בשבועות האחרונים, מאז פרצה המחאה החברתית, אני מסתובב בגב שח מעט, בראש מוטרד ובמצב כללי של חרון כבוש שמעת לעת מוצא לו נתיב החוצה ושוב נכבש. מי שמחפש בדברים טון סרקסטי או אנדרסטייטמנט טועה. אני באמת עומד לצאת מדעתי כתוצאה מהמחאה. את חטאיי אני מזכיר: כבר 15 שנה שאני בעסקי התקשורת ומעולם לא חשתי מעורבות כה חזקה בעניין ציבורי אותו סיקרתי או עליו כתבתי. אני באמת נקרע מזעם, מתפוצץ מתסכול, מתחרפן מעצבים וכל צירוף בניין-עצם אחר שתמצאו לנכון.
שבועיים תמימים תהיתי למה בדיוק זה קורה לי. כאן צריך לומר, למי שעוד לא הבין, שעמדתי היא נגד המחאה באופן נחרץ. בסדר, אומרת אשתי. נגד, נגד. אבל מה הלהט הזה? למה פעמיים הערת אותי באמצע הלילה כדי להראות לי מאמר של אתגר קרת? למה אתה מסתובב בגינה ומדבר לעצמך?השתגעת לגמרי?
בשבוע השלישי הבנתי היטב. הסוגיה הזו אכן קשורה אלי. במישרין. לא מפני שאני מעמד ביניים שאין לו דירה משלו, ולא מפני שכל כך רע כאן עד שאי אפשר יותר לחיות. אני אכן מעמד ביניים ללא דירה משלו, אבל טוב לי כאן מאוד. הסוגיה הזו קשורה אלי במישרין מפני שאני איש תקשורת, או כך לפחות שכנעתי את עצמי. אז הנה למה המחאה הזו וגרורותיה צריכות להטריד כל איש תקשורת:
המחאה הזו, גבירותיי ורבותיי, איננה "מחאת העם", כפי שנהוג בימים אלה להציג אותה, אלא מחאת שבט אחד מן העם. שבט חשוב, ותיק, מרכזי, רב השפעה ורב זכויות, אבל שבט אחד בלבד, שגם הוא לא לגמרי סגור על רצונו ודרישותיו. הוא מעלה תהיות, נכונות ברובן, על יעילות המערכת הכלכלית בישראל, ומביע את מחאתו בדרך מעט חיננית ולא אלימה. נציגיו ייפגשו עם נציגי הממשלה לכמה פגישות, יושגו כמה הסכמות לשמחת כולם ובזה העניין יסתיים.
אלה הם פני הדברים בדיוק. אירוע קטן, מעניין אך נטול חשיבות מיוחדת. העניין הוא, שאת המציאות כפי שהיא מוצגת כאן איש אינו יודע ומכיר, שהרי לא כל אזרחי ישראל שוהים בימים אלה בשדרות רוטשילד. עם ישראל וממשלת ישראל מקבלים את תמונת המחאה דרך העיתונים והטלויזיה. שם הם מדווחים על "אם כל המחאות", "העם אמר את דברו" "דור שלם דורש חוזה חדש" "דור שהחליט לצאת מהבית", "את המחאה הזו אי אפשר להפסיק". כותרות דרמטיות, סיקור צפוף ובלתי פוסק, טורי דעה יומיים שלא היו מביישות את איזווסטיה בגיליון 1 למאי, קמפיין אדיר של שטיפת מוח.
התקשורת, כל התקשורת, כל כל כל התקשורת, אינה מחבקת את המחאה ואינה תומכת בה. היא מארחת את המחאה. היא התפנתה מעצמה ותרמה את עצמה למחאה. היא מקיימת אותה ומנהלת אותה ומנווטת אותה ודואגת שלא תדעך.
יום יבוא (בעוד שבוע בערך), המחאה הזו תדעך כי לתקשורת יימאס והיא תתפנה לעסוק בעניינים אחרים ואנשים חכמים בודדים יביטו אחורה בבהלה וינסו להבין מה היה כאן. איך קרה, לכל הרוחות, שכלי תקשורת כה רבים, המנוהלים בידי אנשי מקצוע משובחים, איבדו כל יכולת עמידה וחוט שדרה והתמסרו כל כולם לאיזו רוח נעורים מהפכנית, בלתי מבוססת ובלתי מנומקת? איך זה שאף אחד מהם כמעט לא גילה יכולת עמידה ושאר רוח לסקר את המחאה הזו ולא להוביל אותה?
והתשובה תהיה פשוטה ועגומה ומייאשת מאין כמותה. זה לא קרה כי התקשורת שמאלנית. שטויות. התקשורת איננה פוליטית. היא רודפת מנהיגים מן המרכז ומהשמאל כמעט בדיוק באותה מידה שהיא רודפת מנהיגים מהימין. הלוואי שניתן היה להאמין כי לתקשורת יש אג'נדה פוליטית ברורה והיא פועלת כדי לקדם אותה.זה גם לא קרה כי התקשורת סוציאליסטית וחובבת שוויון וצדק. היא בכלל לא עוסקת בשאלות כאלה, והיא גם לא איזה גוף מאורגן שניתן להאשים אותו בדעה או בהטפה לדעה. ישנם כלי תקשורת רבים, לא מתואמים איש עם רעהו וכל דיבור אודות "התקשורת" הוא קצת מוגזם ופומפוזי וחוטא לאמת.
זה קרה מפני שרוב טוטאלי של האנשים העובדים בתקשורת הוא בן השבט הזה שיצא למחאה בתל אביב. זה כל הסיפור. זוהי אכן מחאה שבטית, מחאתו של השבט הלבן, היא כלל איננה מעניינם של שבטים אחרים, אבל האנשים שעל העיתון והמהדורה, האתר והתכנית הם בני השבט הזה בדיוק. מבחינתם הוא העם והוא הסביבה והוא היקום; על כן אך טבעי שהם יבואו בדברים עם העשרות מבני שבטם שהתכנסו בככר העיר ויאמרו להם: למה תעמדו בחוץ, בשמש הקופחת? חבל. בואו, היכנסו אלינו, למזגן. הנה המצלמה, בבקשה. תגידו מה שאתם רוצים. כולם רואים אתכם.
צרכני התקשורת ונמעניה ברובם אינם בני השבט הזה. ישנם, כידוע, הרבה שבטים בארץ הזאת. יצרני התקשורת, רובם ככולם – כן. מתוך השבט הזה הם כותבים ומשדרים לעם כולו ובעיקר – הם לא מבינים מה הבעיה בכל זה.
השבועות השחורים האלה, בהם הפכה כל התקשורת בישראל ל"המודיע" אחד גדול, עוד יילמדו וינותחו. לי אישית הם הסבו כאב וסבל עצומים לצד מנה גדושה של הרהורים. כמי שהתבטא בעצמו פעמים אחדות נגד המחאה, חשוב לי לציין כי בעקבות כך הבנתי שוב עד כמה חשובה תחנת גלי צה"ל בה אני משדר פעמיים בשבוע, המקום היחיד בתקשורת הכללית בישראל (חוץ מ"מקור ראשון"), שאיפשר הבעת דעה חופשית ולגיטימית בנושא, ללא מורא השבט וללא משוא פניו.
העם. רוצה. צדק תקשורתי. העם. רוצה. צדק תקשורתי.
