מזה זמן שבראשי מסתובב רעיון נפלא לפורמט טלוויזיוני ייחודי שהצלחתו בטוחה: כיון שמה שהולך היום זה בעיקר ריאליטי, וכיון שכולם מדברים על זה שהעתיד נמצא בדוקומנטרי, עלה במוחי רעיון לשלב את שניהם יחד בצירוף אלמנטים משעשעים ולצלם סדרה במסגרתה אני עצמי מנסה, לעיני המצלמות, להיגמל מעישון. בדף המקדים לפרזנטציה, הרחבתי בעניין והסברתי מדוע דווקא עכשיו הסיכוי להצלחתה של סדרה כזו הוא גבוה במיוחד, מאחר והיא נוגעת בנושא פופולרי שעשוי לעניין גם קהלים שבדרך כלל נמנעים למצפות בסוגה זו. בפגישה שהתקיימה במשרדי הזכיינית הצגנו, אני והמפיק שעימי את הפורמט ונענינו שזה לא הזמן המתאים. העתיד, כך הוסבר לנו נמצא בשעשועונים, וחוץ מזה הפקה כזו היא עתירת הוצאות, מה שלא יכול להתאים לתקופה, אלא אם כן מצליחים להשיג מקור שת"פ, וגם, הם הוסיפו, גיא מרוז כבר עשה את זה.
זה היה די מייאש מאחר וזמן קצר קודם לכן, לכן עבודה מאומצת של צוות די נרחב הצגנו פורמט של תכנית שיח אקטואלית-סאטירית בהשתתפות מנחה וחברי פאנל המגיבים לאירועים אקטואליים בשילוב קטעי משחק ומרואיין, ואז נאמר לנו שמה שעובד היום זה רק ריאליטי ואין שום סיכוי שתכנית כזו, שכולה ראשים מדברים, תגיע לאיזשהוא הישג רייטינגי, ועוד בתקופת משבר כמו זו, מה גם שבדיוק עכשיו גיא מרוז עובד על פיילוט של פורמט כזה בדיוק.
חודש לאחר מכן שיגרתי אימייל לאיש מפתח באחד הערוצים וצירפתי, לעיניו בלבד, סינופסיס מושקע של מיני סדרה בנושא שמטריד אותי במיוחד: כסף. במרכז הסדרה אני, מספר ומתאר את יחסי לכסף ובעיותיי עימו. אני יוצא לראיין עשירים, מנסה לעשות כסף ולחקור מה מקור האנרגיה של אנשים שעושים כסף. הוא החזיר לי מייל כעבור כמה שעות. "בחייך קובי", הוא כתב, "אם כבר לחקות את גיא מרוז, למה לא תגיש הצעה לתכנית בהגשת שניים שבודקת עוולות נגד אזרחים? הגזמת קצת".
בשלב הזה הבנתי שאני בבעיה ושיניתי כיוון. ראשית, זנחתי את הזכייניות הראשיות ופניתי לערוצי נישה, שנית – התחלתי לחשוב על רעיונות מקוריים, כאלה שידהימו בחדשנותם את המחליטים שמולי. בשביל ההתחלה, הצגתי פורמט של תכנית אירוח אלטרנטיבית בהגשתי כשלצידי בובה בדמותי המשמשת כאלטר-אגו שלי ומגיבה לכל מה שאני אומר. הרעיון הזה, יש לציין, דווקא תפס לא רע, זומנתי לעוד פגישה ועוד אחת וכבר הרגשתי את שערי התהילה נפתחים לקראתי, אבל אז, בישיבה מכרעת בהשתתפות פורום נרחב אמר ע. מנהל מחלקת הפיתוח המוקומנטרי שזה מזכיר לו משהו שכבר היה פעם. כעבור חצי שעה הוא הצליח סוף סוף להיזכר שגיא מרוז, אם איננו טועה, ניסה פעם ללכת על דבר כזה בערוץ התכלת ולא ממש הצליח. אם התקופה היתה טובה, הוא אמר, היינו לוקחים את הסיכון, אבל בזמן כזה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
החלטתי לקחת פסק זמן מטלויזיה ולבחון אפשרויות אחרות. הצעתי לתחנת רדיו הגשת תכנית שיח לילית משעשעת ובעלת אלמנטים היסטוריים. משהו כמו גיא מרוז? הוא שאל. קמתי ויצאתי הלום. הצעתי לעיתון טור משעשע, מחולק להערות אקטואליות ונעניתי שמישהו כבר כותב דבר כזה ואין בתקופה הקשה הזו גיוסים חדשים, אבל בהחלט אפשר לסדר שאחליף את גיא בשבועות שהוא מצלם את המשמר האזרחי.
נבוך ומיואש שבתי לטלויזיה כשהפעם באמתחתי קלף מנצח שאיש לא יוכל לו: הצעתי סדרה דוקומנטרית מסוגת ה"דוקו-סלב" במסגרתה אני מתלווה לגיא מרוז ומצלם יום בחייו. איך הוא הולך, עובד, כותב, אפילו חודר איתו לחלקים הכי אינטימיים: מתלווה איתו לבדיקות רפואיות, שומע ממנו על חששות, פחדים, אמונות.
"זה מצויין", חזרו אלי, "אבל אורלי וילנאי כבר עושה את זה".
