פחות משבוע אחרי שפשט אפי פיין את מדיו, הוא התייצב עם ים של עצבות נוקשה ומהורהרת בין עיניו בראש הצועדים בעופרה. העיתונות לא החמיצה שום פוזה. פיין פושט, פיין לובש, פיין צועד, פיין שוקל את צעדיו.
משמע החיבוק החל. אין לדעת אם זוהי רק הצגת הדברים התקשורתית או שכך הם פני הדברים בשטח, אולם ברור כי תא"ל פיין החל לצעוד במסלול הזוהר בו צעדו לפניו מרדכי, וילנאי ואהוד ברק עצמו. בימים אלה ממש מתבצע חיזור גורלי ע"י אריק שרון אחרי עמירם לוין, דן שומרון וקצינים משוחררים אחרים, במטרה להציג נבחרת בטחוניסטית כמשקל נגד לתפיסות הצבאיות של קבוצת ברק.
למה ברור שאפי פיין מוכרח להפוך למנהיג פוליטי? למה אין הדבר ברור באותה מידה ביחס לשורת רבנים דתיים לאומיים שיכולים להציג, לצד משנה רוחנית עשירה, שורת קבלות על פעילות עניפה בכל תחום חברתי?
בדיוק מאותה סיבה ששרון ממתין שעות בפתח חדרו של עמירם לוין. כי קריירה צבאית היא עדיין מטבע פוליטית-אלקטורלית נסחרת בביקושים גבוהים. כאילו לא היו אמנון ליפקין ומתן וילנאי מעולם.
התפיסה הגורסת שמאגר המנהיגים הטבעי מצוי בשורות הצבא, פושטת רגל כל בוקר מחדש. מה שלא מפריע לכלל הציבור בישראל לשאת עיניים כלות לעבר כל אלוף פושט. אפשר לסלוח על כך די בקלות למפלגות החילוניות, שהרי אחרי הכל מדובר על אחוז מסוים מתוך הבכירים המשתחררים שמוצא את דרכו לפוליטיקה. מה גם שלאט לאט הולכת התופעה ונשחקת. כשזה קורה במפלגה דתית, זה הופך להיות נלעג: אחד מכל בכיר שמשתחרר הופך להיות המשיח הגואל. הקלות הבלתי נסבלת שבה הופך איש מצליח בתחומו לבר כוכבא רק בגלל השילוב של דרגה וכיפה, הינה מקוממת ומעליבה. מי שעקב אחרי מסע השחרור ההירואי של פיין השבוע, יכול היה אפילו לגלות בשולי אדרתו שני רבנים בעלי משקל, הרב אילון והרב וישליצקי. אלה אלוהיך ישראל.
אני לא מכיר את אפי פיין וגם אין לי את הכלים למדוד את יכולותיו. ברור לי רק, ששנתיים אחרי נצחון ברק, שלוש שנים אחרי התאזרחותו של ליפקין שחק ושבועיים אחר מתן עדותו של יצחק מרדכי – הגיע כבר הזמן שקריירה צבאית תיחשב לחיסרון, לפחות בדרך אל שולחן הממשלה.
