בשעה 2 צלצל דוד והעביר סקיצה ראשונית של קטע קורע לגמרי, מפיל ומגניב של הראש של ארדואן על הגוף של בארט סימפסון גולש במגלשיים ושר שירים של אלביס קוסטלו מדובבים בפיו של אריאל זילבר מתחת לשער המעוגל של "העבודה משחררת". הוא ביקש ממני לסייע לו בהשלמת המילים המדוייקות בקטע האחרון שהוא אפילו יותר קורע מהשניים הראשונים. "זה הולך לרוץ", הוא אמר לי. "אתה תקנה את עולמך".
תודה, אמרתי, אין לי זמן. אחר כך סימס ש. שאני חייב חייב לפגוש אותו. הוא עושה דיבוב חדש לקטע של היטלר מ"הנפילה". היטלר בתפקיד ארדואן, כמובן, פוגש את מפקדי השייטת ומדבר איתם על בעיות הצליאק של טלי פחימה. "זה ענק", הוא אומר לי. "אני כבר באמצע". עמותה של דוברי טורקית דואגת להחתמת 4 מיליון גולשים על עצומה נגד טורקיה ועוד ארבע עמותות אחרות עושות את אותו הדבר נגד תורכיה, בת"ו וכ"ף. בשבוע האחרון קיבלתי שלושה דיבובים של ארדואן לשפות שונות מדבר על שואת הארמנים, שלא לדבר על מערכונים וקטעי וידאו קורעים לגמרי ש"עושים את העבודה" ו"פועלים בזירה האמיתית".
פייסבוק כורע תחת הנטל. טוויטר קורס. הבלוגיות באטרף. הנה, הנה, הדבר האמיתי! עזבו אתכם מהמדיות הותיקות. כאן קורים דברים באמת.
הקביעה הבאה היא מעט מרירה ונובעת מתוך תסכול מסויים, והיא גם קצת זקנה ועבשה, מה שלא הופך אותה לפחות נכונה ומדוייקת: אני מחכה לאמיץ הראשון שיקום ויגיד שנכון אולי שהזירה הזו היא הדבר האמיתי, ברור שהיא העתיד, אבל מה שקורה בה הוא ממש ממש לא מספיק טוב. נקודה. לא מספיק טוב. אם זה היה מספיק טוב, זה היה בטלויזיה.
בוא נאמר את האמת. עוד לא עלה ביוטיוב (כמדיה מובילה) סרטון שעובר טלויזיה. עוד לא עלה בבלוגיות טקסט שעובר עיתון. הכל נחמד, אבל ממש לא מספיק טוב. יש לכך גם סיבה מובהקת, מדוייקת, למעשה שתי סיבות. האחת היא, שהרי לא באמת יתכן שקשקוש שנעשה בבית בשעתיים וחצי באמת יעבוד, למרות שיש לו 2 מיליון צפיות בחצי יום. הרי את אותה העבודה עושים בחורינו הטובים בטלויזיה בהשקעה כספית עצומה ובעבודה קשה, עם הרבה כשרון יצירתי והרבה זמן ומאמץ; את אותה העבודה עושים טובי הכותבים בעיתון עם עריכה ושכתוב ומאמץ יצירתי ויגיעת מוח ממושכת. פשוט לא ייתכן.
הסיבה השנייה והיא עיקר, היא שיזמי התוכן באינטרנט לא מעוניינים להתבטא. זה ממש לא נכון. הם מעוניינים להתבלט. הם רוצים – ובצדק – לתפוס מקום. להתפרסם ולהגיע לעמדה אישית. זה לא שאנשי הטלויזיה והרדיו עושים את עבודתם כשליחות קודש. גם הם לא מונעים מן הצורך לבטא משהו. אבל הם פשוט עושים את מלאכתם. זהו מקום העבודה שלהם. יוצרי האינטרנט, לעומת זאת, מחפשים את ההזדמנות לעשות את מכת הפרסום שלהם מהר ובטוח. נו, באמת. זה לא ממש עובד, כי זה לא ממש טוב.
כך נולד עולם חדש שבו חשיפה היא המדד הבלעדי להצלחה, שבו משט שהסתבך הוא בעיקר הזדמנות ושבו ילד ערום שצוחק צחוק מתגלגל הוא קטע איכותי שהופך למגדיר ה"דבר האמיתי". לא. זה לא. לאן כל זה הולך? די ברור לאן. חלון ההזדמנויות הזה, של רכישת תהילה תוך דקה וחצי באמצעות סרטון יוטיוב, ייסגר עוד מעט, כתוצאה מתהליך אינפלציוני טבעי. כשכמות הסרטונים הביתיים תשבור איזה שיא מיליונים מסויים, זהות היוצרים תיטשטש לחלוטין, ואז תישמט הקרקע מתחת רגלי היוצרים כי הם יאבדו את מנוע ה"יצירה" העיקרי שלהם, הפרסום האישי. אז תבוא רגיעה מסויימת, ושוב גאות, ושוב שפל. ברקע תרצדנה כל העת, יפות, זקנות ואהובות, המדיות המסורתיות, עם האיפור והתאורה והאודישן והפיילוט ועוזרת ההפקה ונערת המים. מאום לא ייגרע ממעמדן או ממקומן כמובילות הז'אנר, גם כשיילודים יקבלו עמוד פייסבוק יחד עם טופס השחרור מבית החולים. כך זה חייב להיות.
