הוא לא היה חוזה עקשני וחריף מחשבה. הוא אמנם הלך אל המדבר ונטה שם אוהל, אבל לא כדי ליישב את השממה אלא כי כך הוא צווה. הוא גם לא כתב הרבה ספרים וגם את רב המכר היחיד שכן כתב – מישהו הכתיב לו, וכבר בפסוק הראשון מופיעה פעמיים המילה "את". הוא לא היה דיפלומט מזהיר, לא בן למשפחה הנכונה, אין שום מידע על ניסים מפורסמים שלו, והוא גם לא חבש את המחזור הראשון של שום גימנסיה. לא היה לו חוש הומור, הוא לא היה טיפוס חביב ולא נרשם על שמו שום צינור מים מהפכני. להפך. דווקא הסיפור של המים הוא זה שסיבך אותו, וגם נאומי גמגום רבים לא חסרו לו. נו, טוב, הוא לא היה "אשת ברזל", אפילו לא איש דברים, ואצלו כולם היו בחורים נחמדים. הוא לא היה בעל מוח אנליטי, לא עישן ולא שתה, וברשומות אין סימן לכך שהיה ג'ינג'י או דוגרי.
לא היה לו שום כישרון רטורי, הוא לא הלהיב המונים ולא היו לו גינונים. הוא לא התעקש ולא הבליג ולא כיווץ גבינים, והמוסד היחיד שבו שירת היה המשכן. הוא לא היה חולם גדול ולא חזה שלום וביטחון ואפילו את הדבר היחיר שהוא כן חזה הוא לא זכה להגשים. הוא לא חתר תחת אף אחר, לא קנה נשק ולא הקים צבאות.
לא היתה לו קריירה שנייה, הוא לא קבע ולא ניווט ואפילו לא נרצח כדי להפוך לגיבור לאחר מותו. הוא לא ניחן ביפי מראה, לא היה אשף תקשורת ולא שלט היטב בשפה זרה, אפילו בשפה שלו לא ממש. הוא לא היה גיבור קרבות מעוטר, לא ידע לפרק שעונים וגם פסנתרים לא ברור אם היו אז בכלל. הוא לא היה בולדוזר צולח תעלות, לא עבר אדמה מימיו ולמרות שהוא הרים כבש אחד או שניים בחייו, אין על כך תיעוד מצולם. הוא לא נולר מן ההיעדר והנבצרות, לא רץ 20 קילומטר בכל בוקר וזה לא היה "מקום העבודה שלו".
אבל הוא היה המנהיג האחר והיחיד של העם הוה. הגדול ביותר של כל הזמנים. זאת בגלל מה שכן היה לו: היה לו אלוהים. זה שהמציא אותו, זה שהפעיל אותו, זה שניהל אותו וזה שחי בלבו. הוא היה מנהיג עם אלוהים, והיה עוד משהו, קטן, טריוויאלי, שמסתתר אי שם בין הפסוקים, כמעט לא מורגש: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". זה למה.
