אני עוסק בימים אלה במלאכה מעניינת. אותי היא מעניינת, הכוונה. לצורך הקמת ארכיון של פרסומיי לאורך השנים באתר האינטרנט שלי , אני עובר על תיקיות וקבצים של 30 שנות פעילות עיתונאית ושולה קטעים רלוונטיים. המלאכה סיזיפית, נוקדנית ולעתים משעממת, אבל, כצפוי מסעירה אותי. ולמה שאשתף אתכם בה? וכי לגרום לכם לתור אחרי פרסומיי ולבקר באתרי באתי? דבר ראשון כן. למה לא, בעצם? אבל כמובן שלא לשם כך התכנסנו.הסיפור הוא שמפה לשם, הפרויקט הקטן הזה, שמתרחש באפלולית חדרי, נותן לי פתאום, מבלי דעת, פריזמה רחבה על תקשורת אקטואלית ומגזינית לאורך 30 שנות. הלוא דבר הוא! את הטור הראשון שלי בעיתון החרדי יום השישי פרסמתי ב-1996. מאז לא עבר עליי שבוע ללא כתיבת טור עיתונאי. אני קצת מגלומן ומסודר אשר על כן כל החומר מאורגן לי בתיקיות וכשהכל קופץ מול העיניים, חוץ מזה שזה מקדש נרקסיסטי, זה הופך להיות גם מסמך עיתונאי בעל ערך. אפשר לחלץ הרבה מסקנות מהמחקר הקטן הזה. אציג כאן שתיים שמלהיבות אותי במיוחד. האחת – אמאל'ה. הכל אותו דבר. עזבו את זה שראש הממשלה הוא אותו ראש ממשלה ושהמפלגה השלטת היא אותה אחת. גם הקונפליקטים לא השתנו כמעט במאום. יש שם טור על גיוס תלמידי ישיבות מ-99 שאני יכול לפרסם אותו בהעתק הדבק היום הזה ואף אחד מכם לא יחוש בהבדל. יש עיסוק אובססיבי ממש בשבטיות ובזהות, בישראל הזאת וישראל ההיא ובחילופי הגמוניות ובמהפך כן או לא, בהתנחלות בלבבות, בימין או שמאל כמובן ובתקציבים. מלא מלא תקציבים. הכתיבה הפרוזאית גם היא, באופן מפתיע, דומה להפליא. הנודניקים הם אותם נודניקים הבירוקרטיה היא אותה בירוקרטיה והזוגיות, כמובן, אותה זוגיות. אפילו המהפכה הטכנולוגית שנתפסת כעיקר חיינו הנוכחיים, שרק ניצנים ממנה ניבטים שם בין השורות – גם לא ממש מצליחה לעשות את ההבדל. הנרטיב הוא אותו נרטיב: איך יצור האנוש עובר 80 שנה בממוצע על הכדור הזה. והקונפליקט אותו קונפליקט: אדם מול טבע. אדם מול טכנולוגיה. הו, כמה שעולם כמנהגו! (כך קראתי גם לספר שהוצאתי פעם).
אבל הסיפור האמיתי שממש הסעיר אותי קשור דווקא לסגנון, לטמפרטורה.
אני מודה: הייתי המום לגלות כיצד כתבתי פעם. באיזו בוטות. באיזו ישירות לגופו של אדם, פוליטיקאי בדרך כלל. עזבו את זה שאני נמנע כבר הרבה זמן מעיסוק באקטואליה. אין שום סיכוי שהיום הייתי מתבטא ברבע מן הבוטות בה התבטאתי אז.
איך זה קרה? נעשיתי צדיק? התבגרתי? גם, גם, אבל קרה עוד משהו, לי ולאחרים: אנחנו חשופים לתגובות. אני יכול לכתוב מילה לא יפה על מישהו, אבל תוך שעתיים ארבעים איש ואשה יביעו באוזניי, באינספור דרכים רשתיות, את דעתם המנוגדת. וזה – זה כבר סיפור אחר. מורי ורבי לעיתונות היה אמנון דנקנר ז"ל שלא היה ממש עיתונאי הוא היה סופר ואינטלקטואל ובגלל עומק המעורבות הציבורית שלו נקלע לעיתונות ואף הפך לעורך עיתון. בתקופה מסוימת בעת כהונתו כעורך מעריב הוא פיתח תחביב: הוא היה פותח כל בוקר בשורת שיחות טלפון עם, שימו לב, מבטלי המנוי מאתמול. מעריב היה אז עיתון גדול והיו לו מנויים רבים ובכל בוקר כמעט הייתה מחלקת המנויים מקבלת שיחות טלפון ממנויים זועמים על משהו שהיה כתוב אתמול בעיתון ושמבקשים לבטל את המנוי. פקידות ופקידי המחלקה היו כמובן עושים במבוקש כמבוקש עד שבא דנקנר ואמר: לא עוד. בבקשה להפנות אליי את מספרו של כל מי שמבקש להפסיק את המנוי. הפרוצדורה הייתה די פשוטה: הוא היה מתקשר למבטל, מציג את עצמו. הליך שכבר פתר 85% מהבעיה, ואז מנהל איתו שיחה עניינית על הביקורת שלו. לא מסכים ולא מתווכח סתם מדבר.בסוף אותה שיחה, ביטול המנוי התבטל והמנוי שב לפעול כשהיה. כך זה קרה במאה אחוז מהמקרים. אפשר לזלזל באינטליגנציה של המתלונן ולומר ששיחת הטלפון מסלב על כמו דנקנר היא זו שעשתה את העבודה ואפשר להבין מה היה כאן באמת: לאיש הייתה ביקורת ולא היתה לו שום אפשרות להציג אותה, חוץ מאשר במטבח ביתו. הדרך היחידה העומדת בפניו היא לבטל את המנוי וזה מה שהוא עשה. שיחת הטלפון הזו היא בסך הכל מתן האפשרות הבסיסית המתבקשת לקיים איזשהו דיאלוג. זה שזה עם העורך הראשי זה רק בונוס.
הימים ההם היו ימים של עיתונות חד צדדית. מצד אחד סיפקו חומר ומהצד השני צרכו אותו. הדרך היחידה של כל מי שהיה בצד הצורך להגיד משהו, להביע משהו, הייתה לבטל את המנוי. היום הוא פשוט כותב תגובה. יותר מזה: היום הוא פשוט זה שכותב את המאמר.
האם אני אוהב את שיח הרשת בנושאים אקטואלים את ההתגוששות והפולמוסנות והאגרופנות? הו, כמה לא. הוא מעורר בי בחילה. באמת. אני גם מתנזר ממנו ובז לו רוב הזמן. האם אני מעדיף אותו ואת הדיאלוג שהוא מביא על פני מערכת הטפה חד צדדית, שבה יש חכמים שמהגגים ונתינים שצועקים על מסכים בסלון ביתם? בוודאי שכן. מדהים איך קראנו כל השנים לדבר החד סיטרי ההוא עיתונות.
