את הדיווחים והידיעות על יום כיפור בכיכר דיזנגוף קיבלתי לשמחתי, כמו כל עם ישראל שלא היה שם – רק בעומק מוצאי יום כיפור. אחרי שתי עוגות וקפה ולתוך רגע הנחת האינסופי שרק מוצאי יום כיפור יודע להעניק (כל שנה מחדש אני מנסה להאמין שזה לא רק הפחמימה אלא משהו מעבר לזה) – באו הידיעות והתגובות והתגובות לתגובות והכל כמעט ונעכר. רק כמעט, מפני שזה היה צפוי. שיא הארוע הזה היה מבחינתי בשבוע שקודם לכן, עם החלטת העירייה התמוהה ופסיקת השופטת הדס התמוהה והחלטת השופט עמית להסתלק מהדיון. ובכל זאת, כשזה בא מול הפרצוף זה הכאיב מאוד. ממש הכאיב ועורר כעס וזעם ושוב כאב, כאב.
הייתי בחוץ. בחצר. חצר ירושלמית קרירה של מוצאי יום כיפור. על הרצפה נחו קרשי סיכה וגליל של מחצלת לסכך. עוד מעט תיבנה פה סוכה לתפארת. זה באמת הלילה הכי יפה של בשנה כבר למעלה מארבעה עשורים. ניסיתי לדבוק בזה ולהימלט מן הפושים הרודפים ולא ממש הצלחתי ואז נפל מבטי על הפינה המרוחקת של החצר, זו ששייכת לשכנים, ותוך רגע הבנתי משהו.
לראשונה עמדה שם סוכה. סוכה קטנה, בנויה למחצה, שהקמנו שכנינו החדשים, שנכנסו לדירה לפני חודש וחצי. הם באו במקום חנה, הדיירת הקודמת, שעברה לגור עם ילדיה כי היא נזקקת לסיוע. חנה היתה מסוג השכנים שראוי להתפלל אליהם. חכמה, טובה, נחמדה מאוד ובלתי מורגשת בעליל. היא חיתה לבדה ובשבתות ובחגים היתה נוסעת לילדיה. הקשר איתה התמצה בברכות נימוס ובשיחות נעימות וזהו. פה ושם, כשארוחת על האש בחצר היתה מתארכת מידי היה מישהו מאיתנו מהסה את כולם ואומר: שששש. זה מפריע לשכנה. וזהו. עשור שנים בילינו איתה ביחסי שכנות נהדרים ומאוד הצטערנו כשהיא עזבה.
ואז באו השכנים החדשים. חכמים וטובים ונחמדים אף הם. אבל הם, להבדיל מחנה, לא מתארחים אצל הילדים, אלא הילדים מתארחים אצלם. ולהבדיל מחנה, שחיתה בסגפנות ומתוך מיעוט מטלטלין, להם בית מלא בתכולה הגולשת במעט החוצה. ונכדים חמודים נכנסים ויוצאים כל הזמן. והחלון הגדול שבסלון שלנו, שכבר עשור השקיף רק על הגדר ממול וניתן היה להלך מולו בכל מיני פריטי לבוש קצרצרים שאינם הולמים עיתונאי נכבד בישראל – וילונותיו מוגפים; ואם כל זה לא מספיק, פתאום צצה וקמה לה סוכה. כבר לא סוכה אחת יש בחצר כי אם שתיים. ופתאום נעשה ברור כיום המצב החדש: החצר הזו היא כבר לא שלנו בלבד. היא חצר משותפת. ובחג הקרב ובא, כשנשב בסוכה אנו ועשרים אורחינו וניתן את קולנו בשיר – פתאום ייכנס לתוך השיר עוד שיר! מהסוכה השכנה. והילדים של אחיינים שלי לא יוכלו לשעוט בקורקינטיהם עד פינת החצר כמו בימי חנה, אח, חנה חנה! איפה את יא חנה!, אלא ייאלצו להקיף רק את השטח הקטן שנותן חשוף מסוכות בין שני חלקי החצר, בקיצור: הבנתם מה אני רוצה מהחיים שלכם. רק ראיתי את הסוכה הזו וליבי נפל.
יש הרבה אנשים שמפחדים באמת שמישהו הולך להרע להם או לפגוע באורחות חייהם או להפוך את ישראל לדיקטטורה. אין לי שום יכולת להתווכח איתם. וכי מה אומר? שזה לא נכון? הם לא יקבלו את זה וזה גם נראה לי קצת מטופש להגיד את זה כי בזה שאני אומר את זה אני בעצם נותן לגיטימציה להאשמה הזו שלהם אותי ואת כל מי שתומך בימין וזה מזעזע בעיני. אבל יש קהל עצום, עצום, של ישראלים שנמצאים בצד של המחאה ולא חושבים שמישהו הולך לתלות אותם; הם רק מאוד לא שבעי רצון מהשינויים, ארוכי השנים, שעוברת המדינה ודמותה וצביונה ואיתם יש לי הרבה עסק. ואיתם יש לי דיאלוג ולהם אני מבקש לומר שכל האנרגיה האדירה הזו שמושקעת בחרון ובדאגה, יכולה וצריכה היתה להיות מושקעת במאמץ האחראי לקידום פני השינוי הזה ולהבנתו. להפנים את העובדה הדמוגרפית הפשוטה שהרוב המספרי מייצר עימו גם אי אלו שינויים באופי ושצריך להסתדר איתם, איכשהו. בשום שכל ובשיתוף פעולה בין שני הצדדים.
כי השינוי הזה הרי כבר כאן מזמן. הוא מודגש לא באירועי התפילה של יום כיפור בתל אביב אלא בעיקר במספרים הבלתי נתפסים של המשתתפים באירועי הסליחות בירושלים ובכל הארץ. באמת שחודש אלול נוכח בסדר יומי דהיום, שהוא ישראלי ותקשורתי במהותו, יותר משנכח בשנים שבהן למדתי בישיבה. מה מהות השינוי? שישראל כבר אינה מדינה חילונית שיש בה פה ושם אלמנטיים יהודיים דתיים, אלא משהו שהוא יותר מדינה מסורתית שמתנהלת רוב הזמן באופן חילוני. ומה בשלב הבא? עוד איזה שינוי קליל בהגדרה ובאופי הפרהסיה. והשלב שאחריו? איזון, וניסוח מחדש. וריקוד עדין שבו שני הצדדים מגיבים לשינויים ולדינאמיקה. וויתור הדדי. וגם כניעות קטנות. לא נורא. אף אחד לא ימות. ושוב איזון. כך בדיוק זה היה יכול להתרחש. והמגאפונים והכרזות והצעקות לא מקדמים שום דבר. הם רק מפריעים לתהליך הזה לקרות ולכן זה כל כך כואב. כי תהליך השינוי ממשיך להתרחש גם ברקע. ומי שמופרעים הם רק תהליכי ההסתגלות והאיזון הבריאים שהכרחיים לו כל כך.
פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שקמה לו סוכה בחצר והחצר כבר לא שלו. הוא רק שוכח דבר אחד: שאף פעם היא לא היתה שלו. זו חצר משותפת, רק שפעם בתקופת חנה הוא הישלה את עצמו שיש לו חצר פרטית ועכשיו הוא מגלה שזוהי חצר משותפת. ברוכים הבאים משפחת ספיר. נהיה שכנים טובים, אני מבטיח. וגם כשממש ממש אכעס עליכם, אתם לא תדעו מזה בכלל. ורק את הקרטונים שעומדים כבר שבוע ליד העץ אם אפשר לפנות, טוב? באמת תודה. וסליחה. וטוב שהקמתם את הסוכה. טוב מאוד אפילו, כי רק באמצעותה הבנתי כמה דברים. ובכלל, סוכה זה הדימוי הכי טוב בעולם למה שאנו מדברים עליו. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", אומרים חז"ל במסכת סוכה. איך זה בדיוק מתבצע? כשהיינו קטנים, חג הסוכות היה צבוע בצבע אחיד של: ששששש! ששששש! אמי שתהיה בריאה היתה הולכת ומשתיקה את כולם במשך שבוע שלם. הסיבה היתה שיצאנו החוצה, מהבית אל הסוכה, ופתאום הכל היה מאוד חשוף, כי בסמוך ממש עמדה סוכתם של השכנים, כשרק דיקט מפריד בינינו לבינם ואפשר לשמוע כל מילה שנאמרת! ועל כן כל זכרון הסוכות שלי קשור גם בתפיסה של חלוקת מרחב משותף. אמנם בסוכות נפרדות אבל במרחב משותף.
יש דרך לקיים מרחב משותף. היא קשה ומתוחכמת ודורשת עבודה ובעיקר אמון, אבל יש דרך כזו. כשחז"ל מדברים על הסוכה המשותפת הם לא דורשים שכולם ייכנסו לתוך הסוכה האחת הזו. הם בהחלט לוקחים בחשבון שהפרקטיקה גוזרת סוכות נפרדות ורק טורחים להזכיר ש"ראויין". שהאידיאל הוא סוכה משותפת אחת וכשהאידיאל הזה ירחף מלמעלה נצליח לקיים את החיים המשותפים בסוכות נפרדות, ושרק נזכור שיש עוד כמה סוכות בחצר ושהיא לא רק שלנו ולכן, כמו שאמא שלי היתה אומרת, "לא נדבר מה שלא צריך". חג שמח.
