באותו יום השבוע נתקלתי בשני פריטים תקשורתיים שקשורים לאוכל ושהיו קשורים זה לזה. האחד היה ידיעה בעיתון הארץ שמספרת על כך שהשף אביב משה הופך את מסעדתו לכשרה. "מעולם לא היה קשה כל כך", מספרת כותרת המשנה, "למצוא חזיר בתפריט בישראל". הידיעה הזו נכונה וידועה לי היטב, כחובב אוכל ושומר כשרות. כמות המסעדות האיכותיות הכשרות בישראל שברה כל שיא אפשרי והיא הולכת וגדלה מידי יום. מאסת אוכלי הכשר בישראל הגיעה למספרים משני-שוק והיא מתוגברת בידי העלייה המסורתית מצרפת. קו החוף מנתניה ועד אשקלון נכבש בשיעורים עצומים וגם המאחז העיקש של תל אביב הולך ומתכרסם, רחוב אחרי רחוב. תוך זמן לא רב המיינסטרים הקולינרי האיכותי בישראל יהיה כשר. רשימת מסעדות טובות, אם תיערך ביושר ולא מתוך פוזיציה פוליטית או חברתית, תהיה חייבת לכלול רוב מספרי של מסעדות כשרות.
ואז, בערב, ראיתי בטלויזיה מנה של ביסק (מרק) סרטנים. זה קרה בתכנית הבישול האהובה עלי "מאסטר שף" שבעונתה זו מתעלית על עצמה ולדעתי היא ממש מצויינת. מה קורה לי כשאני רואה מנת סרטנים בתכנית האוכל האהובה עלי? כלום. אני לא מזדעזע ולא נתקף זעם ולא רץ לטבול במקווה או לשטוף את הפה בנוזלי קודש כמו מרק צח עם קניידלך או קריסטל מנטה. אני פשוט מבין, בשנייה אחת, מהטבעיות שבה השופטים מתייחסים לבחירה של המתמודד להציג מנת סרטנים, שאני לא בבית. שהטלויזיה הזו משדרת לי ואולי עבורי, אבל היא לא שלי. תאמרו: ומה בכך? אז היא לא שלך. או! אני אומר. שאלה נכונה ובמקומה. והתשובה טמונה ברישא של הדברים, כאן לעיל. איך מרשה לעצמה קשת, גוף התקשורת החזק והמוביל בישראל לגרום למיליוני ישראלים להרגשה קרה ומנוכרת ולהרגיש שהם צופים בטלויזיה שהיא לא שלהם? עזבו לרגע את הקב"ה, את תורת ישראל, את אבותינו שמסרו נפשם, את עקרונות הצביון של מדינה יהודית. בואו נדבר ביזנס נטו. יש פי עשרה יותר ישראלים שחשים ניכור כשהם רואים ביסק סרטנים בטלויזיה מאשר ישראלים שלא יסתפקו בשלל התכנים הקולינריים אם הם לא יכילו חזיר/פירות ים/ בשר וחלב. איפה השיקול השיווקי/מיתוגי?
והתשובה טמונה, כבר שנים ארוכות, בדי.אן.אי התקשורתי בישראל, זה שקובע את האופי של כלי התקשורת כולם, את רוחם ואת סדר יומם. הוא לא קשור למגמות פוליטיות ולא להוראות מלמעלה (נהפוך הוא. האינטרס הכלכלי הקר היה לשדר אל הרוב המסורתי). הוא קשור לניתוק בועתי שמאפיין את הרוב המוחלט של מנהלי הערוצים הגדולים, דבר הגורם להם להתעלם לחלוטין מנתוני האמת ולהמשיך לראות את העולם שסביבם, אליו הם משדרים, דרך הסביבה החברתית והתעסוקתית שלהם. זה ממש לא עניין אידיאולוגי ואפילו לא פוליטי. זו סתם בעיה של חבורה טובה ונעימה שכבר הרבה שנים תקועה על מדיום שוט ולא מצליחה לפתוח ולראות את התמונה הרחבה.
תוספת 23.8.22:
רגע אנושי קטן וכן סיפק השבוע חלון רחב מאוד לנבכי נשמתה המקולקלת של התקשורת המרכזית בישראל. לא היה בו כמעט חדש אבל הוא היה כל כך חמוד וכל כך אגבי ולא מתאמץ, עד שבאמת אפשר היה לחבק אותו בצער רב כמובן. זה קרה בערוץ הכנסת. שני כוכבים חמודים התכנסו לשיחה. טל פרידמן המראיין ודוד ליפשיץ המרואיין לשניהם רקע משותף: ארץ נהדרת. ליפשיץ הוא הכותב הראשי ופרידמן גדל בתוכנית כדמות עיקרית וזכורה לטוב זה היה גם הצידוק לשיחה. מין מבט על סאטירה פוליטית בימים אלה בהתבסס על רקעם משותף של המשוחחים. וברגע מסוים פרידמן עימת את ליפשיץ עם המצב החדש אליו נקלע התוכנית בעונתה האחרונה: פתאום השלטון הוא בידי אנשים מהצד שלהם. קצת קשה לצחוק על אנשים בצד שלך. לא? וליפשיץ הנבוך עונה בכנות שכן, כן, זה קצת נכון וזה מאתגר ולשבחו ייאמר שהוא מתקשה לנסח במדוייק והוא גם מבין את הבעייתיות וגם טורח להסביר שבסופו של דבר זה זה כן קורה, אבל זה קשה וכו'. וזה היה מאוד חמוד מצד אחד אבל מזעזע ממש מהצד השני. עבור צופי ואוהבי ארץ נהדרת, כמוני, אין בדברים כל חידוש. העונה האחרונה של ארץ נהדרת משמיטה את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי של מגיני התקשורת הישראלית נגד האשמות בהטייה פוליטית. הטיעון הוא: התקשורת תוקפת את הממשלה. זו מהותה של התקשורת, לתקוף את הממשלה ומכיון שהממשלה מאז 77 פחות או יותר ימנית – זה מה שקורה ובכן, הטיעון הזה בעצמו מאוד לא מדוייק, אבל נניח שכן: מה שקרה השנה הפך את הטיעון הזה לבדיחה. הטיפול של ארץ נהדרת בממשלה היוצאת ובקואליציה המקושקשת הזו, שכל מילימטר בה הזמין סאטירה מרושעת ואכזרית היה כל כך "עגול" ואוהב, עד שזה כבר ממש כאב, לא רק בגלל אי ההגינות אלא בגלל ההחמצה.
אני לא נוטר לליפשיץ ואפילו ממש מכבד אותו על ההגינות. צריך רק לשאול את השאלה שאני מרבה להעלות כאן בהקשרים תקשורתיים שונים: למה מישהו בקשת חושב שתכנית הסאטירה המובילה בערוץ של המדינה צריכה להיות כל כך מזוהה פוליטית עם צד אחד? הרי זו טלויזיה מסחרית שצריכה לכוון אל הרוב? לא אתעייף מלכתוב שוב ושוב את התשובה: זה לא קורה בגלל אידיאולוגיה ולא בגלל רצון להשפיע פוליטית. זה קורה בגלל שמקבלי ההחלטת במקומות האלה מאמינים שהדעה הזו, אותה הביע דוד ליפשיץ בחן כה רב, היא דעה שבקונצנזוס. היא הדעה של 'כולם'. כלומר, כל מי שהם מכירים. קוראים לזה בפשטות: חיים בבועה.
