות והתקמט, היה עתה חלק ּוורדרד, ואפילו קמטים טבעיים שנבעו בו עוד בטרם התפרצות המחלה נעלמו כלא היו. הוא התקשה להאמין למראה עיניו.

 

"את הדרך אל בית הרב", מספר חזי, "עשה ארמובסקי לבדו. במונית. הוא לא ידע, כמובן, את הכתובת, אבל היה מספיק שאשתו אמרה לנהג, 'רבי לישה'. אין נהג מונית בישראל שלא מכיר את הבית הזה. אני הייתי בחדר של הרב, היינו באמצע ויכוח אם הרב ילך או לא ילך לבר מצווה של הבן של באבא נעים מצומת כנות. אני אמרתי לו שעצם נוכחותו באירוע משמעה שהוא מכיר בו וזה דופק אותנו, והרב אמר חלילה, חלילה, הוא צדיק הוא צדיק. איזה צדיק, אמרתי לו. הוא חתיכת נוכל. תפסיק, הוא אמר לי. ברית כרותה לשפתיים. יש לו אבות קדושים. קדושים מקדושים. תאמיני לי. חתיכת נוכל.

 

 

"פתאום, באמצע הדיבור, הדלת נפתחת וארמובסקי נכנס. נהייתי נורא נבוך, כי אשתו באה עם מכנסיים וגופייה שה' ישמור. ראיתי שהרב תכף מוריד את העיניים למטה. ההוא התחיל לצעוק, 'ספסיבה, ספסיבה, רבי, ספסיבה, רבי, ספסיבה בוגא'. לא הבנתי מה זה. גם לא ראיתי אותו. הייתי מרוכז באישה, להביא איזה מגבת שתשים עליה. פתאום הסתכלתי עליו, ולא הכרתי אותו. הוא נראה בן אדם אחר. פנים יפות, בלי צעיף, בלי משקפי שמש. חשבתי שאני מתעלף. תאמיני לי.

"הרב לא הגיב. הוא היה אדום כולו. כיסה את הפנים בידיים והתחיל להתנדנד קדימה ואחורה. אפילו אני הבנתי שקורה כאן משהו קדוש נורא. ארמובסקי השתתק. ישב על הכיסא והוציא מהכיס משהו. מיד ראיתי שזה פנקס צ'קים. הוא פנה לרב ורמז לו שהוא רוצה לרשום צ'ק. אני קפאתי במקום, רציתי לראות מה קורה. הרב קם, שלח את שתי הידיים קדימה וצעק, "לא"î אחר כך הוא יצא במהירות מהחדר, מהדלת האחורית שמובילה לחדר השינה. הוא נעל את הדלת מאחוריו. נשארנו בחדר אני וארמובסקי".

מכאן  ואילך  מתאר  כתב  האישום  במדויק  את  שרשרת ההתרחשויות. אין לדעת מה באמת קרה, משום שהן חזי והן ארמובסקי שתקו לאורך כל החקירה והמשפט באשר למה שהתרחש ביום שלאחר מכן. מה שידוע הוא שהשניים יצאו מבית הרב ועברו לשוחח בטרקלינו של אחד מבתי המלון בתל אביב. שם, על פי החשד, תבע אוסבוחר ארמובסקי סך של מיליון אירו, לדבריו "על פי דרישתו המפורשת של הרב." ארמובסקי התחייב להעביר את הכסף במלואו. לדברי חזי, במעמד ההוא הוא העניק לארמובסקי קבלה בחתימת ידו של הרב לישה.

נייר הקבלה לא נמצא מעולם. הכסף כן. הוא נח, על פי כתב האישום, כמות שהוא ובתוספת ריבית נאה על הזמן שעבר מאז, בחשבון מספר 000765884/234GH9 בבנק דיסקאונט מג'יק

 

 

בג'ורג'טאון, גראנד קיימן, בחשבון שנפתח, בחוסר זהירות משווע, על שמה של נאווה הלנה אוסבוחר, תושבת נס ציונה, ישראל.

עכשיו בוא נדבר קצת על הרב.

"מה יש לדבר? את יודעת הכול. אני הייתי שם מהרגע הראשון. אני אחראי לכל המעמד של הרב, לכל מה שהוא עשה מההתחלה. הגעתי אליו כשהוא עוד היה כלום. כולה היה תלמיד של רבי פנחס זיכרונו לברכה. כשההוא נפטר — העביר את הכוחות שלו לרב לישה. הסיפור הראשון היה הסיפור עם הילדים שעפו מהתלמוד תורה. אחר כך היה הסיפור של הקופסאות שימורים. את זוכרת את הבלגן הזה עם החברה הזאת? איך מצאו פתאום שיש משלוח שלם של מוצרים מורעלים? איך זה נגמר בסוף? לקחנו את הרב למחסנים שלהם, ריפא את הכול. פעם היינו בתיקון, ואישה אחת מרחוב הנביאים צעקה לרב לישה באמצע שבעלה מת, השאיר חובות והנושים באים אליה מההוצאה לפועל. הבעל שלה היה צייר מפורסם, בן אדם הגון, מת מסרטן, מסכן. הרב עזב הכול, הלך איתה אל מאחורי הבמה והתחיל לתחקר אותה, כמו חוקר ממס הכנסה, מה יש לה בבית, ממה היא חיה. היא ענתה לו שאין לה כלום. נשאר לה רק ציור אחד של בעלה שהיא לא רוצה למכור, והיא מסתירה אותו מהנושים. את יודעת מה הוא אמר לה? שתיקח את הציור ותדפיס ממנו עוד ועוד רפרודוקציות ותמכור אותן, תשלם את החובות ותחיה בכסף הנותר. הבחורה הזאת מסודרת היום".

נו, מה תגיד על זה?

"אני אגיד שאת היית יכולה להתעשר מלמכור רפרודוקציות של ציורים של הילדה שלך מהגן, אם הגבאי של הרב לישה היה פונה אישית למאה אנשי עסקים בכירים ומורה להם לקנות כל עותק בעשרת אלפים דולר".

זה מה שהיה?

"אני לא רוצה לדבר".

 

 

ומה היה עם הילד שמת?

"זה מה שבאמת פירסם אותו בכל הארץ. זה הופיע בכל העיתונים. הילד היה בקומה. תרדמת. ככה שכב כמה חודשים. כשהאמא הגיעה אל הרב, היא כבר היתה גמורה. הרב שלח אותי לפרופסור וייץ מבאר שבע שיטפל בו, לא עזר. לילה אחד הוא לקח אותי איתו, נסענו לשם לבית החולים, הוא נכנס לחדר, השאיר אותנו בחוץ. מהחור של המנעול ראיתי אותו אומר בבכיות את התיקון הכללי שבע פעמים, אחר כך עלה על הילד שבמיטה שבע פעמים, חשבתי שהוא התחרפן. פתאום הילד פוקח את העיניים ואומר, "אמא, אמא". הרב פתח את הדלת. האמא כמעט התעלפה. הרב אמר לה, "קחי אותו מפה". הזמנתי לה מונית, לקחה את הילד ויצאה. יש לי הרבה סיפורים כאלה. יש לי הסבר מצוין לכל סיפור. הכול יופיע בספר. יותר אני לא רוצה לדבר".

זמן הביקור תם. אנחנו נאלצים להיפרד. כשחזי אוסבוחר רואה

את הסוהר נכנס לחצר, פניו מתעוותות לפתע בשנאה. עם כל ביטחונו העצמי והגאווה שהוא מפזר סביבו בנדיבות, החיים בכלא הם לא דבר שהוא באמת יכול לשאת. הוא נפרד ממני מבלי לומר שלום, ורק מזהיר מפני הוצאת דבריו מהקשרם. הסוהר מלווה אותו פנימה בעדינות. היום במקום ללכת לשיעור היומי יש לו תור במרפאה. כבר שלושה חודשים, מאז תחילת הקיץ, שהוא סובל מפסוריאזיס אריתרודרמה.

 

תגובות

מביתו של הרב אלי לישה נמסר: "כידוע, הרב שוהה בימים אלה בהתבודדות ואינו מקבל קהל. אנו מֵצרים על כך שמר ח' אוסבוחר, שגרם עוגמת נפש וחילול ה,' בוחר להשתלח ברב ובחצרו במקום להתחרט על מעשיו ולבקש סליחה ומחילה. את עונשו האמיתי הוא יקבל מן השמים."

את תגובת יפים נאמן־ארמובסקי או מי מטעמו לא היה ניתן להשיג.

 

 

 

 

יונה

 

 

 

 

8

 

 

ִקראו לי יונה.

לפני כמה ימים, לא משנה כמה בדיוק, עברתי חוויה מטלטלת שהוציאה אותי משלוותי והפכה אותי אדם אחר. אני טס עכשיו במטוס, עושה דרכי חזרה הביתה, יושב וכותב. אני חש כי אינני שב סתם הביתה, אלא כבורח השב אל המקום שממנו ברח שב אנוכי. ומשאני שב ונותן אל לבי את קורותי בנסיעה זו שממנה אני שב, ובימים שקדמו לה, אני מתמלא שחוק גדול עד ששכני למושב מביטים בי כתוהים. הם שבים, תוהים, אל שנתם, ואני ממשיך וכותב.

 

מכל החדרים בבניין המערכת הארוך והמכוער אהבתי ביותר את חדרה של עורכת מדור הספרות. היו בו ספרים רבים, ברובם חדשים, שהגיעו לשולחנה של העורכת כדי שתיתן עינה עליהם ותקדם את מכירותיהם, והיתה בו אווירה תרבותית אינטלקטואלית, שכמותה יש רק בחדרים של עורכי מדור ספרות; ומעל כל זה היתה בו רוח נשית נאה, גאה, אצורה, בזכותה של עורכת מדור הספרות ובזכותה של העורכת הגרפית שחלקה עמה את החדר.

את עורכת מדור הספרות אהבתי. היא היתה אישה יפה וחכמה, שעד היום אני תמה כיצד התירה לה הנהלת העיתון לעסוק במלאכתה,

 

 

אף שהיתה בה מידה שנחשבת מגונה אצל מי שנושאים במשרה הארורה הזאת: היה לה חוש הומור. אל חדרה במערכת הייתי נכנס פעמים רבות. אני הייתי מצחיק אותה, והיא היתה מצחיקה אותי, ויחד היינו מדברים ומרכלים וגועים בצחוק, עד שמעוצמת הצחוק היא לא היתה מרגישה כיצד, בהבלעה, הייתי לוקח איתי שניים־ שלושה ספרים שהיו פזורים בשפע על השולחנות והמדפים, וכך יצאנו שנינו נשכרים. היא משיחה נאה, ואני משיחה נאה ומספרים נאים עוד יותר.

כיוון שבאותו היום לא היה שום ספר חדש על השולחן, והרי אי־אפשר לסיים שיחה סתם כך בלא פעולה של ממש, נקטתי דרך שאני נוקט לעתים בחוסר אחריותי, ובדרך כלל גם משלם עליה מחיר כבד. לפתע שיניתי במפגיע את טון השיחה לטון ענייני וביקשתי ממנה את הדבר הראשון שעלה על דעתי. זו היתה בקשה מוזרה מעט במערכת היחסים שלנו, אבל טבעית לגמרי בהקשרה הכולל, ולכן גם התקבלה על דעתה, והיא אפילו הסכימה לה בחדווה. מה שביקשתי היה שתאפשר לי לכתוב מפעם לפעם ביקורות ספרים, אף שאין דרכי בכך. את יודעת, אמרתי, תבחרי דברים שמתאימים לי. אני אכתוב ברצון, למה לא? איני יודע לשם מה ביקשתי את מה שביקשתי. באותה עת היה לי טור קבוע בעיתון והייתי עמוס בעבודה, מה עוד שמעולם לא התנסיתי בכתיבת ביקורות ספרותיות, והיתה בכך משום הרפתקנות מיותרת ובלתי מועילה, אבל כבר היה מאוחר מדי. השיחה אכן הסתיימה בחן ובנימוס בזכות הבקשה העניינית וההסכמה הגורפת והמחויכת שבאה בעקבותיה. לו ידעתי מה יבוא מכאן ואילך, סביר להניח שלא הייתי מעז להעלותה על דל שפתי, ואולי הייתי עומד בשיחה עד היום הזה, או עד שהיה מגיע שליח ובאמתחתו ספר חדש.

מה שלא הבאתי בחשבון היה שעם כל ההומור והחן, היופי

והחיבה ההדדית, עורכת מדור הריהי בסופו של דבר עורכת מדור;

 

 

ומשמבקשים ממנה דבר־מה, היא מתייחסת אליו ברצינות גמורה. ואכן, שבועיים לאחר השיחה המוזרה הזאת, שאני כבר שכחתי לחלוטין את עצם קיומה, התייצבתי בפני ידידתי העורכת, לאחר שהזמינה אותי בטלפון לפגישה בחדרה, ובעליצות אינטלקטואלית, כשעיניה בורקות, הטילה על השולחן שלפנינו ספר כתום.

מה זה, שאלתי. ציפקין, השיבה. ציפקין?

כן, ציפקין. זה הגיע. היום.

עד לאותו רגע לא ידעתי כיצד מתנהג אדם כשמגיע אליו ציפקין, וסביר להניח שלו היו שואלים אותי, הייתי מנחש שמדובר בתרופה חדשנית לכיב מעיים, אולם נוכח הנהרה שהיתה שפוכה על פניה היפות, הנחתי כי הגעת ציפקין היא יום חג לעורכי מדורים ספרותיים. חייכתי קלות כמי שמשתתף בשמחת חברו, ותוך כדי כך עיינתי בעדינות בכריכת הספר הכתום, שכך נכתב עליו:

 

ליאוניד ציפקין קיץ בבאדן באדן

ממרכז הכריכה הביט בי קלסתר אדם בארשת טרגית מפחידה, מעוטר בזקן מאיים, שחור ולבן. אני מיד נזכרתי בסצנה מתוך מותחן שקראתי פעם, על סוכן חשוד שמוצא את עצמו לפתע מול האח הגדול.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי.

מבוהל מעט, הפכתי את הספר וקראתי בבהילות את מה שנכתב על הכריכה האחורית:

…"מחזק את נקמתו של ציפקין בפיודור דוסטויבסקי, גאון

 

 

הספרות הרוסית, ששנאתו ליהודים ולשפתם היא נקודת המוצא של המספר"…

שמע, אומרת לי עורכת המדור. זה פרויקט במיוחד בשבילך. כבר שבועיים, מאז ביקשת ממני לכתוב, אני חושבת מה הכי מתאים לך, והיום, כשזה הגיע, נפל לי האסימון. לך על זהî אתה הרי אוהב את דוסטויבסקי, אתה הרי תתחבר לקטע היהודי, אתה הולך לבלות. הנה, קח את הטלפון של אנדריי ציפקין, הבן שלו, הוא גר בלונדון, מחכה לטלפון שלך. יש לך שבוע לכתוב, היא הוסיפה ואמרה. וחתמה: אני בטוחה שזה ֵיצא מצוין. בהצלחה. מה אתה אומר?

והנה כאן, ברגע הקובע והגורלי הזה, נתפרדה נפשי המבולבלת לשני חלקים. החלק האחד כולו יצר טוב של היגיון ואחריות והגינות ומוסריות, היודע את דרכו ומכיר את אדונו. יודע הוא שאין סיכוי אחד בעולם שאשב ואקרא את הספר ואשוחח שיחה בטלפון בשפה שאיני יודע עם איש שאיני מכיר היושב במקום מרוחק מעבר לים; הוא עומד, קטן ונחבא, סמוק מזעם ומתסכול נורא ומצעק בקול נורא: לאî לאî אמור לה לאî והחלק השני, זה החלוש והנשבר, החלקלק ומעמיד הפנים, בעל הנימוסים המזויפים, קלות הדעת החולנית וחוסר האחריות המשתק, יושב נינוח ויורק מפיו רעל חמים מאלחש חושים, הלופת את כולי בכוח מצמית, וכבר אני מרגיש את ידי נוטלת ממנה את הספר הכתום, ואת פי הפושע אומר לה בחיוך רחב: כן. זה טוב. זה יפה. אני אכתוב. תני לי. תודה רבה. אני אכתוב.

 

חולה אנוכי. זה זמן רב שהנני עומד מול אמת זו, וכבר יש בי העוז לקרוא אותה בשם ולהישיר מבט כנגדה. טיב המחלה אינו ידוע במדויק, ומה שנגלה לעין הוא תסמיניה, אשר הבולט והעיקרי שבהם הוא חוסר היכולת שלי לסרב לכל דבר. אוצר מילותי עשיר ורב. יכולת הביטוי שלי מן המעולות. אפס, בין כל מיליוני המילים יש אחת שאיני מסוגל להגות: "לא."

 

 

פעם בפעם חוזרת המחלה ותוקפת. אלף אלפי פעמונים מצלצלים וזועקים מרה, והפה, הו, הפה הזהî הוא כאילו אינו משגיח במה שמסביבו, הולך לו ועל דעת עצמו אומר: "כן". שמא תאמרו אימה ופחד יש כאן? לא ולא. אימה ופחד מפני מי? ואולי נימוס וחוסר נעימות יש כאן? אף אלו מן הנמנעות. כלום איני יודע באותה שעה כי עדיף "לאו" של אמת מ"הן" של שקר ותרמית? הוא שאמרנו. מחלה.

לדוגמה, לא מכבר פנה אלי ידיד טוב, אדם שאני מעריך ומכבד עד מאוד, שבינו וביני שוררים אי־אילו יחסי סמכות, ובפיו בקשה מעט חריגה: הוא זקוק, לצורך תחפושת פורים של בן משפחתו, לשטריימל. לדבריו, הוא ניסה להשיג את כובע הפרווה האמור בדרכים אחרות, ומשלא עלה בידו, הוא מרשה לעצמו לפנות אלי, ידידו, ולבקש ממני את הטובה הקטנה הזאת, שעבורו, החילוני למהדרין, היא קשה מנשוא, ואילו עבורי, כאדם דתי, היא קלי קלות.

מאחר שאני רגיל בבקשות מן הסוג הזה, עלו במוחי במחשבה מהירה שלוש תשובות אפשריות: א. אני אמנם דתי, אבל איני חובש שטריימל, על כן קל לי להשיג שטריימל בדיוק כמו שקל לי להשיג סומבררו קטיפה עם חריזת נחושת סביב האמרה; ב. אני אנסה, לא בטוח שאצליח; ּוג. אין בעיה. תן לי שעה או שעתיים — וזה אצלך. כאן במשרד. אל תדאג.

מכל האפשרויות המנויות בחרתי בשלישית, כמובן. חלק מתפקידו של האדם הדתי הסביר הוא לדאוג לאספקה שוטפת של אביזרים וחפצי תפאורה, ואין כמו חג פורים כדי ליישם בחן ובחדווה את השליחות הזאת. הוא הודה לי בחום, ואילו אני נפניתי לעבור את אחד השבועות הקשים בתולדותי.

שטריימל הוא אביזר לבוש די יקר. הוא עשוי, לא להאמין, מזנב שועל או צובל או תחליפיהם הסינתטיים, ועובר תהליך עיבוד ממושך. כל חסיד חובש שטריימל מחזיק בביתו אחד בודד ומשתמש

 

 

בו הרבה שנים. חרדי שאינו חובש שטריימל לא החזיק שטריימל מימיו, אין לו שטריימל ואין לו גם אפשרות להשיג אותו. אבל אני הרי התחייבתי, ועל כן פצחתי במסע חיפושים כלל־ארצי, תוך שימוש בפנקסי טלפונים ישנים ובעזרה מחברים ותיקים. פניתי לאנשים שלא פגשתי עשרים שנה, ניהלתי שיחות עם קרובי משפחה רחוקים שחשבו שקרה משהו ונבהלו ")שלום, יקיריî מה שלום ההורים? איך היה בחוץ לארץ? למה לא רואים אתכם? אצלנו הכול בסדר. שלומך? הרבה זמן לא שמענו ממךî טוב. תודה. תגיד: יש לך אולי שטריימל,("? ומובן שהעליתי חרס בידי. נסעתי בעצמי לירושלים, הצעתי סכומים גבוהים למשפצי שטריימלים כדי לקבל אחד משומש, ביררתי באינטרנט על ציידים בדרום, בתקווה שאוכל לרכוש מהם זנב שועל ולייצר בעצמי שטריימל מעשה בית — לשווא. לא שועל ולא גרביל. חברים אחדים אמנם הבטיחו שיארגנו לי שטריימל וישלחו אותו אלי, אבל עם הבטחות, כמאמר החכם, אי־אפשר ללכת למסיבת תחפושות.

חג פורים כבר נוקש על דלתותינו, ואני עדיין מחפש שטריימל.

קצתי בחיי. לא עבודה, לא משפחה, לא חיים, לא זיכרונות, לא שאיפות, לא דאגות, הכול התגמד מול השאלה הקיומית, המציקה כמו גופה בארון, כמו עצם בגרון: מאיפה אני משיג עכשיו שטריימל, לעזאזל? לאט־לאט הרגשתי שאני הולך ויוצא מדעתי. הפסקתי לענות לטלפון וירדתי למחתרת.

פורים בא, נקף ועבר, ואני נשאתי עלי את חרפתי כמשא כבד. ביום שלאחר פורים נפגשתי איתו, עם הידיד שבצלו עברתי את השבוע. מתברר שהם לא סמכו עלי בכלל, והשיגו תחליף מהודר בחנות תחפושות. ניצלתי. אם זה לא הספיק, הרי בלילה שאחרי פורים, כשהגעתי הביתה, ציפתה לי על ידית הדלת שקית ובה שטריימל מצחין לתפארת. מילה זו מילה.

*

 

 

שעה שהבטתי בעיניה של העורכת ואמרתי בקול צלול, "כן", ידוע ידעתי בידיעה ברורה שאין עמה צל צלו של ספק, כי לעולם לא אראה את פניו של ציפקין הבן, ואפילו בטלפון לא אשוחח עמו. ומה שמעניין ביותר, ומה שמטיל עלי רתת וזיע כל אימת שאני הוגה בעניין, הוא העובדה כי ידיעה זו נהירה היתה לי גם תוך כדי אמירת ה"הן." רוצה לומר ששפתי מלחשות "כן," בוטח והחלטי, ומוחי ותודעתי מרחפים כבר הלאה משם, במה שצפוי לי מכאן ואילך. יום או יומיים של דממה וציפייה, ותכף לאחריהם ימים ארוכים של רדיפה ומהומה ומגערת, של מנוסת בהלה ושל בושת קדורנית. את כל זאת ידעתי. מה שלא ידעתי הוא עד היכן יגיעו להיטותה ושיגעונה, או שמא מצוינותה והקפדתה המקצועית, של עורכת מדור הספרות.

כבר למחרת אותו היום טרחה וטילפנה אלי לבדוק אם אכן יצרתי

קשר עם ציפקין, ואם לא אז מתי אני עתיד לשוחח עמו או להיפגש איתו. ברי שמיד הודעתיה כי אני פועל בצורה אחרת, וכי קודם כול עלי לקרוא את הספר, ויותר מפעם אחת. כאשר צילצלה כעבור ארבעה ימים, הפלגתי בדברים על אודות הספר, אך הבהרתי לה הבהר היטב כי לפני שאוכל לשוחח עם ציפקין ולו שיחה אחת, עלי להעמיד מבנה איתן ויאה לכתבה שאכתוב, לנסח היטב את שאלותי ולהכין עצמי לקראת תשובותיו. בסדר, היא אמרה. רק תצלצלî לאî התעקשתי. כל עוד איני מוכן, לא אצלצל אליו.

חלף שבוע שלם, שבו היטלטלתי ממקום למקום כשהספר הכתום נכרך בין ניירותי, חדש ומהודק כאילו עתה יצא ממכבש הדפוס. במהלך אותו שבוע לא אירע דבר. לא דיברתי עם ציפקין, לא העמדתי מבנה איתן ומחוכם לכתבה, ולא קראתי את הספר. מה שעשיתי היה לשוב ולהבין שאת הכתבה הזאת לא אכתוב לעולם, וגם עוד דבר: שמכאן ואילך הולך להיות רע. רע מאוד.

ונהיה רע. כלל ברזל למדתי במהלך חיי הפתלתלים, כלל שכל מעוותי הנפש ועקלקלי ההתנהגות עתידים ללמוד: קורה שאתה נתקל

 

 

במטורף גדול ממך. וכך משנכנסתי בטבעיות ובדעה צלולה למצב החדש, שאני עצמי בחרתי להיכנס אליו, מצב מנוסת הבהלה, חיי המחתרת והפחד המשתק, אירע במקביל תהליך הפוך. היא, העורכת, יימח שמה ויאבד זכרה לעד, נכנסה למצב הנגדי. מנוע אובססיבי נורא ניעור בה, אימתני, אדיר, בוכנות שאול בוכנותיו וכעשן כבשן עשנו. נדמה כי כל חייה הקודמים נמחקו ואינם, ומה שנותר הוא רק ישות מפלצתית העומדת ומצפה לכתבה הארורה ההיא. הכתבהî מה עם הכתבה?î ציפקיןî דיברת עם ציפקיןî?

זה התחיל לוכד ומקיף אותי. בוקר, צהריים וערב. לעתים בדילוגים של פחות משעה בין שיחה לשיחה. זה מכבר תהיתי בלבי מה תכלית בריאתו של המאוס בהמצאות אנוש, הטלפון הנייד. הנה תכלית בריאתו: שוט האלוהים. מגלב זעם. סד עינויים. כף קלע. היא החלה סוגרת עלי ברשעותה. מדי רגע היתה מצלצלת. מותירה הודעות זועמות בתא הקולי. משגרת הודעות כתובות. מצלצלת הביתה. מנסה בדואר האלקטרוני וחוזרת אל הנייד. והביתה. ועוד הודעה. ותשדורת פקס.

ואני בורח. כל עוד נפשי בי בורח. במשך שעות ארוכות נמנעתי מלענות לשיחות טלפון. עתים ניתקתי את המכשיר כליל לפרקי זמן ארוכים ככל שניתן, אולם אז, מרגע שהפעלתי אותו, החל המרדף מתחדש. גם בשעה שמכשירי שתק, מצבי כבורח לא השתנה. פני נפלו. כתפי שחו. מאסתי בחיי.

כאן צריך לשאול שאלה אחת: ומדוע לא לקרוא את הספר, לשוחח עם ציפקין ולכתוב את הכתבה? שאלה של הבל, כמובן. של הבל מוחלט. מחשבה מעין זו לא התגנבה כלל אל מוחי ולו לרגע. לחמוק, לשקר, לברוח, למות, אבל לכתוב? בשום פנים ואופן לא. ייהרג ואל יעבור.

וככל שאני בורח, וככל שאני הולך ומתחפר בבריחתי, משתעבד לה, מתייסר בה וחי בצלה, כך הולכת רוחי ונעכרת. ורגשות שווא

 

 

ומדוחים מציפים אותי. הדיכאון פושה בי, וביטחוני הולך ונוטש אותי לאיטו. אין אני בעיני אלא כעלה נידף, כהלך במדבר, כתינוק הבורח. כנרדף עד צווארו שאינו מאמין בעצמו ובחייו. וכל מה שנותר כדי למלא את תודעתי המוכה והמתרוקנת הוא רגשי השנאה הנוראה המציפה אותי, מחָיה ומעניקה לי תכלית בעולמי. המפלצתî אין רשע כרשעתהî אותה עורכת כעורה וצייקנית, שדה מן השאול שנשתלחה בי כדי לכלותני, מארה תבוא על ראשה. ברק ורעם ייקחוה, ובדרכם יאספו גם את בני השטן המרקדים סביבה, את ציפקין האב וציפקין הבן ופיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, ושם רשעים יירקב ויימק לנצח, אמןî

ובכל פעם שהטלפון משמיע את צלצולו המאיים, הולכת השנאה וגואה בי, ועד גרוני מגיעה ומציפה. ומחשבות פליליות שונות ומשונות ממלאות את תודעתי, ואני רואה בדמיוני תמונות זוועה של דם ניתז וצוואר אישה משוסף ומודעות של אבל וסופרים ועורכים ומוציאים לאור במשקפי שמש ובבגדים שחורים מצולמים בשמש צהריים קופחת בחצר בית קברות, ואני מנסה לשווא לנפנף בכפותי הכבולות ולזעוק מרה כי ידה היתה בי בראשונה, ואין שומע ומאזין, ונהרות דמע שוטפים אותי בייאוש, ועד שאני מנסה לשקוע בערפל הדמיונות המתקתק, וכבר בא עוד צלצול טלפון ומטיח בי אמת מרה. קחי, קחי, אני אומר לרעייתי. תעני. תגידי שאני ישן וחולה. קבלי הודעה. קחי, קחי. הניחי לי. קחי.

 

דרכם של הבורחים להעמיד לעצמם יעד. ככל שהדבר נכון בבורח מפני רודפיו או מפני הקמים עליו, הוא נכון גם בבורח מפני עצמו או מפני רודפיו הדמיוניים. מבלי יעד, חסר הבורח את הדלק המניע לבריחתו. נראים הדברים שאין כוחו של הפחד מפני הדולק יפה בזכות עצמו. חוץ ממנו נזקק הבורח גם ליעד, למטרה. אחרת נותר הוא תלוי ועומד וחסר את הכוח להמשיך במסעו.

 

 

אף לי בבריחתי נולד לפתע פתאום יעד מן המוכן, כאילו היה שם מששת ימי בראשית.

כבר שבועות אחדים קודם שקפץ עלי רוגזּה של העורכת )מיתה משונה עליה ועל צאצאיה,( נועדה לי טיסה קצרה לניו יורק. בימים כתיקונם לא היתה נסיעה זו מן הדברים המסיבים לי נחת רוח. כל כולה לא היתה אלא נסיעה של עבודה, הרצאה בפני קהל יהודים קשישים בעיירה אחת בניו ג'רזי ושיבה מיידית לארץ. אמת, מחובבי הנסיעות לחוץ לארץ אני. אלא שכדי שאחפוץ בנסיעה, צריך שיתקיימו בה התנאים המקובלים: שיהיה בה די זמן לקנייה ולבילוי, ושיהיו בה חברה יאה וממון וכל מה שצריך התייר המבלה. בזו לא עמד להתקיים אף אחד מהללו. נהפוך הוא. היא עמדה להיות מיותרת וטורדנית, ואף שקלתי לבטל אותה באיזושהי תואנה של שקר.

והנה עתה הפכה נסיעה זו שמן רקח בעצמות בריחתי המבוהלת. יעדî יש לי יעדî הרי ברור שאין ידה הארוכה של המכשפה הרוצחת מגעת עד ארצות הברית של אמריקה הרחוקה, ועוד יותר מזה: הטיסהî שתים־עשרה שעות מלאות של חופש וחירות מוחלטים. ואני, שגם בעבור שתים־עשרה דקות כאלה הייתי מוותר על אחת מעיני, זינקתי על הנסיעה הזאת כמוצא שלל רב.

הימים הבאים עברו עלי באותו פחד משתק ובאותה בריחה מתמדת, אולם לפחות היה לי יעד. אור של תקווה האיר לפתע מעדנות את קצה מנהרתי המתפתלת, ואני נאחזתי בו כטובע. כשנדהמה רעייתי למראה ההתלהבות האוחזת בי לקראת הנסיעה, שעד לא מכבר כה טרדה את מנוחתי, נשמטתי ממנה בתירוצים של שקר. כשהביטו בי מעסיקי בעיניים קמות כשביקשתי מהם להקדים את הנסיעה בכמה ימים, הבהרתי להם שאני מבקש לנצל את הימים הנותרים לכתיבת איזה מאמר שאני עסוק בו, משהו על דוסטויבסקי. משהם סירבו, התאכזבתי, אולם קיבלתי והמתנתי, חסר סבלנות.

*

 

 

עוד ימים אחדים נותרו עד הנסיעה, ואני עדיין שרוי במנוסה. המצוד שהעמידה לי העורכת הולך ומתהדק. עתה כבר לא הסתפקה הפושעת )תיבש זרועה( בניסיון להשיגני, אלא אף טרחה וסיפרה את סירחוני לכל מי שאבה לשמוע. ואני? במריי עומד. חיי קרסו. התקשיתי לתפקד אפילו בדברים פשוטים, לא כל שכן להמשיך את חוק עבודתי ככותב וכעובד. תקוותי היחידה היתה נסיעת ההצלה הזאת, שעתה כבר לא נותרו אלא יומיים־שלושה עד שתגיע.

בלילה האחרון, רגע לפני גאולתי השלמה, בא אלי בחלום איש שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו. דימיתי לזהות בו את סבי או את אחד מגדולי הדורות, אולם משממש התקרב אלי ועמד מולי, קפצתי בבעתה על יצועי וחישבתי למות.

דוסטויבסקי.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי. הוא רק הביט בי ונעלם.

 

מנועי המטוס כבר רעמו בעוז שעה שעליתי עליו. איפסנתי את מעט מיטלטלי מעל מקומי בירכתי המטוס, היטבתי את משענת המושב ועצמתי את עיני להירדם.

שקט עכשיו. שתים־עשרה שעות של שקט.

בוקרו של אותו יום היה מן הקשים בכל התקופה. היא צילצלה הביתה תשע פעמים, ובאחת מהן אף הרימה קול צעקה, חירפה וגידפה כאחת הנקלות. את הטלפון הנייד סגרתי כבר בבוקר, ועל כן לא יכולתי לדעת עד כמה בערה בה האובססיה החולנית. למרות היותו של הטלפון כבוי להפליא, לא נטשה אותי תחושת המנוסה עד לרגע שבו דרכו רגלי על המטוס עצמו.

שקט עכשיו. תענוג.

כשהקצתי מתוך שינה שנדמתה עלי כנצח, כבר היו המושבים שלידי מאוכלסים בצפיפות. המטוס היה מלא עד גדותיו. הבטתי

 

 

בשעוני, גיליתי שכבר חלפה שעה ומחצה. הבטתי החוצה, וחרדה ניעורה בי. המטוס עמד על הקרקע כשמנועיו פועלים. כבר מזמן היה אמור לשייט בשחקים ולספק לי את הנוחה שבחירויות. מה קרה עכשיו?

כשהחלו הנוסעים לנוע באי־נוחות ולקבול על עיכובם, נמנעתי מלהסתכל בפניהם, ורק שקעתי בפחדי המשתקים, וכשעלו למטוס שני אנשי ביטחון ועשו את דרכם אל הירכתיים, לא צריך הייתי להמתין כדי לראות לאן פניהם מועדות.

קמתי, הוצאתי את תיקי מתא המטען שמעלי וצעדתי לקראתם. זה אני, אמרתי. בואו נרד.

 

האמת היא שלא היה לי מושג על מה ולמה אני מורד מן המטוס. עיני מאות הנוסעים ליוו אותי דרך הילוכי במסלול הארוך שמן הירכתיים אל קדמת המטוס במבטי תדהמה וטרוניה. שני אנשי הביטחון מיקמו עצמם, אחד לפני ואחד מאחורי, ואני בתווך. הלכתי שחוח. נפשי, נפש הבורח, נתכנסה לתוך עצמה בהשלמה של מי שנתפס, כאילו גֵזרה היא שיוטל מן המטוס ואי־אפשר למונעה. מתוך הערפל הנוגה שהשתלט על כולי וגרם לי להשתופף אל תוך המצב המשונה שאליו נקלעתי, שמעתי קולות מצווים.

זו המזוודה שלך? פתח אותה. פתחתי.

רוקן אותה לכאן.

מבולבל ומיואש התחלתי מרוקן.

מאחורינו, על משטח האספלט הגדול, החל רועם קול מנועים. המטוס הגדול שהיה צריך להטיס אותי בשובה ובנחת אל גן העדן של הבריחה יצא לדרכו. עוד רגעים אחדים יאיץ את מהלכו, ימריא אל השמים ויטוס מהלך שתים־עשרה שעות לניו יורק.

בלעדי.

 

 

אני כאן, בחדר ביטחון, לצד ספסל מתכת לריקון כבודות חשודות, מוקף באנשי ביטחון ובשוטרים, ואף כלב שחור אחד עמד שם, מתקין עצמו לרחרח את הדורש רחרוח ולהפליל את שדורש שיפלילוהו. כל מיטלטלי היו פרושים על השולחן שלפנינו. הבטתי בהם קפוא ואטום.

אנשי הביטחון נברו בחפצי. חפץ אחר חפץ. לא יכולתי שלא לחייך במרירות כשאחד מהם שלף מתוך מגבת מקופלת ספר כתום.

 

ליאוניד ציפקין קיץ בבאדן באדן

"טוב", פתח אחד ואמר במגומגם. "הכול בסדר. תארוז את זה בבקשה".

ועכשיו מה?

ייאוש ההשלמה עטה עתה על גופו הרופס מחלצות של אירוניה. המטוס שלי כבר מצוי מעל כרתים או קפריסין, ואני כאן, אורז אל תוך מזוודה אדומה בגדים ומנעלים, כלים וניירות וספר כתום אחד שבשלו הסער הגדול הזה.

הו, כמה עלוב. כבר נכון הייתי לשקוע בעצבות מדכדכת ולהרים את ידי בכניעה של התפכחות והתעשתות, כבר נכון הייתי לכרוע תחת משא הרדיפה, להסב פני אליה וליפול לרגליה מובס, להסכין עם סאת ייסורי שהוגדשה ולהבין כי בדרך לא טובה הלכתי — ואז בא פישנזון.

 

אמנון פישנזון. זה מה שהיה כתוב על פס המתכת שנתפס בכיס החולצה שלו. שלום. הוא אמר. אני אמנון מחברת התעופה. בוא איתי. לא נכון, רציתי לומר לו. אתה פישנזון. שתקתי.

תשמע, הוא אמר. אתה צריך להבין. אירעה טעות. אנחנו

 

 

מצטערים, אתה יודע. זה רק עניין של ביטחון. אתה יודע, הוא הוסיף. המצב מאוד רגיש עכשיו, ואנחנו לא מקילים ראש בשום התרעה או פיסת מודיעין. הביקורות שלנו נעשות נוקשות יותר ויותר. במצב של התרעת מודיעין, כשמערכת הבקרה הסופית מעלה שהוזמן ברגע האחרון כרטיס טיסה לכיוון אחד, אין לנו ברירה אלא להוריד ולבדוק כדי לא לעכב עוד את המטוס. אני יודע שזה גורם לך נזק. אנחנו נפצה אותך, אדוני.

היה בו, בפישנזון, משהו חמים ועוטף. הוא היה בחור נחמד, ואילולא ריח ההרינג שנדף מאצבעותיו, הייתי אפילו שמח על קרבתו. בעודו בודק במסוף כיצד יוכל לסייע בידי לעלות על טיסה אחרת, ובעודי חוכך בדעתי אם עלי לקבל את הצעתו, או שמא כדאי לוותר על הנסיעה כולה ולהישאר בארץ, הוא החל קושר עמי שיחה. קושר שיחה שאמרתי, לשון נימוס נקטתי. הוא החל מדבר ומדבר ולא חדל, מבהיר ומתנצל, מצטדק ומסביר, והולך ומספר תלי תלים של סיפורים ומקרים ועובדות עד שהמוח נעכר. ביקשתי להימלט ממנו, אך נותרתי לכוד בו ובפתרון שהוא עתיד לספק לי. נפשי יצאה. מן המטוס הושלכתי, ובמעי הפישנזון הזה נבלעתי.

פתאום צפו ועלו מולי קורותי בכל הימים שקדמו ליום הזה,

ובושה נוראה מילאה את כל ישותי. נלעג הייתי בעיני. כך דרכם של הבורחים והמסתתרים: משהם עוצרים לרגע את שטף מנוסתם, נפשם נעכרת והם מתביישים מפני עצמם. שוטה, אמרתי אל לבי. ראה עד לאן הגעת. מפני מי אתה בורח? מפני מה אתה בורח? מפני עצמך אתה בורח.

 

שמע, אמר פישנזון. מצאתי בשבילך משהו. יש לי טיסה בעוד ארבעים דקות. נושיב אותך במחלקת עסקים.

תודה, אמרתי. אין בעיה.

 

 

כן, אמר פישנזון. אבל זו טיסה עם חניית ביניים. אתה תצטרך לשהות יום שלם בלונדון.

לונדון.

יום שלם. בלונדון.

ופתאום, ברגע אחד, הייתי לאיש אחר. כוחות נמסכו בי. קומתי נזקפה. הותרו ספקותי. היתה עלי יד ה.'

כן, אמרתי לו. אני נוסע דרך לונדון. מהר. סדר לי את הכרטיס.

 

עכשיו אני כותב. יושב במטוס וכותב. חמשת אלפים ארבע מאות ושישים מילה כבר כתבתי בניו יורק, ועוד אלפיים אני עתיד להשלים בטיסה זו. כותב על פי מה שקראתי ושניתי ושילשתי בדרך ללונדון, ועל פי הדברים ששמעתי מאנדריי ציפקין בפגישה הארוכה ההיא, במסעדת הבשר הכשרה "הולי מיט" בסטמפורד היל, לונדון. רציתי להפתיע אותך, אמרתי לו. לכן צילצלתי רק כשכבר הייתי פה. זו היתה הפתעה עבורך, הנסיעה הזאת אליו, הסברתי לעורכת הספרותית. לכן לא רציתי לדבר איתך. שלא תדעי.

עוד מעט אבוא ארצה, ועוד בטרם אסור אל ביתי, אשלח אליה את הכתבה המלאה והשלמה. אפילו לא אדבר איתה. רק אשלח. אחת היא לי מה תהיה דעתה על הכתבה. היא יכולה, מצדי, גם לא לפרסם אותה. וכי מה היא כתבה בעיתון, שבן לילה נדפס ובן לילה אבד אל מול מלחמת היצר הגדולה, בין אדם לשיגעון מידותיו?

 

 

 

 

 

 

רות

 

 

 

 

8

 

.א

בעשרים וחמישה באפריל, שנת אלף תשע מאות שלושים ושבע, קנה סוחר העתיקות הירושלמי פרץ אפטייקר מגילת רות אמנותית, כתובה על קלף ומאוירת בשוליה בפיתוחים ובראשי עורבים פעורי מקור, מפקיד אנגלי מפוקפק, דניאל מק'רוני שמו, בסכום האגדי של ששת אלפים ליש"ט.

זה היה הון עתק אפילו ליהודי בעל ממון כמותו. אפטייקר, בן למשפחת הרוקחים הירושלמית שעלתה לארץ והשתקעה בירושלים של בין החומות בתחילת המאה, נמנה עם עשירי היישוב היהודי הקטן בירושלים. יש האומרים כי הוא היה היהודי העשיר ביותר בעיר. מלבד הכסף שבא לו בירושה מאבותיו וההון שצבר מכמה השקעות חכמות, שניצלו את תמימותם של בעלי קרקע ישמעאלים בירושלים וסביבותיה, את עיקר כספו הרוויח, ביושר או שלא ביושר, מסחר מחוכם בעתיקות יהודיות. הוא היה יוצא למסעות בארץ ומחוצה לה, מניח ידו על שכיות חמדה עתיקות, ספרים, חפצי אמנות, תשמישי קדושה, תמונות וצעצועים, וממהר למכור אותם ביוקר לאספנים יהודים עשירים, בעיקר באמריקה,

 

 

אולם גם באירופה ואפילו בארץ ישראל. תחת ידו המיומנת עברו כמה וכמה אינקונאבולות ומשכיות כסף בנות מאות שנים, שמהן אפילו שבו אליו לאחר שעברו בדרך בידיהם של סוחרי יודאיקה בעולם כולו.

על המגילה שמע פרץ לראשונה מחברו הטוב אמדורסקי, שראה אותה אצל הפקיד האנגלי המפוקפק ומיהר לספר על אודותיה לאפטייקר. זה היה משוכנע כי נפלה לידיו מציאה. משנפגש עם האנגלי, הבין מיד כי הלה אינו תם כלל ועיקר, וכי עבור סחורה זו ייאלץ לשלם במיטב הונו. ובכל זאת סבר וקיבל, לא לפני שווידא כי יש לו לפריט שוק מן המוכן, וכי יש סיכוי טוב להציע אותו במחיר משולש לשני אספנים, האחד בקליפורניה והשני באמסטרדם.

זה היה, למעשה, פריט היודאיקה האחרון שרכש פרץ אפטייקר. שבועות אחדים לאחר מכן החלו ליפול עליו צרות כלכליות בצרורות. חלק גדול מן הקרקעות שרכש הופקע ממנו בידי האנגלים, בלא שהיתה לו אפשרות להתנגד לכך; סכום עצום שהשקיע באוניית אורז הודית ירד לטמיון בגלל הונאה מחוכמת של שני סוחרים טורקים; ואם לא די בכך, ביתו הגדול בירושלים נשרף עד היסוד בשרפה גדולה שהשתוללה בעיר, ושנגרמה ככל הנראה מפיצוצו של מטען שהוכן בידי כמה צעירים, אנשי אצ"ל, במטרה לפגוע בערבים. בסוף אותה שנה, בנובמבר שלושים ושבע, נטל פרץ אפטייקר, מתוסכל וממורמר, את אשתו מרים ואת שני בניו, אהרון וגבריאל, או אהרקע וגארקע, כפי שהיו מכונים בבית, ועלה על אונייה בדרכו לניו יורק, לנסות ולקיים שם חיים חדשים לו ולמשפחתו. באמתחתו נטל בגדים וכלי בית, מעט כסף מזומן, צרור יהלומים שהיו חבויים בכספתו, שני כרכים נדירים של ספר "יד החזקה" לרמב"ם מדפוס ונציה ואת מגילת רות המאוירת שקנה מהאנגלי. בחג המולד של אותה שנה הגיעו פרץ ומשפחתו לאליס איילנד, ששם נרשמו כפיטר ומרי

 

 

טאקר, וכעבור ימים אחדים כבר החלו במאמציהם להתאקלם באזור היהודי של הלואר איסט סייד בניו יורק.

 

 

.ב

ההגירה התבררה כטעות. למרות חושיו המסחריים וכישרונו הגדול לא הצליח פרץ להסתדר. ענף העתיקות לא היה מפותח דיו בסביבתו, והוא לא הצליח להסתגל לכללי המסחר הנוקשים. את כרכי הרמב"ם הוא מכר בהפסד גדול, את הכסף שהכניסו לו חיסל במהירות וחי מהיהלומים, בהיעדר מקור פרנסה אחר. מרים, שלא הסכינה לחיי עמל ודחק, ישבה בבית כל היום, נצרבת מגעגועים עזים לארץ מכורתה, בוכה ומקוננת. הבעיה העיקרית היתה עם שני הילדים. אהרקע וגארקע, שהוטלו אל שאונה של מנהטן היישר מהיכל ישיבת ישועות יעקב בירושלים, התאקלמו דווקא די טוב בעיר הגדולה. הם נרשמו בכוחות עצמם לקולג,' הסירו את זקניהם ופאותיהם והפכו לאמריקנים. פרץ ראה, ונפשו יצאה. מרים החלה תולשת את ׂשער ראשה. היא ידעה עד היכן יכולים הדברים להגיע. היא לא טעתה. יום אחד, כארבע שנים וחצי לשהותם בניו יורק, הציג גארקע הצעיר בפני הוריו ואחיו את חברתו החדשה, שאותה הכיר במסיבה בגריניץ' וילג.' ֵפלישה היתה נערה ממשפחה קתולית, בת להורים אמידים שאבות אבותיהם לחמו במלחמת האזרחים. מרים התעלפה. פרץ, שכבר היה קהה חושים, לא הגיב. כעבור חודשיים נמצא מת בתחנת המעבורת של סטטן איילנד, שבה עבד כסדרן. מרים האומללה נותרה בידי שני בניה, שכבר חיו בעתיד והסירו מעל עצמם את שרידי יהדותם. כשבועיים לאחר חתונתם של גארקע )גרי( ופלישה, החל אהרקע )הארי( לצאת עם

 

 

סינתיה, אחותה הצעירה והיפה ממנה. כעבור חצי שנה, כשהועמדה חופתם שלהם באחוזת ההורים, כבר לא היה בידיה של מרים להתנגד; הם הצליחו לשבור אותה. רצוצה ועלובה היא הילכה בשמלת ערב שנראתה תלויה עליה כמו על קולב, וביכתה בלבה את חייה הקמלים.

ואז יום אחד, במלאת עשור לבואם לאמריקה, יצאו הארי וגרי לטיול עם חברים מהעבודה. המכונית שבה נסעו התהפכה אל הנהר, והארי וגרי, עם עוד שני חברים, אחד מהם יהודי בן השכונה, מצאו את מותם. הם נקברו כעבור יומיים בבית הקברות היהודי בפארקסוויל, בסמוך לקבר אביהם.

מרים נותרה לבדה, בודדה ונשכחת, בביתה הדל שבניו יורק. יחסיה עם כלותיה האלמנות לא היו, מטבע הדברים, תקינים, מה גם ששתיהן היו שקועות באבלן ומכונסות בעצמן. סינתיה, הצעירה, ניתקה במהירות את הקשר ועברה לגור בבית הוריה הגדול. דווקא פלישה, זו שבגינה התערערו היחסים במשפחה, התעשתה מאבלה, התקרבה לחמותה וניסתה לספק לה נחמה. היא הזמינה אותה לגור בביתה, וזו נענתה. יחדיו הן החלו לנסות לשקם את חייהן ולגשר על הפער ביניהן. עם הזמן החלה פלישה לגלות עניין ביהדותה של מרים, וזו מצדה נענתה ברצון והחלה מכניסה את פלישה לעולמה הדתי והרוחני. פלישה נכבשה. היא החלה לנתק את קשריה עם הוריה, אחותה ומשפחתה הקתולית ודבקה בחמותה. המצב החדש הזה אילץ את שתי הנשים להתמודד עם צרה חדשה — הישרדותן הכלכלית. מצבן הלך והידרדר, עד שיום אחד נטלה מרים את המזכרת האחרונה שנותרה לה מביתה שאבד, את מגילת רות המאוירת, בעלת הערך הכספי והסנטימנטלי, ומכרה אותה, בכאב גדול, לסוחר עתיקות יהודי מברוקלין. בכסף שקיבלה חיסלה את חובותיה, ועם חברתה בהווה וכלתה בעבר החליטה לשוב לארץ מולדתה הנשכחת, שעכשיו כבר היתה מדינת היהודים הצעירה, ישראל.

 

 

.ג

מדינת ישראל מוכת המלחמה לא האירה את פניה לשתי הבאות. פגישתה של מרי־מרים עם בני משפחתה בירושלים היתה טעונה מאוד. הם נטרו לה על עזיבתה וזעמו על קורות משפחתה בנכר, אך לא יכלו שלא לנוד לה על הצרות שפקדו אותה. היא התמסרה לחמלתם ולזעמם ושקעה בדיכאון, כשרק כלתה־חברתה היתה לה לחברת נפש ולמזור. יחד הן שכרו דירת שני חדרים בתל אביב והחלו מנסות לבנות חיים חדשים.

פלישה לא התעצלה. היא החלה להתייצב יום־יום בלשכת העבודה שבמרכז העיר ולנסות להשיג עבודה. בתחילה חיפשה משרה שתתַאם את כישוריה ואת הידע שצברה בלימודיה, אך מהר מאוד הסכימה להתפשר על הרבה פחות. סבלנותה ונחישותה השתלמו לבסוף: היא קיבלה משרה כפקידה וכמתרגמת בחברה ההסתדרותית "סולל בונה" והחלה עושה חיל. בהיעדר דוברי אנגלית רבים ביישוב המתחדש, היא היתה מצרך נדיר. פלישה התחבבה על כולם, קודמה במהירות, ואף זכתה בתעודת עולה ובפנקסי הסתדרות אדומים, לה ולחמותה.

כשיום אחד סיפרה פלישה בביישנות לחמותה על קשריה המתהדקים, שחרגו מקשרי עבודה, עם זרח אפטייקר, מהנדס מחוז תל אביב של "סולל בונה" שתחתיו עבדה, לא הבינה מה פשר החיוורון שפשט בפניה והרעד ששטף את גופה. רק אחרי כמה ימים אזרה מרים אומץ וביקשה מפלישה למסור לזרח אפטייקר דרישת שלום ממנה, ממרים. פלישה המופתעת שמעה בתדהמה מוחלטת שזרח, האיש החזק במחוז ומי שהסעיר את נפשה בשבועות האחרונים, הוא אחיו הצעיר של חמיה המנוח, פרץ אפטייקר, שהיה נער צעיר כשפרץ עקר עם משפחתו מהארץ. תדהמתה של פלישה היתה כאין וכאפס לעומת

 

 

מה שחש זרח עצמו כששמע על קרבה זו. בלהט סערת הרגשות הזאת, אזרה יום אחד פלישה אומץ, ובעצת חמותה מרים ניצבה מול זרח והציעה לו להינשא לה. זרח, שחש כי במימוש אהבתו אליה הוא גם גואל את זכר משפחתו שאבדה, הסכים מיד, ועם השלמת הליך הגיור של פלישה ותיאום מסמכי העלייה הרשמיים, הם נישאו.

עובד, התינוק יפה התואר שנולד לזרח ולפלישה כשנה לאחר החתונה, גדל על ברכיה של מרים, שמצאה בו נחמה ונקשרה אליו עד כלות. השכנות בבניין ראו בו את בנה של מרים, וכך היו מכנות אותו. גם כשבגר ועיברת את שמו מאפטייקר למזור, המשיך להתייחס למרים כאל אמו. לימים, כשנולד בנו הבכור ישי, היתה זו מרים שמיהרה ראשונה, לפני כולם, אל בית היולדות והעניקה לתינוק נשיקת סבתא על מצחו הקטן.

 

 

.ד

בנו של ישי מזור, דוקטור דוד מזור, לא זכה להכיר את מרים, ולא ידע כמעט דבר על שורשי משפחתו. את אם סבו, פלישה, הוא זכר במעורפל רק כסבתא זקנה ובהירת עיניים. הוא עשה קריירה מפוארת כמרצה לאמנות ב"בצלאל" וכאוצר קבוע במוזיאון לאמנות יהודית בניו יורק ובשתי גלריות בתל אביב. יום אחד, בעת ששהה בסיאטל, רכש תמורת ששת אלפים ומאתיים דולר מגילת רות אמנותית, כתובה על קלף ומעוטרת בשוליה בפיתוחים ובראשי עורבים פעורי מקור, מסוחר יודאיקה יהודי שירש אותה מאביו, שקנה אותה בצעירותו במחיר מציאה. בשולי המגילה נכתב בכתב יד מעוגל, "פרץ אפטייקר." זה היה בעשרים וחמישה באפריל, שנת אלפיים ושבע.

 

 

 

 

אסתר

 

 

 

 

8

 

.א

פסטיבל הקולנוע השנתי ליוצרים צעירים בדה־מוין, איווה, נפתח כבכל שנה בקבלת הפנים המסורתית בבית המושל. פסטיבל הקולנוע השנתי, אירוע תרבותי מקומי ואף פרובינציאלי, היה בבת עינו של המושל. אפשר היה זה רגש הנחיתות האינטלקטואלי שממנו סבל, או שמא הרצון להוכיח כי למרות היותו איש עסקים בעל תדמית של נהנתן, הריהו חפץ להנחיל לנתיניו נכסי תרבות ולקדם ערכים של יצירה ורוח. תהא הסיבה אשר תהא, דניס אליוט דנהיל הבן השקיע בפסטיבל הקולנוע השנתי הזניח שלו מרץ ומשאבים משל היה טקס האוסקר עצמו. סעיף תקציבי מיוחד הוקדש לו, בנפרד מתקציב התרבות הכללי, שהיה נמוך ממנו בהרבה. המושל היה מעורב אישית בתכנון הפסטיבל והיה מתערב גם, למורת רוחם של צוותי ההפקה, בפרטים הקטנים של תוכן ושל מסגרת.

זו היתה השנה השישית לקיומו של הפסטיבל, שהיה האירוע

המשמעותי היחיד בבירה המנומנמת של המדינה המנומנמת עוד יותר. בן שלושים ושש בלבד היה דנהיל כאשר זכה בבחירות והפך למושל המדינה הקטנה. צעיר, הולל, בעל חוש מפותח לעסקים,

 

 

שמוצאו ממשפחה תומכת, ושאביו, מושל המדינה לשעבר, הלך לעולמו והותיר לבנו את המוניטין, את השם ואת הנטייה הקלה להסתבכויות. את פסטיבל הקולנוע הגה בחודש הראשון לכהונתו מן הסיבות שנמנו לעיל, ומעוד סיבה אחת עיקרית: הוא חיבב משתאות, ובכל פעם שנקרתה בדרכו ההזדמנות לחרוג משגרת הממשל המשמימה לטובת טקסים ומסיבות, היה קופץ עליה.

פסטיבל הקולנוע ליוצרים צעירים של דה־מוין נמשך שבועיים. הוא כלל הקרנות רציפות לאורך כל היום, כיתות אמן, סדנאות עם במאים ותסריטאים מובילים, טקסי הענקת פרסים ושלושה אירועים מובילים בתחילתו, בסופו ובאמצעו, ובראשם, כמובן, קבלת הפנים המסורתית לאחר ערב הפתיחה, שִהפגישה יוצרים מארצות הברית כולה בגינת בית המושל המפוארת לערב גדוש תרבות, אוכל ובעיקר שתייה עד עומק הלילה.

 

דנהיל יצא אל המרפסת וממנה לחצר האחוזה בשעה די מאוחרת, כמעט שעה לאחר השעה היעודה לתחילת האירוע. הוא בירך בחום את נשיא הפסטיבל, את אורחי הכבוד ואת יושבי ראש הוועדות המקצועיות, נטל כוסית מהבר ופנה בצעד תקיף אל דוכן הנואמים כדי לפתוח את האירוע. לא היה איש בקהל שלא הבחין בעובדה החשודה שדנהיל הגיע לבדו. זו היתה למעשה הפעם הראשונה בשש שנותיו כמושל שבה הופיע לאירוע ללא רעייתו היפה והאהודה. ד"ר סוזן דנהיל היתה מקור לא אכזב לידיעות ולרכילויות סביב בית המושל, ושמה ותמונתה לא חדלו להופיע בעיתונות המקומית. היא היתה אישה יפה מאוד, דוגמנית עבר, דוקטור לביולוגיה ומרצה מבוקשת בתחום בהווה. את דנהיל הכירה בעת מסע הבחירות הראשון שלו, שאליו נרתמה עקב הצהרותיו בתחום מעמד האישה. במהלך השנים היא היתה רעיית מושל למופת ונטלה חלק בכל מהלך פוליטי שבעלה ביצע. היעדרותה הערב היתה חריגה ופגמה באווירת הערב וברוח

 

 

האופיינית לאירועים בבית המושל. דובר המושל סיפק אמנם תירוץ מגומגם שנגע לבריאותה של אמה, אולם התמונה שהתקבלה היתה כאילו המושל ניצב על הבמה כשרק מחצית מגופו צמודה לראשו.

הסיבה להיעדרה של סוזן היתה, כמובן, אחרת לחלוטין. חודש וחצי קודם לכן, בעיצומו של החורף, ולאחר שקיבלה שלושה מכתבים אנונימיים, היא שבה מוקדם מהצפוי מכנס מקצועי בקליפורניה וגילתה את דנהיל, בעלה, פורע את יצועיה בזרועות סטודנטית צעירה, עבת בשר ובעלת עיניים יוקדות, ששימשה מתורגמנית בלשכת המושל. סוזן ההמומה והפגועה נסה אל בית משפחתה, ומאותו יום לא נפגשה עוד עם דנהיל. הוא, מצדו, נתקף חרדת אימים לגורל הקריירה שלו וניסה לחזר אחריה בכל דרך, אך לשווא. כעבור שבועות אחדים הגיעו בני הזוג להסכמה בדבר פרידה שקטה ומכובדת.

 

באותו ערב ממש, הגיש ראש מטה המושל, שהיה גם עורך דינו הפרטי, את טיוטת ההסכם, ואף הצליח לשכנע את המושל לאשר אותה. בעוד יומיים עתידים היו דנהיל וסוזן דנהיל להיפרד סופית. העיתונות תשתוק. שום רמז שיסגיר את נסיבות הגירושים האמיתיות לא יושמע, לזאת ידאג יועץ התקשורת הטוב ביותר במדינה, הטקסני לואי כהן, ששירת את דנהיל נאמנה עוד מימי המרוץ לראשות אגודת הסטודנטים. כל שנותר הוא למלא את החלל שנפער ולדאוג לכך שהמושל הצעיר והמבטיח יפגין במהירות האפשרית זוגיות חדשה, טובה ויציבה, שתבטיח חזות משפחתית יאה למי שמתיימר להנהיג יום אחד את האומה כולה.

 

טיסת לילה אחת שיצאה מניו יורק לליטל רוק, בערך ברגע שדנהיל עמד לפצוח בדברי הברכה שלו לבאי הפסטיבל, היתה עתידה לפתור באופן מפתיע גם את הבעיה הזאת.

 

 

.ב

בית חב"ד דה־מוין שכן במבנה דו־קומתי בחלקה הדרומי של שדרת וושינגטון, סמוך למרכז העסקים של העיר ולא רחוק מבית המשפט. זה היה בית לבנים אדום, שצורתו כצורת בית הרבי מליובאוויטש בניו יורק, ועל חזיתו נרשם באותיות גדולות "בית חב"ד דה־מוין — הכתובת לכל עניין יהודי." בסמוך לו, כשהם חולקים קיר משותף, ניצב בית הספר היהודי האורתודוקסי, שבימי ראשון היה שואב אליו מאות ילדים יהודים מכל קצווי העיר ואף מהערים הסמוכות.

על כל הקומפלקס הזה חלש בשש השנים האחרונות, מאז הגיע לראשונה לעיר, מנדל איטקין, שליח חב"ד נמרץ וכריזמטי, ששלט ביד רמה בשרשרת מפעלותיו, ואף עמד בקשרים טובים עם רוב הקהילות היהודיות בעיר ובמדינה כולה. איטקין, כשאר שליחי חב"ד בעולם, היה מכונה אנושית של מרץ וחזון. הוא לא נח לרגע. לעיר הגיע ביום שמלאו לו שלושים, מיד כשסיים תקופת שליחות בעיר רוסית מרוחקת על גדת הים השחור. הוא הסתער על העיר ועל המדינה הקטנה, כשהוא טעון אנרגיות של מי ששב למולדתו ולשפת אמו. ביום הראשון לבואו כבר הספיק להידחף ללשכתו של התובע הכללי, יהודי במוצאו, ואף לשלוח זר פרחים לאשתו של מפקד המשטרה המקומית, שעברה באותו שבוע תאונת אופנוע קלה, כך נודע לו מעיון חטוף בעיתון מקומי. כעבור שבועיים כבר הסב לארוחת ערב עם חברי מערכת העיתון המקומי הגדול ביותר, ואף השתתף במסיבת בת מצווה לבתו של ראש לשכת רואי החשבון בדה־מוין, יהודי קונסרבטיבי שנחשב מקורב למושל החדש, דניס דנהיל. אך טבעי כי במלאות שנה להקמת בית חב"ד ולפעילותו של הרב איטקין, היה אורח הכבוד המושל הצעיר והכריזמטי דנהיל. בצל פעילותו השוטפת של מנדל, מלאכת טוויית הקשרים ופיתוחם, הלך בית חב"ד הלוך והתפתח. הוקמה רשת

 

 

מסועפת של שיעורי תורה, שמשכה אליה מאות צעירים מכל העיר והסביבה, הוקמו בית ספר יהודי ומסעדה יהודית, ואפילו קרן לתמיכה ביוצרים יהודים הוקמה במימונו של תורם משיקגו וזכתה לשבחים רבים בשוק התרבות המקומי.

זירת הפעילות העיקרית של איטקין היתה ארמון המושל. כבר בתקופה הראשונה לפעילותו זיהה את הפוטנציאל הגדול הגלום בנוכחותו במקומות שמעניינים אותו ושהוא עשוי להפיק מהם תועלת. כיוון שמטבעו היה מנדל איש רעים להתרועע וחיבב מאוד את המגע האישי והישיר, מה גם שסגנון התקשורת שלו עם סביבתו כלל שלל מחוות גופניות כמו נגיעה, חיבוק ונשיקה, העדיף השליח הנמרץ את השיטוט האובססיבי במסדרונות השלטון על פני ישיבה עקרה במשרדו תוך ניהול שיחות טלפון עם נמעני פעילותו. בשנה השנייה לפעילות הגיעו הדברים עד כדי שהות יומיומית של שעות ארוכות בארמון המושל. תמיד היה לכך גם צידוק הגיוני. איטקין לעולם לא בא "סתם כך," אלא מצא תירוץ מן המוכן לביקוריו התכופים. פעם היתה זו פגישה בהולה עם מנהל מחלקת התברואה, פעם צורך דחוף בהחלפת מזוזה במשרדו של פקיד משרד הבריאות האחראי למגפות, שהיה יהודי חם, ופעם ישיבה שלא מן המניין במשרד הגזבר הפדרלי בנושא העברת כספים לצורכי חינוך שלא הגיעו במועדם. אפס, לכל ביקור כזה היה גם ביקור עוקב. מנדל דאג לשמור על קשר. פעם היה שוכח את הטלפון הנייד, פעם אחרת את משקפי השמש, ולעתים אף היה מותיר בכיס מקטורנו במתכוון את העט או הטלפון הנייד של בן שיחו, כאילו מבלי משים. למעשה, את רוב כישרונו היצירתי הקדיש רבי איטקין ליצירת סיבות וצידוקים לנוכחותו היומיומית במסדרונות ארמון המושל. את הזמן שבין פגישה לשכחה ובין תירוץ לצידוק השקיע איטקין בסיורים אינסופיים בין הבניינים, במעליות, בגשרים המחברים, ואף מאחורי הקלעים של אולם ישיבות המועצה, כשהוא אורב בכישרון לחברים

 

 

במועצה ולבעלי תפקידים ללא כל מטרה מוגדרת, זולת המטרה העליונה ליצור עמם קשר ולשלוח את לחמו על פני מימם.

עם הזמן רכש לו איטקין כוח ועוצמה בלתי מבוטלים, שנבעו בעיקרם מן העובדה שתג מבקר קבוע הונפק לו, ועליו תמונתו והכתובת: "רבי מ' איטקין — לובינג." המספר הסידורי שהונפק אקראית על גבי התג הותיר את פיו של איטקין פעור בתדהמה; הוא צילם אותו ושיגר אותו למאות מידידיו ומבני משפחתו בעולם כולו. זה היה ,0077000 כמעט בדיוק מספר המזל החב"דניקי המפורסם. ברי שאת ה"770" הוא דאג להדגיש בטוש זרחני, ומתחת לתצלום הוסיף את המשפט: לוק אט דה פאוור אוף השגוחו פרוטיסîî

 

פסטיבל הקולנוע השנתי תפס את רבי איטקין בתקופה מעט לא נוחה. בדיוק באותה העת התרגשה על משפחתו צרה בלתי צפויה. אחיו, הרב יוסף יצחק איטקין, ששימש סופר סת"ם בברוקלין, התמודד עם בעיה חמורה בתוך ביתו. בתו הדסה, דסי בפי מכריה, נערה מתבגרת בעלת מראה אטרקטיבי ומבט שיש בו מן החטא, החלה משרכת דרכיה במידה כזו, שאילצה את הוריה להידרש לנושא בטרם יבולע לתדמיתה של המשפחה כולה. לדסי איטקין כבר מלאו עשרים ושתיים שנים, ושידוך אין. מיד לאחר תקופת התיכון היא החלה פוזלת לעבר שדות זרים כשנרשמה, על דעת עצמה, לבית הספר האקדמי למוזיקה בפלטבוש אווניו הסמוך לשכונת מגוריה קראון הייטס, ושם חלקה ספסל לימודים עם נערות ונערים שחורים, היספנים ואף גרוע מכך. במסגרת הלימודים מצאה עצמה הנערה החסידית לא פעם שרה בסדנאות האמן שהתקיימו בבית הספר מדי שבוע עם נערים גויים, שלא רק ליוו את שירתה הענוגה בפסנתר ובכלי מיתר, אלא לעתים אף ניצבו איתה על הבמה. בהופעה אחת כזו ציפתה לזמרת הצעירה הפתעה. דלתות אולם ההופעות נקרעו לפתע לרווחה, ובפתח עמדו הוריה המתפלצים, שהיו מעדיפים למות

 

 

ולא לראות את בתם בכורתם במעמד נורא כזה. משם הלך מסלול חייה הפתלתל של דסי והידרדר. היא החליטה על יעד חדש ונרשמה ללימודי ספרות בברוקלין קולג,' ואף עקרה מבית הוריה ועברה לגור עם שתי שותפות בדירת סטודנטים על גדת הנהר, האזור היחיד בברוקלין שהנוכחות היהודית בו שאפה לאפס.

יוסף יצחק איטקין ואשתו פרלה כבר כמעט נואשו מהבת הסוררת, אבל כשערב אחד היא הופיעה בביתם חנוקה מדמעות וביקשה לשוחח עמם ביחידות, גבר עליהם רגש ההורות. אמה חיבקה אותה, אביה מחה את דמעותיה, ויחדיו הם יצאו לפגישה משפחתית אינטימית במסעדה חדשה, כשרה למהדרין, שנפתחה לא מכבר במנהטן. שם, בין הסטייק לשעועית המוקפצת, סיפרה דסי להוריה כיצד הפסידו במחי ארבע גלולות את נכדם הראשון, פרי הרפתקה מינית קצרה שניהלה עם סטודנט, חבר לספסל הלימודים.

יוסף יצחק נבעת. בלבו בירך את אלוהיו על כך שהילדה מצאה לנכון להתוודות לאחר שנפטרה מן האורח הבלתי קרוא, ולא קודם לכן, שאז היו אמונתו הדתית ואורח חייו ההלכתי עומדים בפני דילמה נוראה. הוא הניח את ראשו בין ידיו, ולא הצליח לעצור את דמעותיו. פרלה אשתו התגלתה במלוא תושייתה. היא ליטפה את ראש בתה והודיעה לה נחרצות כי כבר בסוף השבוע היא עוזבת את העיר ונוסעת ל"שליחות" בבית דודּה מנדל בדה־מוין, איווה. אין לדעת מה בדיוק עמד בבסיס הרעיון היצירתי הזה, אולם ברי כי פרלה, בחוכמתה היהודית צופת העתיד, לא העלתה על דעתה אף בחלומותיה הפרועים ביותר אילו עלילות נתכנו לבתה הקלוקלת במחוז שליחותה החדש.

מנדל, מצדו, קיבל את שיחת הטלפון מאחיו ברגשות מעורבים.

יצר האחווה הטבעי הורה לו אמנם להסכים ללא עוררין למבצע ההצלה, אולם עומס העבודה שהוטל עליו, עם עב קל של חשש שהתקדר בפאתי מוחו מפני הצעד הקיצוני, הורו לו להיות ספקן.

 

 

הוא שב ושאל את אחיו מה תועלת יש בדבר, ואם אין הוא חושב כי הריחוק הפיזי מבית ההורים עלול להגביר את קצב ההתפקרות של הבת. האח התגמגם בכאב. משזה התגמגם ומשנהו התחבט, גבר הטון ההחלטי של האם־הגיסה, ובערב יום חמישי של אותו שבוע עלתה דסי בנמל התעופה לה־גוורדיה על טיסה, שעתידה לשנות את חייה ושמא אף את חייהם של רבים אחרים, לאיווה.

מנדל, מצדו, הדחיק את דבר האורחת אל קצווי מוחו. הוא עידכן את אשתו בשפה רפה בפרטי הסיפור, ואף טרח להוסיף כי ההשגחה הפרטית, בת בית קבועה בביתם ובשיחתם, היא זו ששיגרה את דסי אל ביתם דווקא בתקופה זו, אחרי לידת ילדם השביעי, כשברכה־מנוחה שרויה במשכב לידתה ומתקשה, למרות עזרתה של המשרתת הגויה, לעמוד במטלות הבית. חשוב יותר היה לו להמשיך ולעסוק במלאכה שהטרידה אותו זה שבוע, תליית מודעות ופרסום בכל אתרי האינטרנט של האוניברסיטאות והמכללות בעיר ובאזור — אזהרה לסטודנטים היהודים לבל יתמסרו לפסטיבל הקולנוע של המושל, זאת בשל העובדה שעם חברי נשיאות הוועדה המקצועית של הפסטיבל נמנה גם מייקל סומברג, ראש הקהילה הרפורמית בעיר ואויבו המושבע, מטבע הדברים, של השליח החב"די. כשהגיע מנדל אל נמל התעופה לאסוף את אחייניתו אל רכבו, זו כמעט שלא מצאה מקום להניח בו את מזוודותיה. מכוניתו של מנדל, הגם שהיתה מיני ואן משפחתית, היתה עמוסה לעייפה בכרזות ובעלונים שנועדו לחלוקה ולתלייה ברחבי העיר. לא שליח נחוש כמנדל יניח לסומברג ליהנות מפירות הבאושים של קשריו עם המושל. העיר הזאת אמנם אינה יהודית עד כדי כך, אולם עד כמה שהיא יהודית, היא תהיה אורתודוקסית וחב"דית. בדיוק כמו שמנדל רוצה.

 

המאבק הקצר הזה הסתיים, כצפוי, בכישלונו המוחלט של מנדל. שלושים אחוז מהיוצרים שהתמודדו בפסטיבל היו יהודים, שלא

 

 

לדבר על הזוכים במקום הראשון, הרביעי והשביעי, והזוכה בפרס תגלית השנה בקולנוע, שהיו אף הם יהודים. שניים מהם חובשי כיפה. מנדל התפוצץ מתסכול ומזעם, ואם לא היה די בכך, עתה נוספה לו צרה בדמותה של הפרוצה היפה, שהחלה להסתובב בביתו בכל שעות היממה. כעבור שבועיים לשהותה של דסי בבית שכר מנדל דירה קטנה בשכונה סמוכה בנימוק כי בדירה החדשה יהיו תנאי מחייתה שפירים יותר. דסי, מצדה, נענתה בחדווה. המגורים העצמאיים פתחו בפניה אופק והזדמנויות חדשים, בדרך אל החירות המוחלטת שכל כך ציפתה לה.

 

ואז הגיע תנקס גיווינג.

חג ההודיה היה האירוע השני במעלתו בארמון המושל אחרי פסטיבל הקולנוע. דניס אליוט דנהיל חובב המסיבות והאירועים עשה לו מסורת לקיים בחג קבלת פנים לכל המי ומי בדה־מוין. זו היתה חגיגה מושקעת, מפוארת ומדוברת מאוד בעיר. המושל היה פותח אותה בהצגת תרנגול ההודו המסורתי, ודנהיל הצוהל היה מקיים עם התרנגול דיאלוג קומי כתוב מראש, כשאת תפקיד התרנגול היה מבצע בכישרון דיבוב יוצא דופן יועץ התקשורת לואי כהן. לאחר מכן היו עוברים ַּבסך כל האורחים לברך את המושל. זה היה האות לפתיחת חגיגה הוללת, שנמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה.

מנדל איטקין היה, כמובן, מוזמן קבוע למסיבת חג ההודיה של המושל. מדי שנה הוא היה ממתין בקוצר רוח להזמנה שתגיע. משזו היתה מבוששת, לא היה מהסס לפנות אל מנהל מחלקת הטקסים, שאותו הכיר אישית, ולשאול אותו לפשר העניין. הוא ואשתו היו מתייצבים הכן בשעה היעודה בחצר המושל, מסננים בינם לבינם קללה יהודית נושנה כלפי הגויים וחגיהם הנוראים, נותנים תודה לאלוהיהם על שבראם יהודים וחסידים וממלאים את מלאכתם נאמנה בחיוכים ובדברי חנופה.

 

 

ההשתתפות השנתית של מנדל במסיבת חג ההודיה בארמון המושל היתה קריטית להמשך פעילותו במשך השנה כולה. במהלך הערב המלוקק והחנפני היו נסגרים דברים. מנדל היה פוגש שם, בין המזנונים והבמות, את כל מקבלי ההחלטות בממשל. הוא היה מחליף מילה עם התובע הכללי לטובת יהודי שנכלא, ומרעיף מחמאות על ראשו של מפקד המשטרה המקומית; סוגר תקציב קטן עם הגזבר; ומתכנן מבצע מחוכם עם יו"ר ועדת התרבות העירונית. את פירות הערב הזה הוא היה קוטף במשך שנה שלמה. אשר על כן, אך טבעי היה שבשנה שבה מדובר נפלה רוחו של מנדל עקב העובדה שלא ישתתף במסיבה השנתית. אשתו, ברכה־מנוחה, מרותקת למיטתה עקב לידה מסובכת, וכל מי שמבין דבר אחד בנימוסים אמריקניים יודע שהמגיע לקבלת פנים רשמית ללא בת לוויה הריהו כסוטה הסובב בגפו בגן הציבורי ומחפש לו קורבנות להתעלל בהם. בתחילה אמנם ניסה מנדל לשכנע את ברכה־מנוחה להתלוות אליו למסיבה חרף הרגשתה הרעה, אולם משהעיף מבט אחד בפניה המיוסרות, הבין כי הוא חוטא לה חטא נורא בעצם העלאת האפשרות הזאת, מה גם שאף בימי שלווה ובריאות לא היתה המסיבה הזאת מסוג הדברים שברכה־מנוחה, אישה חסידית ויראת שמים, כמהה אליהם.

תוך כדי הרהורים נוגים נפתחה הדלת, ודסי, במכנסיים מחמיאים

ובמחשוף נדיב, נכנסה הביתה, מחויכת וצוהלת יתר על המותר. מנדל נתן בה מבט מחמיר שיש בו בושה, ביקורת ומבוכה רבה, וכשהוא תוהה למקורו של ריח האלכוהול החריף שהתפשט בסביבתה, עלתה בו מחשבת פיגול שנתקעה במוחו וסירבה להסתלק: הוא ילך למסיבה עם בת לוויה המתאימה עשרת מונים לאווירה הכללית מאשתו. הוא ייקח איתו את דסי.

 

מנדל עצר את רכבו מתחת לדירתה של דסי בדרכם אל המסיבה. זו היתה לו הפעם הראשונה שהוא שהה במקום הזה, מן הפרוורים

 

 

הנעימים פחות בעיר, אבל הוא שיכנע את עצמו כי מן השמים התגלגלה כל הפרשה העגומה הזאת, רק כדי שתהיה לו בת לוויה לקבלת הפנים הארורה הזאת, שאילולא הצורך להרחיב ולהעמיק את פעילותו הרוחנית בעיר, אף לא היה עולה על דעתו להתקרב אליה. אולם גם תהליך השכנוע העצמי הפתלתל שעבר במוחו לא הכין אותו למראה דסי שיצאה מהבניין כשהיא מוכנה למסיבה. היא לבשה שמלת ערב שחורה שהפגינה את חלקת כתפיה וחזּה, וכשהסתובבה לרגע לבדוק משהו בתיבת הדואר, נגלה לעיניו גבה החשוף במלוא הדרו. מנדל כמעט התעלף. כשהניחה על עצמה מעיל פרווה גדול, הוא נרגע במקצת. בינו לבינו היה מוכרח להודות שעם כל האי־נחת שהילדה הזאת מסיבה למשפחתה, היא מאוד־ מאוד יפה. הוא גייס את כל כוחות נפשו וחייך אליה בחיבה כשנכנסה למכונית. בחצי שעת הנסיעה שנכונה להם, סיפק לה כמה שיותר פרטים על העתיד לקרות במסיבה, ולאט־לאט הצליח להסתגל לנוכחותה ולצפוי לו איתה במהלך הערב.

בכניסה לארמון המושל, כשדסי מיהרה להסיר את מעילה

ולהותירו בדוכן שמירת החפצים, מששוב הבהיק הגב ואיתו החרפה, נשבר מנדל סופית והחליט לוותר על בת לווייתו. את המשך הערב הוא בילה לבדו, נבוך ודואב, כשהוא מנסה לשווא לחייך חיוכי נימוסים ולמלא את תפקידו באמונה. אלא שאז, בזווית עינו הוא ראה דבר־מה מה שגרם ללבו להחסיר פעימה: בפינת הטרקלין, סמוך למפל מים מעוצב, כשהם שעונים על בר משקאות, עמד המארח, מושל איווה, שקוע בשיחה נעימה מדי עם מישהי שמנדל הכיר היטב. כעבור דקות אחדות, כשמנדל ראה מרחוק את המושל מחפש דף נייר, משרבט עליו משהו ומוסר אותו לדסי, לא הצליח להתאפק עוד. אחוז פלצות, הוא שיגר את אחד המלצרים למסור לבחורה הגבוהה שעומדת ליד הבר כי "דודך מחכה לך בחוץ", ויצא החוצה, שבור ורצוץ.

 

 

כשדסי יצאה אחריו, צוהלת ומעט כושלת בהילוכה, וכוס המשקה עדיין בידה, הוא לא הצליח לעצור בזעמו. "אני מקווה שאת יודעת מה את עושה", הוא הטיח בפניה. "בכל מקרה, אני מזועזע ממך. אני לא רוצה להיות חלק מהדבר הזה. שלא תעזי להגיד לו מי את, את שומעת"î?

דסי לא ענתה, ספק אם היה ביכולתה להבין ולהפנים את זעמו של הדוד הכואב. הוא עצר עבורה מונית, הושיט לה שטר של חמישים דולר והתחיל לפסוע במהירות לעבר מכוניתו, אבל לא הצליח להתאפק וזרק, ספק לה ספק לעצמו, עוד משפט אחד: "הוא בטח יודע, הגוי ההולל הזה, מי הציל אותו בשנה שעברה, או־קיי"?

מנדל ידע היטב על מה הוא מדבר. את הסוד הזה ידעו רק הוא ויועץ התקשורת לואי כהן. סנדלר ופרידמן, שני עיתונאים צעירים במגזין המקומי "לאסט מאנת," שנמנו עם חברי בית הכנסת של רבי איטקין, הצליחו בשעתם לגלות פרטים עסיסיים על פרשת גירושיו המכוערים של המושל. רק שני לילות מאומצים של שכנוע מצד מנדל והיועץ כהן הצליחו לגרום להם לנצור את עטם. עד כה לא שיתף מנדל איש בפרטי האירוע הזה, אולם מראה אחייניתו הנלכדת ברשת, שהוא עצמו בפזיזותו פרש לרגליה, הצליח להוציא ממנו את המידע החסוי, שעתיד להתברר בהמשך כמועיל ביותר.

 

 

.ג

זה היה החורף של מייקל סומברג. סימנים ראשונים לכך נראו כבר בפסטיבל הקולנוע, והחיזוק המשמעותי התקבל במסיבת חג ההודיה, כשהמושל דנהיל הזמין את הרב סומברג לעמוד על ידו בשעה שהוא נועץ את הסכין בגופתו האומללה של תרנגול ההודו. דנהיל חיבב

 

 

את סומברג עוד מתקופת לימודיהם המשותפים בתיכון. פעם אחת באותם ימים רחוקים הציל אותו סומברג מטביעה באגם, ומאז הפכו לחברים קרובים. בעיתון המקומי נכתב למחרת בטור המערכת, תחת הכותרת "דה גברנר ויספרר," שכוכב נולד בממשל, וכי סומברג עוד יגיע רחוק. בהתאם לדרך ההתנהלות הפתלתלה של הפוליטיקה המקומית, מייקל סומברג, ראש הקהילה הרפורמית בעיר, הפך במהירות מוגזמת לאימת מסדרונות השלטון. ככה זה בממשלים פרובינציאליים: משמישהו מתעצם מעט וכוחו עולה, מיד מתנהגים הכול כאילו הוא כול יכול.

מייקל סומברג היה צעיר מוכשר, בעל תואר כפול במשפטים ובכלכלה, שנולד בעיר וגדל במוסדותיה. לקהילה הרפורמית הוא הגיע דרך הוריו, שהיו בין מקימיה שישים שנה קודם לכן, ומשהחליט, במהלך לימודיו באוניברסיטה, לבחור במסלול רבנות והנהגה במסגרת הקהילה, אך טבעי היה שבתוך שנים מעטות יעמוד בראש הקהילה, שנחשבה חזקה ומבוססת.

ממרום מעמדו לא היה סומברג נדרש כלל וכלל לגורם זוטר כמו השליח החב"די מנדל איטקין. הקהילה הרפורמית שלטה בעיר שלטון איתן ויציב. היא כללה פי חמישה חברים מהקהילות הקונסרבטיבית והאורתודוקסית גם יחד. כשאיטקין הגיע לעיר, סומברג לא השגיח בו כלל. רק משזה החל להעמיק את אחיזתו ולצבור קשרים ומעמד, החל סומברג לתת את דעתו לאיום ההולך ומתגבש.

שלא כמנהגו, נקט איטקין את טקטיקת ההתעלמות ביחסו למייקל סומברג. ככל שהלך מעמדו של סומברג והתחזק בארמון המושל ובמסדרונות השלטון, כך הלך איטקין והתרחק ממנו. בעוד עשרות הלוביסטים שקנו להם שביתה בחצר המושל עשו הכול כדי להתחבב על סומברג ולזכות באהדתו, נהג השליח החב"די בדיוק ההפך; הוא התעלם במופגן מאויבו הסמוי. בו בזמן הלכה והתבססה הקהילה האורתודוקסית בעיר, שבהיעדר מנהיג אחר שלט

 

 

בה איטקין ביד רמה. בית הספר ליהדות שליד בית חב"ד כמעט קרס מריבוי הפניות להרשמה, בית הכנסת היה מלא מפה לפה בימי חול, בשבתות ובחגים, ואירועי התרבות שאירגן בית חב"ד המקומי זכו להצלחה רבה, הרבה יותר מן המצופה. כל אלה, בצירוף יחסו העוין והמזלזל של הרב איטקין, עירערו את שלוותו של הרב סומברג וגרמו לו ייסורי נפש. ככל שניסה, לא הצליח לסלק ממחשבותיו את האיום הגלום בעצם נוכחותו של איטקין בסביבה. בכל פעם שהיה נפגש עמו בבניין העירייה או בארמון המושל, היה חרון עיקש עולה בגרונו, והוא היה נתקף זעם.

סומברג תיעב את חב"ד ופעולותיה. הוא ראה באיטקין ובחבריו מטיפים מיסיונריים ועושי נפשות. עד מהרה הניעו אותו התיעוב והזעם לפעולה. ערב אחד מצא את עצמו, כמו בעוד הזדמנויות רבות, מסב לארוחה חברית עם המושל דנהיל. סומברג לא הצליח לעצור את לשונו המשתלחת, והשמיע באוזני דנהיל נאום הפחדה, שעיקרו הנזק שמסיבים בית חב"ד ופעילותו הדתית־מיסיונרית של רבי איטקין לעיר ולאופיה הסובלני המתקדם. סומברג לא הסתפק בכך, אלא טרח להשמיע את תפיסתו הכוללת בדבר פעילויות בעלות אופי דתי במרחב הציבורי של העיר והמדינה. מסקנת ההרצאה היתה אחת: על הממשל המקומי לתמוך בפעילות הזרם הרפורמי תחת שרביטו של סומברג, ובו בזמן לעצור את פעילות בית חב"ד באמצעות חקיקה מקומית ולייבש אותו מבחינה תקציבית. סומברג לא התעצל, והציג בפני המושל תוכנית פעולה. על פי התוכנית, צריך המושל להביא בפני האספה הכללית הצעה שתגביל פעילות דתית ציבורית מכל סוג שהוא, בהסתמך על החוקה הגורסת הפרדת הדת מהמדינה, ובו בזמן תינתן הוראה שלא לסייע בתקציב פעילות התרבות של בית חב"ד עד להודעה חדשה. דנהיל, שכבר שתה יותר מכוסית אחת, תלה בסומברג עיניים מזוגגות והינהן בחיוב. סומברג התחייב להציג במהירות האפשרית הצעת חקיקה הכוללת רקע,

 

 

נימוקים וניסוח מדויק של התקנות שביקש להעביר. כעבור שלושה ימים כבר הגיש טיוטה ראשונית לעיונו של דנהיל, ובו בזמן דרש ממנו להוציא צו מיידי האוסר על בית חב"ד לקיים את מסיבת פורים ותהלוכת העדלידע המסורתית, שמתקיימת כבר שש שנים רצופות, מן הסיבות החוקתיות המנויות בהצעת החקיקה. דנהיל הסכים. הצו יצא.

 

 

.ד

ההפגנה השקטה מול ארמון המושל היתה מרשימה בפשטותה. יותר מאלף וחמש מאות יהודים הצליח הרב איטקין לגייס למבצע הבזק שאירגן. הידיעה על הגזרה החדשה, שעלולה לחסל לחלוטין את כל מה שעליו יגע ועמל, תפסה אותו בדיוק כששהה עם קבוצת התיאטרון שביקשה להפעיל השנה, תוכנית וארגונית, את תהלוכת פורים של בית חב"ד. שיחת הטלפון הראשונה היתה מאשתו. היא דיווחה לו כי בחדשות הצהריים דובר על רפורמה בחלוקת תקציבי התרבות בעיר, ואף שמו של בית חב"ד הוזכר. הוא מיהר להתקשר אל אנשיו במחלקת התרבות, ושם נודעה לו התמונה במלוא כאבה: מפעל חייו עומד בסכנה קיומית. בסיבוב הזה מייקל סומברג עומד לנצח.

באותו יום התקיימה בבית הכנסת הקהילתי של הרב איטקין עצרת זיכרון לזכרו של סגן נשיא הקהילה שנהרג בתאונת דרכים. אף שהיה מדובר במקרה טרגי, התקשה הרב איטקין להסביר את נחלי הדמעות שנשפכו מעיניו שעה שנשא דברים לזכר המנוח, שהיה בן תשעים ושלוש במותו. בתום דבריו לא הצליח איטקין להתאפק. הוא פנה אל הקהל הרב, ובקול נכאים תיאר בפניהם את הצפוי לקהילה ולבית חב"ד. "אם אנחנו רוצים לעשות משהו לזכרו של סגן הנשיא

 

 

המנוח", זעק איטקין, "הבה נלך עכשיו יחדיו כדי לזעוק נגד האסון הזה"î רבע שעה לאחר מכן ניצבו כל חברי הקהילה בהפגנה השקטה והרועמת ביותר בתולדות העיר, כשבראשם עומד רבי איטקין ונושא דברים במגאפון.

כשאיטקין ירד מהבמה ופינה אותה לדובר הבא, השמיע הטלפון הנייד שלו צפצוף חד. בהודעת האס־אם־אס שקיבל מדסי נכתב רק "?"

מאז האירוע בבית המושל לא החליף מנדל עם דסי מילה ואף לא פגש בה. לאחיו הוא הודיע לקונית כי הילדה יצאה משליטתו, וטוב יעשה אם ישיבנה לניו יורק. מעת לעת היה מנדל מקבל דרישות שלום עקיפות, בדמות שיחות טלפון חטופות שניהלה עם אשתו ובנותיו, אך לא יותר מכך. כיוון שכך, נמנע ממנדל המידע שהיה נחלתו של כל רכילאי במסדרונות השלטון ובעיתונות המקומית, שלפיו המושל דנהיל מנהל זה כמה חודשים רומן חשאי עם צעירה אלמונית מצודדת, וכי יש המדברים בסביבתו אפילו על מיסוד אפשרי של הקשר. מי שהתעקש להציץ ולהתעניין, היה יכול לחזות בדסי כשהיא חומקת בשעות בוקר מוקדמות אל רכב שרד הממתין לה בכניסה, והולכת לעמל יומה. איש לא ידע מיהי הצעירה שמצאה חן בעיני המושל. היחיד שידע את זהותה עמד עתה בלבה של הפגנה המונית מול בית המושל ובהה המום בצג טלפון נייד.

מוחו של מנדל החל לעבוד במהירות. לגודל אסונו הוא הבין

מיד את המצב לאשורו, אך הבין גם כי במצב הזה חבויה גם ישועה גדולה. הוא כתב במהירות הודעה: "דנהיל אנד סומברג מנסים להרוס אותי. תזכרי מאיפה באת, דסי. מי יודע אם לא בשביל הרגע הזה קרה כל מה שקרה. אנא, עשי משהו למען המשפחה."

בדיוק באותה שנייה הרים מנדל את עיניו אל על. בחלון העליון, זה של בית המושל, ראה דמות מוכרת. עיניה של דסי הושפלו, וידיה עסקו בכתיבה מתחת לשפת החלון. התקבלה הודעה חדשה: "אתה תתפלל. אני אעשה."

 

 

.ה

למחרת, בתשע בבוקר, הופיעה לפתע דסי בלשכת המושל. היא נכנסה בחטף לחדרו של דנהיל וטרקה מאחוריה את הדלת. המושל ההמום, שחשש מכל רינון שהוא, קם ממקומו ופתח את הדלת לרווחה. דסי לא השתהתה, ורכנה מאחוריו על גבי המכתבה. דנהיל, שזה היה הדבר האחרון שבו חפץ, התקשה מעט להחזיק מעמד. הוא ביקש בלחישה מהמזכירה לסגור את הדלת. מעבר לכתפו שלחה דסי יד אל המקלדת ורשמה בקובץ הפתוח על המסך הודעה קצרה: "מייקל סומברג, היחיד מבין מקורביך שאני מצליחה לסבול, חוגג יום הולדת. הנכם מוזמנים לארוחת ערב עתירת הפתעות בביתי בעוד יומיים. יהיה מעניין."

דנהיל שמח על ההזדמנות להשביע את רצונה של אהובתו. הוא חייג לסומברג והודיע לו בחשאי על ההזמנה. סומברג ריחף מרוב אושר. לאשתו הוא סיפר כי הוא ורק הוא מוזמן לארוחה אינטימית עם המושל וחברתו. אשתו נדרכה, אך מייקל מיהר להרגיעה בכך שביקש את עצתה: לאיזה עניין כדאי לו לנצל את הארוחה החגיגית? אשתו ושני בניו הגדולים לא הותירו מקום לספק. הם המליצו לו לנצל את גל החביבות הזורם אליו מצד המושל ולהנחית מכה ניצחת על בית חב"ד. למה אתה צריך להמתין עד פורים? הם הקשו, תן את המכה שלך כבר עכשיו. תראה איזו חנוכיית ענק הוא מקים בכיכר לכבוד חנוכה. לך אל המושל ותוציא ממנו צו שיאסור גם את הפעילות הזאת. זה יהיה הרבה יותר יעיל, כך הם הציעו בהתלהבות, ומייקל, מבלי דעת מה צופן היום הבא עבורו, סבר וקיבל.

 

 

.ו

בלילה ההוא נדדה שנת המושל. באותו יום הגיעו מסמכי הגירושים והצהרת הסודיות, ששיחד את סוזן בסכום נכבד של דמי לא יחרץ לחתום עליה. הוא התפשט, מזג לעצמו כוס ויסקי וניסה לעלות על יצועו. אך משהבין כי לא יצליח להירדם, נטל את הכוס וירד למשרדו, סר וזעף, באימונית ובנעלי בית.

לבו לא היה עמו. הסערה שיכלה להתחולל לא הרפתה ממחשבתו: איך ייתכן, לעזאזל, כי בעידן כזה של חופש מידע ועיתונות חופשית הוא הצליח למנוע את דליפת פרשת האהבים ההיא לעיתונות? ומה אם היא תתגלה?

כרגיל במקרים אלה, הוא הרים את הטלפון והזמין אליו את לואי כהן. כהן, שכבר עלה על יצועו, נחרד. בתוך שעה קלה כבר ניצב בלשכה והיה טרף ללחציו של דנהיל.

שלא כדרכו, היה דנהיל חד וערני. כיצד ייתכן, הקשה בפני כהן, שהצלחת למנוע את דליפת הפרשה החוצה? אתה ודאי מסתיר משהו, האשים. כהן התפתל במקומו וניסה להתחמק. משלא היתה לו ברירה, שיתף את המושל בעלילות הלילה ההוא, שבו הוא והחב"דניק מנדל איטקין ניהלו משא ומתן מפרך עם סנדלר ופרידמן, שני העיתונאים היהודים. דנהיל לא ויתר. הוא ביקש לשמוע עוד ועוד. התמונה שעלתה מסיפוריו של לואי כהן עוררה בו אהבה גדולה לרב החב"דניק ורצון עז להודות לו. הוא לא קישר כלל בין בית חב"ד, מושא שנאתו של סומברג, לרב איטקין החביב. הוא נזכר שכבר שבועיים מונחת על שולחנו הזמנה מעם איטקין לכבד בנוכחותו את הדינר השנתי וטקס הדלקת נרות חנוכה שעורך בית חב"ד. הוא ידע מה יעשה.

הוא קם בסערה ויצא לשירותים. משרק פתח את דלת לשכתו,

מצא באולם המבוא את מייקל סומברג משוחח עם המזכירה התורנית.

 

 

סומברג לא נהג לבזבז זמן. מיד לאחר השיחה בביתו הוא מיהר להגיע באישון לילה ללשכה כדי להכין את נוסח הצו בדבר אירועי חנוכה, כך שדנהיל יוכל לחתום עליו עם בוקר. משאך ראה אותו דנהיל, נפל במוחו רעיון. כששב מלפנות את צרכיו, דרך פעולתו כבר היתה ברורה.

עוד בטרם הצליח סומברג לפצות את פיו, תחב דנהיל בידו את ההזמנה ומיהר להכתיב לו נאום שאותו יישא סומברג בדינר של בית חב"ד, כנציגו האישי של המושל. כמו כן קיבל המושל את הצעתו של לואי כהן והורה לסומברג ההמום לפרסם מודעת ברכה מטעם הקהילה הרפורמית בספר הזהב, שיוצא לקראת הדינר החגיגי. בהתלהבותו לא ויתר דנהיל על שום פרט, ואף הכתיב לסומברג את הנוסח המוצע למודעת הברכה, נוסח שנפתח במילים: "ככה ייעשה לאיש מצליח."

סומברג הגיב כמי שנטרפו ספינותיו בים. הוא היה המום, אך ידע כי אין השעה כשרה לכל שינוי שהוא בהחלטותיו של המושל חסר האחריות. את היומיים שנותרו לו עד לאירוע המביך הוא הקדיש להתייעצויות עם מקורביו, כשכל שעה שקירבה אותו אל החרפה הגדולה, כירסמה עוד ועוד במצב רוחו ובשמחת חייו. בשלב הזה הוא החל להבין כי משהו בתוכניותיו החל להשתבש. הוא לא ידע עד כמה.

 

אין לדעת מנין נטל מנדל את כוחות הנפש הדרושים לכך, אולם במהלך כל האירוע המפואר הוא השתדל שלא להזכיר במילה אחת את האיום המרחף על בית חב"ד ועל פעילותו. האירוע עבר בשלום ובהצלחה, כששיאו היה, כמובן, נאומו של סומברג, שהתקבל על ידי מי שידעו את מאורעות השבוע האחרון בתרועות ניצחון. סומברג הדיפלומט שיחק את המשחק באופן מושלם, ורק כשירד מן הבמה ונס על נפשו אל מחוץ לאולם, התיר לעצמו לזעום ולפלוט כמה

 

 

קללות. הוא מיהר אל ביתו, שבו המתינו לו אשתו וילדיו, והמשיך לטכס עצה כיצד לנהוג, אבל אז הגיע הטלפון הבהול מלשכת המושל שביקש לדעת מדוע הוא מאחר לארוחה בביתה של דסי. מייקל, שבסערת האירועים שכח לחלוטין מהארוחה, מיהר לרכבו ושעט אל עבר פרוור מגוריה של דסי, מיואש לגמרי.

 

 

.ז

המפגש בביתה של דסי היה מקורי ויוצא דופן. דסי כמעט לא דיברה. היא הכינה תאורה רומנטית בצבעים, השמיעה מוזיקה פסיכדלית ויצרה אווירה מסתורית ומתקתקה. סומברג ישב שותק ומכונס, ואילו המושל לא חדל אף לרגע מלשתות. דסי הגישה מתאבנים שרכשה במשובחת שבמסעדות העיר. סומברג אכל לאיטו, מנסה להתאושש מאירועי הלילה. משהחל גופו של המושל להגיב לכמויות האלכוהול שהגיר לתוכו, שינתה לפתע דסי את טעמה, פנתה אל המושל והחלה לתאר בפניו את המקום שבו נולדה, את חצר חב"ד ואת פעילותה. היה נדמה כי הזיכרונות מציפים אותה, והיא הכבירה דברים על אודות הרבי מליובאוויטש והשליחות שהטיל על חסידיו, ותיארה בצבעים עזים את שגרת פעילותו של שליח, את מאמציו ואת הצלחותיו. דנהיל הקשיב בעניין. עם כל משפט שדסי הוסיפה, הלך סומברג והתכווץ בכיסאו. בסתר לבו הוא הבין לאן הדברים מובילים, אך בינתיים שתק.

דסי עברה לתאר את בית חב"ד המקומי בראשות איטקין. כשדנהיל

היה שבוי כולו בקסמיה, היא שלפה את נשקה הסודי, הצביעה בזעם על סומברג, סיפרה על הקשר שלה עם איטקין ופרצה בבכי.

לזאת המושל לא ציפה. הוא קם ממקומו בכעס והחל סובב בדירה.

 

 

בחרונו הוא עשה את מה שהיה רגיל לעשות במקרים כאלה, והרים טלפון אל יועצו לואי כהן. זה ידע להביא תמיד מזור במקום הנכון ובזמן הנכון. כעבור דקה של הקשבה, כשדנהיל מהנהן בהסכמה, פלט, "תנקס" חרישי, חזר לסומברג, ובפנים מאיימות הודיע לו כי אם הוא חפץ בהמשך הקשר ביניהם, עליו לפנות מיוזמתו אל רבי איטקין ולבקש ממנו להדליק למחרת בערב את החנוכייה המרכזית של בית חב"ד, בגובה חמישים אמה.

מנדל, אפוף כולו שרעפי אמונה, קיבל את הבקשה בחדווה. הוא טילפן למפקד המשטרה, שנועד להדליק את החנוכייה בערב הבא, והודיע לו כי בצו המושל הוא נוטל ממנו את הכבוד ומעביר אותו לסומברג. דנהיל טרח להתעדכן מדי שעה בהתפתחויות. רק משהודיעו לו כי סומברג עלה על המנוף והדליק את החנוכייה — שכך זעמו, והוא שב לחדרו להתנחם בזרועותיה של דסי.

 

 

.ח

למחרת היום ביטל המושל את לו"ז העבודה שהוכן לו ועסק אך ורק בענייניה של דסי. בשעת בוקר מוקדמת הזמינה דסי את איטקין המאושר לפגישה שלא מן המניין בלשכת המושל. דנהיל לא חסך במחוות. הוא העניק למנדל את כל מה שביקש ואף למעלה מכך. בין השאר נחה עליו רוח היצירתיות, הוא הזמין אל לשכתו את מחזיק תיק החינוך והורה לו לבטל הקצאת מגרש שיועד לבית הספר הרפורמי ולהעבירו לבית חב"ד. במהלך הפגישה עלתה לפתע בעיה פרוצדורלית קשה: כיון שהתקנה שהגיש סומברג באמצעות אחד מחברי המועצה בחתימת דנהיל התקבלה, הרי

 

 

חובה ליישמה. התקנה שהתקבלה קבעה כי אין לתקצב בכל תקציב תרבות שהוא את בית חב"ד ופעילויותיו. מה עושים? כנוח הרוח על דנהיל, גם לזה נמצא פתרון. הוא ניסח תקנה חדשה הקובעת כי מאחר שבית חב"ד מסייע לנכים ולקשישים, הרי תקציבו ייגזר מכאן ואילך מתקציב הרווחה, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

מנדל לא ידע את נפשו מרוב אושר. כששמע את המושל מעביר הודעה דחופה ליועץ התקשורת שלו בדבר התקנה החדשה, לא הצליח להתאפק וקרץ בעינו ללואי כהן. זה השיב לו קריצה. ביציאה מארמון המושל המתינה לו סוללת עיתונאים צוהלים שביקשו את תגובתו. הוא אמר רק שתי מילים: ונהפוך הוא.

 

 

.ט

צוות ההיגוי שהקים הרב איטקין בבית חב"ד לניהול המערכה הגיב בשאגות שמחה, במזיגת וודקה ובהכרזות "לחיים"î ללא הבחנה. כשאיטקין הגיע למשרדו, עלתה השמחה עד לב השמים, והחבורה אף יצאה בריקודים. מצויד ביד חופשית מהמושל, מיהר איטקין לבצע השתלטות בזק על כל הזירות העיקריות שהיו בידי סומברג. אנשיו יצאו וקבעו עובדות בשטח, כשהם מעבירים לרשות בית חב"ד את נכסיה העיקריים של הקהילה הרפורמית:

את המתנ"ס.

ואת מרכז החוגים. ואת אולם הספורט.

ואת תחנת הרדיו הקהילתית. ואת בית הספר למבוגרים.

 

 

ואת בית התמחוי. ואת מועדון הנוער. ואת חדרי ההרצאות. ואת הספרייה.

ואת מועדון הגולף.

עשרת מוקדי הפעילות המרכזיים של הקהילה, מבלי לפגוע, כמובן, בציוד ובריהוט, זאת על פי הנחייתו המפורשת של הרב איטקין.

מנדל החליט שלא לבזבז זמן. הוא מיהר להעביר דיווח מפורט בדבר התשועה הגדולה לבתי חב"ד בכל העולם, למרכז חב"ד העולמי בברוקלין ולאתרי האינטרנט של התנועה. אחד האתרים שפירסמו את הסיפור טרח ליידע את קוראיו כי מעתה יחגגו בכל קהילת חב"ד את "נס דה־מוין" לזכר התשועה הגדולה, מנהג שאכן נקוט בכמה מקהילות חב"ד עד היום הזה.

 

 

.י

זו היתה מסיבה משפחתית עגומה מעט, אך עם זאת מרגשת וצופנת סוד. בפעם הראשונה מאז אירועי הנס התכנסה משפחת איטקין לארוחה משותפת.

מסביב לשולחן הסבו מנדל ומשפחתו, יוסף יצחק ורעייתו, הוריה של דסי, שהגיעו מניו יורק, וחזותם העידה עליהם כי הם מסרבים ליטול חלק בחגיגה הגדולה, ודסי עצמה.

בשקט שהשתרר פתאום, אמרה דסי בלחש, "הי איז ג'ואיש". למנדל נתקע המזלג בחך. יוסף יצחק החל משתעל. כולם חדלו

לאכול ותלו בדסי עיניים קמות.

 

 

"כן", היא המשיכה. "אמא שלו יהודייה, אבל זה לא חשוב. אנחנו כבר לא יחד. אבא, אמא, אני חוזרת איתכם לניו יורק, או־קיי"?

"לא", אמר מנדל נחרצות. "את נשארת פה. מישהו צריך לנהל את האימפריה, לא? בואו, בואו נברך את ברכת המזון".

 

 

 

 

אחרית דבר

 

 

 

אצל איש אשר כמוני, אחד שגמע את התנ"ך מינקותו דרך קריאה והפטרה, "רמאות" לעולם תהא לבן הארמי, "נוכלות" היא עפרון החתי, "בריחה" היא יונה בן אמיתי, "נקמה" היא שכם בן חמור ו"השגחה פרטית" היא אסתר. לפני שנים אחדות, כשכתבתי את סיפורה של רות המואבייה כשהוא מולבש במחלצות ריאליסטיות ועכשוויות, מצאתי כי הוא מרגש אותי כפי שלא ריגש אותי סיפור מעולם. כך יצאתי לדרכי ומצאתי את עצמי הולך ומספר. את דינה ויונה וחנה ומיכל ואחרים. אמת, לא חשבתי שכל ספרי יהיה כזה, עד שבאה מורתי ועורכתי נועה מנהיים, אישיות תנ"כית בעוצמתה, והחליטה שכך יהיה. סברתי וקיבלתי.

 

רב־המכר־של־כל־הזמנים, הפריט הכתוב החשוב ביותר בתבל, סובל בישראל שלנו מיתמות קורעת לב. הוא מיטלטל כאומלל בין החילונים שאינם יודעים בדיוק מה עושים איתו, ובין החרדים שיראתם מפניו גורמת להם לנשק אותו בעיקר בעודו סגור. בין אלה שמשום־מה בחרו לוותר על העושר הזה ובין אלה שמרוב ריחוק וקדושה ואימה ורעדה נמצאו גם הם, בסופו של דבר, מוותרים עליו. מעודי בזתי להללו וזעמתי על הללו. היטב הבנתי את התפיסה החרדית המסרבת

 

 

לבצע כל הפרדה שהיא בין הטקסט כפשוטו לבין העולם האמוני־ רוחני הניצב מאחוריו, אלא שמעודי לא הבנתי מדוע אין שניהם יכולים ללכת יחדיו, שהרי נועדו. בתווך מצויים כל אוהביו, שגם הם נחלקים לזרמים ולתתיהם. מאוהבי התנ"ך המתייחסים אליו כמקור השראה בלבד ומעלים את חמתי, דרך מבקריו שבשל החינוך שקיבלתי לא יהא חלקי עמהם ועד למציצים ונפגעים, מנסים ונסוגים, אומרים ומסתייגים. תכלית דבר, אין לך אדם המחזיק בספר הספרים הקדוש הזה ואין ענן כלשהו מרחף מעל לראשו.

לכל אורך תהליך הכתיבה היטלטלתי בין הקצוות האלה. בין החשש מפני אלה שאינם מכירים את המקור ולא יבינו מה אני רוצה מחייהם לבין אלה שיערפו את ראשי עוד בטרם תושלם קריאתה של שורה אחת, בשל החשש שמא אני מנסה "לפרש," "להאניש," "לספר" ולעשות שאר פעולות נוראות בהקשר התנ"כי. שהרי בתנ"ך לא נוגעים — כך סיכמנו, לא? עם אלו ואלו שוחחתי בלבי לכל אורך הכתיבה. השתדלתי להיות צמוד לקו העלילתי, אך מנגד לא לחטוא לריאליזם ולאמינות הסיפורית. היה לי ברור שהסיפורים חייבים לעמוד בזכות עצמם, לא להתקיים אך בשל דמיונם למקור. אשר לאחי החרדים מן התנ"ך, להם צריך לומר קול גדול: לאט לכם. לא את אבותינו אני מספר ולא את נביאנו אני מפרש. אין אברם ושורקע שלי אלא אברם ושורקע, ואין דסי וחני וחזי שלי אלא דסי וחני וחזי. כמו בהרבה דברים אחרים, אין הדבר תלוי אלא בכוונה, וברי לי כי כוונתי רצויה.

אישה טובה אחת יש בכפר חב"ד, מקום מגורי במשך שנים ארוכות,

ששומרת לי טינת עולם כבר זמן רב, מאז ראתה אותי בטלוויזיה מנחה תוכנית ראיונות שעניינה אישיותו של שמואל הנביא. היא לא יכלה להירגע מאז והיתה מתלוננת בפני ילדיה ונכדיה שהיו חברי. עזבו אותו, היתה רוטנת בזעף. כלום שמואל הוא חבר שלו? מי הוא שבכלל שידבר עליו. אז נכון ששמואל הוא לא חבר שלי, אבל

 

 

 

הגישה שלה ושל כמותה להימלט משמואל במנוסת בהלה רק מפני שהוא אינו חבר שלה, אינה מקובלת עלי. אני, להבדיל ממנה, לפחות עוסק בשמואל, מנקודת מבט אמונית ובהתייחסות כאל מקור סמכות מקודש, ומובן שאין כל סתירה בין השניים.

"רומן בכתובים" הוא אגד סיפורים שאופן ההתכתבות שלו עם ספר הספרים יוצק אל בין בתריו את פוטנציאל הריגוש העלילתי שמקורו בזיק החשמל שניצת בכל קורא האמון על עלילות התנ"ך. ההזדמנות לכתוב אותם היא עבורי מתנה גדולה, ואני תפילה כי עשיתי את מלאכתי נאמנה. "התנ"ך אינו ספר סיפורים," כך לימדוני רבותי שוב ושוב מיום עומדי על דעתי. נכון מאוד. באותה מידה, "רומן בכתובים" הוא לא התנ"ך. הוא בסך הכול ספר סיפורים.